סֶמוּאֶל
מזה שנים רבות, מאז הייתי סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות השישים, משתעשע אני עם הרעיון להעלות קווים לדמותו של דודי שמואל − או יותר נכון, סֶמוּאֶל בעגה יהודית מרוקאית של יהודי פאס. ובצרפתית מכובדת, כיאה לאדם עם מעמד, היינו קוראים לו טונטון סֶמוּאֶל, הדוד סמואל, במין תערובת של צרפתית יחד עם יהודית־מרוקאית, סוג של שפת כלאיים שהיהודים דיברו ביניהם במרוקו. שפת כלאיים שנותרה בהכרתם, ושלה השתוקקו עם השנים על מנת להתגבר על קשיי הקליטה שהם ידעו מאז עלייתם ארצה.
באותם ימים הרביתי לבקר אותו ואת דודתי שמחה, אשתו, בדירתם הצנועה שבגבעת מרדכי, שהם רכשו עם השנים, וניהלתי איתו שיחות רבות ומרתקות, בהיותו כבר כבן שמונים וחמש ואפילו תשעים שנה. הוא היה צלול לחלוטין, והייתי מעז להוסיף שכוחו היה עדיין במותניו, מאחר שיומיום הוא חרש את העיר באוטובוסים, בזמן שאשתו התייצבה במקום עבודתה בקופת חולים. להישאר סגור בבית כלל לא התאים לו, למרות שדודתי דאגה בטירוף שמא יקרה לו משהו בטיולים האינסופיים שלו ברחבי העיר. עם השנים, וזקנתו המתארכת, הוא נהפך בעיניה לילד חסר אונים שזקוק לפיקוח מתמיד, מפחד שיקרה לו משהו בזמן שהוא הסתובב בעיר.
ואז הייתי מאוד צמא לאותם עולמות אקזוטיים שהוא סימל עבורי, ושמדי פעם הוא פרס בפניי עם הרבה נוסטלגיה. הכרתי היטב את כל האגדות שנארגו מסביב לאישיותו המקסימה בתוך המשפחה הענפה של אימי, אותן אגדות שעודדו את יצירתם של אותם עולמות אקזוטיים בדמיוני הפרוע. אני, כמובן, מתכוון לאותם עולמות שהגישה אליהם מתאפשרת אך ורק דרך הספרים. אני אביא בפני הקורא הנאמן שלי, לפי הצורך, כמה מהשיחות האלה, שניהלתי איתו בהנאה צרופה.
הוא, אם כן, היה דודי מנישואים, בעלה של דודתי שמחה, הבכורה במשפחת אימי. וכשסמואל ביקש את ידה של דודתי שמחה, אימי הייתה עדיין תינוקת בת יומה, והיא תהיה הילדה הבנימינית והאחרונה באותה משפחה. ומדוע, אם כן, קווים לדמותו? מהסיבה הפשוטה, שהוא היה אחד הטיפוסים הססגוניים ביותר בקרב משפחת אימי המורחבת, דמות עלילתית יוצאת דופן. תמיד חשבתי עליו כדמות שזה עתה יצאה מתוך איזשהו רומן פיקרסקי. ורומן זה שאתה, הקורא הנאמן שלי מחזיק בידיך, הוא במהותו רומן פיקרסקי.
דהיינו רומן העוקב אחרי השתלשלות חייו של סֶמואֶל, כל נדודיו והרפתקאותיו למיניהן, סיפור חיים שכיסה את רובה של המאה העשרים. למרות שהייתי מייחס את הממד הפיקרסקי הזה לפרק חייו השני בעיקר, דהיינו עד לאותו יום מבורך שהוא נשא את דודתי שמחה לאישה. כי מי שהיה עוקב אחרי התפתחות הביוגרפיה המדהימה שלו, היה בוודאי מגיע למסקנה, המובנת מאליה, שהוא כלל לא היה בנוי לחיי משפחה בורגניים כלשהם, וגם לא לייסד משפחה מלכתחילה. את הקביעה הזאת אני מבסס על כל אותן שיחות מאלפות שניהלתי איתו באותה תקופה סטודנטיאלית בירושלים.
אם כן, הוא לא היה בנוי לחיי משפחה, ובוודאי לא להתקבע אחת ולתמיד במקום אחד, איפה שלא יהיה על כדור הארץ הזה, לאורך שנים. יצר הנדודים שלו החל להירגע קמעה רק בסביבות שנת הארבעים לחייו, פחות או יותר, למרות שגם בגיל הארבעים הוא המשיך להגר למרחבים חדשים ולנסות צורות חיים חדשות עבורו. הוא מעולם לא רצה להתמסד בשום צורה, זה פשוט היה מנוגד לתפיסת עולמו. בראיית עולם זו, האדם הוא נע ונד מיסודו, עד לאותה נקודה בזמן שהוא אינו מסוגל יותר להיות נע ונד, כגון מחלה או זקנה.
ומאז אותם ימים באוניברסיטה העברית, רעיון כתיבת סיפור חייו קסם לי במיוחד. רק שזה לא הזדמן לי במשך שנים ארוכות, בגלל קריירה אקדמית עמוסה במיוחד, ורוב זמני הקדשתי למחקר ולכתיבה אקדמאית על מנת להוכיח את עצמי בפני חכמי האקדמיה למיניהם לאורך השנים, כך שדחיתי את הפרויקט הזה לתקופה יותר נוחה בחיי. ומאז הפכתי לפרופסור אמריטוס − דהיינו יצאתי לפנסיה, או אם תרצו, לאזרח בלתי שמיש, אזרח שאינו מסוגל לתרום יותר באופן משמעותי למערך הקפיטליסטי − הפרויקט הכתיבתי הזה התעורר מחדש בקרבי.
כבר הקדשתי רומן שלם לחביב, דוד אחר, דודה של אימי גם מנישואים, שאימץ אותי בהיותי עולל בן שלוש, דמות מרתקת באותה מידה. שניהם נולדו בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, אולי בהפרש של כעשרים שנה פחות או יותר: חביב ב־1870, וסמואל ב־1890. שניהם היו הרפתקנים גדולים, בהבדל קטן: בעוד הדוד חביב היה נע ונד בהרי האטלס, במדבר הסהרה עד בואכה האימפריה העותומאנית, דהיינו היישוב העברי הקטן של התחלת המאה העשרים.
דוד סמואל, בשונה מדוד חביב, חרש את מרחבי דרום אמריקה בתחילת המאה העשרים וגם את מרחבי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה. יחד עם זאת, למרות כל המשותף שביניהם − שניהם, בין היתר, היו צורפים מוצלחים ביותר והשתלטו על רזי המקצוע הזה לפני שהתבגרו, דהיינו בסביבות גיל בר המצווה − הם היו טיפוסים שונים בתכלית השינוי, ולו רק מבחינת הופעתם ולבושם. הם בכל זאת חיו במרחבים שונים ובתקופות שונות. עד היום אינני יודע אם אי פעם הם נפגשו, אך בוודאי ידעו האחד על קיומו של השני. אחרי הכול חביב היה נשוי, לאחר שהוא חזר למרוקו מארץ הקודש, למסעודה, דודתה של שמחה, אשתו של סמואל, מצד אביה.
האחד, חביב, היה מזרחי בסגנונו, דהיינו עטה גלביה ותרבוש לפי האופנה התורכית, והאחר, מערבי, דהיינו לבש חליפות בסגנון אירופי מובהק. שניהם יגיעו לארץ ישראל אך בתקופות היסטוריות שונות לגמרי: האחד, בתקופה העותומאנית שלפני התחלת המאה העשרים, השני ב־1947, על אוניית מעפילים, שנה לפני קום המדינה. במילים אחרות, בסיפור זה אני מבקש להציג טיפוס אחר, שהתפתח בנסיבות אחרות, ושידע שינויים מהותיים בחייו מסוג אחר לגמרי, כי הנסיבות ההיסטוריות היו שונות בתכלית השינוי.
דוד סמואל נולד בפאס, שם הייתה קהילה יהודית די ענפה, שמרבית בניה ובנותיה נמנו על צאצאיהם של ניצולי האינקוויזיציה הספרדית לפני דורות רבים. כולם שמרו על אורח החיים המקורי שהיה להם בספרד, במיוחד באשר לתזונה שלהם, וזאת למרות הדורות הרבים שחלפו מאז האינקוויזיציה. הזיכרון הקולקטיבי העמוק שלהם לא אפשר להם להתגבר על אותה תקופה היסטורית מכוננת כקבוצת שורדים בספרד של האינקוויזיציה.
הרבה מתכונים, במטבח הזה, אם כן, היו לרוב ספרדיים, למרות שהשתלבו יפה עם המטבח המרוקאי המקורי. מאידך, בשפה היהודית־מרוקאית שהם דיברו היה מרכיב ספרדי בעל משקל, במיוחד באשר לאוצר המילים שבו הם השתמשו. הרבה מילים וביטויים בשפה המדוברת הזאת היו ממקור ספרדי, בשונה מהשפה שהיהודים דיברו בקזבלנקה ובדרום מרוקו, ששם ההשפעה ערבית יותר וגם ברברית.
באשר לביוגרפיה המוקדמת שלו, סֶמואֶל התייתם מאימו והוא עוד עולל כבן שנתיים, יש האומרים, בקרב בני המשפחה, שהיא נפטרה בעקבות לידתו של סמואל שהיה תינוק גדול במיוחד, ושמאז לידתו לא חזרה לאיתנה, ושאחרי לידתו, במשך כשנתיים ובאופן מדורג, היא הלכה ונחלשה עד לפטירתה. בקיצור, שהיא מעולם לא הצליחה לחזור לבריאותה לאחר אותו היריון קשה במיוחד.
סמואל, לאחר מספר שנים, התייתם גם מאביו, והוא עדיין אולי ילד כבן תשע שנים או אפילו פחות. והרבה ילדים התייתמו מהוריהם בעקבות המגפות הרבות שפקדו את האזור הזה לאורך הדורות. תמיד היה אפשר לבחור בין טיפוס לכולרה, ושתי המגפות האלה התחלפו ביניהן לאורך השנים. הן תמיד פרצו באופן ספונטני, ולא הרפו עד שגבו את מחירן המלא.
וזאת בנוסף לדלקות הריאות שהיו מאוד שכיחות במרחב הזה, דלקות שלא נמצאו להן שום תרופה בזמנו, כי האנטיביוטיקה תופיע רק לאחר מלחמת העולם השנייה. סבתי מצד אבי, לדוגמה, נפטרה עקב דלקת ריאות בגיל שלושים ושתיים, והותירה מאחוריה חמישה יתומים. בזאת אני בא לציין שרק החסונים ביותר הצליחו לשרוד את המגפות והדלקות, ושהמשפחות, באופן כללי, אורגנו מחדש עקב פטירת אחד ההורים, ולפעמים פטירתם של שני ההורים.
אין לי מידע מדויק באשר לתאריכים שאני מביא בפני הקורא, הגעתי לאותם תאריכים ביוגרפיים לאחר כל מיני חישובים, מבוססים על כל מיני השערות בקרב בני המשפחה המורחבת, תאריכים אם כן שאינם בהכרח מדויקים. לסיכום, הוא נותר יתום מאם ואב והוא עוד ילד קטן. בלית ברירה הוא אומץ על ידי אחד הדודים שלו מצד אביו.
ולמה בלית ברירה? כי לדודו הייתה רתיעה מסוימת לאמץ אותו, מאחר שסמואל היה ילד קשה במיוחד שלא ציית לאף אחד, ילד שלא ניתן לשלוט בו בשום צורה, בקיצור, ילד שלא ניתן לחנך אותו. וחינוך באותם ימים היה ראשון במעלה באותם חוגים יהודיים, אך מדובר בחינוך מסוג מאוד מסוים (כולי תקווה שחלף מן העולם מזה זמן רב), על כן הרבו לצטט את הפסוק: "חוסך שבטו שונא בנו" (משלי יג כד).
פסוק זה היה בזמנו במרכזה של התפיסה החינוכית היהודית, ולא רק היהודית, של אותם ימים. הכוונה שחינוך טוב הצריך עונשים כבדים עם מקל קשיח במיוחד. באותם זמנים, ואפילו עד לשנות החמישים המאוחרות של המאה העשרים, במסגרות החינוכיות היהודיות השונות, ולא רק, החזיקו במתקן מאוד משונה, מאיים ומפחיד במיוחד בעיני כל הילדים, שנקרא ביהודית מרוקאית "פָלָקָה" או פָלָאָה, לפי המבטא האזורי.
זהו מתקן שאפשר למשתמשים בו, לרוב המחנכים המבוגרים, שברובם היו סדיסטים מדופלמים, לקשור את רגלי הילד ולגלות את כפות רגליו לעונש הנוראי מכול, דהיינו מכות אכזריות עם אותו מקל קשיח במיוחד, עד כדי כך שהנענש לא היה מסוגל לקום וללכת על שתי רגליו, ולפעמים לקח כשבוע תמים לילד לעמוד מחדש על רגליו. אלה היו ברובן השיטות החינוכיות של אותה תקופה: עונשים פיזיים שהלכו והחמירו בהתאם לכניעתו או אי כניעתו של הילד.
סמואל שבע מאוד מאותה "פָלָאָה", מאותו טיפול חינוכי לכאורה: לפחות פעם או פעמיים בשבוע הוא היה זוכה למנה גדושה ומכובדת של החינוך המיוחד הזה, ולרוב בידי המורים ועוזריהם. ולכל המורים העניקו בזמנו את התואר רבי משום מה. אך שום עונש מעולם לא הרתיע אותו, וזאת משחר ילדותו. וככל שהענישו אותו הוא נעשה יותר ויותר פרוע, כך שבקרב המשפחה היו אובדי עצות, ולא ידעו יותר מה לעשות איתו.
כל המומחים לחינוך, והרבנים למיניהם, שהיו מומחים גדולים של החינוך המיוחד הזה, נכשלו קשות איתו − והוא מצידו שמר להם טינה במשך כל חייו, כי לא קל להתגבר על אותן טראומות ילדות שהותירו צלקות עמוקות בנפשו, כמו בנפשותיהם של מרבית הילדים האחרים. ומעולם לא הצליחו להכניע אותו בשום צורה. ובהקשר זה, כנראה שהפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב), המתייחס לבני ישראל במצרים, חובר בדיוק למענו כאדם פרטי.
מאידך, דודו לא היה מעוניין כלל שהקהילה היהודית תמסור אותו לאימוץ אצל אחת המשפחות האמידות האחרות שבקרב יהדות פאס, כי זה היה מתחת לכבודו, בהיותו, הוא עצמו, אדם בעל אמצעים מרשימים. סמואל השתולל רבות במשך כל ילדותו, ולא היה אפשר לשלוח אותו לבית הספר אם הבנים, שהיה בית ספרם של ילדי המלאח, כי הוא הפריע לכולם, הן לתלמידים הן למורים, ללא הפסקה.
הוא נתפס בעיני כולם כילד מופרע מן היסוד, ללא שום תקנה. ואני יכול להעיד, לפי כל המידע שיש בידי על אודותיו, שהביוגרפיה המרשימה שלו הוכיחה בדיוק ההיפך: הוא לא רק שלא היה מופרע כלל, אלא, לעניות דעתי, הוא היה במלוא מובן המילה, ילד מחונן. אלא שלאותם "מומחים גדולים לחינוך", במירכאות כפולות ומכופלות, באותה חברה פטריארכלית, לא היו הכלים המתאימים בכדי להבין, ועוד פחות, להתמודד עם אישיותו המורכבת והססגונית. הוא היה, ללא שום ספק, היוצא מן הכלל של אותה שיטה.
הוא אומנם הופיע באותו בית ספר אם הבנים, ולפעמים אפילו מוקדם בבוקר לפני כולם, אך לא על ספסל הלימודים, כי זה שעמם אותו בטירוף. כרוח רפאים הוא היה מופיע בחלונות של הכיתות, לפעמים ראו אותו ולפעמים לא ראו אותו, פעם הוא הופיע ופעם נעלם. וכמו מוקיון בקרקס הוא ניסה לחקות, בכל מיני קולות מצמררים ופרצופים מאיימים, את המורים והמורות, על מנת להצחיק את התלמידים. והייתי מוסיף שהוא הקל במידה רבה את הטראומות הרבות על הילדים שסבלו מהן באותן כיתות, כי בל נשכח, כל הילדים זכו לאותו חינוך מיוחד ללא יוצא מן הכלל. הטיפול היה בוודאי שוויוני.
אלה היו סימנים מוקדמים המעידים על כישוריו התיאטרוניים הרבים. אין לי שום ספק שהוא היה מסוגל להיות שחקן תיאטרון מוצלח ביותר. ובקרב אותם תלמידים היו לו הרבה מעריצים, כך שהוא קיבל עידוד מלא במעשי השובבות שלו. די מוקדם דודו הגיע למסקנה שהוא לא בנוי לשבת בכיתה, ובוודאי לא למשך שעות וימים שלמים. פשוט לא היה אפשר להרגיע אותו בשום צורה.
מסקנה מבורכת שאליה הגיע הדוד המאמץ, שלא השתתף כל כך בעשייה החינוכית הזאת, אך השאיר אותה לידיהם של המדופלמים, בקיצור, שהיה בסך הכול טוב אליו עקב יתמותו: צריך ללמד אותו מקצוע כמה שיותר מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי, שלפחות תהיה לו דרך כלשהי להתפרנס לכשיגדל. מאחר שהיה לו, בכל זאת, הרבה כבוד לדוד, הוא, אם כן, התחיל להתלוות אליו יומיום לעבודה בחנות הצורפים המשפחתית, חנות מרשימה, אחת הגדולות בעיר פאס, שמספר עובדים הועסקו בה יומיום.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
