יונתן

יונתן

אבא שלי נפל. אימא אומרת שללוויה באו אלו שממשיכים ליפול. כמה ימים אחרי שאבא נפל סבא נפטר. אימא אומרת שהצער עצר את ליבו. עזבנו את הארץ. אימא אומרת שהיא לא יכלה יותר ליפול בין הנופלים, שהיא הייתה צריכה מקום שבו אנשים עומדים, שהיא הייתה צריכה שנדע שאפשר לחיות בלי פחד־מוות תמידי. אימא אומרת שהיא לא יכולה עוד לשאת שאלות או דמיונות על אוטובוסים מתפוצצים או דקירה ברחוב או שריפת בית או טיל או מלחמה, כל הזמן מלחמה.

אימא עזבה את כל זה, הרימה את אחותי ואותי על הידיים וחזרה ללונדון — לבית של ההורים שלה. היא לקחה איתה כמה תמונות; אני זוכר את תמונת החופה שלהם, את התמונה של אבא עושה קידוש כשאני על הידיים שלו, אני זוכר תמונה שבה אבא מרים אותי כמו סימבה בחוף הים, תמונה של אבא עם החברים שלו כשחגגו לו יום הולדת, תמונה של כולנו בבית במושב אוכלים ארוחת ערב רגילה. אימא אומרת שהיא שמרה את התמונה הזאת כי בעיקר לזה היא מתגעגעת, לארוחת ערב רגילה כולנו יחד. אימא אומרת שבבוקר שאחרֵי אבא נקרא למילואים.

אחותי הייתה בת עשר כשעברנו ללונדון, היא לא הסכימה לעבור אבל אף פעם לא רצתה לחזור. אני הייתי בן תשע והתגעגעתי לאבא ולחבר שלי דויד מהמושב. כשרציתי לטלפן אליו אימא הייתה אומרת שהיא לא זוכרת את מספר הטלפון שלהם ולפעמים הציעה שאלך לבקר את ג'ייק, הבן של השכנים. כשאחותי ואני היינו נזכרים ליד אימא איך אבא היה מדגדג את שנינו ביחד עד שבכינו מצחוק או איך הוא קרא לנו לשולחן ביללת שועל או איך העיניים שלו נהיו אדומות כשכעס, אימא רק הייתה אומרת, הוא אהב אתכם נורא. אני זוכר שאחותי אמרה שעדיף שניזכר בחדר כי לאימא כואב לזכור.

בשנה הראשונה גרנו בבית שאימא גדלה בו במרכז העיר. לאימא היה חדר לבד, לסבתא וסבא חדר, ולאחותי ולי חדר. הגענו אחרי תחילת שנת הלימודים ואימא החליטה שנתחיל את בית הספר רק בשנה הבאה. היו לה הרבה סידורים, ואנחנו היינו עם סבתא וסבא. אני זוכר ימים שלמים בריג'נטס פארק ובגן החיות, ואת עצמי מושך את כולם אל האריות כי אחד מהם נראה לי כמו אבא. סבא לא זכר את כל המילים ולפעמים היה שוכח את השם שלי. היו לו ידיים גדולות ועיניים גדולות ובכל פעם שהתיישבנו על ספסל הוא חיבק אליו אותי ואת אחותי. כשסבתא ניגנה בסלון קסֵטה בערבית, סבא שר את כל המילים ומחא כפיים ורקד לאט. כששאלתי את סבתא איך זה שאת המילים הערביות הוא זוכר ואת השמות שלנו לא, סבתא אמרה שעכשיו הוא זוכר בעיקר את מה שקרה לפני שהם ברחו. סבתא דאגה לו ולנו. אני זוכר פירות בפארק ואת הקערות המצוירות שסבתא הייתה ממלאת באורז ותבשיל אדום, וממלאת שוב לפני שסיימנו, ואומרת תאכלו, בערבית ובעברית ובאנגלית.

כשסבא נפטר סבתא בכתה ואימא סיימה את הסידורים ובאה להיות איתה ואיתנו. אחרי השבעה סבתא ואימא סיפרו לנו שאנחנו עוברים לבית פרטי בשכונת הילינגדון שבצפון־מערב העיר, אימא אמרה שהיא רוצה שתהיה לנו פיסת אדמה, שנוכל לגדל ירקות כמו במושב, שתהיה לאחותי ולי נדנדה רק שלנו. אימא מספרת שעברנו בחג סוכות, שאנשים מהקהילה באו לעזור לנו לבנות סוכה בחצר, שאחותי ואני הכנו שרשראות של אנשים בכל מיני צבעים מחזיקים ידיים. אימא של אבא באה אלינו לחג מישראל, אני זוכר שאימא בכתה כשהיא שאלה מי יעשה קידוש. אני זוכר שרציתי להחזיר כבר את אבא, שביקשתי מסבתא מצד אבא לספר לי איפה הוא נפל. אמרתי לה שאני אמצא אותו והיא אמרה שהוא כבר לא שם, שקברו באדמה את מה שנשאר, שהוא במקום טוב יותר.

אחותי לא ידעה ואת אימא לא יכולתי לשאול. מה זה אומר שקברו את מה שנשאר? לא ידעתי אם הטנק שלהם התפוצץ או אם ירו עליהם או אם פרצה שריפה או קרתה תאונה. לא ידעתי אם מישהו מהם נשאר חי. ידעתי שהם היו חברים וידעתי שגם להם היו ילדים. חשבתי על הילדים האחרים, רציתי להתקשר אליהם אבל לא היו לי המספרים שלהם. רציתי לשאול אותם מה עושים ולאן הולכים כדי לפגוש את אבא ומתי כבר אימא תוכל להיזכר. שמרתי את הכול לעצמי, הבטחתי שאגיע למקום שאבא נפל בו, כתבתי מכתבים לילדים האחרים ולאימא ולאבא ולאחותי ולא שלחתי. אחרי אותו חג סוכות הפסקתי לדבר על אבא, עשיתי כמו אימא. אני זוכר שעברנו לדבר בבית רק אנגלית.

כשהתקשרתי להגיד לסבתא מצד אבא שאני רוצה לבוא היא לא שאלה כלום ורק אמרה, בוא בן, יש לך פה חדר. הגעתי ארצה אחרי התיכון, בפעם הראשונה מאז שעזבנו, וסבתא חיכתה לי בשדה התעופה. זו הייתה תחילת הקיץ בישראל ובאותו קיץ גיליתי שהילדים שגדלתי איתם במושב כבר התגייסו לצבא. בבית סבתא הציעה בשבילי מיטה, הניחה מגבת נקייה, נעלי בית, בקבוק מים, ואמרה, זה החדר שאבא גדל בו.

הריח בבית של סבתא וסבא היה שונה מהריח בבית שלנו במושב. זכרתי את הבית גדול ומוקף גדר עץ, עם חצץ בגינה ומרפסת מרוצפת, והרדיו או הטלוויזיה תמיד השמיעו שם מוזיקה קלאסית. אבא סיפר שכשהיה ילד אפשר היה לראות את הים מהבית, והיו סביבו פרדסים ובהמשך הדרך מטע מנגו שהוא וחבר שלו היו עושים בו מחנה בקיץ ואוכלים מנגו עד שלא יכלו עוד. עכשיו יש בתים במקום הפרדסים ואת הים כבר לא רואים. לפני שעזבנו אהבתי לבוא אל סבתא וסבא, לפעמים הייתי בא לבד לְשבַּת וסבתא הייתה מכינה לי פנקייקים עם שמנת חמוצה ומייפל והיה לי חדר גדול רק בשבילי, וכשסבא היה מתיישב על הספה הייתי מיד מתיישב עליו.

אני זוכר את אבא חוזר, אני זוכר את קול מנוע הדיזל מתקרב אלינו, אני זוכר ילד רץ אליך אבא, אני זוכר אותך מדומם את המנוע, אני זוכר שהרגשתי שעשית את השקט הזה בשבילנו ואז יצאת מהטנדר ופרשׂת ידיים גדול ואני רצתי אליך להיות מחובק, צחקת צחוק של אבא ודמעה שלך זלגה על הלחי שלי. אבא אני זוכר את בית העץ שבנית בשבילנו ואת האומגה מבית העץ ואת המזרן הגדול שהנחת בקצה הכבל כדי לשמור עלינו. אני זוכר את הנסיעות בשדות בטנדר ואיך נכנסת לכל שלולית כדי שישפריץ ואנחנו נצחק. אני זוכר שרכבנו יחד על אופניים, שלך היו גדולים ומתוחכמים ושלי היו קטנים ופשוטים, ואיך שמחת שנסעתי מהר בשדות ומרחוק צעקת לי אלוף והחיוך שלך נשמע בצעקה.

אימא, היו כל כך הרבה חיים, את זוכרת? את המגבת שנשרפה כשהשארת אותה על סיר האורז ואת ספת הפסים החדשה; אמרת שפשוט צבעתם את הישנה בפסים ואני התלהבתי מאיך שהפסים מדויקים כל כך, לא הבנתי שאת מתבדחת. ואת הפעם שהזמנת אותנו לארוחת צהריים בסטודיו שלך כשחזרנו מבית הספר והנחת שולחן קטן בין הפיגומים שהחזיקו את הגג והכנת לנו נקניקיות מפלסטיק וצ'יפס מפלסטיק עם צלחות פלסטיק וסכין ומזלג מפלסטיק, ואת הקייטנות בגינה ואת הדיסק של שרית שאהבת לנגן בסטריאו בסלון ואת הסיפור שאינו נגמר ואת אחותי ואותי בוכים כששרת לנו את השיר של שלגיה באנגלית, את זוכרת? אחרי שפרצו לנו הביתה הגענו את ואני וראינו את הבית הפוך, אני אמרתי שאסור שאחותי תגיע ותראה את הבית ככה, את אמרת שרודפים אחריי הגנבים שכנראה הגיעו מהכפר הסמוך. בטלוויזיה דיברו על המלחמה עם הערבים ואני לא אמרתי אבל פחדתי שהערבים מהכפר הסמוך יפרצו לנו הביתה עם רובים ותכננתי איפה להתחבא.

אחותי סיפרה שכשהחתול של השכנה נתקע על בית העץ שלנו אני הושטתי ידיים כדי לעזור לו לרדת והוא קפץ אליי ושרט לי את הידיים. היא סיפרה שאת הארנבות שלנו טרף כלב בלילה, היא נזכרה וסיפרה שכאב לה נורא כשהרגל שלה נכנסה בין השפיצים של גלגל האופניים כשאבא הרכיב אותה, והצביעה על הצלקת. היא אהבה את ריח הדשא המכוסח, היא אהבה לעמוד על מכסחת הדשא כשאימא כיסחה, היא אהבה להתנדנד על הנדנדה שהייתה רק שלה ולעשות גשר ולצייר בסטודיו של אימא, ובדמעות סיפרה שהגג של הסטודיו של אימא קרס בבת אחת אחרי שאבא. אני צוחק כשאני נזכר איך ביום ההולדת של אחותי רציתי להראות לכל הילדים שאני יכול להשתין בקשת מעל הראש ויצא שהשתנתי על עצמי. אני מתקשר לאחותי ומספר לה במה נזכרתי, אחותי שותקת. אחותי אומרת שבשבילה כל זה עבר.

אבא, אני חולם שאנחנו חוזרים לבית במושב, אתה ואני. אני רואה אותך כמו שראיתי כשיצאת למילואים. בבית שגרנו בו גר עכשיו איש מבוגר, הוא מחייך אלינו, אני מבקש ממנו רשות ללכת לעץ התות שבגינה האחורית והוא מבקש להצטרף אלינו. זה עץ תות ילדותי, אבא, זה העץ שהייתי הולך אליו בתחתונים וחוזר סגול־תות־עץ. אנחנו עומדים תחת העץ, מלקטים תותים, האיש מתחיל לדבר על המלחמה ואתה מתרחק. בשקט אני מבקש ממנו: אבא היה במלחמה, והוא עובר לדבר על הגידולים בשדות.

אני חולם שאנחנו הולכים ברחוב ומדברים. אנשים מסתכלים עלינו מוזר, פונים רק אליי, שואלים אם הכול בסדר, כל הזמן שואלים אם הכול בסדר והכול בסדר. אישה מבוגרת תופסת אותי ביד ושואלת אם היא יכולה לדבר איתך, אני מהנהן והיא פונה אליך ולא שומעת שאתה עונה.

בחדר שלי אצל סבתא יש תמונה שלך צעיר, אולי בגילי, לבוש מדים בטקס צבאי. סבתא אומרת שזו תמונה מסיום קורס מפקדי טנקים, סבתא אומרת שהיא באה לטקס לבד, שסבא היה בחוץ לארץ, שהיא לא יודעת בדיוק איפה, שזו הייתה נסיעה קצרה בלי התראה. היא אומרת, כאילו מגינה על סבא, שזה לא היה קורה הרבה, שזה היה קורה רק במקרים מיוחדים, שאז סבא כבר היה בדרגה בכירה ורוב הזמן היה איתכם. אני שואל את סבתא מה היה לפני, והיא מספרת שעברתם מדינות בעקבות התפקידים של סבא; שלוש שנים פה, ארבע שנים שם, שנתיים שם.

סבתא ואני יושבים לארוחת ערב, אני רוצה שהיא תספר על סבא, אני רוצה שתספר את סיפורי הגבורה שאתה סיפרת; איזה סוכן אמיץ וחסר פחד הוא היה, על מבצעים סודיים שהוביל, ואיך בזכותו המדינה עוד קיימת. סבתא שותקת, סבתא שותקת אבא, אני אוכל בשקט, בשקט סבתא אומרת, אני מתגעגעת אליו.

סבתא, כולם הגיעו עם ההורים שלהם לבקו"ם, קראו בשמות שלנו, העלו אותנו על אוטובוס, הסיעו אותנו לשרשרת חיול, סיפרו אותנו, חיסנו אותנו, החליפו לנו את הבגדים, הלבישו אותנו מדים, האכילו אותנו צהריים בחדר אוכל, אנחנו חיילים. השאירו אותנו לחכות, העלו אותנו על אוטובוס, הסיעו אותנו לבסיס טירונים, הורידו אותנו מהאוטובוס, צעקו עלינו להסתדר בחי"ת, צעקו עלינו שאנחנו לא מסודרים כמו שצריך, סידרו אותנו בחי"ת, חילקו אותנו לחדרים, שחררו אותנו להתקלח, כיבו את האורות. הבוקר המפקד שאל מי מתפלל ואני הצהרתי שאני, כדי שאוכל לשבת בבקרים בבית הכנסת ולכתוב לכם. אני בבית הכנסת עכשיו; כותב במחברת צבעונית וקורא לסירוגין בתפילת שחרית.

אימא, הבוקר נזכרתי בבר מצווה שלי, נזכרתי שהלכתי כי זה היה חשוב לך; רכבתי פעם בשבוע ללמוד בבית הכנסת בנורת'ווד ובשבת יום ההולדת שלי עליתי לתורה. אני זוכר שעמדת לידי על הבמה והצבעת עם האצבע המורה על הפסוקים שקראתי, אני זוכר שהרב הניח לך ולי יד על הכתף כשסיימנו, אני זוכר שבמושב הייתה הפרדה בין נשים וגברים וכששאלתי אותך למה בלונדון אין אמרת לי, ככה זה פה. מאז לא היינו בבית כנסת, נכון? אני זוכר אותנו לובשים לבן לחג בבית הכנסת במושב, אני הייתי עם אבא ואתן הייתן מאחורי הווילון ואני הצצתי אליכן וגם אבא. עכשיו אני יושב פה לבד כדי לכתוב לכן. מישהו השאיר ספר פתוח במקום שנהיה המקום הקבוע שלי: "אֶפְשַׁר לְהַגִּיעַ לְכָזוֹ רָצוֹן שֶׁלּא יֵדְעוּ מַה רוֹצִים שֶׁיִּצְעֲקוּ: גִּיוַואלְד! קְשׁר אוֹתִי אֲנִי נִקְרָע לַחֲתִיכוֹת אֲנִי רוֹצֶה לְהִכָּלֵל בְּךָ״.

מעירים אותנו באמצע הלילה, צועקים עלינו להסתדר בחי"ת, צועקים עלינו שאנחנו לא מסודרים כמו שצריך, מסדרים אותנו בחי"ת, מצעידים אותנו בטורים, מורים לנו לקרוא בשם הרגל הצועדת, צועקים עלינו שאנחנו לא צועקים, אנחנו צועקים. מורים לנו לצעוד לחדר האוכל, אנחנו צועדים, אנחנו צועקים, אנחנו בטורים, אנחנו מסודרים. מעמידים אותנו בשלשות, שולחים אותנו לשטוף ידיים, מכניסים אותנו לחדר האוכל, נותנים לנו אוכל, מושיבים אותנו, פותחים לנו זמן לאכול, אנחנו אוכלים.

אימא, אני משתדל להסתכל על הנוף בהליכה, הם קוראים לזה צעידה, שמאל ימין. אני משתדל לשמוע ציפורים. בבוקר אני בסדר ולקראת הערב אני מתעייף. אני זוכר שאמרת שצריך לכתוב על דברים מצחיקים.

אחותי, עברו כמה שבועות ואנחנו כבר חיילים, קופצים, מסדרים, צועדים, צועקים, יורים, שוטפים, יושבים, אוכלים, צועדים, זוחלים, רצים, קופצים וישנים. אני קם בבוקר לבית הכנסת, גם כי זה במקום לקום בבוקר למסדרי אוהל וגם כי זה במקום להיות חייל על הבוקר. אימא אמרה שצריך לכתוב דברים מצחיקים, הנה: המפקד סיפר שיש לו כלב בשם צ'יטוס. אחרי כמה שעות, כשכבר שכחנו מסיפור הכלב, דניאל, שאח שלו בכלא, התעורר ושאל, המפקד, אפשר לקרוא לך צ'יפס? יעני כי הכלב שלך צ'יטוס.

אבא, לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. חשבתי שאם אני אשמור על פרופיל נמוך אני אוכל לדלג על מה שלא מתאים לי בלי שישימו לב. השבוע חילקו אותנו לצוותים ושלחו כל צוות לנקות טנק אחר. המפקד אמר שככה נכיר את הטנק כמו את הבית שלנו. כשהתיישבתי בכיסא הנהג הבנתי שככה זה הולך להיראות; ארבעה נערים בתוך כלי מלחמה עצום, מקבלים פקודות ומבַצעים. אני לא מצליח שלא לחשוב לאן כל זה מוביל. ככל שאני נהיה יותר חייל, כך אני יותר מפחד, וככל שאני מפחד יותר, אני מרגיש פחות. אני רוצה להגיע אליך וזו הדרך היחידה. משפט שהופיע בספר הפתוח שהיה במקום שלי בבית הכנסת לא יוצא לי מהראש. אני רוצה כזה רצון, אני רוצה לשכוח לאן זה מוביל, אני רוצה לעשות מה שצריך, אני רוצה להגיע אליך.

אחותי, ג'ייק הגיע לביקור בארץ ונפגשנו בחוף הים. הם בחופשת סמסטר ולנו יש רגילה, סיימנו את החלק הראשון של ההכשרה. ישבנו על ספסל בטון מול הים, לא הסתכלתי לו בעיניים, ונזכרתי שהוא היה מתקשר אליי כשגר בקיבוץ ומספר לי בהתלהבות על החיבור שלו לדת ולארץ. ישבנו בשקט וג'ייק סיפר באנגלית שהלימודים מעניינים אותו, שהוא שמח שבחר בקיימברידג', לצאת מלונדון עושה לו טוב. הוא אמר שכשנחת בארץ אתמול הוא נזכר כמה חשוב לו שיהיה לו מעניין, שבחצי שנה שהתנדב בקיבוץ הוא לא הצליח לחשוב, האזעקות הבהילו אותו והוא כל הזמן בדק איפה המקלט הקרוב. הוא התחייב לחצי שנה וכאילו שכח שיש לו לאן ללכת. כל מה שהעסיק אותו היה להסתגל ולהצליח להישאר בארץ.

אני מזכיר לו שהוא היה כותב לי מהקיבוץ בהתלהבות על צורת הקשר של התפילין ועל הוודאות שהרגיש כשקשר את רצועות העור על העור שלו, וג'ייק אומר שכשחזר ללונדון חשב שהדת הייתה המקלט שלו. זה עזר לו להמשיך למרות שסבל נורא, הוא האמין שאלוהים מסדר את הכול בדיוק כפי שצריך להיות. הוא אומר שלאבא שלו היה חשוב שייסע לישראל, שיתנדב, שיתרום למדינה כי זה הבית של העם שלו והוא צריך להרוויח את מקומו. ג'ייק אומר שהוא דבק בזה, ומזל שההורים שלו באו לבקר וראו אותו והציעו שיבוא הביתה לשבוע. הוא נסע ללונדון ולא חזר לקיבוץ.

הראש שלי כואב, הרעש של הגלים מפריע לי וג'ייק אומר שעכשיו הוא בסדר, שהוא שמח לחזור לאנגליה ולהיות בין אנשים רגילים, אנשים עומדים, אימא קראה להם. הוא כבר לא מניח תפילין אבל כן הולך לבית הכנסת בערב שבת. אני לא אומר כלום, ואז אומר שאני צריך לחזור הביתה. אני חייב להתרכז. אני נמצא בארץ במקום איתכם, אבל אני כאן כדי למצוא את אבא, הוא כאן, אני אומר לך, הוא כאן בין הטנקים האלה, אני אמצא אותו והוא יחזור אלינו.