קווים

הפניתי את הגב לרחוב והבטתי בהשתקפות שלי בחלון ראווה של חנות. הדמות בהשתקפות הייתה מטושטשת מעט - אישה נמוכה כבת חמישים,  שהחזיקה תיק קטן וכהה ביד אחת ושקית גדולה ומלאה ביד השנייה. חיפשתי את עיני הבבואה כדי לקבל מעין אישור לכך שהיא שלי. כשמצאתי אותן, נדמה היה לי שהן לא הישירו אליי מבט ושהן היו מפוחדות. ממה את מפחדת? שאלתי את עצמי, אך  לא הייתה לי תשובה.  

תחושה משונה בגבי, שמישהו הסתכל עליי, גרמה לי להסתובב לאחור. בחור צעיר עמד שם, נשען על עמוד עקום במקצת, שנשא את השלט "רחוב קופפרמן". הוא היה גבוה ורזה מאוד, ועל מצחו היה כתם לידה. הבחור הביט בי ומצמץ.
מוזר שבגילי בחור צעיר מסתכל עליי, חשבתי כשהוא הלך משם ונעלם בין האנשים ברחוב.

הסתובבתי שוב אל החנות וקראתי את השלט מעל חלון הראווה, "שטיין ציוד ליצירה". הורדתי מעט את ראשי, והסתכלתי על הניירות הצבעוניים ועל החימר שמימין לדמות בהשתקפות. אז חזרתי להתבונן בה. שערה הבהיר והמתולתל נזרק שמאלה עם הרוח, וכך גם החצאית החומה שלה. אפילו שרוולי החולצה הקצרים והתפוחים נעו עם הרוח. נזכרתי שהתחלתי להביט בבבואה מתוך כוונה לסדר את השיער, למקרה שהתפזר מהרוח, כהרגלו. הוצאתי מהתיק סיכות ראש, ומשטרתי את התלתלים ככל יכולתי.

הייתי באמצע מסע קניות, וחשתי עייפות. חדלתי להתבונן בחלון הראווה, והתחלתי ללכת ברחוב בתקווה שאמצא ספסל לנוח עליו. צפירות המכוניות צרמו בראשי, וניסיתי להימלט מהן אל ציוצי הציפורים. באותו זמן הבטתי באנשים שעברו ליידי. אם צעירה דחפה תינוק בעגלה, וסיפרה לו דבר מה. קבוצת גברים עם תיקי ג'יימס בונד דיברו ביניהם בקולות נמוכים, ואישה במטפחת ראש החזיקה בידיה ספר פתוח, וקראה בו תוך כדי הליכה.   

בסוף ראיתי מרחוק ספסל ירוק, והתקדמתי אליו. לידו עמד עציץ גדול, בתוכו עץ דקל בגובה אדם. כשהתיישבתי על הספסל נדקרתי מפינה חדה עם צבע ירוק מקולף. עצמתי את העיניים ושקעתי לתוך זיכרון.