פרולוג
השמש שקעה מעל העיר, צובעת את השמיים באדום דהוי שנראה כמו דם ישן. ג'ונתן עמד ברציף התחתית, רוח קרירה נושבת דרך המנהרה ומערבבת ריחות של זיעה, שמן מכונות, ואספלט חם שהתחמם כל היום תחת השמש. הוא לבש חולצה שחורה פשוטה, בד כותנה דק שדבק לגופו המוצק, מכנסי קרב ישנים בצבע שחור עם כיסים מרובים, ונעליים צבאיות שחוקות - סוליות שראו מדבריות, ג'ונגלים, וערים מופצצות. אקדח מסוג גלוק תשע עשרה בחגורתו. מוסלק מתחת לחולצה.
הוא לא אהב להיות חמוש בעיר. זה הזכיר לו יותר מדי משימות - לילות חשוכים במדבר, רחובות צרים מלאים צללים, קולות של יריות וצעקות. אבל הוא לא סמך על השקט הזה. לא מאז שהיא התחילה לדבר עליהם.
אלה עמדה לידו, קרובה מספיק שהוא הרגיש את החום שלה דרך הבד. היא הייתה נמוכה ממנו, ראשה בקושי מגיע לכתפו, אבל הייתה בה אש שהוא לא ראה אצל אף אחד אחר. שיער חום קצר, חתוך בקו חד מעל הכתפיים, התנופף קלות ברוח המנהרה. עיניה הירוקות נצצו כמו זכוכית שבורה תחת אורות הניאון, וקולה - נמוך, מהיר, חד כמו סכין - חתך את האוויר כשדיברה. היא אחזה במחברת קטנה, כריכת עור שחורה מוכתמת בדיו, ואצבעותיה תופפו עליה בקצב עצבני. "מצאתי קשרים," היא אמרה, עיניה נעוצות בדפים כאילו הם מפה לאוצר. "שמות, תאריכים, משלוחי נשק מאירופה למזרח התיכון. חוליית אל-סאבר. הם חושבים שהם חמקמקים, אבל אני קרובה, ג'ונתן. ממש קרובה."
הוא הסתכל עליה, פניו חתומות כמו מסכה. קמט קטן התגנב בין גבותיו, הסימן היחיד לדאגה שהוא הרשה לעצמו להראות. "את משחקת באש," הוא אמר, קולו חצץ כמו חול על סלעים, נמוך וכבד משנים של פקודות צבאיות.
היא צחקה, צחוק קצר וחד שחתך את הדממה. "אני תמיד משחקת באש, ג'ונתן. אתה יודע את זה." היא הניחה יד קלה על זרועו, אצבעותיה חמות נגד השרירים המתוחים שלו, וחיוך קטן ריכך את המילים. "אבל עכשיו יש לי אותם. הכתבה הזו תקרע אותם לגזרים. הם לא יעזו לגעת בי. יותר מדי עיניים עליהם עכשיו."
הוא לא ענה. הוא לא אהב את הביטחון הזה. שש עשרה שנים בצוות שש של אריות הים - משימות חשאיות במדבריות חנוקות חול, חילוצים תחת אש בנהרות בוציים, פשיטות על בסיסים שבהם כל צל היה אויב - לימדו אותו דבר אחד: מי שמרגיש בטוח הוא הראשון למות. הוא ראה את זה שוב ושוב. חיילים צעירים שחשבו שהם בלתי מנוצחים, סוכנים שסמכו על מודיעין ישן, כולם נפלו כי לא ראו את הסכין עד שהיא כבר הייתה בגרון שלהם. אבל הוא לא אמר כלום. הוא לא רצה להפחיד אותה. הוא רק הסתכל עליה, על העיניים הירוקות האלה, על החיוך הזה שתמיד חתך אותו עמוק יותר מהסכין שלו, והרגיש משהו מתהדק בחזה שלו.
הרכבת הגיעה בשריקה חדה, גלגליה חורקים על המסילה כמו ציפורניים על לוח. הדלתות נפתחו בזמזום, ואלה התרוממה על קצות האצבעות ונשקה לו על הלחי, השפתיים שלה רכות וחמות נגד העור המחוספס שלו. "נתראה בערב," היא אמרה, קריצה קטנה לפני שצעדה פנימה. הוא ראה אותה נעמדת ליד החלון, יד אחת אוחזת במוט מתכת, השנייה מרימה את המחברת כמו מגן. היא הסתכלה עליו דרך הזכוכית, חייכה חיוך אחרון, ואז הדלתות נסגרו בחריקה.
הוא הסתובב והתחיל ללכת לעבר היציאה, צעדיו כבדים על הבטון. שלושים שניות אחר כך, העולם התפרק.
הפיצוץ היה כמו רעם ששבר את השמיים, גל חום שהכה בו בגב וזרק אותו לרצפה. הבטון התפצח תחתיו, זכוכית התנפצה לכל עבר כמו גשם חד, וצרחות חדות קרעו את האוויר לפני שדממה כבדה התיישבה כמו ערפל. זמזום חד מילא את אוזניו כשהוא התרומם, דם ניגר ממצחו וטשטש את ראייתו, ידיו רועדות כשניסה לאחוז במשהו - עמוד, קיר, כל דבר שיעזור לו לעמוד. הוא הסתובב לאחור, עיניו מטושטשות מחפשות את הקרון שלה. הוא מצא אותו - מעוות כמו פחית מקומטת, שחור מפיח, עשן סמיך עולה ממנו כמו נשימה של חיה פצועה. להבות קטנות ליקקו את הקצוות, והריח - מתכת חרוכה, בשר שרוף, דלק - מילא את האוויר עד שכמעט חנק אותו.
הוא זחל קדימה, ברכיים חורקות על שברי זכוכית ובטון, קורא בשמה. "אלה!" הקול שלו נשבר, בקושי נשמע מעל האזעקות שהתחילו ליילל ברקע. הוא הגיע לקרון, ידיו תופסות מתכת חמה שצרבה את העור שלו, מושכות פנימה דרך חור בקיר. היו שם גופות - חרוכות, שבורות, פנים מעוותות שלא זיהה. הוא חיפש אותה, עיניו קופצות בין ההריסות, לבו הולם כמו פטיש בחזה. הוא לא מצא אותה שלמה. אבל הוא מצא את המחברת שלה, חצי שרופה, דפים מפוזרים בין שברי מתכת ופלסטיק חרוך. הוא הרים אותה, אצבעותיו רועדות, וראה את השם האחרון שהיא כתבה בדיו כחול, קו חזק שחתך את הדף: "אחמד."
הוא ישב שם, על הברכיים, מחזיק את המחברת, והסתכל עליה עד שהחובשים הגיעו וגררו אותו משם. הוא לא התנגד. הוא לא דיבר. הוא רק שמר את המחברת בכיס, ליד הלב שלו, והלך.
הימים שבאו אחר כך היו ערפל כבד. חקירות אינסופיות בחדרים אפורים עם תאורה קרה, קצינים במדים שדיברו על "תאונה טרגית" ו"דליפת גז", דו"חות שחזרו על עצמם מרחו אותו כמו כתמי דיו זולים. הוא ישב שם, עיניים קרות כמו פלדה, ידיים שלובות, לא מדבר. הם שאלו אותו מה הוא זוכר, מה הוא שמע, אבל הוא לא ענה. הוא לא סיפר להם עליה, על הכתבה, על החוליה. זה לא היה עניינם. זה היה שלו.
חודש אחרי, הטלפון צלצל בדירה הקטנה והמוזנחת ששכר - חדר אחד, קירות מתקלפים, מזרן ישן על הרצפה. הוא הרים אותו, שמע קול אנונימי, מישהו מבפנים. "זאת לא תאונה. אל-סאבר. הם ידעו שהיא קרובה מדי. אחמד אישר את הפקודה." הקו נותק לפני שהספיק לשאול מי זה או איך הם יודעים. הוא הניח את הטלפון, בהה בקיר המתפורר, והרגיש משהו נרקם בו - לא זעם, לא עצב, משהו קר יותר, חד יותר. מטרה.
הוא עזב את הצוות שבוע אחרי השיחה הזו. המפקד שלו, ריד, גבר גבוה עם צלקת משוננת על הלחי השמאלית, ניסה לעצור אותו בחדר המבצעים של הבסיס. "אתה הטוב ביותר שיש לנו, ג'ונתן," הוא אמר, קולו נמוך וקשה. "שש עשרה שנים, עשרות משימות, אפס כשלונות. אל תזרוק את זה על איזו טרגדיה." ג'ונתן לא הסתכל לו בעיניים. הוא עמד שם, ידיים בכיסים, והסתכל על המפה התלויה על הקיר - קווי מתאר של מדבריות ומפרצים שבהם הרג, חילץ, שרד. "אני גמור," הוא אמר לבסוף, קולו שטוח. הוא הפנה גב והלך.
הוא לא חזר הביתה אחרי זה. הוא לקח את הסכין שלו - להב שחור, 20 סנטימטר, חד עד כאב, ידית עטופה סרט שחור שחוק – ואת הגלוק עם משתיק הקול, נשק ששירת אותו ביותר משימות משהיה יכול לספור. הוא לקח גם את התמונה היחידה שנשארה של אלה - צילום קטן, שרוף בקצוות (כי חשבה שזה מוסיף נופח רומנטי), שצילמה בטיול שלהם לים שנה לפני. היא עמדה על החוף, שיער מתנופף ברוח, חיוך רחב, עיניים ירוקות מלאות חיים. הוא קיפל אותה והכניס לכיס החזה של הז'קט, קרוב ללב שכבר לא הרגיש דבר.
שלוש שנים חלפו. שלוש שנים של חיפושים - רמזים מפוזרים משכירי חרב שפגש בברים מוזנחים, שמועות מחיילים לשעבר שמצא במרתפים חשוכים, שמות שצצו ונעלמו כמו עשן. הוא חי בדירות זולות עם קירות מתקלפים ורצפות חורקות, אכל מעט וישן פחות, שעות מועטות על מזרנים דקים או כיסאות שבורים. כל לילה, הוא פתח את התמונה, בהה בעיניה הירוקות, ושמע את קולה: "נתראה בערב." לפעמים, בלילות שבהם השתייה הייתה חזקה והחושך כבד יותר, הוא תהה אם באמת מצא את גופתה בהריסות. האם אפשר שנלקחה? שנשארה בחיים? ניצוץ של תקווה דעך מהר כמו שהופיע, אך הצורך למצוא את אלה – או את האמת על מותה – בער בו ללא הרף.
ואז, בלילה גשום אחד, המעטפה הגיעה. שחורה, בלי שם שולח, נזרקה מתחת לדלת הדירה שלו כמו חפץ אבוד. הוא הרים אותה, טיפות מים נוטפות מהנייר, ופתח אותה על השולחן החורק. בפנים הייתה הזמנה מודפסת על נייר עבה: "תחרות. אי פרטי. עשרה מיליון דולר למי שמוצא את המפתח. כולם מוזמנים. תביא את הנשק שלך." בתחתית הדף היו קואורדינטות מדויקות למעגן סירות נידח ותאריך – עשרה ימים מהיום.
הוא כמעט קרע אותה לשניים וזרק לפח. ואז ראה את התמונה המצורפת -צילום מטושטש ממצלמת אבטחה, חמישה גברים במדים כהים, עומדים ליד משאית. אחד מהם בלט: גבוה, זקן קצר ומסודר, עיניים חדות כמו סכינים, פנים שראה בראשו כל לילה במשך שלוש שנים. הדמות שהופיעה בכל רמז, בכל שמועה שאסף – אחמד, מפקד חוליית אל-סאבר. האיש שאישר את הפקודה.
ביום של המתקפה, כשהתמונה הגיעה ליבשת, אחמד היה בצד השני של העולם, מוקף בשומרי ראש ומעבר להישג ידו של כל אדם – אפילו לוחם מיחידה מובחרת כמו ג'ונתן. אבל עכשיו, מישהו מציע הזדמנות. מישהו יודע מה הוא מחפש.
ג'ונתן שרף את המכתב בלהבה של מצית ישן, הלהבות מלקקות את הנייר עד שהפך לאפר על הרצפה. את התמונה הוא שמר, הכניס לכיס ליד התמונה של אלה. הוא לא ישן בלילה הזה. במקום זה הוא החל להתכונן.
ההכנות לקחו שבוע. הוא ידע שהתחרות הזו לא תהיה כמו משימה רגילה - לא מפקדים, לא תדריכים, לא צוות גיבוי. רק הוא, האי, והם. הוא נזכר בלילה אחד עם אלה, חודשים לפני הפיצוץ, כשהם ישבו על הספה בדירה שלה. היא סיפרה לו על כתבה ישנה שכתבה - תחרות הישרדות לא חוקית באי נידח, מאורגנת על ידי תאגיד מסתורי ששילם מיליונים למנצחים. "הם משתמשים באנשים כמו חיות," היא אמרה, קולה מלא זעם. "מזמינים לוחמים, סוכנים, ציידי ראשים מכל העולם. שמים אותם באי, נותנים להם לצוד זה את זה. מי שחזק מספיק שורד. השאר נרקבים שם." הוא הקשיב בשקט, ידו על שלה, ולא חשב שיום אחד הוא יהיה אחד מהם. לא חשב שהמיומנויות שלו בלחימה, מארבים, והישרדות יהיו הכרטיס שלו לנקמה.
הוא נסע למחסן ישן של הצוות, מקום שהיה פעם בסיס אימונים נטוש מחוץ לעיר. הבניין היה חצי הרוס - קירות בטון סדוקים, גג מתכת חלוד, חלונות שבורים, זכוכיות שתפזרו על הרצפה. הוא נכנס דרך דלת צדדית, מפתח ישן בכיסו ששמר מאז שעזב. בפנים, המחסן היה מלא ארגזים מאובקים, מדפים עקומים, וריח של שמן ומתכת ישנה. הוא סרק את המקום, עיניו מתרגלות לחשיכה, ומצא את מה שחיפש.
הוא פתח ארגז עץ כבד, חריקה חדה נשמעת כשהמכסה התרומם. בפנים היו שאריות של ציוד ישן - חבל ניילון שחור, חמישה עשר מטר, חזק מספיק להחזיק משקל של שני גברים; ערכת עזרה ראשונה צבאית, שפופרת מתכת עם תחבושות, חוט ומחט, וחומר חיטוי; שלוש מחסניות לגלוק, חמישה עשר כדורים בכל אחת, עטופות בניילון כדי להגן מפני לחות. הוא לקח את הכל, הכניס לתיק השחור שלו בדייקנות של מי שרגיל לארוז למשימות. הוא מצא גם משקפת קטנה, עדשות ירוקות עם ראיית לילה בסיסית, והוסיף אותה לתיק. על מדף מאחור, הוא ראה סכין נוספת - להב קצר יותר, חמישה עשר סנטימטר, ידית גומי - והחליט לקחת גם אותה, קושר אותה לירך השמאלית כגיבוי.
הוא עמד שם רגע, ידיו על השולחן, והסתכל על הציוד. הוא חשב עליה, על הלילה ההוא על הספה. "אתה תמיד מוכן לכל דבר," היא אמרה אז, חיוך קטן על שפתיה. "אני לא יודעת איך אתה עושה את זה." הוא משך בכתפיים, לא ענה, אבל הרגיש את החום שלה לידו, את היד שלה על שלו. עכשיו היא לא הייתה שם, והציוד הזה לא יחזיר אותה. אבל הוא יקרב אותו אליהם.
הוא חזר לדירה, בילה את הימים הבאים בבדיקת הציוד. הוא חידד את הסכינים על אבן ישנה, בדק את הגלוק - שחרר את המחסנית, ניקה את הקנה, הרכיב מחדש במהירות של מי שעשה את זה מאות פעמים. הוא ארז את התיק מחדש, בדק את המשקל - לא יותר מחמישה קילו, קל מספיק לרוץ איתו, כבד מספיק כדי שיכיל את כל מה שהוא צריך. הוא לא לקח יותר מדי. הוא לא תכנן להישאר זמן רב.
בלילה האחרון לפני הנסיעה, הוא ישב על הרצפה ליד המזרן, התמונה של אלה בידו. הוא בהה בה, עיניו עוקבות אחרי הקו של החיוך שלה, השיער החום, העיניים הירוקות. "נתראה בערב," שמע קול חד בראשו. הוא קיפל את התמונה, הכניס לכיס החזה של הז'קט, וקם.
עכשיו הוא עמד על הסיפון של הסירה החורקת, אחת מתוך שלוש שלקחו את המתחרים לאי. האנשים סביבו היו צללים מסוכנים – רוצחים שכירים, לוחמים לשעבר, ציידי ראשים, כולם עם כלי נשק ועיניים רעבות. מים שחורים מתנפצים מתחתיו, רוח קרה חותכת דרך הז'קט הישן. האי התקרב - גוש ירוק ומשונן, עטוף בערפל כמו חיה ישנה שמתעוררת לאט. הוא הרגיש את משקל הסכין על הירך, את הגלוק נגד הצלעות, את התמונה בכיס. הוא לא בא בשביל הכסף. הוא בא בשבילם. בשבילה.
הציד עמד להתחיל.
1
הסירות חרקו תחת משקלם של המתמודדים, קרשים ישנים מתעקמים תחת רגליים חסרות מנוח, רוח מלוחה חובטת בדפנות העץ המרקיבות. מנוע דיזל זול, חלוד ומשתעל, רעם מאחור, ממלא את האוויר בעשן שחור וסמיך שדבק בגרון, מעורב בריח חריף של דלק ומלח שצרב את הנחיריים. ג'ונתן ישב בקצה, רגל אחת משתלשלת מעל המים השחורים, ידו מונחת על התיק השחור לידו.
הוא לא הסתכל על אף אחד. הוא לא דיבר. עיניו, קרות כמו פלדה תחת שמיים אפורים, היו נעוצות באופק, שם האי התחיל להתגלות כמו צל ענקי עולה מהמים. הג'ונגל פרץ מהחוף כמו חומה ירוקה וכהה, עצים גבוהים עם עלים משוננים כמו סכינים, גזעים עבים עטופים בטחב ירוק - אפור ושריגים מפותלים שדמו לחבלי תלייה. הרים תלולים נישאו מהמרכז, סלעים אפורים חשופים דקרו את הערפל הדק שריחף מעל, קווי מתאר חדים כמו עצמות שבורות. בצד המזרחי, הר געש קטן התרומם, פסגתו שטוחה ומכוסה אפר, עשן אפור דק עולה ממנו כמו נשימה של חיה ישנה שמתעוררת לאט. החוף עצמו היה צר וסלעי, אבנים חלקות ורטובות נוצצות תחת השמש החלשה, גלים קטנים מתנפצים עליהן בקצב איטי ומדוד, כאילו האי נושם דרך המים. נהר דק, מימיו חומים ומעורפלים, חתך את הג'ונגל כמו צלקת ישנה, זורם מההרים ונשפך לים במרחק.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*