לנשום אותך

אני מתעוררת בבהלה, שוב החלום הזה, אבא מעיר אותי כדי לקיים את אותה שיחת הטלפון שתציל את חיי, שתציל אותי מלעשות טעות גורלית.

"ירדן, קומי, קטנה," אבא מנער אותי קלות ואני לא רוצה לקום, אני לא רוצה לשמוע אותו אומר לי את אותן המילים כל בוקר.

למרות שאני ערה, אני מקפידה לשמור על עיניים עצומות, אולי אבא יוותר לי הפעם וייתן לי להמשיך לישון. כשאני ישנה אני יכולה להיות מי שבא לי, אני יכולה לעשות מה שבא לי מבלי שאף אחד ישפוט אותי.

"ירדן, קומי, אני רוצה להגיד לך משהו."

החלטתי שאני פוקחת עיניים, הבטתי בו בזהירות ולקחתי נשימה שתכין אותי לבאות.

"אני מצטער שהערתי אותך קטנה, אבל לא ישנתי כל הלילה, חשבתי על זה המון ואני לא יכול להגיד לך מה לעשות, אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות, אל תקשיבי לאף אחד, תקשיבי רק ללב שלך, את הבת שלי ואני רוצה שתהיי מאושרת, זה כל מה שרציתי כל הזמן, ואין שום סיבה שעכשיו זה יהיה שונה."

אני מביטה בו בעיניים מלאות דמעות של אושר ושנייה לפני שאלה מתפרצות, אני מתרוממת לחבק אותו חזק. "אתה האבא הכי טוב בעולם," אני לוחשת. אני נהנית מרגע אושר נדיר עד ששיר נשמע מרחוק. ככל שהמנגינה מתחזקת תחושת האושר מתרחקת ממני יותר ויותר, עד שהיא נעלמת כליל. אני פוקחת עיניים ומשקל המציאות מתיישב לי על החזה, זה היה רק חלום, אבא בחיים לא יגיד לי את המילים האלה שאני כל כך רוצה לשמוע.

אני קופצת מהמיטה, אני נזכרת שיום חמישי היום ונרגעת. פעם, כל ימי החול התערבבו לי זה בזה, הייתי מחכה, כמו ילדה, בקוצר רוח שייגמרו ויגיעו סופי השבוע, החגים והחופשות, עד אותו הרגע שסופי שבוע התחילו להעיק ורק חיכיתי לרגע שהם ייגמרו. רק שיתחיל השבוע כדי שאוכל לנשום. אחחח אוויר שלי, אני מחייכת לעצמי ומתה כבר שיגיע ערב.

ובערב הזמן כל כך מוגבל, אני חיה פה בבועה משלי, על זמן שאול, קוצבת נשימות. אני יודעת שתכף זה נגמר, תכף אני צריכה ללכת ואני לא רוצה, אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה להישאר, אני רוצה שהזמן ייעצר, אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אני רוצה שהרגע הזה יקפא ואותה התחושה שעוטפת אותי לא תרפה ממני, אני מסובבת לרגע את הראש ומבחינה בשעון. אני שונאת את השעון ויותר מזה, אני שונאת את השעה ואני חייבת ללכת, חייבת לחזור לבית, חייבת לחזור למציאות החונקת שלי שהפכה לבלתי נסבלת, אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים. יש אותי הרגילה, זאת שכולם מכירים מהבית, מהלימודים, מהעבודה, הילדה הטובה, היורמית, ממש טלית שכולה תכלת, זאת שאפשר לקחת ממנה דוגמה, ויש אותי האחרת, זאת שהולכת לאיבוד בתוך אותם רגעים, מאבדת את עצמי, עיוורת לזמן, למרחב, אחת שלא אכפת לה, לא מתחשבת בשום דבר ובאף אחד. זאת האני שנושמת, שחיה.

הרגעים הקטנים האלה, שבהם נתתי לעצמי להיות חסרת עכבות, מילאו לי את החיים, מצאתי את עצמי מעבירה את הזמן רק כדי להגיע לאותם רגעים.

אני גרה ביחידה נפרדת מתחת לבית של ההורים שלי. עד לתקופה האחרונה זה לא הפריע לי אף פעם, וההיפך הוא הנכון – דואגים לי, מבשלים לי, מכבסים לי, רק לנקות אני אוהבת לבד, אני אוהבת לשים לי מוזיקה קצבית ברקע ולקרצף את הבית בצעדי ריקוד.

פתאום בתקופה האחרונה הבנתי שאני בחורה בת עשרים וחמש שנותנת דין וחשבון להורים שלה, בעצם, אני אישה נשואה שנותנת דין וחשבון להורים שלה, ורק עכשיו אני מבינה שזה לא אמור להיות ככה, אפשר אחרת, אני רוצה אחרת.

והינה עוד יום שבו אני מנסה להתגנב חזרה לבית כמו נערה מתבגרת, ניסיתי ככל יכולתי להיכנס לבית בשקט. זה לא שפחדתי להעיר מישהו, בכל זאת, השעה רק תשע וחצי בערב, פשוט העדפתי שיניחו לי. אבל אלת המזל שלי יצאה לחופש, וזאת שממלאת את מקומה היא כלבה לא קטנה. אני שומעת את הצעדים של אבא ויודעת שעוד שנייה הוא אצלי.

"נו? התקשרת?" אבא הביט בי בדאגה מהולה בסקרנות.

"היי חמודה, איך עבר עלייך היום? את בסדר? אכלת? מי אתה ומה עשית לאבא שלי שפעם היה דואג לי?"

"ירדן אני לא צוחק, אני דואג לך, מאוד! ובגלל שאני דואג לך אני רוצה שלא תעשי טעויות, שלא תעשי שטויות." הוא לוקח נשימה עמוקה ומביט בי במבט חמור סבר.

"אבא, אני כבר לא ילדה."

"אז תפסיקי להתנהג כמו ילדה, אני לא רוצה לראות איך את הורסת לעצמך את החיים עם שטויות, מה יש לך? מה קורה איתך?"

אבא מתחיל לנשום בכבדות, נראה כאילו הוא צריך לשבת, אני ממהרת להושיב אותו ולהרגיע אותו.

"אני עדיין אני, אני עדיין כאן."

"לא, את לא, את לא רואה את עצמך, מה כבר קרה? מה היה כל כך נורא?! אני אומר לך, תתקשרי, שלא יהיה מאוחר מדי, אני יודע מה אני אומר."

"אבא, בבקשה, די, אני לא יכולה להתמודד עם זה כרגע." אני רק רוצה שהוא יניח לי לנפשי.

"מה לא יכולה להתמודד? זה החיים שלך. את רואה שאת ילדה? ואיפה בכלל היית עד עכשיו"?

רציתי להגיד לו, לספר לו הכול, אולי הוא כן יבין, הוא אבא שלי והוא אוהב אותי והוא רק רוצה שיהיה לי טוב, אני אספר לו בדיוק איפה הייתי, הינה, אני לוקחת נשימה עמוקה ו...

"התעכבתי בעבודה."

הלוואי שהיו לי הכוחות והאומץ, הלוואי שהיה בי מה שדרוש כדי להתמודד, באמת להתמודד ולא סתם להעביר את הזמן, לא להעמיד פנים שהכול בסדר.

אני נכנסת לבית היישר למקלחת ברגשות מעורבים, איפה הייתי עד לפני כמה דקות ואיפה אני עכשיו, מדי פעם עולה בי חיוך כשהמוח שולח לי תזכורות למה שהיה. אני פושטת מעליי את הבגדים ומתמסרת למים החמים שיחממו לי את הנשמה, כשאני מרגישה שהגוף כבר מותש אני סוגרת את ברז המים, אני יוצאת ועוטפת את עצמי במגבת גדולה שמכסה את כולי, אני מחליקה לתוך הפיג'מה וצוללת למיטה. מתפללת בתמימותי רק לרגע קצר שהמוח הקדחתני שלי ייתן לי מנוחה, אבל אני כל כך לא שקטה, אני לא מצליחה להירדם, אני מסתובבת מצד לצד, רדופה, אין בי טיפת שקט, הכול בוער בי, אני לא מצליחה להשקיט את המחשבות, לא מצליחה להירגע. מה אעשה? מה אני כבר יכולה לעשות? לברוח לצד השני של העולם? בסופו של דבר הכול נכנע בי, לא נשארו בי כוחות והצלחתי להירדם, וגם בזמן הקצר שבו ישנתי חלמתי את מה שאני חולמת כשאני ערה – אני חולמת שאלה לא החיים שלי, מפנטזת על חיים אחרים. אבל כל פעם מחדש כשהשמש חושפת את עצמה, היא מאירה לי על הפנים, כאילו הייתי בחקירה ומכריחה אותי לקבל את המציאות כמו פשע שלא אני ביצעתי ואני קמה לעוד יום שבו לא קמתי אמיצה או חדשה.

כבר שבוע שבעלי לא בבית, כבר שבוע שאבא שלי משגע אותי שאני אתקשר אליו ואחזיר אותו הביתה, כל מה שאבא שלי יודע זה שרבנו, הוא לא יודע מעבר, הוא לא יודע על מה, הוא לא יודע מה קרה, הוא רק יודע שזוגות רבים וזה בסדר, כולם רבים כל הזמן, כועסים, נרגעים ומשלימים.

בהתחלה אבא חשב שבעלי קם והלך מעצמו ולא יכולתי לשמוע איך אבא שלי מבזה אותו, הוא עדיין בעלי והוא לא רק בעלי, הוא החבר הכי טוב שלי, אז הסברתי לאבא שאני ביקשתי ממנו שיעזוב, אני ביקשתי ממנו ללכת ומאותו הרגע המנגינה המוכרת של "ירדן, קומי, תתקשרי," לא מפסיקה להתנגן לו מהפה יום ולילה.

"רק עכשיו התחתנתם, רק עכשיו היית הכי מאושרת שיש, כל כך חיכית לרגע הזה, כל מה שכולנו שמענו ממך כל הזמן זה כמה את כבר רוצה להתחתן, זה היה הרגע שלך, אני לא מבין, מה כבר קרה? אני לא מבין, תסבירי לי, שמישהו יסביר לי!" בכל שיחה מחדש אבא נראה כאילו הוא עומד לאבד את שפיות דעתו לתמיד.

זה מוזר אבל הוא לא חסר לי, ניסיתי להתגעגע אליו, ניסיתי להבין מה אני רוצה מעצמי. איך הגעתי למצב הזה? אני זאת שרדפתי אחריו, אני זאת שדחפתי אותו להתחתן, אני זאת שכל הזמן אמרתי כמה שאני רוצה איתו בית וילדים, שאני רואה בו עתיד ומשפחה, ועכשיו? עכשיו הוא לא פה ואני חושבת עליו רק בזמן שאבא שלי מזכיר לי. אני במקום אחר, אני רוצה להיות במקום אחר.

ניסיתי לעצור את זה, ניסיתי להפסיק, ניסיתי יותר פעמים משאוכל לספור אבל זה חזק ממני. כל הפסקה כזו הרגישה כאילו העולם שלי עצר מלכת ושאר העולם ממשיך להתנהל כאילו לא קרה כלום, כאילו לא נפלו עליי השמיים, הרגשתי כאילו הניחו לי משקל של טון על החזה וביקשו ממני לנשום עמוק. לא באמת רציתי להפסיק, לא באמת יכולתי להפסיק. איך אפשר לנשום בלי חמצן? איך אפשר להמשיך לתפקד כרגיל בזמן שאני מרגישה שקטעו ממני איבר?

מצאתי את עצמי חוזרת כל פעם מחדש, כנועה אבל לא כנועה־אנוסה אלא כנועה מרצון, כנועה מרצון מלא, רצון שלא יודע שובע, אחד כזה שלא מגיע לסיפוקו, אין לי די.

אני נשכבת על המיטה הגדולה, עדיין שוכבת רק בצד שלי ומנסה להסדיר את המחשבות. אני יודעת מה קרה צעד אחרי צעד, שנייה אחרי שנייה. אני פשוט לא מצליחה להבין איך זה קרה.

* * *

יום חמישי של דצמבר, החושך הכריע את היום בשעת אחר צוהריים מוקדמת, הכול כבר הרגיש מאוחר ועייף, אני מתנחמת בכך שזה היום האחרון בשבוע. אני מסיימת לעבוד עוד שעתיים.

אני נכנסת לחדר, אני מעבירה עכשיו שיעור פילאטיס, מתאמנות כבר מחכות לי, אני מפזרת חיוכים, זורקת "שלום, מה שלומך?" ו"את נראית נהדר," מעמעמת את האורות, ניגשת לעמדת המערכת ולוחצת על נגן המוזיקה. אני מתחילה בנשימות עמוקות, להיכנס לאווירה ודרך המראה אני רואה פרצופים חדשים ולא סתם, שלוש בנות די צעירות, בטח באו לשיעור ניסיון, אוקיי עוד נשימה עמוקה אחרונה ו... אני קולטת שהן מתחילות לצחקק, מה מצחיק בנשימות עמוקות? הן אף פעם לא היו בשיעור פילאטיס? הן לא מסוגלות לכבד את המקום שהן נמצאות בו? את האנשים שהן איתם? את המדריכה לפילאטיס שבמקרה זו אני? איפה הן חושבות שהן נמצאות? פשוט חוצפה.

אני רואה שאחת מהן מצביעה לעבר התקרה ומצחקקת.

אני מנסה להמשיך בשיעור, משדרת עסקים כרגיל, פתאום אני מסיטה מבט לתקרה האקוסטית, בוקע ממנה רעש מתגבר, מתקרב אליי, אני ממש מתחילה להרגיש אותו, מה קורה שם? לא עוברת שנייה ומתוך התקרה האקוסטית נופל חתול כבד משקל, הוא משמיע קולות נפילה, קולות אנחה, קולות של ניצול מלחמה ובתוך שנייה הוא רץ ונעלם, הלב שלי צנח מהבהלה. החתול השמן והאפור נחת מילימטר ממני, מזל שהוא לא נפל לי על הראש. אימא'לה, הייתי מתה. אני מדליקה את האור המעומעם. מוודאת שהכול בסדר, שאין עוד הפתעות ושאני יכולה להמשיך ולהעביר את השיעור בלי הפרעות נוספות. בדרכי חזרה הפניתי מבט לאותן הבנות שצחקקו, סתם שפטתי אותן מהר מדי ולרגע קפאתי, לרגע הכול נעצר, לשבריר שנייה הבחנתי במשהו לא מוסבר, מצאתי את עצמי מביטה באחת הבנות, אני לא מכירה אותה, לא ראיתי אותה מימיי ובכל זאת היא כל כך מוכרת לי אף על פי שברור לי שמעולם לא נפגשנו. המבט שלי מתעכב עליה שנייה נוספת, גון עורה בצבע מוקה, מבנה גופה רזה, השיער שלה מתוח בקוקו לאחור, מבנה פניה חד והעיניים שלה כהות, מושכות, מהפנטות, היא אפילו לא הבחינה שהבטתי בה, חזרתי לקדמת החדר והמשכתי בשיעור מעורערת.

סיימתי את השיעור בנשימות עמוקות, הצמדתי שתי ידיים מודות, הודיתי להן ופניתי לעמדת המערכת בכדי להוציא את הדיסק און קי שלי, כשהסתובבתי, השלישייה החדשה נעלמה. גם ככה עוד רגע אני מתחילה עוד שיעור ואין לי זמן להתעסק בשטויות, אני עוברת דרך עמדת המזכירות ומופתעת כשאני נתקלת בהן שוב. שתי הבנות האחרות מבחינות בי, אני שואלת אותן איך היה להן השיעור ואנחנו מפתחות שיחה קצרצרה בנושא רישום לחדר הכושר, ואותה בחורה עדיין לא מבחינה בי, היא מרוכזת בטלפון הנייד שלה, הן אומרות לי שהן ממש נהנו, במיוחד מהאפקטים המיוחדים ואמרתי להן שזה כלום, שכדאי להן להיכנס גם לשיעור הבא שלי כי אני הפעם בונה על נמר שיקפוץ דרך הקיר, הן צחקקו וניסו לקרוא לבחורה שישבה על הספסל.

"שולה," הן קראו לה ביחד, והיא מיהרה להרים את הראש.

"ניכנס לעוד שיעור?" הן הביטו בה וחיכו לתגובה ואני לא מבינה איך לבחורה כזאת יש שם כזה, אני לא יכולה לחכות כי אני ממהרת להיכנס לשיעור הבא שלי, אני מעבירה עכשיו שיעור אירובי. שמיים וארץ מהשיעור הקודם שהעברתי, שיעור שמצריך ממני המון אנרגיות ומשום מה פתאום יש לי, אני נכנסת לחדר, פונה לעמדת המערכת, לוחצת על נגן המוזיקה ולהפתעתי דרך המראה אני רואה את אותן שלוש הבנות. אני מחייכת לעצמי כי זה שיעור לא קל, לפחות לא למתחילות, ולא זכור לי שאמרתי להן איזה שיעור זה, לא עוברות חמש דקות ואני מבינה שהן בחיים לא היו בשיעור שכזה, הן מפגינות חוסר קואורדינציה וצוחקות זו על זו שהן לא קולטות את הצעדים, אחת מהן אפילו הוציאה טלפון נייד וצילמה. לשם שינוי הבלגתי על ההתנהגות הזו, כי גם ככה הן לא הצליחו להישאר עד סוף השיעור.

"אני רואה שהחלטתן להירשם." פניתי אליהן בחיוך כשראיתי אותן בעמדת הרישום, שתי הבנות מהשיחה הקצרה של קודם הסתובבו אליי ואמרו לי שהן מאוד נהנו והן ישמחו לתת לזה הזדמנות, הן המשיכו לדבר ובאיזה שהוא שלב פשוט איבדתי אותן, מצאתי את עצמי מביטה באותה הבחורה, בעוד הן עומדות ונשענות על דלפק הקבלה של המזכירות בכדי למלא טפסים, היא ישבה על הספסל ממול, גם היא עסוקה במילוי טפסים. הבטתי בשקט שלה, בשלווה שלה, היא נראתה כאילו היא בעולם משלה, מוזרה קצת, אולי סנובית? ועם כל זה היא העירה בי את סקרנותי, כל הזמן הזה היא אפילו לא הבחינה בי, ממתי לא מבחינים בי? תמיד מבחינים בי, גם כשאני לא רוצה שיבחינו בי – מבחינים בי.

כשהגעתי לבית, העייפות חיבקה אותי אליה, נכנסתי להתקלח, נתתי למים לשטוף ממני את כל היום, את כל המחשבות, פשוט את הכול, עצמתי עיניים ונתתי למים ללטף לי את הגוף. כמה שאני אוהבת מגע של מים, אני חושבת שיכולתי להיות בהם לנצח, התחושה, המגע, ההרגשה, הצליל. בעודי מחייכת לעצמי, נזכרתי באותה הבחורה, מי היא? איך הן קראו לה? שולה? זה היה שולה? איזה מין שם מוזר זה שולה? ולמה לעזאזל אני חושבת עליה?

*המשך הפרק זמין בספר המלא*