עיר הצללים

פרק ראשון
שרה
 

יומני היקר,

אני לא בטוחה אם להרגיש קלילה או כבדה. האוויר של תחילת נובמבר תמיד מבלבל אותי, כמו הלב שלי, שלא מצליח להחליט אם להיות מלא או ריק. הייתי אמורה להיות רגועה עכשיו. שיעור פיזיקה הסתיים מוקדם מהרגיל והיה לי את כל הזמן שבעולם לחזור הביתה, אבל במקום זאת מצאתי את עצמי יושבת על ספסל מאחורי הספרייה של בית הספר, תיק הלימודים שלי זרוק לצידי ולפניי קופסת מיץ תפוזים שאני לא מצליחה לסיים.

העולם מסביבי רגוע מדי, ואני — סוערת מדי. השמש מתפנקת בין העננים, חלק מהילדים אוכלים בייגלה צפתי מעוטר שאמא שלהם קנתה מזיידה, סבא של מוישיק. ניתן לבחור סומסום או מלח, שניהם טעימים, זה רק עניין של טעם. זיידה היה מכין אותם טריים טריים במאפיה שלו, מדיי בוקר ומפיץ אותם בכל העיר עם מנשא עץ מיוחד שבנה לצורך כך, עטופים בכיסוי בד כותנה עדין. לא יודע מה הסוד שלו, אבל החום שלהם היה נשמר תמיד ויכולת לקבל את הבייגלה שלך גם לאחר מספר שעות, חם חם... הכול נראה כל כך רגיל. רק אני מחזיקה את הסוד הזה, ששוקל כמו מיליון טונות, ומרגישה כאילו כל עץ וכל צל שותפים לסיפור שלי.

אף אחד לא יודע. כמעט.

האמת, גם מול עצמי לקח לי זמן להודות. כל סימן היה שם — הבחילות הקלות באמצע שיעור ספורט, העייפות שגרמה לי להירדם בימים שבהם הייתי אמורה ללמוד לבגרויות, הבכי שבא משום מקום דבר ראשון על הבוקר. לקחתי כמה ימים, ואז עוד כמה. הלכתי לרופא בלי שאף אחד ידע — אפילו לא שחר. הילד הזה הפך להיות כמו חבר לא מוזמן, שותף סודי שאף פעם לא רציתי.

אני לא יודעת למה זה קרה דווקא לי.

טוב, זה שקר. אני יודעת למה זה קרה ואני יודעת בדיוק איך, אבל זה לא משנה. זה קרה, ועכשיו אני צריכה להתמודד.

המשפחה שלי תמיד הייתה עוטפת ואוהבת, ולא נתנה לי סיבה לפחד או להסתיר ממנה דבר. אבא שלי צוחק איתי יותר מאשר כועס, ואמא תמיד מחכה שאשאל אותה משהו כדי שתוכל לנדב חוכמה מעשית. אבל אם הם יגלו, אם הם ידעו שהכנסתי את עצמי למצב הזה, הם לא יצליחו להבין. אני בעצמי לא מצליחה להבין, ואני מפחדת.

היום צפיתי בהם יושבים סביב שולחן האוכל שלנו, הפנים שלהם קפואות והמילים נבלעות בתוך האוויר, כמו הדלתות של הבית שייסגרו מאחורי הגב שלי לנצח.

"שרה," אמרה לי פעם מרים, החברה הכי טובה שלי, כשסיפרה לי על מישהי מהשכבה שלנו שהתחתנה רק כי נכנסה להיריון. "את יודעת, אני לא מבינה איך אנשים נכנסים לזה. כאילו, אין להם אחריות? איך הם לא חושבים על ההשלכות?"

צחקתי אז, אבל היום הצחוק ההוא צורם לי באוזן, כאילו צעקתי לעצמי משהו שהעדפתי לא לשמוע.

"לא חשבתי על ההשלכות, מרים. לא חשבתי על שום דבר," אני לוחשת לספסל, מנסה לדמיין שהייתי מסוגלת לחלוק את זה איתה באמת. איך היא תגיב? איך מישהו יגיב?

אני רואה את הפנים שלה מסתובבות ממני, מאוכזבות. אולי היא תגיד לי "אני פה בשבילך, שרה," אבל אני אראה את המרחק צומח בינינו, כמו קיר שעשוי מחתיכות מילים שלא נאמרו.

לפני שבועיים הלכתי למרפאה פה בעיר. ההליכה הייתה קשה מבדרך כלל, מעולם לא שמתי לב כמה קשות העליות בעיר הזו. הייתי צריכה למצוא מקום שאף אחד לא מכיר, שהפנים שלי יהיו בו זרות.

הרופא נראה נחמד. נחמד מדי, אפילו. הוא שאל אותי כמה שאלות, לאט, כאילו הזמן עומד מלכת. "את בטוחה שאת רוצה את זה?" הוא שאל, והמילים האלה ננעצו בי כמו סכין. בטוחה? איך אני יכולה להיות בטוחה, כשכל בחירה שלי מרגישה כמו הליכה על חבל דק?

אבל הינה אני. החלטתי, אפילו שאני לא בטוחה. אפילו שהלב שלי פועם בקצב כל כך מוזר מאז.

בלילות האחרונים אני שוכבת במיטה, מקשיבה לצרצרים ולצעדים ברחוב, ותוהה אם יש מישהו בעולם שמרגיש את מה שאני מרגישה. זה כמו לשאת שני אנשים בתוכי — אחד שרוצה להמשיך לחיות את החיים שחשבתי שיהיו לי, והשני... השני לא רוצה בכלל לחשוב על מה הוא רוצה.

אתמול אמא נכנסה לחדר שלי ושאלה למה אני עייפה כל כך לאחרונה.

"סתם," אמרתי לה. "בגרויות, לימודים… את יודעת."

היא הנהנה, אבל עיניה השתהו עליי זמן רב מדי. הן כמו מראה שאני לא רוצה להביט בה.

"אם יש משהו שאת צריכה, את יודעת שאני פה, נכון?" היא אמרה בקול עדין כל כך, שאילו הייתי קצת פחות מבולבלת, כנראה הייתי נשברת.

"אני יודעת, אמא. הכול בסדר."

הכול בסדר. המשפט שאני אומרת הכי הרבה בימים האחרונים. כאילו אם אגיד אותו מספיק פעמים, הוא באמת יהיה נכון.

יש לי רק שבוע עד התור שלי.

אני לא חושבת על זה יותר מדי, או לפחות, אני מנסה שלא לחשוב על זה. אבל יש רגעים, כמו עכשיו, שכל השקט הזה מסביבי צורח לתוך האוזניים שלי.

לפעמים אני מדמיינת איך זה היה, אילו סיפרתי, אילו אזרתי אומץ ואמרתי להם. לאמא, לאבא, למרים, אפילו לשחר. אבל אז אני חושבת על השקט. על השאלות שלא יהיו לי תשובות אליהן. על הכאב שאולי אגרום להם.

אולי זה טוב יותר ככה. לא להגיד, לא לחלוק. פשוט לסגור את זה, לקבור את זה עמוק, ולחזור להיות שרה שהם מכירים. "אני עוד אחזור להיות אני," אני לוחשת לעצמי, כמו מנטרה שאני חייבת להאמין בה.

אולי אני טועה. אולי בעוד כמה שנים כשאהיה רחוקה מכל זה, אסתכל אחורה ואחשוב שזה היה רק קמט קטן בחיים שלי. אני רוצה להאמין בזה.

אני חייבת להאמין בזה.

אבל משהו אי שם בפינה חשוכה של הלב שלי, לוחש אחרת.

אכתוב שוב מיד אחרי שזה יקרה, אחרי שאפיל את התינוק שלי. 

שרה

פרק שני
הטפט הפרחוני
 

צפת, ישראל 1988

אלה היו המילים האחרונות שהיא כתבה. "מיד אחרי שזה יקרה" — הרגע הזה לא הגיע בשבילה.

שחר סגר את היומן.

מסתורין אפל עטף את העיר העתיקה. בין הרי הגליל שומרת העיירה על השקט שלה, על הנחת, על ההיסטוריה העשירה ועל משמעותה הרוחנית. אך אותו המסתורין ישנה את חיי תושביה לעד.

שחר שי עמד לבדו בחדר של אחותו, כובד האבל לחץ עליו כמו כוח פיזי. ריח קל של לבנדר, הריח ששרה כל כך אהבה, עוד נותר באוויר. היא הייתה רק בת שבע עשרה, מלאה בתקוות ובחלומות, והם נקטעו באכזריות.

"תוכלו לתבוע על רשלנות," אמרה דוברת בית החולים, "אם תרצו."

העמדה הרשמית של בית החולים הייתה שאחותו נפטרה ברשלנות על שולחן הניתוחים כשניסתה לעשות הפלה. כשחשב עליה שוכבת על המיטה הקרה הזו, לא יכול היה לעצור את הדמעות.

"איך הפלה מביאה למוות של בחורה צעירה כל כך?" הוא קרא, כמעט תקף. "היא הייתה בריאה לחלוטין."

"די, שחר." ניסתה אימו להרגיעו.

"היא נרצחה!" הוא קרא.

"די!!" היא הרימה את קולה.

שחר יצא מהסלון ועלה מיד לחדרה, כאילו קיווה למצוא אותה שם ולגלות שהכול היה רק חלום רע.

הוא ישב על המיטה שלה וניסה לדמות את פניה בעיני רוחו. הוא סקר את הטפט הפרחוני שעל הקיר, נזכר איך לעג לה כשבחרה אותו, ואיך הוא התעקש לשמור על קירותיו נקיים מטפט כדי שיוכל לתלות את הפוסטר של צביקה פיק. איך היא צחקה עליו בחזרה. המיטה של שרה נחה ליד מיטתה של יונית, אחותם, אבל ליונית לא הייתה מילה בעיצוב החדר. הוא נשען על משענת המיטה האחורית ונתן לדמעות לרדת. מול המיטות ישבה ספריית לימודים זוגית, ומעל לשולחנות הכתיבה התנוססו ארבע דלתות ארונות, שתיים לכל אחות. הצד של שרה היה הצד המסודר יותר, ואחת הדלתות הייתה פתוחה למחצה. שחר זינק מהמיטה והחל לחפש בין דבריה.

בעודו מחפש, איימה תחושת חוסר אונים להציף אותו. אבל בין ערמות העצב, הוא מצא ניצוץ של תקווה — יומן קטן הכרוך בעור, מוסתר בתוך תיקה האישי.

ככל שהתקדמו הדפים, מצא את עצמו שחר מחייך לעצמו, נוכח בחוכמתה של אחותו הקטנה. עולמה הפנימי הפעים אותו ונתן לו זיק של תקווה בימים הבאים. היומן שפך אור על עולמה הרגשי של אחותו אך הסתיים בפתאומיות. הוא ניסה להעביר עוד עמוד ועוד אחד, עד שהבין שהוא מדפדף בין עמודים לבנים וריקים שכבר לא יתמלאו. שרה לא תחזור. אז הוא ניגב עוד דמעה וחזר אחורה כדי למצוא סימן, מספר, שם. משהו שיוכיח שהוא לא משוגע — לא יכול להיות שהיא פשוט איננה יותר, לא סתם כך.

"מרים." הוא אמר לעצמו כשראה את שמה של חברתה הטובה ביותר של שרה קופץ בין דפי היומן שוב ושוב.

מרים אושפזה במחלקה הפתוחה בבית החולים זיו בצפת לאחר שעברה התמוטטות עצבים. זה כל מה שידע שחר, מהמעט שהסכימה שרה לספר לו. היא הייתה קנאית לפרטיותה של חברתה, לכן לא אמרה דבר נוסף. הוא לעג לה על כך אז, ואילו עכשיו הוא מעריך את בחירתה.

אני חייב לפגוש אותה, חשב שחר לעצמו, אך הוא ידע שלא יוכל לעשות זאת לבד. הוא היה אבל ומבולבל מדי, ובשארית ההיגיון שבראשו, גייס רק תובנה אחת: הוא לא חושב בהיגיון, לא מספיק כדי לעשות זאת לבדו. לא ללכת למרים, לא לחקור את מותה של אחותו. הוא זקוק לבעל ברית, והוא ידע בדיוק איפה למצוא אותו.