פסיכופריחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פסיכופריחה

פסיכופריחה

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

רונן דוד

רונן דוד, בוגר מכללת "צור" בהנדסת מכונות, בעל תואר שני במנהל עסקים,יליד יוני 1970, נשוי ואב לשתי בנות. סופר, עובד בתעשיית המתכת ונכה צה"ל. כסופר – בעל רקע אישי וכותב ספרים בתחום הנכות הפיזית, בריאות הנפש והתמודדות עם משברים. מביא לספריו מנסיונו הרב בתחום.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"פסיכופריחה" מביא את סיפורו של אורי, מ"פ לוחמים בשטחים, בחור כארז, שבמהלך שירות מילואים קרבי לקה בפסיכוזה חמורה, המערערת את עולמו ומעמתת אותו עם עולם שבו אין ערכים, אין סדר ואין דבר להישען עליו.

במקביל, מתערערת אצל אורי האמונה בערכים היפים שעליהם חונך: זוגיות, אהבת אדם לרעהו, מחויבות ואהבת המולדת. המסגרות הישנות והטובות, מסגרות מציאות חייו הפנימית והחיצונית גם יחד מתמוטטות אחת אחרי השנייה ואורי נאלץ להתמודד עם החוקים החדשים שהוצבו בפניו, עם רופאיו ועם מציאות שונה לגמרי מזו שהייתה מנת חלקו קודם לשירות המילואים הגורלי.

ספרו של רונן דוד חושף צוהר אל הוויה אישית עלומה, מיוחדת במינה ובתוך כך מאפשר לקורא ללוות את אורי בדקדקנות מצמררת, בחוויות מדהימות שהוא עובר. סיפורו המרגש נקרא בנשימה עצורה. 

"פסיכופריחה" הוא ספרו הראשון של רונן דוד, מהנדס מכונות, יליד צפת, בן 35, נשוי ואב לילדה.

פרק ראשון

1. התחלות

עמדנו להיכנס לפגישה עם דרור. בינתיים ישבנו, נועה ואני, זה לצד זה, אוחזים ידיים בחדר ההמתנה של "המשרד". לא היינו לבדנו. בצדו השני של החדר ישבו גבר ואישה. מהמבטים שהחליפו בינם לבין עצמם שיערתי שגם הם שרויים בציפייה דרוכה. הם לא בירכו אותנו לשלום כשהצטרפנו, נראו עטופים בתוך עצמם, מצפים כנראה לפגוש מישהו באחד החדרים האפלים שמעבר לדלת הפלדה. פגישה הרת גורל? רבת השפעה על חייהם, אבן דרך אולי?
עיני סרקו את המקום, כהרגלי בעת שאני נמצא במקום חדש ולא מוכר לי. בין היתר צד את עיני מטבחון עם מקרר זעיר. מסביב לחלון בודד ומסורג תלויות שלוש תמונות נוף.נועה, שאין לה אלוהים, הציצה לתוך המקרר.
"יש כאן קולה!" דיווחה לי, "רוצה אחת?"
 פי היה יבש מצמא, נסענו קילומטרים רבים עד הנה, אבל גם מהתרגשות. והיא כאילו ניחשה מה עובר עלי, יש לה מין יכולת כזו לפעמים, ושאלה אותי פתאום אם אני מתרגש, בלחישה, כדי שלא ישמעו האחרים. שפתיה הרטובות מקולה נגעו בלחיי.
נתתי בה מבט נוזף. לא שואלים גברים שאלות כאלה. גם לעצמי שיקרתי. ההתרגשות כבר ממני והלאה. אני מנסה להתגבר על חששותי מפני הפגישה המזומנת לנו עם דרור. לגמנו מהקולה כאילו היתה תרופה למחלה קשה.
האמת היא שאכן חששתי מהפגישה הזו. יותר נכון, מהאפשרות שזו תוביל לשינוי חריף בחיי שנינו. הרעיון לצאת מהארץ לכמה שנים בשליחות המדינה קסם לי ביותר, ולו רק מפני שלא באמת ידעתי מה זה בדיוק אומר. הדמיון שלי תמיד עבד שעות נוספות. אמא שלי היתה אומרת שהיא אף פעם לא יודעת מה עובר לי בראש, שהעיניים שלי פתאום נתקעות באיזו נקודה וזה סימן שאני "במקום אחר". שליחות בחו"ל. שתי מילים קסומות שחובקות בתוכן המון תכנים, רובם ככולם בלתי ידועים ואפילו סתומים, ודווקא משום כך אני יכול לעשות בהן ככל העולה בדמיוני.
בסופו של דבר, לאחר ששקלתי מחד ודמיינתי מאידך, תחושת המסתורין שאופפת תפקידים מעין אלה, הטון הזה של סודיות "בשליחות המדינה", טלטלו אותי בין ריגוש גדול, לחשש עוד יותר גדול.
"אנחנו הולכים לעשות חיים משוגעים," מילמלתי לא אחת באוזני נועה בימים שלפני הפגישה שלנו עם דרור, והיא חייכה חיוך גדול ומבין והנהנה.
להיות רחוק מההורים ומהחברים, לצאת לדרך חדשה. דרך שיודעים איך היא מתחילה, אבל לא איך היא מסתיימת...
לימים יתברר שלא ידענו כלום. לא נועה ולא אני. אני מסתכל היום לאחור ומבקש להחזיר את השעון אחורנית עד לאותן דקות בהן המתנו לדלת שתיפתח. הלוואי ויכולתי.
 
דקות ארוכות עברו עד שדלת הברזל חרקה ונפתחה. גבר באמצע שנותיו, בעל מראה מסוגף וקשוח, מאלה שמעצם הופעתם ברור מיד שלא כדאי להתעסק איתם, הופיע וקרא שני שמות מתוך רשימה שאחז בידו. השניים האחרים שהמתינו בחדר הביטו זה בזה, וקמו ממקום מושבם.
"נחום מחכה לכם," אמר להם האיש בפתח, והם נבלעו מאחורי דלת הברזל.
השעה היתה כבר עשר ושלושים. נועה החלה לגלות סימנים של חוסר סבלנות.
"זה קצת מוגזם לחכות שעה שלמה," רטנה, "אפשר לחשוב שאנחנו בתור לרופא קופת חולים..."
שמתי את ידי על כף ידה בניסיון להרגיע אותה. "עוד מעט יקראו גם לנו, הרי אין כאן אף אחד חוץ מאיתנו."
זמן ההמתנה התארך לו ושנינו התחלנו לאבד סבלנות. פוסעים הלוך ושוב, מתבוננים עמוקות בתמונות, ושוב מתיישבים. בדיוק כשנועה איימה שעוד רגע היא הולכת הביתה, נפתחה שוב הדלת.
"אורי ונועה?" זה היה דרור, שאותו היינו אמורים לפגוש.  
דרור סימן לנו שנלך אחריו. משני צדי דלת הפלדה היו מצלמות של מעגל סגור. מה באמת מסתתר מאחורי הדלתות? חשבתי לעצמי.
נכנסנו לחדר מרווח למדי. ניכר בו שמישהו ניסה להשרות שם אווירה של נועם ושל נינוחות. עוד תמונת נוף על הקיר, מרשימה במיוחד, הפעם – הגדלת ענק של צילום אתר נופש מדהים. אולי מהקריביים, ניסיתי לנחש.
"מישהו עשה חיים איפה שהוא..." לחשתי.
על השולחן הגדול, שמאחוריו התיישב דרור, לא היה מונח דבר למעֵט כוס קפה עם חלב.
"שבו," פקד עלינו.
הפגישה, שהיתה בעצם ריאיון, נמשכה שעה ארוכה. ברור היה לי שאני זה שדרור מנסה לתהות על קנקנו, אך גם אל נועה הוא חזר ופנה בשאלות מרובות . הוא ביקש שתספר על עצמה, על מה שקורה ביני לבינה, איך אנחנו מסתדרים ביחד, כמה זמן אנחנו ביחד ועוד שאלות ממין זה .
דרור לא טרח להתנצל על שאלות שהצנעה יפה להן, אבל גם אני וגם נועה קיבלנו עלינו את הדין. כשרוצים ללכת בעקבות מטרה כלשהי לא בודקים בציציות, ואם כבר הגענו עד "המשרד", לא זה הזמן ולא זה המקום לסרב לשתף פעולה.
שוב ושב חזר דרור ושאל בכל מיני צורות ודרכים אם אנחנו מתחילים להבין לקראת מה אנחנו הולכים. שנינו ענינו בהן מוחלט, כמו שני ילדי כיתה א' שרוצים למצוא חן בעיני המורה ועדיין לא ממש יודעים לקרוא.
אני את השאלות שלי שמרתי בלבי. הן היו מופנות אל נועה דווקא. מה מביא את הצעירה קטנת הגוף שישבה לצדי מול דרור להחלטה גורלית מעין זו? הרי היא עומדת להיות שותפה למסע שרב בו הנסתר על הנגלה. ולא רק זאת, הוסבר לה שלא תוכל לעבוד בעת שהותנו המשותפת באותה מדינה אליה נישלח. האם אהובתי המיניאטורית אינה אלא הרפתקנית ללא תקנה? או אולי מרדנית הסבורה ששם יוּתר לה לעשות כאוות נפשה מבלי שמישהו יכתיב לה מה לעשות, מבלי שההורים, האחיות והחברים יציקו וישאלו למה היא לא עובדת ומה עם לימודים? בסיכלותי ניסיתילהחניףלעצמי שבעצם אני הוא זה שבשבילו היא עוזבת הכול.
אני הרביתי לשתוק, הנהנתי או רק הנדתי את ראשי ל"כן" ו"לא", אבל נועה כהרגלה לא עשתה חשבון והתפרצה לא פעם ולא פעמיים לדברי דרור. ברור היה שהוא אינו רגיל לכך, ורק בזכות החן הרב שלה לא נעץ בה מבט זועף ומצמית. אנשים בתפקידים כמו שלו רגילים שמפחדים מהם, שמתייחסים אליהם ביראת כבוד כאל מי שהממסד מאחוריהם. אבל נועה הזעירה שלי, לא עושה חשבון לאיש, ואף אחד לא עומד בפניה.
לקראת סיום הפגישה דרור הניח לפני דף נייר שבראשו רשומה כותרת: ילדות ובגרות. "תכתוב כל מה שעולה לך בראש," אמר לי.
   
ילדות ובגרות
ילדותי עברה עלי בעיר קטנה בצפון הארץ, כזאת שכולם בה מכירים את כולם. מין אינטימיות שאין בעיר הגדולה. הייתי הצעיר מבין שלושה אחים. לקראת שנות התבגרותי החלה גם עירנו הקטנה להתפתח. תושבי העיר הגדולה, שלא יכלו להרשות לעצמם דירה יקרה, גילו את יתרונותיה.
גדלתי במשפחה רגילה, "משפחה ממוצעת" כמו שקוראים לזה בעיתונים ובסקרים למיניהם, ואם אני צריך לתת לעצמי דין וחשבון על חיי הצעירים, הייתי אומר שהם היו נטולי מאורעות מיוחדים.
אמי היתה מסורבת עלייה, לכן אבא הגיע מרומניה שנה לפניה, כדי להכיןכאן את הקרקע לקליטת המשפחה. בשנות השישים היתה הסוכנות קובעת לעולים היכן ישוכנו, אבל הורי לא פסקו לחלום על מעבר מהעיר הצפונית הקטנה לחיפה, עיר החלומות שלהם. רק כשמלאו לי עשרים, הם הגשימו את חלומם ואחרי שנים ארוכות של עבודה קשה לפרנסתם, עברו לבלות את שנות הפנסיה שלהם בחיפה, ליהנות סוף-סוף מהחיים.
בילדותי הייתי רואה את אבא רק בארוחות צהריים כמעט. יומו התחלק לשניים, לפני ארוחת הצהריים ולאחריה – כשהיה חוזר לעבודתו עד שעות הערב. היותקופותשגם עמדה לרשותו דירה שכורה קטנה בסמוך למקום העבודה, על מנת שלא יצטרך לבזבז זמן רב על נסיעות, והוא נשאר בה שלושה ימים בשבוע. וכך, אף שגם אמא עבדה, היא זו שנשאה בעול הבית ובחינוך הבנים. היו לה לאמא שאיפות שנגדל מחונכים ומוצלחים, בנים למופת. לשם כך טרחה מדי שבוע בשבוע ללוות אותנו לחוגי המתנ"ס המקומי ואף העמידה לנו סדר יום קבוע של פעילויות.
הייתי מאותם ילדים ברי מזל שכל דבר שהם נוגעים בו צולח. מאלה שאומרים עליהם שלא הכינו שיעורי-בית, וראו זה פלא, הוציאו תחת ידיהם מבחנים עם ציונים מעולים.
בגיל שבע, החל הרומן שלי עם הכינור. לא רומן מאהבה אלא רומן כפוי. אם הייתי מרשה לעצמי להמרות את פיה של אמא, הייתי בכלל בוחר בגיטרה ונשבע לה אמונים. הרומן עם הכינור הסתיים לו בכל אופן בקול ענות חלושה לאחר כשנתיים ימים, אבל המורה לכינור דווקא התמוגג מנגינתי, אף שלא התאמנתי כלל בבית, למגינת לבה של אימי.
ובכל זאת, במאזן שערכה אמא בפנקסה, נרשמו לי אין ספור עימותים עם המחנכות והמורותבשל זעמן על יחסי הלא-משתדל ללימודים ועל אי-הכנת שיעורי-הבית.
"איך יכול להיות שילד מוכשר כל כך לא מסוגל לעשות מה שמבקשים ממנו?" או "יש לך פוטנציאל אדיר, מדוע לא לפתח אותו?" משפטים מסוג זה היומושמעים באוזנַי ובאוזנֵי אמי בפגישות עם המחנכת. גם אל המנהלת זומנתי בשל כך לא פעם, ואת הכינוי "עצלן" שמעתי פעמים רבות. אבל אני בשלי. עמדתי במריי. עד היום איני יודע מדוע ולמה.
ייתכן שהיתה זו יהירות, ייתכן שהיתה זו אכן עצלות. איני יודע. אולי היו דברים אחרים שהפריעו. אולי הייתי גם מסוג הילדים שעושים רק מה שמתאים להם. אני זוכר בחיבה את אהבתי לכימיה ולניסויים השונים שערכתי במעבדת בית הספר, ובעיקר בחדרי. הרבה צעקות היו בבית בגלל פיצוצים, חומרים מסריחים ותקלות למיניהן. אמי המסכנה היתה נוהגת למלמל ש"יום אחד תחזור הביתה ולא יהיה לה בית."
אמא הצטערה צער רב כשלא הכנתי שיעורי-בית שלי והיתה נוזפת בי אחרי כל פגישה עם המחנכת ששום דבר לא יצא ממני. ויחד עם זאת לא היה כמעט חוג שלא רשמה אותי אליו. כל יום חוג. טניס וטיסנאות וטניס שולחן וג'ודו וריקודי עם, וגם בספרייה העירונית הייתי מבקר בקביעות.
גם בריקודי עם גיליתי כישרון, ובמקרה הזה גם השקעתי מרצוני. אולי בזכות איזה דם צועני אצל הורי הרומנים... בגיל שתים עשרה הצטרפתי לשורות להקת המחול המקומית ובמשך שש שנים הייתי משתתף בהופעותיה. הלהקה שלנו הוזמנה באורח קבע לפסטיבלים למחול בכל רחבי הארץ, ואפילו לחו"ל הגענו. במיוחד זכור לי סיור הופעות בצרפת, למשך חודש תמים, שהיה נקודת ציון ביחסי עם המין שני. ניתן לומר שעשיתי במהלכו קפיצה גדולה בכל הנוגע לענייני בנות, והניסויים בכימיה פינו מקומם לניסויים בענייני בנות. המצאתי אפילו תחרות שבה הזוכה מנשק ראשון את בנות הלהקות שפגשנו בסיבוב ההופעות.
בכל זאת, למרות הפעילות הסוערת, עמדתי בבחינות הבגרות בכבוד, גם אם לא בהצטיינות, למעט הבחינות בתנ"ך ומתמטיקה, שבמהלכן, אודה ואתוודה, הצצתי בתשובותיהם של שכני לספסל הנבחנים.
רגשות אשמה שפיתחתי בנוגע להתנהלותי בימי בית הספר הובילו אותי בתום שירותי הצבאי להתמסר ללימודים מסודרים, וכצעד מתקן ראשון, לעשות "מקצה שפורים" במכינה לאוניברסיטה. נראה שאז התחיל טעמם של לימודים לנעום לי. הדרך משם ללימודי תואר כבר לא היתה ארוכה. יכולתי לנהל בדמיוני שיח עם המורות, עם המנהלת ועם אמי, להוכיח להן שהנה אורי "גם יכול, גם רוצה וגם מצליח."
 
ביציאה, בדרכנו למגרש החניה, נועה ספק שאלה ספק אמרה, "מעניין איך באמת קוראים לו..."
באותם רגעים הייתי כבר משוכנע שמקומי בקורס מובטח. נתקפתי דפיקות לב מהסוג המרתיע מפני סכנה.
 
התכוונו לנסוע ישר הביתה, אבל הרעב הציק לנו. עצרנו באמצע הדרך בסניף מקדונלדס. מזמן לא עשינו את זה. אילו היו לנו ילדים היינו מזמינים ארוחת ילדים ומקבלים את הצ'ופרים הקטנים שלהם שאני כל כך אוהב. התיישבנו ליד השולחן והבטנו זה בזה. אני חולה ניקיון. שכחתי כבר את השיירים המעצבנים שאנשים שוכחים כאן אחריהם. נועה התפרצה לבסוף בצחוק משחרר כשמשקיק הקטשופ שלי ניתז סילון אדום לכל עבר בעודי נאבק לפתוח אותה. הצטרפתי אליה בצחוק ומיהרתי לנגב בקפדנות את הנוזל הדביק במגבות נייר, לבל ייוותר לכלוך לבאים אחרינו. עמוק בבטן התחדשה תחושה כבדה של חשש.
כמחצית השעה מאוחר יותר כבר היינו בבית והצטערתי שאכלתי ארוחה מלאה כל כך. מיהרתי להתכונן לשחיית האימון שלי. לבשתי את בגד הים והכנתי תיק ובו כלי רחצה, מגבת ולבנים להחלפה. קיוויתי שהבטן לא תציק לי במהלך האימון.
נפרדתי מנועה בנשיקה ארוכה, כאילו לא אראה אותה יום שלם, ונסעתי לבריכת השחייה.
בריצה הצבתי לעצמי יעד לטווח ארוך של שלושת אלפים מטר בפחות משלוש עשרה דקות, יעד שאצטרך לעמול הרבה על מנת להגיע אליו. אבל למרות האימונים המפרכים שלהם הקדשתי את מרב מרצי, גם את השחייה שאהבתי לא רציתי לנטוש. רק ירדתי משחייה יומיומית כמעט לשלוש פעמים בשבוע. שמונים בריכות באימון היה הנוהל הקבוע שלי. חוץ מזה התאמנתי גם בחדר כושר, ובכל אלה עמדתי בעזרת מוטיבציה שהרקיעה לשחקים.
בכל פעם שנכנסתי לחולשה או רפיון גוף ונפש, הייתי מזכיר לעצמי איך רק בשנה שעברה זכיתי באליפות המאסטרס למבוגרים בסגנון פרפר ל-50 מטר. מעתה, בגלל רצוני העז להצטרף לקורס שיכין אותי לשליחות בחו"ל, לא אוכל עוד לראות בשחייה עיסוק מקצועי כפי שהייתי רוצה. אבל בן-אדם צריך לעשות החלטות קשות בחיים... הלוואי שלא אצטרך לעשות החלטות קשות יותר.
שחייה מקצועית או לא, אני אוהב לשחות. זה עושה לי טוב. יש כאלה שאומרים שזה ספורט משעמם. כמה בריכות אפשר לעשות בלי לצאת מהדעת מרוב שעמום? הם לא יודעים שזה זמן איכות בשבילי, זמן של מחשבות שרצות בראש, עוברות מנושא לנושא בלי סדר מסוים, מתערבלות לעתים כמו המים הכחולים שרגלי וידי מערבלים בעודי חותר מקצה בריכה אחד לשני.
בעת האימון ניסיתי להתמקד שוב ושוב בריאיון עם דרור ב"משרד". בין הבריכה החמישים לחמישים ואחת הצלחתי לערוך לעצמי שחזור נאמן של מה שהתרחש באותו ריאיון. מבחינתי יכולתי לסכם לעצמי בעודי מטפס בקלילות מעושה החוצה, נוטף מים, היה הריאיון בסך-הכול מוצלח, ולא ירחק היום בו אמצא את עצמי חותר במי בריכה של איזו מדינה רחוקה בשליחות עלומה בחו"ל.
לא היה לי ספק שהשירות הצבאי שלי היה הסיבה להיותי מאותם בני מזל שקיבלו זימון לפגישה.
 
היה זה בסתיו 88 שהתגייסתי לצבא, ולאותו יום רב-חשיבות כלשעצמו התווספה חשיבות רבה עוד יותר – היה זה יום הבחירות לכנסת. את חובתי לדמוקרטיה הישראלית בפעם הראשונה בחיי מילאתי לאחר יום ארוך, מעייף ומתיש שכל חייל מכיר בבסיס הקליטה והמיון. ובכל זאת, הייתי מודע לגודל המשימה.
מוינתי לחיל השריון ואת הטירונות עשיתי בדרום הארץ, לא הרחק מאילת החמה. שם הכרתי את אלעד, זה שלימים יהיה הסגן שלי בגדוד המילואים. בטירונות הייתי פקוד שלו. אפשר היה לומר שאלעד לא היה אהוד עלי ונראה שגם לא היה אהוד על חברי לטירונות, זאת בשל חיבתו היתירה להתעללות בפקודיו. תרגולים חוזרים והקפות סוללת אבנים בקצה מגרש המסדרים בבסיס, היו לחם חוקנו.
עדיין טרי בזיכרוני היום שבו שבנו מחופשת סוף שבוע בהסעה צבאית, ובמקום להגיע לבסיס האוטובוס עצר פתאום באמצע הדרך. רובנו היינו מנומנמים וההפתעה היתה גדולה. אבל זה בדיוק מה שאלעד רצה להשיג. הוא הורה לנהג לעצור אי שם. האוטובוס סטה מן הכביש ונעמד. קולו המתגלגל של אלעד הרעים והקפיץ אותנו ממקומותינו. "כולם להעמיס ציוד ולרדת מהאוטובוס," פקד עלינו. ירדנו בזה אחר זה, מתגלגלים עם הציוד הכבד על גבנו כמו אבנים כבדות מתוך האוטובוס, והראש עדיין לא תופס מה קורה כאן. אלעד חיכה לנו למטה.
"תתחילו ללכת," אמר, "מחר בבוקר אני מצפה לראות את כולכם בבסיס."
ללא מפות וללא פנסים התחלנו לעשות את דרכנו במסלול המדברי. היה חושך מוחלט, נראה שאלעד בחר בדיוק בלילה ללא ירח הגון להאיר לנו את הדרך.
היה זה לילה של מסע מפרך וקשה. גיששנו את דרכנו באפלה, הולכים ונופלים, נתקלים שוב ושוב באבנים ומפריחים קללות וצעקות של כאב. לא ידענו לאן פנינו מועדות, אבל ליכדנו כוחות. אני ועוד שניים-שלושה השתדלנו לתפוס פיקוד על האחרים ולדאוג שאף אחד לא יישאר מאחור.
לקח לנו קצת זמן לתפוס שמדובר בתרגיל מתוכנן מראש, עד שלבסוף הגענו, אינני יודע כיצד, למחנה אוהלים מאולתר שהוכן מבעוד מועד.
אלעד היה דווקא בחור עם שמחת חיים. כזה שכולם סבורים שעליו לשחק את התפקיד כפוי הטובה של השמנמן טוב הלב והעליז. אך לא רק אלעד סירב לשחק את התפקיד הזה, הוא גם התגלה כבעל מה שמכונה בעגה הצבאית, מוטיבציה עודפת... אכן, אלעד היה שרוף על הצבא ונראה כי משימת חייו העיקרית היתה להשקיע את כל כולו בצבא, לתפארת מדינת ישראל...
מטבעו, כפי שלמדתי מאוחר יותר, היה אלעד אדם רגשן. לוקח ללב מחד גיסא, ומתרגז וכועס מאידך גיסא. אוצר המילים שלו בעת רתיחתו היה "מעניין", בלשון המעטה. לזכותו ייאמר שהיה איש שטח מצוין, בעל חוש התמצאות וניווט יוצאי דופן. בשל החושים המחודדים שלו  תהיתי לא פעם ולא פעמיים תהיתי לאיזו חיה לדמות אותו... לימים הוא עתיד להיבחר בדיוק מסיבה זו למפקד מחלקת הסיור בגדוד המילואים שלי. מפקדים מבחינים מיד מיהו ה"קילר" האמיתי מבין אנשי הפלוגה.
לא אכחד, המשמעת הצבאית היתה קשה לי ביותר בתקופת השירות המוקדמת שלי, וזה עלה לי ביוקר רב. מספר פעמים ניסיתי לעבור לקורס טיס, אולם לבסוף הבנתי שיש חלומות שצריך לוותר עליהם, מה שלא היה קל באותם ימים. בלית ברירה השלמתי לבסוף עם העובדה שטייס רומנטי עם הילה של יוקרה, לא אהיה.
אבל עם חלוף הזמן התרגלתי לחוקי הצבא, לנהלים ולהתנהגות המצופה בו, והתחלתי לחוש הזדהות רבה עם המפקדים שלי ועם המטרות שלהם.
חיל השריון הפך להיות לי בית שני ואני הסתערתי על האימונים בהתלהבות רבה. לאחר קורס ואימון בצפון הארץ הפכתי לתותחן טנק. אהבתי מאוד את התפקיד והייתי גאה בו. תחושת השייכות, הגאווה והרצון להצליח הפכה אותי לתותחן מצטיין והצוות שלי אף נבחר לצוות המצטיין. כפרס קיבלנו חופשת סוף שבוע מיוחדת וביצענו את תצוגת התכלית בטקס הסיום כחלק מיום ההורים בסוף הקורס.
את אות ה"צפרגול", סמל לאלה שסיימו בהצלחה את אימון הצוות בשריון, ענד לי על סרבל השריונאים מפקד המחלקה, בעוד אני וחברי מתאמצים לשמור על ארשת פנים רצינית ומאופקת, כדי שאיש לא ידע עד כמה הרגע הזה מרגש עבורנו.
 הורי, כמו כל ההורים, הגיעו לטקס הסיום וראיתי איך הם מסתובבים ו"משמינים מנחת" מהבן שלהם. גם אני הייתי מאושר מכך שהצלחתי לגרום להם קורת רוח מיוחדת.
המסלול לקורס מפקדי טנקים היה קצר ומיידי. היה זה ללא ספק קורס מעניין, וגם שם הפכתי במהרה לאחד מהחניכים הבולטים במסירותם ובביצועים שלהם. הייתי נוהג להשוות בין המסירות והמוטיבציה שלי לבין זו של אלעד, מפקדי בטירונות, ששימשה לי אכן כנר מאיר לאורך דרכי הצבאית.
אנשי הצוות בטנק הפכו לחברים אינטימיים שלי, כפי שקורה בעת שקבוצת אנשים חיה ללא מחיצות, מזיעה, סובלת, בוכה, אך גם מנצחת ביחד. את הקורס עשינו בדרום הארץ, השונה כל כך מזירת חיי הצפונית ומלאת הירק. בדרום גם עשיתי בעצם את מרבית ימי שירותי הצבאי.
ממפקד טנק עברתי לפיקוד על צוות פלוגת אימון בגדוד. הספקתי להעביר מסלול אחד, וניסיתי להתקבל לקורס קצינים. אולם מזלי לא שפר, וכבר במבדקים הראשונים נפסלתי, אף שעל פי מבדקי הצבא הייתי בעל נתוני פתיחה מתאימים. ידעתי שרק לאחר שנה נוספת אוכל לבדוק שוב השתתפות בקורס קצינים, ובינתיים, חמוש ברצון עז להגיע לשם, השלמתי עם הכישלון הראשון והשתדלתי לבצע כמיטב יכולתי את תפקידי כמפקד צוות. כשהגיע המועד ניגשתי שנית למבדקי קצונה, והפעם התקבלתי. רק בדיעבד הגיע אלי המידע שבפעם הראשונה נפסלתי בגלל מה שהוגדר כשחצנות או מרדנות. כך לפחות התפרשה שאיפתי הבלתי פוסקת להגיע לקורס טיס.
זכורני כיצד בעת שהוגש לנו במבדקי הקצונה שאלון ובו נתבקשנו לציין מיהו מודל החיקוי שלנו, נקבתי ללא צל של ספק בשמו של  הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק. אהוד ברק היה באותה תקופה נערץ עלי, פשוטו כמשמעו. הוא סימל עבורי את החייל המושלם, כזה שאהיה מוכן ללכת אחריו לאורך כל הדרך.
סיימתי יפה את קורס הקצינים, ושוב מצאתי את עצמי בצפון הארץ, בפלוגה מבצעית חדשה, הפעם כמפקד מחלקה. מפקד הפלוגה שלי היה יניר, מי שלימים יהיה איתי מפקד פלוגה בגדוד המילואים שלי ויתפוס תפקיד חשוב בנקודה מכרעת בחיי.
באותם ימים הצטייר בעיני יניר כאדם מרושל. הרישול היה גם סגנונו כמפקד. יניר לא הקפיד על לבושו ונהג להסתובב בגדוד ואף בשטח הפתוח ללא הנשק שלו. יניר, בניגוד לאלעד, לא היה בעיני מודל לחיקוי, ולמעשה היווה עבורי דוגמא להתנהגות שלילית שאסור לחקות.
פעמים רבות מצאתי את עצמי רוטן על התנהלותו ועל כך שאינו רואה בתפקידו שליחות וממעט להבין את גודל השפעותו על פיקודיו. לא פלא לכן שלא הסתדרנו ביחד, וגם לא הופתעתי כשנודע לי מאוחר יותר שיניר פנה למפקד הגדוד וביקש להעבירני מתפקידי בפלוגה. הוא חש כנראה שאני נושף לו בעורפו עם השאיפה שלי לביצוע מושלם.
במהלך קורס הקצינים החדירו בנו את חשיבות פעולתה של המחלקה כיחידה עצמאית ואת חשיבותו המכרעת של מפקד המחלקה בפלוגה. ברוח זו ניהלתי אני את המחלקה שתחת פיקודי, אולם יניר פירש זאת כחתירה תחת מעמדו וכאי-ציות לו. ובכל זאת שפר מזלי, ומפקד הגדוד זיהה בי מפקד צעיר שתורם להחדרת הרוח החדשה והרעננה שהפיקוד העליון הצבאי ניסה להחדיר לעתודות הקצינים. ו הוא אשרנתן לי כתף ואוזן קשבת על מנת שאוכל ללכתבדרך שבה האמנתי.
הזמן עבר לו וחודש נשק לחודש, ולבסוף הגיע זמנו של יניר להשתחרר מהצבא. לפלוגה הגיע מפקד חדש. המפקד החדש ואנוכי ראינו דברים עין בעין. הסתדרנו יפה זה עם זה והוא עודד אותי להמשיך ולעשות כמיטב יכולתי למען פיקודי.
ודי מהר הוא גם מינה אותי לסגנו, במקום סגל, הסגן של יניר שיצא לחופשת שחרור. גם את אני עתיד לפגוש במילואים, כמפקד מחלקה בפלוגתו של יניר. סגל היה טיפוס שקט וחרוץ. האו הצטייר בעיני כקיבוצניק טיפוסי, חדור אמונה ומוטיבציה ומזדהה עם המסגרת הצבאית, פרפקציוניסט. "מים שקטים חודרים עמוק," נהגתי לומר עליו. מקצוען שלא "עושה גלים", דואג לכולם ומעורר אהדה בקרב פיקודיו.
עד לסיום תפקידי כסגן מפקד פלוגה, עברתי תחת פיקודם של עוד שני מפקדי פלוגה, כך שהיה עלי במשך שתי שנות שירותי בגדוד להסתגל לארבעה מפקדי פלוגה שונים בטבעם ובאופיים. זה לא היה קל, אך מכל אחד מהם גם למדתי רבות, מחלקם על דרך החיוב ומאחרים, בעיקר מיניר, על דרך השלילה. גם זו דרך ללמוד משהו על החיים.
במהלך תפקידי כסגן מפקד פלוגה שבתי חזרה לדרום על מנת לעבור קורס שיכשיר אותי למלא תפקיד מפקד פלוגת אימון הצוות בגדוד. באותו זמן הייתי כל כולי בתוך הוויית השירות הצבאי שהיה כל עולמי כמעט מלבד אהבתי לנועה ולהורי. אולם לאחר טיול קצר ביוון שאליו יצאתי ביחד עם חבר ששירת עמי כמפקד מחלקה בפלוגה, נפתחו עיני קצת לראות שהעולם מלא בהפתעות ובכל טוב ובהזדמנויות, ושהצבא אינו חזות הכול ואינו צריך להיות כל עולמי.
הטיול התמים הזה סייע לי להגיע לידי החלטה לסיים את שירותי בצבא הקבע, לחפש את דרכי בחיים האזרחיים, ללמוד מקצוע, לבנות משפחה...
אולם החלטה לחוד וביצוע לחוד. כי דווקא אז התבשרתי שאשרת כמפקד פלוגה בבית הספר לקצינים שליד מצפה רמון. המפקדים שלי חשבו כנראה שחבל לוותר עלי, ואילו אני שמחתי בסופו של דבר שלא סיימתי את שירות צבא הקבע טרם זמנו, כיוון שמהתפקיד הזה נהניתי יותר מבכל התפקידים שכבר היו מאחורי. היה בו ללא ספק הרבה מאוד סיפוק והיו גם אתגרים. חשתי אז שאני ממצה את הפוטנציאל שלי ובה בעת תורם למען המדינה.
במהלך השירות היה עלינו לעשות עוד פעמים רבות קו בשטחים ובלבנון. באותה תקופה צה"ל עדיין החזיק ברצועת הביטחון בגבולה הצפוני של הארץ. אבל גם בשטחים פעלנו, בעיקר בגזרת כביש חוצה שומרון. מאוחר יותר פיקדתי כמפקדמחלקה ולאחר מכן כסגן מפקד פלוגה על חיילי המוצבים בעיירה סלפית אשר נמצאת בשכנות לאריאל.
יום אחד, בעת היותי מפקד טנק, הגעתי עם הצוות שלי על מנת להחליף צוות שמירה ותצפית בכפר ערבי לא הרחק ממסחה. כשהבחין בי מפקד הצוות היוצא, הוא כל כך שמח לקראתנו, עד שמרוב התרגשות זרק לעברי רימון הלם כאילו היה זה זיקוקי דינור. רימון הלם שמצפוצץ מפיק רעש רב, אך אינו גורם לנפגעים, ובכל זאת נפגעתי. הרימון התפוצץ מטרים אחדים בלבד ממני וגרם לי לנזק חמור באוזניים. המשכתי בכל זאת לתפקד ולבצע את תפקידי, עד שהאוזן הפגועה גרמה לי לכאבים איומים כל כך שהיייתי חייב להתפנות לבית חולים. אושפזתי למשך שבוע שלם. באופן מוזר היה נדמה בתחילה לרופאים שמדובר בדלקת אוזניים חמורה, והם לא קישרו בין התפוצצות רימון ההלם לבין הפגיעה באוזני. רק מאוחר יותר הובן הקשר הישיר והוכרתי כנכה צה"ל.
הרבה חוויות ידעתי במהלך השירות, יפות וגם קשות, וכשסיימתי לבסוף את שירותי הצבאי יכולתי להביט אחורנית, ולא בזעם. היה זה שירות ארוך וקשה שחייב אותי לעמוד באתגרים רבים. חשתי שעמדתי בהם בגבורה, ולכן יצאתי מהצבא מלא סיפוק ובתחושת הגשמה עצמית.
אולי יהיה זה משונה אם אתוודה שבמיוחד אהבתי את השירות בלבנון, שם שהיתי ארבע פעמים בדרכי ממפקד טנק למפקד מחלקה ומשם לסגן מפקד פלוגה.
זכורני כיצד יום אחד, כמפקד מחלקה, יצאתי עם המחלקה שלי למארב טנקים בעיירה טייבה הנמצאת צפונית למטולה. היה זה מארב חודר לשטח לבנון, ולמשימה זו הצטרף גם נושא גייסות משוריין מאויש באנשי חיל רגלים.
חנינו במוצב אשר באותם ימים היה בשליטת צבא דרום לבנון. היה עלינו לצאת למארב מיד עם רדת החשכה, וכך היה. אולם במהלך המארב זיהינו חוליית מחבלים שעשתה את דרכה במטרה לבצע פעילות עויינת. לאחר אישור ירינו מטח פגזים אשר פגע בסמוך לחוליה. רק בבוקר, כשהגענו לבדוק בשטח את תוצאות הפגיעות, התברר שהחוליה נשאה עמה מטען רב-עוצמה ונשק שהיא השאירה בשטח. אולם חברי החוליה עצמם הצליחו להתחמק. הרגשנו כולנו בהתרוממות רוח על שהצלחנו למנוע אסון כבד.
 
את נועה, לימים אשתי, הכרתי בעיר הולדתי, זמן קצר אחרי שהורי עזבו אותה ועברו אחרי שנים רבות לגור בעיר אחרת. המעבר הזה התרחש בסמוך לגיוסי לצבא, אז נהגתי להגיע מהצבא לסופי שבוע לעיר ילדותי. סירבתי להיפרד מחברי הטובים. היינו יוצאים יחד לבלות בעיר ומחוצה לה.
באחד מסופי השבוע יצאתי לחופשה קצרה שהחלטתי לבלות עם חברי הוותיקים. הבחירה נפלה הפעם על מועדון ריקודים ידוע בעיר. נועה, דקה ושברירית, הגיעה למועדון ביחד עם אחותה התאומה. היה זה דווקא יניב ידידי אשר השגיח בה ראשון וחיזר אחריה במרץ רב.
עדיין בהירות בזיכרוני המילים הראשונות שהחליפה איתי. "גם אתה מעשן?" היא שאלה, לאחר שהתברר לה שיניב הוא מעשן כבד. באותם ימים אי אפשר היה לתפוס אותי עם קופסה משלי. הייתי מעשן של סוף שבוע, משנורר מחברים סיגריה פה וסיגריה שם. ואיזה קול פנימי רמז לי שמוטב לי להכחיש כל קשר למנהג המגונה הזה. כך או כך, היה זה משפט פתיחה שהוביל לשיחה ערנית על גבי כורסת המועדון הרחבה שחלקנו בינינו. כשליוויתי אותה לבית הוריה כבר האיר הבוקר. למחרת היה ברור לי שאתייצב אצלה, וכך היה. הפכנו מהר מאוד לזוג.
נועה, בחורה עם ראש על הכתפיים, הרבתה לקרוא ספרים ואהבה לעסוק בכתיבת שירים מסתוריים שלא הראתה לאף אחד. לימים, כשחברתה הקרובה של נועה נהרגה בפיגוע בקו 5 בדיזנגוף, כתיבת השירים עזרה לה מאוד להתמודד עם הטראומה והאובדן. גם עלי השפיע הפיגוע עמוקות. באותם ימים נהגנו ללכת לישון מאוחר, להרבות במחשבות קשות. היינו מאזינים למוזיקה מלנכולית ושוקעים איש איש במחשבותיו. נמנענו גם עד כמה שניתן מנסיעות בתחבורה ציבורית. אף פעם אי אפשר לדעת מאין ינחת עליך פיגוע נוסף.
כשנפגשנו לראשונה נועה היתה בתחילת דרכה בצבא, החלה לשרת בפיקוד העורף. הזוגיות המשותפת שלנו החלה בעצם ביחד עם סיפור מלחמת המפרץ הראשנה. נועה הוצבה בתחנה לרענון ערכות מגן וחילקה אלפים מהן לאזרחים המודאגים. שנה מאוחר יותר ניתנה לה האפשרות לשרת בחיל האוויר, והיא הוצבה מחדש, הפעם כפקידה ביחידת תחזוקה, ואני נאלצתי לשנות את הרגלי הבילוי שלי עם חברי ולהחליפם בנסיעות קבועות לדרום. הרכב הצבאי שלי הפך בתקופה זו לביתי השני בסופי שבוע ובחופשות.
לאחר שסיימנו שנינו את שירותנו הצבאי,הגענו באופן טבעי לגמרי להחלטה משותפת להתגורר ביחד. תחילה שכרנו דירה פצפונת של חדר וחצי. השירותים היו באותו חדר עם המקלחון, ושולחן האוכל תפס אולי שליש מגודל המטבחון שהיה משותף לסלון ולמסדרון. בין דירת החדר שלנו לדירתם של בעלי הבית חצצה רק דלת, ודרכה ניתן היה לשמוע את קולות ילדיהם הרעשנים שלא נתנו לנו מנוח יום ולילה. נזהרנו במיוחד במצבים אינטימיים, שמא ישמעו אותנו בעלי הבית. לבסוף הגיע תורנו ברשימת הממתינים ועברנו לגור במעונות הסטודנטים של המכללה להנדסה בצפון הארץ. אני עשיתי שם תואר ראשון שלי בהנדסה, ונועה נסעה מדי יום לאוניברסיטת חיפה ללימודי תואר בחינוך.
אפשר לומר כי התקופה שנועה ואני בילינו ביחד במעונות הסטודנטים היתה מהתקופות היפות בחיי. רכשתי לעצמי חברים חדשים. בין היתר הכרתי שם את נחום שלמד איתי, ואת מיכל אשתו לעתיד. גם בין מיכל ונועה נוצרה ידידות מופלאה ובילינו יחד שעות רבות. נחום בחר כמוני ללמוד במכללה מאותם מניעים ואידיאולוגיה, ואפשר להגיד שזה היה המניע העיקרי לכך שהזוג מצא חן בעינינו. מיכל גם היא למדה בחיפה לתואר ראשון ונסעה לא פעם לאוניברסיטה ביחד עם נועה. נחום גם היה כמוני קצין במילואים, והיו לנו נושאים משותפים לדון בהם. כך התייעצנו בינינו על דברים שנגעו לחיילים שלנו
יום אחד הוזעקתי על ידי מיכל המבוהלת שנתקלה בעקרב בחדר האמבטיה. נחום בר המזל לא היה באותה שעה בסביבה, ולא יכולתי לסרב לעלמה בשעת צרה. קיוויתי שהעקרב ייעלם לו עד שאגיע, אולם הוא המתין לי, מתנהל לאטו על קיר החרסינה, מבוהל בוודאי לא פחות מאיתנו, מתגעגע לאדמה יבשה ולא מבין מה הוא עושה במקום המוזר הזה... כך לפחות חשבתי לעצמי כשהתבוננתי בו.
בהמשך התברר שלא היה זה העקרב היחיד שנאלצתי להרוג. מעונות הסטודנטים שהוקמו באמצע שום מקום, בחיק הטבע, שפעו מכלול גדול של חרקים וזוחלים שמצאו את דרכם לא אחת אל תוך חדרי הסטודנטים. לא פעם נשמעו צרחות שהחרידו את כולנו משנתנו לנוכח גילויו של איזה נחש, עקרב או סתם עכביש גדול במיוחד. מיכל הודתה לי על התושייה שהפגנתי.
על השרצים פיצה מזג האוויר הגלילי הצלול. רוח הקרירה באמצע הקיץ, שלג בחורף, וכבשים הרועות באחו, מונהגות בידי רועה ערבי. לנשמות הרומנטיות ולאוהבי הטבע היה המקום מתאים להפליא, ואילו לנשמות עירוניות היה תמיד על מה לרטון.
לבסוף הסתיימו לימודי ובידי היה תואר ראשון של מהנדס. שמחתי מאוד על הישגי ולבי התמלא גאווה על שהוכחתי לעצמי ולמורַי שאם יש רצון ויכולת, הכול אפשרי.
בינתיים, לאחר חמש שנים של חברות ומגורים משותפים החלטנו, נועה ואני, לא בלי לחצים מהמשפחות, למסד את הקשר והתחלנו בהכנות לקראת החתונה.
שבוע לפני החתונה החליטו חברי להפתיע אותי ולערוך לי מסיבת רווקים. באופן לא כל כך מפתיע הם הזמינו אותי למועדון חשפנות באזור הבורסה ברמת גן.השתוללתי איתם שם כפי שמעולם לא השתוללתי. רקדניות הופיעו שם במערומיהן על הבמה ולאחר ההופעה ירדו אל הצופים המרותקים והמשיכו להתעלל בהם. עירומות למחצה, בדיוק כמו בסרטים, הגשימו לנו חלומות שרק במיטה העזנו לחלום עליהם... היתה זו הפעם הראשונה שהשתכרתי, נפלתי קורבן לחברי שערבבו שוב ושוב וודקה בבירה עד שאיבדתי את ההכרה והיה עליהם בתור עונש לשאת אותי למכונית ולעצור מדי פעם בדרך הביתה על מנת שאוכל להקיא את נשמתי.
החתונה היתה המשך טבעי לחיינו המשותפים ובכל זאת התרגשנו שנינו מאוד. הרי לא כל יום מתחתנים. כמו כל זוג צעיר היינו בטוחים שכל החיים עוד לפנינו ושביחד נצעד ונתמודד עם כל הקשיים והמשברים, מייחלים רק לטוב ביותר, לשלושה ילדים, לקידום בעבודה, לבית יפה... ואף על פי כן חשתי שמשהו מפרפר אצלי בפנים, אותו משהו שעדיין חשב על הרפתקאות, על התנסויות נועזות. הרי רק אתמול הייתי בבית ספר ועכשיו חתונה... כמו פקק שתוקעים מחדש בפיו של בקבוקשמפניה מבעבעת בניסיון לכלוא את הבועות בפנים.
החתונה היתה יפה. הכלה היתה יפה וגם זוהרת, ולאחריה ערכנו את טקס בו ספירת הצ'קים ופתיחת המתנות ביחד עם המשפחה המורחבת.
 יומיים לאחר החתונה עלינו על המטוס שהביא אותנו דרך ירדן לתאילנד. כולם שאלו מדוע לא לפרי עיר הרומנטיקה, מקום שאוהבים נוהגים לנסוע אליו לירח דבש, אבל אנחנו החלטנו שלשם ניסע בשנה הבאה. כך היה לנו ירח דבש מלוכסן עינים עם מזג אוויר חם ולח של תחילת עונת המונסונים. לקראת סוף הטיול החלו ממטרי גשם טרופי בלתי נלאים, אולם למרות כל זאת ולמרות המלונות מסוג ב' וג', התרשמנו עמוקות מהתרבות המופלאה של המקום, ועשינו חיים.
אבל היתה זו רק ההתחלה. עתה מוטל היה עלי לחפש לעצמי עבודה קבועה.
הייתי מוכן לשלוח ידי בכל תפקיד שפרנסה בצדו, אבל באופן טבעי קיוויתי שאמצא משרה כמהנדס מתחיל. בדקתי כל כיוון אפשרי דרך חברים, טלפונים למפעלים וחיפוש מתמיד בעיתונים במודעות "דרושים".ואז צדה את עיני מודעה שהתפרסמה בעיתון: דרושים קצינים במילואים בדרגת סרן ומעלה.
לא היה לי מושג לאן זה מוליך ובשביל מה מחפשים קצינים, אבל המודעה הציתה משום-מה את דמיוני. בראשי חלפו להן מחשבות על תפקיד עלום בארצות ניכר בשליחות המדינה. כנראה שעל זה בדיוק בנו מפרסמי המודעה.
כשיצרתי קשר עם אותו משרד הבנתי שמדובר בתפקיד פיקודי, שבמסגרתו יֵצאו אלה שייבחרו לשליחות בחו"ל, לאחר הכשרה מתאימה,  ביחד עם בנות-זוגם. הרגשתי כמו ילד שהבטיחו לו לונה-פארק. פנטזתי לי בהתרגשות מיני עלילות מעלילות שונות שאהיה להן ראש ומפקד, עד שהשכל הישר עשה את שלו והכריח אותי "לעשות חושבים".
מצד אחד אמרה הפנטזיה שאפספס משהו אם לא אבחר במסלול המצופה של מהנדס צעיר, שבו אולי אתברג בסופו של דבר במפעל תעשייתי גדול ואתחיל בטיפוס במעמדי המקצועי. מצד שני הבנתי פתאום למקרא המודעה ולנוכח ההתרגשות שקפצה עלי בעקבותיה, שאני עתיד לפספס משהו חשוב באותה המידה אם לא איענה למודעה בעיתון.
 
 
האם עברתי את הראיונות בהצלחה? האם נתתי להם תחושה שמדובר באדם רציני שיודע מה שהוא עושה? האם נועה הרשימה אותם? אודה ואתוודה שעברו עלי לילות ללא שינה, כשלאחר כל מפגש צריך היה לחכות שתגיע בדואר מעטפה ירוקה עם זימון לעוד מפגש ועוד מפגש.
חלק מהמפגשים היו משותפים לכלל המועמדים לקורס, ובכל פעם הגיעו פחות אנשים. הייתי גאה על כך ששוב ושוב זומנתי לעוד מפגש. אלה שנבחרו להמשיך היו צריכים עתה לעבור סדרת מבחני כושר שכללה ריצת 400 מטר במהירות מקסימלית, מקסימום כפיפות בטן בדקה, מקסימום כפיפות מרפקים על מקבילים, ולקינוח מקסימום עליות על מתח. הילכתי כמעט כמו טרזן בג'ונגל לאחר שבסדרה השלישית היו הביצועים שלי טובים עוד יותר מהפעמים הקודמות.
בכל פעם נשרו מועמדים נוספים והמתח הלך וגבר אצל כולנו. המבחן האחרון היה ריצת שלושת אלפים מטר, אבל נתנו לנו כ- 6 חודשים מלאים על מנת להתאמן. כמי שמורגל באתגרים ספורטיביים, לא חשבתי לרגע שלא אגיע לקו המטרה עם תוצאה טובה. ידעתי שבעזרת משמעת עצמית ואימונים אפשר להשיג הכול.
ריצת שלושת אלפים המטר עברה בקלות יחסית ובתוצאה טובה. עובדה – התקבלתי לקורס!

רונן דוד

רונן דוד, בוגר מכללת "צור" בהנדסת מכונות, בעל תואר שני במנהל עסקים,יליד יוני 1970, נשוי ואב לשתי בנות. סופר, עובד בתעשיית המתכת ונכה צה"ל. כסופר – בעל רקע אישי וכותב ספרים בתחום הנכות הפיזית, בריאות הנפש והתמודדות עם משברים. מביא לספריו מנסיונו הרב בתחום.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

פסיכופריחה רונן דוד
1. התחלות

עמדנו להיכנס לפגישה עם דרור. בינתיים ישבנו, נועה ואני, זה לצד זה, אוחזים ידיים בחדר ההמתנה של "המשרד". לא היינו לבדנו. בצדו השני של החדר ישבו גבר ואישה. מהמבטים שהחליפו בינם לבין עצמם שיערתי שגם הם שרויים בציפייה דרוכה. הם לא בירכו אותנו לשלום כשהצטרפנו, נראו עטופים בתוך עצמם, מצפים כנראה לפגוש מישהו באחד החדרים האפלים שמעבר לדלת הפלדה. פגישה הרת גורל? רבת השפעה על חייהם, אבן דרך אולי?
עיני סרקו את המקום, כהרגלי בעת שאני נמצא במקום חדש ולא מוכר לי. בין היתר צד את עיני מטבחון עם מקרר זעיר. מסביב לחלון בודד ומסורג תלויות שלוש תמונות נוף.נועה, שאין לה אלוהים, הציצה לתוך המקרר.
"יש כאן קולה!" דיווחה לי, "רוצה אחת?"
 פי היה יבש מצמא, נסענו קילומטרים רבים עד הנה, אבל גם מהתרגשות. והיא כאילו ניחשה מה עובר עלי, יש לה מין יכולת כזו לפעמים, ושאלה אותי פתאום אם אני מתרגש, בלחישה, כדי שלא ישמעו האחרים. שפתיה הרטובות מקולה נגעו בלחיי.
נתתי בה מבט נוזף. לא שואלים גברים שאלות כאלה. גם לעצמי שיקרתי. ההתרגשות כבר ממני והלאה. אני מנסה להתגבר על חששותי מפני הפגישה המזומנת לנו עם דרור. לגמנו מהקולה כאילו היתה תרופה למחלה קשה.
האמת היא שאכן חששתי מהפגישה הזו. יותר נכון, מהאפשרות שזו תוביל לשינוי חריף בחיי שנינו. הרעיון לצאת מהארץ לכמה שנים בשליחות המדינה קסם לי ביותר, ולו רק מפני שלא באמת ידעתי מה זה בדיוק אומר. הדמיון שלי תמיד עבד שעות נוספות. אמא שלי היתה אומרת שהיא אף פעם לא יודעת מה עובר לי בראש, שהעיניים שלי פתאום נתקעות באיזו נקודה וזה סימן שאני "במקום אחר". שליחות בחו"ל. שתי מילים קסומות שחובקות בתוכן המון תכנים, רובם ככולם בלתי ידועים ואפילו סתומים, ודווקא משום כך אני יכול לעשות בהן ככל העולה בדמיוני.
בסופו של דבר, לאחר ששקלתי מחד ודמיינתי מאידך, תחושת המסתורין שאופפת תפקידים מעין אלה, הטון הזה של סודיות "בשליחות המדינה", טלטלו אותי בין ריגוש גדול, לחשש עוד יותר גדול.
"אנחנו הולכים לעשות חיים משוגעים," מילמלתי לא אחת באוזני נועה בימים שלפני הפגישה שלנו עם דרור, והיא חייכה חיוך גדול ומבין והנהנה.
להיות רחוק מההורים ומהחברים, לצאת לדרך חדשה. דרך שיודעים איך היא מתחילה, אבל לא איך היא מסתיימת...
לימים יתברר שלא ידענו כלום. לא נועה ולא אני. אני מסתכל היום לאחור ומבקש להחזיר את השעון אחורנית עד לאותן דקות בהן המתנו לדלת שתיפתח. הלוואי ויכולתי.
 
דקות ארוכות עברו עד שדלת הברזל חרקה ונפתחה. גבר באמצע שנותיו, בעל מראה מסוגף וקשוח, מאלה שמעצם הופעתם ברור מיד שלא כדאי להתעסק איתם, הופיע וקרא שני שמות מתוך רשימה שאחז בידו. השניים האחרים שהמתינו בחדר הביטו זה בזה, וקמו ממקום מושבם.
"נחום מחכה לכם," אמר להם האיש בפתח, והם נבלעו מאחורי דלת הברזל.
השעה היתה כבר עשר ושלושים. נועה החלה לגלות סימנים של חוסר סבלנות.
"זה קצת מוגזם לחכות שעה שלמה," רטנה, "אפשר לחשוב שאנחנו בתור לרופא קופת חולים..."
שמתי את ידי על כף ידה בניסיון להרגיע אותה. "עוד מעט יקראו גם לנו, הרי אין כאן אף אחד חוץ מאיתנו."
זמן ההמתנה התארך לו ושנינו התחלנו לאבד סבלנות. פוסעים הלוך ושוב, מתבוננים עמוקות בתמונות, ושוב מתיישבים. בדיוק כשנועה איימה שעוד רגע היא הולכת הביתה, נפתחה שוב הדלת.
"אורי ונועה?" זה היה דרור, שאותו היינו אמורים לפגוש.  
דרור סימן לנו שנלך אחריו. משני צדי דלת הפלדה היו מצלמות של מעגל סגור. מה באמת מסתתר מאחורי הדלתות? חשבתי לעצמי.
נכנסנו לחדר מרווח למדי. ניכר בו שמישהו ניסה להשרות שם אווירה של נועם ושל נינוחות. עוד תמונת נוף על הקיר, מרשימה במיוחד, הפעם – הגדלת ענק של צילום אתר נופש מדהים. אולי מהקריביים, ניסיתי לנחש.
"מישהו עשה חיים איפה שהוא..." לחשתי.
על השולחן הגדול, שמאחוריו התיישב דרור, לא היה מונח דבר למעֵט כוס קפה עם חלב.
"שבו," פקד עלינו.
הפגישה, שהיתה בעצם ריאיון, נמשכה שעה ארוכה. ברור היה לי שאני זה שדרור מנסה לתהות על קנקנו, אך גם אל נועה הוא חזר ופנה בשאלות מרובות . הוא ביקש שתספר על עצמה, על מה שקורה ביני לבינה, איך אנחנו מסתדרים ביחד, כמה זמן אנחנו ביחד ועוד שאלות ממין זה .
דרור לא טרח להתנצל על שאלות שהצנעה יפה להן, אבל גם אני וגם נועה קיבלנו עלינו את הדין. כשרוצים ללכת בעקבות מטרה כלשהי לא בודקים בציציות, ואם כבר הגענו עד "המשרד", לא זה הזמן ולא זה המקום לסרב לשתף פעולה.
שוב ושב חזר דרור ושאל בכל מיני צורות ודרכים אם אנחנו מתחילים להבין לקראת מה אנחנו הולכים. שנינו ענינו בהן מוחלט, כמו שני ילדי כיתה א' שרוצים למצוא חן בעיני המורה ועדיין לא ממש יודעים לקרוא.
אני את השאלות שלי שמרתי בלבי. הן היו מופנות אל נועה דווקא. מה מביא את הצעירה קטנת הגוף שישבה לצדי מול דרור להחלטה גורלית מעין זו? הרי היא עומדת להיות שותפה למסע שרב בו הנסתר על הנגלה. ולא רק זאת, הוסבר לה שלא תוכל לעבוד בעת שהותנו המשותפת באותה מדינה אליה נישלח. האם אהובתי המיניאטורית אינה אלא הרפתקנית ללא תקנה? או אולי מרדנית הסבורה ששם יוּתר לה לעשות כאוות נפשה מבלי שמישהו יכתיב לה מה לעשות, מבלי שההורים, האחיות והחברים יציקו וישאלו למה היא לא עובדת ומה עם לימודים? בסיכלותי ניסיתילהחניףלעצמי שבעצם אני הוא זה שבשבילו היא עוזבת הכול.
אני הרביתי לשתוק, הנהנתי או רק הנדתי את ראשי ל"כן" ו"לא", אבל נועה כהרגלה לא עשתה חשבון והתפרצה לא פעם ולא פעמיים לדברי דרור. ברור היה שהוא אינו רגיל לכך, ורק בזכות החן הרב שלה לא נעץ בה מבט זועף ומצמית. אנשים בתפקידים כמו שלו רגילים שמפחדים מהם, שמתייחסים אליהם ביראת כבוד כאל מי שהממסד מאחוריהם. אבל נועה הזעירה שלי, לא עושה חשבון לאיש, ואף אחד לא עומד בפניה.
לקראת סיום הפגישה דרור הניח לפני דף נייר שבראשו רשומה כותרת: ילדות ובגרות. "תכתוב כל מה שעולה לך בראש," אמר לי.
   
ילדות ובגרות
ילדותי עברה עלי בעיר קטנה בצפון הארץ, כזאת שכולם בה מכירים את כולם. מין אינטימיות שאין בעיר הגדולה. הייתי הצעיר מבין שלושה אחים. לקראת שנות התבגרותי החלה גם עירנו הקטנה להתפתח. תושבי העיר הגדולה, שלא יכלו להרשות לעצמם דירה יקרה, גילו את יתרונותיה.
גדלתי במשפחה רגילה, "משפחה ממוצעת" כמו שקוראים לזה בעיתונים ובסקרים למיניהם, ואם אני צריך לתת לעצמי דין וחשבון על חיי הצעירים, הייתי אומר שהם היו נטולי מאורעות מיוחדים.
אמי היתה מסורבת עלייה, לכן אבא הגיע מרומניה שנה לפניה, כדי להכיןכאן את הקרקע לקליטת המשפחה. בשנות השישים היתה הסוכנות קובעת לעולים היכן ישוכנו, אבל הורי לא פסקו לחלום על מעבר מהעיר הצפונית הקטנה לחיפה, עיר החלומות שלהם. רק כשמלאו לי עשרים, הם הגשימו את חלומם ואחרי שנים ארוכות של עבודה קשה לפרנסתם, עברו לבלות את שנות הפנסיה שלהם בחיפה, ליהנות סוף-סוף מהחיים.
בילדותי הייתי רואה את אבא רק בארוחות צהריים כמעט. יומו התחלק לשניים, לפני ארוחת הצהריים ולאחריה – כשהיה חוזר לעבודתו עד שעות הערב. היותקופותשגם עמדה לרשותו דירה שכורה קטנה בסמוך למקום העבודה, על מנת שלא יצטרך לבזבז זמן רב על נסיעות, והוא נשאר בה שלושה ימים בשבוע. וכך, אף שגם אמא עבדה, היא זו שנשאה בעול הבית ובחינוך הבנים. היו לה לאמא שאיפות שנגדל מחונכים ומוצלחים, בנים למופת. לשם כך טרחה מדי שבוע בשבוע ללוות אותנו לחוגי המתנ"ס המקומי ואף העמידה לנו סדר יום קבוע של פעילויות.
הייתי מאותם ילדים ברי מזל שכל דבר שהם נוגעים בו צולח. מאלה שאומרים עליהם שלא הכינו שיעורי-בית, וראו זה פלא, הוציאו תחת ידיהם מבחנים עם ציונים מעולים.
בגיל שבע, החל הרומן שלי עם הכינור. לא רומן מאהבה אלא רומן כפוי. אם הייתי מרשה לעצמי להמרות את פיה של אמא, הייתי בכלל בוחר בגיטרה ונשבע לה אמונים. הרומן עם הכינור הסתיים לו בכל אופן בקול ענות חלושה לאחר כשנתיים ימים, אבל המורה לכינור דווקא התמוגג מנגינתי, אף שלא התאמנתי כלל בבית, למגינת לבה של אימי.
ובכל זאת, במאזן שערכה אמא בפנקסה, נרשמו לי אין ספור עימותים עם המחנכות והמורותבשל זעמן על יחסי הלא-משתדל ללימודים ועל אי-הכנת שיעורי-הבית.
"איך יכול להיות שילד מוכשר כל כך לא מסוגל לעשות מה שמבקשים ממנו?" או "יש לך פוטנציאל אדיר, מדוע לא לפתח אותו?" משפטים מסוג זה היומושמעים באוזנַי ובאוזנֵי אמי בפגישות עם המחנכת. גם אל המנהלת זומנתי בשל כך לא פעם, ואת הכינוי "עצלן" שמעתי פעמים רבות. אבל אני בשלי. עמדתי במריי. עד היום איני יודע מדוע ולמה.
ייתכן שהיתה זו יהירות, ייתכן שהיתה זו אכן עצלות. איני יודע. אולי היו דברים אחרים שהפריעו. אולי הייתי גם מסוג הילדים שעושים רק מה שמתאים להם. אני זוכר בחיבה את אהבתי לכימיה ולניסויים השונים שערכתי במעבדת בית הספר, ובעיקר בחדרי. הרבה צעקות היו בבית בגלל פיצוצים, חומרים מסריחים ותקלות למיניהן. אמי המסכנה היתה נוהגת למלמל ש"יום אחד תחזור הביתה ולא יהיה לה בית."
אמא הצטערה צער רב כשלא הכנתי שיעורי-בית שלי והיתה נוזפת בי אחרי כל פגישה עם המחנכת ששום דבר לא יצא ממני. ויחד עם זאת לא היה כמעט חוג שלא רשמה אותי אליו. כל יום חוג. טניס וטיסנאות וטניס שולחן וג'ודו וריקודי עם, וגם בספרייה העירונית הייתי מבקר בקביעות.
גם בריקודי עם גיליתי כישרון, ובמקרה הזה גם השקעתי מרצוני. אולי בזכות איזה דם צועני אצל הורי הרומנים... בגיל שתים עשרה הצטרפתי לשורות להקת המחול המקומית ובמשך שש שנים הייתי משתתף בהופעותיה. הלהקה שלנו הוזמנה באורח קבע לפסטיבלים למחול בכל רחבי הארץ, ואפילו לחו"ל הגענו. במיוחד זכור לי סיור הופעות בצרפת, למשך חודש תמים, שהיה נקודת ציון ביחסי עם המין שני. ניתן לומר שעשיתי במהלכו קפיצה גדולה בכל הנוגע לענייני בנות, והניסויים בכימיה פינו מקומם לניסויים בענייני בנות. המצאתי אפילו תחרות שבה הזוכה מנשק ראשון את בנות הלהקות שפגשנו בסיבוב ההופעות.
בכל זאת, למרות הפעילות הסוערת, עמדתי בבחינות הבגרות בכבוד, גם אם לא בהצטיינות, למעט הבחינות בתנ"ך ומתמטיקה, שבמהלכן, אודה ואתוודה, הצצתי בתשובותיהם של שכני לספסל הנבחנים.
רגשות אשמה שפיתחתי בנוגע להתנהלותי בימי בית הספר הובילו אותי בתום שירותי הצבאי להתמסר ללימודים מסודרים, וכצעד מתקן ראשון, לעשות "מקצה שפורים" במכינה לאוניברסיטה. נראה שאז התחיל טעמם של לימודים לנעום לי. הדרך משם ללימודי תואר כבר לא היתה ארוכה. יכולתי לנהל בדמיוני שיח עם המורות, עם המנהלת ועם אמי, להוכיח להן שהנה אורי "גם יכול, גם רוצה וגם מצליח."
 
ביציאה, בדרכנו למגרש החניה, נועה ספק שאלה ספק אמרה, "מעניין איך באמת קוראים לו..."
באותם רגעים הייתי כבר משוכנע שמקומי בקורס מובטח. נתקפתי דפיקות לב מהסוג המרתיע מפני סכנה.
 
התכוונו לנסוע ישר הביתה, אבל הרעב הציק לנו. עצרנו באמצע הדרך בסניף מקדונלדס. מזמן לא עשינו את זה. אילו היו לנו ילדים היינו מזמינים ארוחת ילדים ומקבלים את הצ'ופרים הקטנים שלהם שאני כל כך אוהב. התיישבנו ליד השולחן והבטנו זה בזה. אני חולה ניקיון. שכחתי כבר את השיירים המעצבנים שאנשים שוכחים כאן אחריהם. נועה התפרצה לבסוף בצחוק משחרר כשמשקיק הקטשופ שלי ניתז סילון אדום לכל עבר בעודי נאבק לפתוח אותה. הצטרפתי אליה בצחוק ומיהרתי לנגב בקפדנות את הנוזל הדביק במגבות נייר, לבל ייוותר לכלוך לבאים אחרינו. עמוק בבטן התחדשה תחושה כבדה של חשש.
כמחצית השעה מאוחר יותר כבר היינו בבית והצטערתי שאכלתי ארוחה מלאה כל כך. מיהרתי להתכונן לשחיית האימון שלי. לבשתי את בגד הים והכנתי תיק ובו כלי רחצה, מגבת ולבנים להחלפה. קיוויתי שהבטן לא תציק לי במהלך האימון.
נפרדתי מנועה בנשיקה ארוכה, כאילו לא אראה אותה יום שלם, ונסעתי לבריכת השחייה.
בריצה הצבתי לעצמי יעד לטווח ארוך של שלושת אלפים מטר בפחות משלוש עשרה דקות, יעד שאצטרך לעמול הרבה על מנת להגיע אליו. אבל למרות האימונים המפרכים שלהם הקדשתי את מרב מרצי, גם את השחייה שאהבתי לא רציתי לנטוש. רק ירדתי משחייה יומיומית כמעט לשלוש פעמים בשבוע. שמונים בריכות באימון היה הנוהל הקבוע שלי. חוץ מזה התאמנתי גם בחדר כושר, ובכל אלה עמדתי בעזרת מוטיבציה שהרקיעה לשחקים.
בכל פעם שנכנסתי לחולשה או רפיון גוף ונפש, הייתי מזכיר לעצמי איך רק בשנה שעברה זכיתי באליפות המאסטרס למבוגרים בסגנון פרפר ל-50 מטר. מעתה, בגלל רצוני העז להצטרף לקורס שיכין אותי לשליחות בחו"ל, לא אוכל עוד לראות בשחייה עיסוק מקצועי כפי שהייתי רוצה. אבל בן-אדם צריך לעשות החלטות קשות בחיים... הלוואי שלא אצטרך לעשות החלטות קשות יותר.
שחייה מקצועית או לא, אני אוהב לשחות. זה עושה לי טוב. יש כאלה שאומרים שזה ספורט משעמם. כמה בריכות אפשר לעשות בלי לצאת מהדעת מרוב שעמום? הם לא יודעים שזה זמן איכות בשבילי, זמן של מחשבות שרצות בראש, עוברות מנושא לנושא בלי סדר מסוים, מתערבלות לעתים כמו המים הכחולים שרגלי וידי מערבלים בעודי חותר מקצה בריכה אחד לשני.
בעת האימון ניסיתי להתמקד שוב ושוב בריאיון עם דרור ב"משרד". בין הבריכה החמישים לחמישים ואחת הצלחתי לערוך לעצמי שחזור נאמן של מה שהתרחש באותו ריאיון. מבחינתי יכולתי לסכם לעצמי בעודי מטפס בקלילות מעושה החוצה, נוטף מים, היה הריאיון בסך-הכול מוצלח, ולא ירחק היום בו אמצא את עצמי חותר במי בריכה של איזו מדינה רחוקה בשליחות עלומה בחו"ל.
לא היה לי ספק שהשירות הצבאי שלי היה הסיבה להיותי מאותם בני מזל שקיבלו זימון לפגישה.
 
היה זה בסתיו 88 שהתגייסתי לצבא, ולאותו יום רב-חשיבות כלשעצמו התווספה חשיבות רבה עוד יותר – היה זה יום הבחירות לכנסת. את חובתי לדמוקרטיה הישראלית בפעם הראשונה בחיי מילאתי לאחר יום ארוך, מעייף ומתיש שכל חייל מכיר בבסיס הקליטה והמיון. ובכל זאת, הייתי מודע לגודל המשימה.
מוינתי לחיל השריון ואת הטירונות עשיתי בדרום הארץ, לא הרחק מאילת החמה. שם הכרתי את אלעד, זה שלימים יהיה הסגן שלי בגדוד המילואים. בטירונות הייתי פקוד שלו. אפשר היה לומר שאלעד לא היה אהוד עלי ונראה שגם לא היה אהוד על חברי לטירונות, זאת בשל חיבתו היתירה להתעללות בפקודיו. תרגולים חוזרים והקפות סוללת אבנים בקצה מגרש המסדרים בבסיס, היו לחם חוקנו.
עדיין טרי בזיכרוני היום שבו שבנו מחופשת סוף שבוע בהסעה צבאית, ובמקום להגיע לבסיס האוטובוס עצר פתאום באמצע הדרך. רובנו היינו מנומנמים וההפתעה היתה גדולה. אבל זה בדיוק מה שאלעד רצה להשיג. הוא הורה לנהג לעצור אי שם. האוטובוס סטה מן הכביש ונעמד. קולו המתגלגל של אלעד הרעים והקפיץ אותנו ממקומותינו. "כולם להעמיס ציוד ולרדת מהאוטובוס," פקד עלינו. ירדנו בזה אחר זה, מתגלגלים עם הציוד הכבד על גבנו כמו אבנים כבדות מתוך האוטובוס, והראש עדיין לא תופס מה קורה כאן. אלעד חיכה לנו למטה.
"תתחילו ללכת," אמר, "מחר בבוקר אני מצפה לראות את כולכם בבסיס."
ללא מפות וללא פנסים התחלנו לעשות את דרכנו במסלול המדברי. היה חושך מוחלט, נראה שאלעד בחר בדיוק בלילה ללא ירח הגון להאיר לנו את הדרך.
היה זה לילה של מסע מפרך וקשה. גיששנו את דרכנו באפלה, הולכים ונופלים, נתקלים שוב ושוב באבנים ומפריחים קללות וצעקות של כאב. לא ידענו לאן פנינו מועדות, אבל ליכדנו כוחות. אני ועוד שניים-שלושה השתדלנו לתפוס פיקוד על האחרים ולדאוג שאף אחד לא יישאר מאחור.
לקח לנו קצת זמן לתפוס שמדובר בתרגיל מתוכנן מראש, עד שלבסוף הגענו, אינני יודע כיצד, למחנה אוהלים מאולתר שהוכן מבעוד מועד.
אלעד היה דווקא בחור עם שמחת חיים. כזה שכולם סבורים שעליו לשחק את התפקיד כפוי הטובה של השמנמן טוב הלב והעליז. אך לא רק אלעד סירב לשחק את התפקיד הזה, הוא גם התגלה כבעל מה שמכונה בעגה הצבאית, מוטיבציה עודפת... אכן, אלעד היה שרוף על הצבא ונראה כי משימת חייו העיקרית היתה להשקיע את כל כולו בצבא, לתפארת מדינת ישראל...
מטבעו, כפי שלמדתי מאוחר יותר, היה אלעד אדם רגשן. לוקח ללב מחד גיסא, ומתרגז וכועס מאידך גיסא. אוצר המילים שלו בעת רתיחתו היה "מעניין", בלשון המעטה. לזכותו ייאמר שהיה איש שטח מצוין, בעל חוש התמצאות וניווט יוצאי דופן. בשל החושים המחודדים שלו  תהיתי לא פעם ולא פעמיים תהיתי לאיזו חיה לדמות אותו... לימים הוא עתיד להיבחר בדיוק מסיבה זו למפקד מחלקת הסיור בגדוד המילואים שלי. מפקדים מבחינים מיד מיהו ה"קילר" האמיתי מבין אנשי הפלוגה.
לא אכחד, המשמעת הצבאית היתה קשה לי ביותר בתקופת השירות המוקדמת שלי, וזה עלה לי ביוקר רב. מספר פעמים ניסיתי לעבור לקורס טיס, אולם לבסוף הבנתי שיש חלומות שצריך לוותר עליהם, מה שלא היה קל באותם ימים. בלית ברירה השלמתי לבסוף עם העובדה שטייס רומנטי עם הילה של יוקרה, לא אהיה.
אבל עם חלוף הזמן התרגלתי לחוקי הצבא, לנהלים ולהתנהגות המצופה בו, והתחלתי לחוש הזדהות רבה עם המפקדים שלי ועם המטרות שלהם.
חיל השריון הפך להיות לי בית שני ואני הסתערתי על האימונים בהתלהבות רבה. לאחר קורס ואימון בצפון הארץ הפכתי לתותחן טנק. אהבתי מאוד את התפקיד והייתי גאה בו. תחושת השייכות, הגאווה והרצון להצליח הפכה אותי לתותחן מצטיין והצוות שלי אף נבחר לצוות המצטיין. כפרס קיבלנו חופשת סוף שבוע מיוחדת וביצענו את תצוגת התכלית בטקס הסיום כחלק מיום ההורים בסוף הקורס.
את אות ה"צפרגול", סמל לאלה שסיימו בהצלחה את אימון הצוות בשריון, ענד לי על סרבל השריונאים מפקד המחלקה, בעוד אני וחברי מתאמצים לשמור על ארשת פנים רצינית ומאופקת, כדי שאיש לא ידע עד כמה הרגע הזה מרגש עבורנו.
 הורי, כמו כל ההורים, הגיעו לטקס הסיום וראיתי איך הם מסתובבים ו"משמינים מנחת" מהבן שלהם. גם אני הייתי מאושר מכך שהצלחתי לגרום להם קורת רוח מיוחדת.
המסלול לקורס מפקדי טנקים היה קצר ומיידי. היה זה ללא ספק קורס מעניין, וגם שם הפכתי במהרה לאחד מהחניכים הבולטים במסירותם ובביצועים שלהם. הייתי נוהג להשוות בין המסירות והמוטיבציה שלי לבין זו של אלעד, מפקדי בטירונות, ששימשה לי אכן כנר מאיר לאורך דרכי הצבאית.
אנשי הצוות בטנק הפכו לחברים אינטימיים שלי, כפי שקורה בעת שקבוצת אנשים חיה ללא מחיצות, מזיעה, סובלת, בוכה, אך גם מנצחת ביחד. את הקורס עשינו בדרום הארץ, השונה כל כך מזירת חיי הצפונית ומלאת הירק. בדרום גם עשיתי בעצם את מרבית ימי שירותי הצבאי.
ממפקד טנק עברתי לפיקוד על צוות פלוגת אימון בגדוד. הספקתי להעביר מסלול אחד, וניסיתי להתקבל לקורס קצינים. אולם מזלי לא שפר, וכבר במבדקים הראשונים נפסלתי, אף שעל פי מבדקי הצבא הייתי בעל נתוני פתיחה מתאימים. ידעתי שרק לאחר שנה נוספת אוכל לבדוק שוב השתתפות בקורס קצינים, ובינתיים, חמוש ברצון עז להגיע לשם, השלמתי עם הכישלון הראשון והשתדלתי לבצע כמיטב יכולתי את תפקידי כמפקד צוות. כשהגיע המועד ניגשתי שנית למבדקי קצונה, והפעם התקבלתי. רק בדיעבד הגיע אלי המידע שבפעם הראשונה נפסלתי בגלל מה שהוגדר כשחצנות או מרדנות. כך לפחות התפרשה שאיפתי הבלתי פוסקת להגיע לקורס טיס.
זכורני כיצד בעת שהוגש לנו במבדקי הקצונה שאלון ובו נתבקשנו לציין מיהו מודל החיקוי שלנו, נקבתי ללא צל של ספק בשמו של  הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק. אהוד ברק היה באותה תקופה נערץ עלי, פשוטו כמשמעו. הוא סימל עבורי את החייל המושלם, כזה שאהיה מוכן ללכת אחריו לאורך כל הדרך.
סיימתי יפה את קורס הקצינים, ושוב מצאתי את עצמי בצפון הארץ, בפלוגה מבצעית חדשה, הפעם כמפקד מחלקה. מפקד הפלוגה שלי היה יניר, מי שלימים יהיה איתי מפקד פלוגה בגדוד המילואים שלי ויתפוס תפקיד חשוב בנקודה מכרעת בחיי.
באותם ימים הצטייר בעיני יניר כאדם מרושל. הרישול היה גם סגנונו כמפקד. יניר לא הקפיד על לבושו ונהג להסתובב בגדוד ואף בשטח הפתוח ללא הנשק שלו. יניר, בניגוד לאלעד, לא היה בעיני מודל לחיקוי, ולמעשה היווה עבורי דוגמא להתנהגות שלילית שאסור לחקות.
פעמים רבות מצאתי את עצמי רוטן על התנהלותו ועל כך שאינו רואה בתפקידו שליחות וממעט להבין את גודל השפעותו על פיקודיו. לא פלא לכן שלא הסתדרנו ביחד, וגם לא הופתעתי כשנודע לי מאוחר יותר שיניר פנה למפקד הגדוד וביקש להעבירני מתפקידי בפלוגה. הוא חש כנראה שאני נושף לו בעורפו עם השאיפה שלי לביצוע מושלם.
במהלך קורס הקצינים החדירו בנו את חשיבות פעולתה של המחלקה כיחידה עצמאית ואת חשיבותו המכרעת של מפקד המחלקה בפלוגה. ברוח זו ניהלתי אני את המחלקה שתחת פיקודי, אולם יניר פירש זאת כחתירה תחת מעמדו וכאי-ציות לו. ובכל זאת שפר מזלי, ומפקד הגדוד זיהה בי מפקד צעיר שתורם להחדרת הרוח החדשה והרעננה שהפיקוד העליון הצבאי ניסה להחדיר לעתודות הקצינים. ו הוא אשרנתן לי כתף ואוזן קשבת על מנת שאוכל ללכתבדרך שבה האמנתי.
הזמן עבר לו וחודש נשק לחודש, ולבסוף הגיע זמנו של יניר להשתחרר מהצבא. לפלוגה הגיע מפקד חדש. המפקד החדש ואנוכי ראינו דברים עין בעין. הסתדרנו יפה זה עם זה והוא עודד אותי להמשיך ולעשות כמיטב יכולתי למען פיקודי.
ודי מהר הוא גם מינה אותי לסגנו, במקום סגל, הסגן של יניר שיצא לחופשת שחרור. גם את אני עתיד לפגוש במילואים, כמפקד מחלקה בפלוגתו של יניר. סגל היה טיפוס שקט וחרוץ. האו הצטייר בעיני כקיבוצניק טיפוסי, חדור אמונה ומוטיבציה ומזדהה עם המסגרת הצבאית, פרפקציוניסט. "מים שקטים חודרים עמוק," נהגתי לומר עליו. מקצוען שלא "עושה גלים", דואג לכולם ומעורר אהדה בקרב פיקודיו.
עד לסיום תפקידי כסגן מפקד פלוגה, עברתי תחת פיקודם של עוד שני מפקדי פלוגה, כך שהיה עלי במשך שתי שנות שירותי בגדוד להסתגל לארבעה מפקדי פלוגה שונים בטבעם ובאופיים. זה לא היה קל, אך מכל אחד מהם גם למדתי רבות, מחלקם על דרך החיוב ומאחרים, בעיקר מיניר, על דרך השלילה. גם זו דרך ללמוד משהו על החיים.
במהלך תפקידי כסגן מפקד פלוגה שבתי חזרה לדרום על מנת לעבור קורס שיכשיר אותי למלא תפקיד מפקד פלוגת אימון הצוות בגדוד. באותו זמן הייתי כל כולי בתוך הוויית השירות הצבאי שהיה כל עולמי כמעט מלבד אהבתי לנועה ולהורי. אולם לאחר טיול קצר ביוון שאליו יצאתי ביחד עם חבר ששירת עמי כמפקד מחלקה בפלוגה, נפתחו עיני קצת לראות שהעולם מלא בהפתעות ובכל טוב ובהזדמנויות, ושהצבא אינו חזות הכול ואינו צריך להיות כל עולמי.
הטיול התמים הזה סייע לי להגיע לידי החלטה לסיים את שירותי בצבא הקבע, לחפש את דרכי בחיים האזרחיים, ללמוד מקצוע, לבנות משפחה...
אולם החלטה לחוד וביצוע לחוד. כי דווקא אז התבשרתי שאשרת כמפקד פלוגה בבית הספר לקצינים שליד מצפה רמון. המפקדים שלי חשבו כנראה שחבל לוותר עלי, ואילו אני שמחתי בסופו של דבר שלא סיימתי את שירות צבא הקבע טרם זמנו, כיוון שמהתפקיד הזה נהניתי יותר מבכל התפקידים שכבר היו מאחורי. היה בו ללא ספק הרבה מאוד סיפוק והיו גם אתגרים. חשתי אז שאני ממצה את הפוטנציאל שלי ובה בעת תורם למען המדינה.
במהלך השירות היה עלינו לעשות עוד פעמים רבות קו בשטחים ובלבנון. באותה תקופה צה"ל עדיין החזיק ברצועת הביטחון בגבולה הצפוני של הארץ. אבל גם בשטחים פעלנו, בעיקר בגזרת כביש חוצה שומרון. מאוחר יותר פיקדתי כמפקדמחלקה ולאחר מכן כסגן מפקד פלוגה על חיילי המוצבים בעיירה סלפית אשר נמצאת בשכנות לאריאל.
יום אחד, בעת היותי מפקד טנק, הגעתי עם הצוות שלי על מנת להחליף צוות שמירה ותצפית בכפר ערבי לא הרחק ממסחה. כשהבחין בי מפקד הצוות היוצא, הוא כל כך שמח לקראתנו, עד שמרוב התרגשות זרק לעברי רימון הלם כאילו היה זה זיקוקי דינור. רימון הלם שמצפוצץ מפיק רעש רב, אך אינו גורם לנפגעים, ובכל זאת נפגעתי. הרימון התפוצץ מטרים אחדים בלבד ממני וגרם לי לנזק חמור באוזניים. המשכתי בכל זאת לתפקד ולבצע את תפקידי, עד שהאוזן הפגועה גרמה לי לכאבים איומים כל כך שהיייתי חייב להתפנות לבית חולים. אושפזתי למשך שבוע שלם. באופן מוזר היה נדמה בתחילה לרופאים שמדובר בדלקת אוזניים חמורה, והם לא קישרו בין התפוצצות רימון ההלם לבין הפגיעה באוזני. רק מאוחר יותר הובן הקשר הישיר והוכרתי כנכה צה"ל.
הרבה חוויות ידעתי במהלך השירות, יפות וגם קשות, וכשסיימתי לבסוף את שירותי הצבאי יכולתי להביט אחורנית, ולא בזעם. היה זה שירות ארוך וקשה שחייב אותי לעמוד באתגרים רבים. חשתי שעמדתי בהם בגבורה, ולכן יצאתי מהצבא מלא סיפוק ובתחושת הגשמה עצמית.
אולי יהיה זה משונה אם אתוודה שבמיוחד אהבתי את השירות בלבנון, שם שהיתי ארבע פעמים בדרכי ממפקד טנק למפקד מחלקה ומשם לסגן מפקד פלוגה.
זכורני כיצד יום אחד, כמפקד מחלקה, יצאתי עם המחלקה שלי למארב טנקים בעיירה טייבה הנמצאת צפונית למטולה. היה זה מארב חודר לשטח לבנון, ולמשימה זו הצטרף גם נושא גייסות משוריין מאויש באנשי חיל רגלים.
חנינו במוצב אשר באותם ימים היה בשליטת צבא דרום לבנון. היה עלינו לצאת למארב מיד עם רדת החשכה, וכך היה. אולם במהלך המארב זיהינו חוליית מחבלים שעשתה את דרכה במטרה לבצע פעילות עויינת. לאחר אישור ירינו מטח פגזים אשר פגע בסמוך לחוליה. רק בבוקר, כשהגענו לבדוק בשטח את תוצאות הפגיעות, התברר שהחוליה נשאה עמה מטען רב-עוצמה ונשק שהיא השאירה בשטח. אולם חברי החוליה עצמם הצליחו להתחמק. הרגשנו כולנו בהתרוממות רוח על שהצלחנו למנוע אסון כבד.
 
את נועה, לימים אשתי, הכרתי בעיר הולדתי, זמן קצר אחרי שהורי עזבו אותה ועברו אחרי שנים רבות לגור בעיר אחרת. המעבר הזה התרחש בסמוך לגיוסי לצבא, אז נהגתי להגיע מהצבא לסופי שבוע לעיר ילדותי. סירבתי להיפרד מחברי הטובים. היינו יוצאים יחד לבלות בעיר ומחוצה לה.
באחד מסופי השבוע יצאתי לחופשה קצרה שהחלטתי לבלות עם חברי הוותיקים. הבחירה נפלה הפעם על מועדון ריקודים ידוע בעיר. נועה, דקה ושברירית, הגיעה למועדון ביחד עם אחותה התאומה. היה זה דווקא יניב ידידי אשר השגיח בה ראשון וחיזר אחריה במרץ רב.
עדיין בהירות בזיכרוני המילים הראשונות שהחליפה איתי. "גם אתה מעשן?" היא שאלה, לאחר שהתברר לה שיניב הוא מעשן כבד. באותם ימים אי אפשר היה לתפוס אותי עם קופסה משלי. הייתי מעשן של סוף שבוע, משנורר מחברים סיגריה פה וסיגריה שם. ואיזה קול פנימי רמז לי שמוטב לי להכחיש כל קשר למנהג המגונה הזה. כך או כך, היה זה משפט פתיחה שהוביל לשיחה ערנית על גבי כורסת המועדון הרחבה שחלקנו בינינו. כשליוויתי אותה לבית הוריה כבר האיר הבוקר. למחרת היה ברור לי שאתייצב אצלה, וכך היה. הפכנו מהר מאוד לזוג.
נועה, בחורה עם ראש על הכתפיים, הרבתה לקרוא ספרים ואהבה לעסוק בכתיבת שירים מסתוריים שלא הראתה לאף אחד. לימים, כשחברתה הקרובה של נועה נהרגה בפיגוע בקו 5 בדיזנגוף, כתיבת השירים עזרה לה מאוד להתמודד עם הטראומה והאובדן. גם עלי השפיע הפיגוע עמוקות. באותם ימים נהגנו ללכת לישון מאוחר, להרבות במחשבות קשות. היינו מאזינים למוזיקה מלנכולית ושוקעים איש איש במחשבותיו. נמנענו גם עד כמה שניתן מנסיעות בתחבורה ציבורית. אף פעם אי אפשר לדעת מאין ינחת עליך פיגוע נוסף.
כשנפגשנו לראשונה נועה היתה בתחילת דרכה בצבא, החלה לשרת בפיקוד העורף. הזוגיות המשותפת שלנו החלה בעצם ביחד עם סיפור מלחמת המפרץ הראשנה. נועה הוצבה בתחנה לרענון ערכות מגן וחילקה אלפים מהן לאזרחים המודאגים. שנה מאוחר יותר ניתנה לה האפשרות לשרת בחיל האוויר, והיא הוצבה מחדש, הפעם כפקידה ביחידת תחזוקה, ואני נאלצתי לשנות את הרגלי הבילוי שלי עם חברי ולהחליפם בנסיעות קבועות לדרום. הרכב הצבאי שלי הפך בתקופה זו לביתי השני בסופי שבוע ובחופשות.
לאחר שסיימנו שנינו את שירותנו הצבאי,הגענו באופן טבעי לגמרי להחלטה משותפת להתגורר ביחד. תחילה שכרנו דירה פצפונת של חדר וחצי. השירותים היו באותו חדר עם המקלחון, ושולחן האוכל תפס אולי שליש מגודל המטבחון שהיה משותף לסלון ולמסדרון. בין דירת החדר שלנו לדירתם של בעלי הבית חצצה רק דלת, ודרכה ניתן היה לשמוע את קולות ילדיהם הרעשנים שלא נתנו לנו מנוח יום ולילה. נזהרנו במיוחד במצבים אינטימיים, שמא ישמעו אותנו בעלי הבית. לבסוף הגיע תורנו ברשימת הממתינים ועברנו לגור במעונות הסטודנטים של המכללה להנדסה בצפון הארץ. אני עשיתי שם תואר ראשון שלי בהנדסה, ונועה נסעה מדי יום לאוניברסיטת חיפה ללימודי תואר בחינוך.
אפשר לומר כי התקופה שנועה ואני בילינו ביחד במעונות הסטודנטים היתה מהתקופות היפות בחיי. רכשתי לעצמי חברים חדשים. בין היתר הכרתי שם את נחום שלמד איתי, ואת מיכל אשתו לעתיד. גם בין מיכל ונועה נוצרה ידידות מופלאה ובילינו יחד שעות רבות. נחום בחר כמוני ללמוד במכללה מאותם מניעים ואידיאולוגיה, ואפשר להגיד שזה היה המניע העיקרי לכך שהזוג מצא חן בעינינו. מיכל גם היא למדה בחיפה לתואר ראשון ונסעה לא פעם לאוניברסיטה ביחד עם נועה. נחום גם היה כמוני קצין במילואים, והיו לנו נושאים משותפים לדון בהם. כך התייעצנו בינינו על דברים שנגעו לחיילים שלנו
יום אחד הוזעקתי על ידי מיכל המבוהלת שנתקלה בעקרב בחדר האמבטיה. נחום בר המזל לא היה באותה שעה בסביבה, ולא יכולתי לסרב לעלמה בשעת צרה. קיוויתי שהעקרב ייעלם לו עד שאגיע, אולם הוא המתין לי, מתנהל לאטו על קיר החרסינה, מבוהל בוודאי לא פחות מאיתנו, מתגעגע לאדמה יבשה ולא מבין מה הוא עושה במקום המוזר הזה... כך לפחות חשבתי לעצמי כשהתבוננתי בו.
בהמשך התברר שלא היה זה העקרב היחיד שנאלצתי להרוג. מעונות הסטודנטים שהוקמו באמצע שום מקום, בחיק הטבע, שפעו מכלול גדול של חרקים וזוחלים שמצאו את דרכם לא אחת אל תוך חדרי הסטודנטים. לא פעם נשמעו צרחות שהחרידו את כולנו משנתנו לנוכח גילויו של איזה נחש, עקרב או סתם עכביש גדול במיוחד. מיכל הודתה לי על התושייה שהפגנתי.
על השרצים פיצה מזג האוויר הגלילי הצלול. רוח הקרירה באמצע הקיץ, שלג בחורף, וכבשים הרועות באחו, מונהגות בידי רועה ערבי. לנשמות הרומנטיות ולאוהבי הטבע היה המקום מתאים להפליא, ואילו לנשמות עירוניות היה תמיד על מה לרטון.
לבסוף הסתיימו לימודי ובידי היה תואר ראשון של מהנדס. שמחתי מאוד על הישגי ולבי התמלא גאווה על שהוכחתי לעצמי ולמורַי שאם יש רצון ויכולת, הכול אפשרי.
בינתיים, לאחר חמש שנים של חברות ומגורים משותפים החלטנו, נועה ואני, לא בלי לחצים מהמשפחות, למסד את הקשר והתחלנו בהכנות לקראת החתונה.
שבוע לפני החתונה החליטו חברי להפתיע אותי ולערוך לי מסיבת רווקים. באופן לא כל כך מפתיע הם הזמינו אותי למועדון חשפנות באזור הבורסה ברמת גן.השתוללתי איתם שם כפי שמעולם לא השתוללתי. רקדניות הופיעו שם במערומיהן על הבמה ולאחר ההופעה ירדו אל הצופים המרותקים והמשיכו להתעלל בהם. עירומות למחצה, בדיוק כמו בסרטים, הגשימו לנו חלומות שרק במיטה העזנו לחלום עליהם... היתה זו הפעם הראשונה שהשתכרתי, נפלתי קורבן לחברי שערבבו שוב ושוב וודקה בבירה עד שאיבדתי את ההכרה והיה עליהם בתור עונש לשאת אותי למכונית ולעצור מדי פעם בדרך הביתה על מנת שאוכל להקיא את נשמתי.
החתונה היתה המשך טבעי לחיינו המשותפים ובכל זאת התרגשנו שנינו מאוד. הרי לא כל יום מתחתנים. כמו כל זוג צעיר היינו בטוחים שכל החיים עוד לפנינו ושביחד נצעד ונתמודד עם כל הקשיים והמשברים, מייחלים רק לטוב ביותר, לשלושה ילדים, לקידום בעבודה, לבית יפה... ואף על פי כן חשתי שמשהו מפרפר אצלי בפנים, אותו משהו שעדיין חשב על הרפתקאות, על התנסויות נועזות. הרי רק אתמול הייתי בבית ספר ועכשיו חתונה... כמו פקק שתוקעים מחדש בפיו של בקבוקשמפניה מבעבעת בניסיון לכלוא את הבועות בפנים.
החתונה היתה יפה. הכלה היתה יפה וגם זוהרת, ולאחריה ערכנו את טקס בו ספירת הצ'קים ופתיחת המתנות ביחד עם המשפחה המורחבת.
 יומיים לאחר החתונה עלינו על המטוס שהביא אותנו דרך ירדן לתאילנד. כולם שאלו מדוע לא לפרי עיר הרומנטיקה, מקום שאוהבים נוהגים לנסוע אליו לירח דבש, אבל אנחנו החלטנו שלשם ניסע בשנה הבאה. כך היה לנו ירח דבש מלוכסן עינים עם מזג אוויר חם ולח של תחילת עונת המונסונים. לקראת סוף הטיול החלו ממטרי גשם טרופי בלתי נלאים, אולם למרות כל זאת ולמרות המלונות מסוג ב' וג', התרשמנו עמוקות מהתרבות המופלאה של המקום, ועשינו חיים.
אבל היתה זו רק ההתחלה. עתה מוטל היה עלי לחפש לעצמי עבודה קבועה.
הייתי מוכן לשלוח ידי בכל תפקיד שפרנסה בצדו, אבל באופן טבעי קיוויתי שאמצא משרה כמהנדס מתחיל. בדקתי כל כיוון אפשרי דרך חברים, טלפונים למפעלים וחיפוש מתמיד בעיתונים במודעות "דרושים".ואז צדה את עיני מודעה שהתפרסמה בעיתון: דרושים קצינים במילואים בדרגת סרן ומעלה.
לא היה לי מושג לאן זה מוליך ובשביל מה מחפשים קצינים, אבל המודעה הציתה משום-מה את דמיוני. בראשי חלפו להן מחשבות על תפקיד עלום בארצות ניכר בשליחות המדינה. כנראה שעל זה בדיוק בנו מפרסמי המודעה.
כשיצרתי קשר עם אותו משרד הבנתי שמדובר בתפקיד פיקודי, שבמסגרתו יֵצאו אלה שייבחרו לשליחות בחו"ל, לאחר הכשרה מתאימה,  ביחד עם בנות-זוגם. הרגשתי כמו ילד שהבטיחו לו לונה-פארק. פנטזתי לי בהתרגשות מיני עלילות מעלילות שונות שאהיה להן ראש ומפקד, עד שהשכל הישר עשה את שלו והכריח אותי "לעשות חושבים".
מצד אחד אמרה הפנטזיה שאפספס משהו אם לא אבחר במסלול המצופה של מהנדס צעיר, שבו אולי אתברג בסופו של דבר במפעל תעשייתי גדול ואתחיל בטיפוס במעמדי המקצועי. מצד שני הבנתי פתאום למקרא המודעה ולנוכח ההתרגשות שקפצה עלי בעקבותיה, שאני עתיד לפספס משהו חשוב באותה המידה אם לא איענה למודעה בעיתון.
 
 
האם עברתי את הראיונות בהצלחה? האם נתתי להם תחושה שמדובר באדם רציני שיודע מה שהוא עושה? האם נועה הרשימה אותם? אודה ואתוודה שעברו עלי לילות ללא שינה, כשלאחר כל מפגש צריך היה לחכות שתגיע בדואר מעטפה ירוקה עם זימון לעוד מפגש ועוד מפגש.
חלק מהמפגשים היו משותפים לכלל המועמדים לקורס, ובכל פעם הגיעו פחות אנשים. הייתי גאה על כך ששוב ושוב זומנתי לעוד מפגש. אלה שנבחרו להמשיך היו צריכים עתה לעבור סדרת מבחני כושר שכללה ריצת 400 מטר במהירות מקסימלית, מקסימום כפיפות בטן בדקה, מקסימום כפיפות מרפקים על מקבילים, ולקינוח מקסימום עליות על מתח. הילכתי כמעט כמו טרזן בג'ונגל לאחר שבסדרה השלישית היו הביצועים שלי טובים עוד יותר מהפעמים הקודמות.
בכל פעם נשרו מועמדים נוספים והמתח הלך וגבר אצל כולנו. המבחן האחרון היה ריצת שלושת אלפים מטר, אבל נתנו לנו כ- 6 חודשים מלאים על מנת להתאמן. כמי שמורגל באתגרים ספורטיביים, לא חשבתי לרגע שלא אגיע לקו המטרה עם תוצאה טובה. ידעתי שבעזרת משמעת עצמית ואימונים אפשר להשיג הכול.
ריצת שלושת אלפים המטר עברה בקלות יחסית ובתוצאה טובה. עובדה – התקבלתי לקורס!