אהבה אטומית

פרק 1
 

מוסקבה 23:57

המחוגים נשקו לחצות הליל. מטה משרד ההגנה הרוסי השוכן ברחוב זנאמנקה במוסקבה, התרוקן מאדם זה מכבר פרט לקומץ אנשים. הנשיא ויועצו שוחחו ארוכות, וליבגני איבנוב העניין נמשך כנצח. הוא עמד דרוך, כפות ידיו חפונות זו בזו לפני גופו, מבטו נעוץ ברצפה, וקוצר רוחו הלך וגבר בעודו ממתין להוראות. להיות שומר ראשו של נשיא רוסיה דרש מלבד ערנות, גם המון סבלנות, תכונה שיבגני אינו ניחן בה במיוחד.

  מבטיו הדרוכים הפכו לעמומים ומשועממים יותר ככל שהתארכה שיחת החולין בין השניים ושקעו בחלון הגדול שווילונו הוסט למחצה. רוח חרישית ליטפה את הווילון וגרמה לו לנוע בתנועות רכות. 

מחשבותיו נדדו והגעגועים למשפחתו גברו עד שאיימו להציף אותו. התגעגע במיוחד לתלתלי הזהב והחיוך הרחב של בנו, עיניו הגדולות והכחולות שהיו נישאות לעברו בסקרנות ולאשתו שתווי פניה נחקקו במוחו כעל סלע. הוא חלם לשוב למשפחתו כבר שנים. עוד קצת ונפגש שוב, מצא נחמה בליבו, אך בטנו התהפכה בקרבו והוא ייחל לסופו של הלילה הזה שגרם לו לחוסר שקט.

  בשנים שבהם עמד לצד הנשיא, יבגני השרה עליו תחושת ביטחון ונחת, וזאת אף על פי שיבגני היה קצר רוח.

הוא נזכר בהדרכות והאימונים שעבר.

  "אם אתם מרגישים שאתם נחלשים או נשברים, קיפצו את אגרופכם בחוזקה עד שהציפורניים ינעצו בבשרכם או צבטו את עצמכם חזק. התמקדו בכאב, רק בכאב ודעו – זה הדבר היחיד שתכירו אם תשברו, כאב!"

יבגני השפיל את מבטו אל כפות ידיו, ציפורניו ננעצו בבשרו עד זוב דם. הוא זע בעצבנות במקומו כשתחושת נמלול התפשטה בכפות רגליו.

  "בסדר רבותיי, בואו נתחיל." לבסוף הנשיא הרים את הכפפה ונתן את ההוראה.

יבגני נצמד לימינו ופסע באסרטיביות. אליהם התלווה גם שר ההגנה של הפדרציה הרוסית שסידר את זקנו והתנשף בכבדות.

  "בבקשה אדוני," יועצו הנאמן של הנשיא מסר לידיו מזוודה.

הנשיא הנהן, "תודה."

  באמצעות כרטיס מגנטי נכנסו כולם לתוך חדר ממוגן שננעל מאחוריהם.

הנשיא ביקש לפתוח את המזוודה באמצעות קוד שמסר ליבגני המופתע. אמנם כבר שנים הוא בתפקיד והפך קרוב מאוד לנשיא, אך מעולם לא העלה בדעתו שיבקש ממנו לפתוח את המזוודה הכי חשובה כמעט בעולם.

יבגני עשה כדבריו בחיפזון, שלף שני מפתחות בעלי ראשים מעוגלים מהמזוודה ומסר אותם לידיו.

עיניו התרוצצו ובחנו כל התרחשות. הוא סידר את עניבתו ובלע רוק.

הנשיא ניגש ללוח הבקרה, הכניס את המפתח וסובב. מיד אחריו עשה זאת גם שר ההגנה עם המפתח שברשותו.

  "ערב טוב, אדוני הנשיא. בבקשה, הזן קוד גישה." קול נשי מתכתי נשמע מהמחשב.

הוא פנה שנית ליבגני והחווה בידו לתת לו את המעטפה האטומה עם הקוד. המעטפה הכילה קוד נוסף - קוד חד-פעמי שנועד להבטיח את שלמות מערכת הפיקוד והבקרה הקריטית במערכת הנשיאותית. בהיסוס קל הוא מסר את המעטפה, מודע לכך שזהו לא רק קוד גישה, אלא חלק ממבצע רחב ומורכב.

  יבגני היה בחור מאוד גבוה, יתרון שאפשר לו לראות מעבר לכתפו של הנשיא. העיניים שלו, חדות וממוקדות, נעו מעבר לכתפו בקלות, בהתבסס על אינסטינקטים צבאיים ויכולות מקצועיות שנרכשו במשך השנים, כמו הרגל שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו.

  "תודה, אדוני הנשיא," שוב נשמע הקול הדק והממוחשב, "מה תרצה לבצע כעת: אימות קוד? שינוי קוד? או השקת מערכת תקיפה?"

  "אימות קוד," השיב בחדות.

  "נא הזן את הקוד, בבקשה."

הוא הוציא מהמעטפה קוד נוסף והקליד אותו.

  "הקוד מאומת, אדוני. מה תרצה לבצע כעת: שינוי קוד? או השקת מערכת תקיפה?"

  הנשיא השתהה מספר שניות ולבסוף השיב, "שום פעולה כעת, תודה. אנא נתקי את המערכת."

  "בהחלט, אדוני הנשיא. לילה טוב," השיבה וכבתה. 

דממה שררה במסדרונות הריקים בעת שחלפו בהם חזרה לחדר העבודה של הנשיא. יבגני האזין לחילופי הדברים המהדהדים שנאמרו בין השניים וגרמו לו עניין רב.

  "מה קרה אדוני, נראית קצת מעורער," שר ההגנה הביע דאגה.

  "לא כלום. תהיתי אם היה כדאי לשנות את הקוד בהזדמנות הזו."

  "למה? הקוד מאובטח וברמת סיווג גבוהה. יש סיבה לחששות שלך?"

  "לא. לא..."

שיחתם נקטעה כששומר ראשו הנוסף של הנשיא התקרב לעברם.

  "יבגני, באו להחליף אותך," הודיע הנשיא בחיוך ולחץ את ידו של יבגני שהנהן בנימוס.

הנשיא התכונן לנסוע למעונו לא לפני ששחרר אנחת עייפות ונפרד מהנוכחים.

יבגני נותר במסדרון, ליבו פעם בחוזקה מהתרגשות המלווה בחשש כבד. לאחר שסרק את הבניין והשתכנע כי לא נותר בו איש, מיהר לעזוב.

בין סמטאות חשוכות הוא עשה דרכו לבית המלון בו התגורר כבר תקופה ארוכה. בצעדים איטיים וכבדים, ובמבטים חשדניים שהפנה לכל עבר, ביקש להבטיח את עצם היותו לבד ברחוב הנטוש. הוא הוציא מכיסו את הטלפון הנייד שהיה כבוי והדליק אותו.

  "כאן R10, המידע בידי. מעביר קובץ מוצפן עכשיו," אמר חרש.

  "תודה R10. המתן להוראות," השיב קול גברי גס ומעוות מעברו השני של הקו.

בצעדים זריזים מיהר לשוב לחדרו במלון.

המשימה לקראת סיום, אני מרגיש את זה. הדופק שלו החל להאיץ כאשר חששות על כך שמישהו עלול לפגוע בו דווקא כעת, חלפו בגופו כמעין צמרמורת. תחושת פרנויה אחזה בו, הוא רק פילל להגיע בשלום כשנתקל בדרכו בקבצנים לבושים בלויי סחבות בשולי המדרכה וחשב אותם למאיימים. נדפו מהם ריחות צחנה שנישאו אל האוויר היבש, אחדים כבר היו רדומים ואחרים התכסו בשמיכות קרועות, מתכוננים לעוד לילה לאור ירח.

וודקה קרה חיממה את גרונו בעת שישב בפינת הישיבה הקרובה לחלון בחדר המלון האפלולי והרעוע. הוא התבונן סביבו דרך משקפי הראייה. על הריק שהתקשה להתרגל אליו וגעגועים עזים שוב מילאו את החלל בחזהו שהתרוקן זה מכבר.

מכיס מכנסיו הוציא ארנק מעור חום ומתוכו שלף תמונה של אשתו מערסלת את בנו בן השנה.

בניסיונות נואשים להחניק את הדמעות הלא קרויות, לגם לגימה אחרונה מבקבוקון הוודקה והטיח אותו על השולחן, משחרר מעט מהתסכול שמילא אותו. הוא קם ועמד מול החלון שהשקיף לרחוב וכל שראה לנגד עיניו היה את בנו הקטן צוחק צחוק מתגלגל.

הקרבתי המון, חשב, אבל לא נורא. עוד מעט אני בבית.

פרק 2
 

ג'ורג' טאון, וושינגטון 18:24

"יופי, נהדר, עכשיו תסתכלי אליי," הצלם, טיילור סמית', הנחה ללא הפוגה. אחת לכמה צילומים, עשה הפסקת שתייה חפוזה. הוא לגם בפראות מבקבוק פלסטיק מקומט וטיפות מים רטובות זלגו על זיפים מוזנחים, תוצאה של ימי עבודה אינסופיים והכנות קדחתניות לקראת שבוע האופנה הקרב.

צוות ההלבשה, התאורה והצילום מחו את זיעתם בקצב, מייחלים לרגע של מנוחה ומשחררים אנחה של מועקה. אף אחד לא העז לפצות פה, כולם ישבו בדומיה כדי לא להפריע לעבודת האמן שתעכב את 'פס הייצור'.

החום עשה את שלו, גבה את האנרגיות של כולם ובאוויר החלה לעלות צחנה של ריח חמוץ.

  אנדריאה השתדלה להיות במיטבה, שמלתה, שמלת השיפון בגוון נחושת המשובצת בקריסטלים דמויי טיפות זעירות, הייתה רכה וקלילה. היה נראה כאילו השמלה ספגה כל טיפת בריזה ואווררה את גופה המיוזע תחתיה בעת שהתאורה קפחה עליה כשמש בחודשי הקיץ.

  עיניה ירוקות כאבני חן ושערה האדמדם והשופע, התאימו בצורה מושלמת לגוון עורה הבהיר. הנוכחות המרשימה שלה בשילוב עם השמלה התפורה למידותיה הקנו לה מראה של עוף החול ולרגע יכלה לחוש זאת בעצמה.

הרגישה שהיא עפה מעל האוויר הדחוס והתאורה הלוהטת, ומצליחה לנשום מעט אוויר צלול מרקיע מדומיין.

  זה היה יום גדול בשבילה, התמונות היו אמורות להתנוסס בשלטי חוצות. שבוע האופנה שיתקיים השנה בניו-יורק, עיר הולדתה, התקרב בצעדי ענק.

  "את עושה עבודה מצוינת," טיילור ניסה לעודד אותה בעת שהוא עצמו היה זקוק לעידוד. כולם היו ערים לפני הזריחה והערב כבר החל לרדת.

אמנם כלפי חוץ היא הפגינה אורך רוח, שלווה ונשמעה להוראות, אך בתוכה ההתרגשות סערה, כמערבולת הפכה את קרביה. היא הולכת להיות הפרזנטורית החדשה של חברת ענק לבגדי נשים, וזו תהיה הפעם הראשונה שלה על המסלול בנעליים הגדולות שהשאירה לה קודמתה. בנוסף, למחרת היום גם יתקיים טקס סיום התואר באוניברסיטה והיא ציפתה בקוצר רוח לתחילת עבודתה כמתמחה אצל הפרקליט ג'פרי איגל, חברו של אביה.

  "קדימה חברים, עוד קצת. אנחנו כמעט שם!" קרא טיילור, מנסה לדרבן את הצוות העייף, אך התחושה הייתה שזה חסר תועלת, כמו כוסות רוח למת.

  "סופי, טאצ'-אפים בבקשה, היא מבריקה לי." אמר בעת שניסה למצוא את מרבית התמונות המוצלחות במצלמתו כדי לקצר את זמן הצילומים ולסיים את היום. זה היה רעיון טוב, אך רחוק מאוד מהמציאות, שכן ציפיותיו של טיילור היו גבוהות להחריד ובלתי אפשריות.  

מחשבותיו של טיילור נדדו לתחילת דרכו כצלם חובב בגיל חמש-עשרה. כבר אז, הוא היה מתעניין במצלמות החדישות ביותר שיכול היה להרשות לעצמו מדמי כיס ועבד בעבודות מזדמנות רק על מנת לממן את תחום הצילום. כל זאת, בשילוב עם כשרון פנומנאלי וטביעת עין חדה, הפכו אותו לדמות בולטת כבר בגיל צעיר במגמת צילום ומאוחר יותר גם בעולם המקצועי.

הוא נזכר במעצב האופנה רובי ג'ונסון, שהיה מעצב על בתחום לבני הנשים, והוא אשר חשף את טיילור גם לתחום האופנה והדוגמנות כשביקש ממנו לצלם את הקולקציה שהפכה להיות האחרונה שלו לפני שנפטר. מאז סמית' פרח אף יותר והפך לצלם מבוקש מאוד.

  "תאורה לכאן, קצת יותר ימינה. אנחנו לקראת סיום, בואו ננסה לשנות קצת את הזווית."

בזמן שכל הצוות התארגן מחדש, הוא כיוון את מצלמתו שנראתה יותר כמו משקולת ענק.

סופי נכנסה לפריים לייבש את אגלי הזיעה ממצחה של אנדריאה.

  סופי, אשתו של טיילור, היא העוזרת הצמודה שלו ומלבישת הסט. אישה עגלגלה ונמוכת קומה, בעלת קארה ג'ינג'י ולחיים סמוקות.

היא ניחנה בלב ענק ואוהב. החיוך הגדול והכובש שלה והגומות שנבלעות בתוך לחייה היו הדבר שכולם ציפו לו בבוקר וכשאפסו הכוחות, זה מה שהרים אותם ונתן להם כוח להמשיך.

מעבר לכך היא גם הייתה אישה מאוד מטופחת, דבר שלא אפיין בשום אופן את טיילור. תמיד היה ניתן לראותו, בחור גבוה מאוד ורזה במכנסי ג'ינס מרופטים וחולצת משבצות כלשהי כשהיא חצי תחובה במכנסיו וחציה מבצבץ החוצה. בכל פעם שהיא רצתה לסדר אותו במקצת, היה רוטן וטוען שהוא תמיד מאחורי המצלמה ושהוא לא מוצא עניין בלבוש מוקפד.

ההתעסקות במראהו החיצוני הייתה רחוקה ממנו ומסדר העדיפויות שלו. הפעמים היחידות בהן ניתן היה להבחין במראה מלבב ומחמיא, היו בהופעותיו בטקסים ובערבי השקה במוזיאונים, שם עיניו האפורות היו זוהרות בבירור ופניו המגולחות למשעי הדגישו את עצמות לחייו הבולטות.

  סופי הגישה לאנדריאה כוס מים צוננים להרוות את צימאונה עם חיוכה הכובש כהרגלה.

  "בואו נמשיך, קצת חיוך, אליי."

העייפות ניכרה על פניו של סמית' שהיו נפולים ונראה כי עיניו עלולות להיעצם בו ברגע. הציפייה לסוף היום ולשינה הגונה כבר החלה להכריע את כולם.

אנדריאה חשה איך דפיקות ליבה מאיצות. היא התקשתה להכיל את החום הכבד. חוסר הסבלנות החל לזרום לקצות אצבעותיה וגרם לה לעצבנות.

  "זהו, סיימנו," קולו הדהד באוזניה כמו פאטה מורגנה בלב מדבר. עיניה נפקחו לרווחה במבט מופתע, היום הזה באמת נגמר. נשמה עמוקות ואספה באדישות ותשישות את חפציה.

  "מזל טוב!" לפתע נשמעו מאחוריה צעקות לא מתואמות. היא חייכה במבוכה למראה כל הצוות המיוזע והעייף, ובראשם סופי עם החיוך האינסופי כשבידיה עוגה.

  "אנדריאה מתוקה, שתייצגי את הצדק בכבוד," סופי לא הצליחה לעצור את הדמעה הקטנה שבצבצה וזלגה על לחיה המנוקדת בגומה עמוקה. היא התרגשה כאילו זו הייתה בתה שלעולם לא זכתה לה, שמסיימת לימודי משפטים.

  אנדריאה התרגשה וחיבקה את סופי בחוזקה. המשפט הזה חשף את הישורת האחרונה מבחינתה, היא הולכת להיות פרקליטה.

  הדרך הביתה הרגישה לאנדריאה ארוכה מהרגיל כשנסעה מג'ורג'טאון, וושינגטון לעבר ביתה שבמרילנד. חלונות ראווה עמדו נטושים וחשוכים מלבד דמויות התצוגה שנראו במעורפל. פנסי הרחוב שבשדרת החנויות הותירו שבילים של אלומות אור בצידם. הרכבים חלפו במהירות מול חלונות המכונית המוגפים, כסרט שמריצים בהילוך מהיר. הרחובות התרוקנו מאנשים מפאת שעת הערב המאוחרת. ניתן היה לראות רק אנשים בודדים שחלקם יצאו לריצה וחלקם הסתובבו עם כלביהם, נותנים את תשומת ליבם הקצרה והמועטת בשעות שלאחר יום העבודה.

חצי חיוך קטן ועייף עלה בזווית פיה, תמיד רציתי כלב, חשבה.

 שנים הם היו רק היא ואביה. בדידות תפסה חלק נכבד מחייה עד שאת מקום חוסר התקשורת ביניהם, תפסו הקמפיינים שקיבלה בזה אחר זה מגיל שבע-עשרה ולימודי המשפטים.

המבט שלה מרגע לרגע הפך חלול יותר והיא שקעה בתרדמה.

"הגענו," נשמע קולו העבה של נהג המונית כעבור כמחצית השעה, משתדל לא להבהיל את אנדריאה הרדומה.