ואזה

בדרך הביתה

אני יושב במטוס שמאיץ על המסלול. הגלגלים עוזבים את מסלול ההמראה ואני מניח את הראש על משענת הכיסא. אני כל כך עייף. אני עוצם את עיניי ומנסה לנוח.

אני שומע את החוקר צועק: "אתה נאשם בעבירה ביטחונית, זו עבירה שעונשה הוא מאסר עולם עם עבודת פרך!"

הגנרל מתקן: "זו עבירה ביטחונית שעונשה הוא עונש מוות."

אנדו הסוהר דוחף אותי בחוזקה עם הקנה של הרובה ודורך את הנשק. "זוז כבר, יא ואזה^[1] דפוק!"

איני יכול לנשום. איני יכול להזיז איבר. אני משותק.

אני מתעורר מבולבל. האוויר דחוס. איפה אני?

אני רואה את הדיילת מתקדמת לעברי בצעדים מהירים ונזכר. אני בטיסת "אייר פראנס" לפריז.

"זהו. זה נגמר, יוסי, עשית את זה". כבר חודשיים שאני מדבר אל עצמי. מרגיע, מעודד, נוזף. אני חושב שאצטרך לוותר על ההרגל הזה מעכשיו.

אני מסתכל דרך חלון המטוס ורואה את האדמה מתרחקת. האי הולך וקטן עד שלבסוף נעלם. לפני חודשיים בלבד הסתכלתי דרך חלון המטוס וראיתי את האי הולך וגדל. הגעתי למדגסקר שמח ומלא אמונה בעתיד ובהזדמנויות הרבות שהמקום זימן לי. שותפות חדשה, עסקים והצלחה. האמנתי שאצליח. לא הייתה לי כל סיבה לחשוב אחרת. לא ידעתי שתוך זמן קצר מאוד אהיה בעולם אחר לגמרי.

רק חודשיים הייתי אסיר במדגסקר. במשך שני חודשים ארוכים, קשים ורעים הייתי במעצר, בכלא ובבית החולים. איני רוצה לקחת את התקופה הזו איתי. אני רוצה ללכת הלאה. אני צריך להמשיך. לשכוח את מה שהיה. לנסות לסלוח.

"איך זה קרה לי?" אני שואל את עצמי שוב ושוב, "דווקא לי – איש עסקים מנוסה, חוקר ותיק, גמלאי של מערכת הביטחון, בעל ניסיון של שנים רבות בפעילות מבצעית ובחקירות. איך נקלעתי כך למקום, לזמן ולמצב הפוליטי הלא נכונים? איך לא ראיתי את הסימנים?"

במשך שנים רבות פעלתי כיועץ, קישרתי בין חברות לפרויקטים ופתרתי בעיות עסקיות. פגשתי נשיאים, ראשי ממשלות, בעלי חברות גדולות ומבוססות וגורמים בעלי השפעה. לצערי, כל הניסיון שצברתי באפריקה לא הכין אותי למצב שאליו נקלעתי במדגסקר.

אני מוכרח להבין מה קרה. עליי להסביר לעצמי ולאחרים את מהלך האירועים המורכב כפי שחוויתי בעת המאסר, וכפי שאני מבין כעת במבט לאחור, לאחר שהתוודעתי לכל הפרטים והאירועים שאליהם לא נחשפתי בזמן אמת.

הערות

1 ואזה – כינוי לאדם לבן במדגסקר.

פרויקט שדות התעופה ממריא

הקשרים האישיים והיוזמה המעניינת

אחרי שפרשתי ממערכת הביטחון עסקתי בשלושה תחומים: חקירות (בעיקר בין־לאומיות), ייעוץ ותיווך עסקי בין חברות שאותן ייצגתי למדינות שונות בעולם.

אחת החברות שייצגתי הייתה חברה ישראלית שייצרה חומר לסלילת כבישים ולבנית בתים. כך הגעתי לראשונה למדגסקר בשנת 2006, כשקישרתי בין החברה הישראלית ובין חברה סקנדינבית לסלילת כבישים שכבר פעלה באי. בחברה הסקנדינבית עבד מכרי רפיק והוא שהציע לי לראשונה להגיע למדגסקר: סיכמנו שנהיה שותפים בתיווך עסקה בין שתי החברות – הישראלית והסקנדינבית. הכרתי את רפיק ואת משפחתו החיפאית כשהיה עדיין ילד, אחר כך שנינו עבדנו במשך תקופה מסוימת במערכת הביטחון וחזרנו לקשר לאחר שפרשתי לגמלאות. היינו שותפים במספר יוזמות עסקיות אבל היה בינינו גם קשר אישי. הייתי לצידו כשאביו נפטר ועזרתי לו כלכלית פעמים רבות.

הגעתי למדגסקר לפני רפיק, ביום ההשבעה של הנשיא רוולמנה^[2] לקדנציה השנייה שלו, ואף הוזמנתי לטקס ההשבעה. עד הגעתו של רפיק הספקתי להיפגש עם בכירים בממשלה המלגשית ועם אנשי עסקים רבים. אז גם חשבתי לראשונה על האפשרות לקדם במדגסקר פרויקט לאבטחת שדות התעופה באי. הייתי משוכנע בצורך של ממשלת מדגסקר לפתור את בעיית האבטחה הירודה של הטיסות מכל שדות התעופה הבין־לאומיים: צפיתי תנופה בענף התיירות במדגסקר, ולכן זיהיתי את הצורך לשפר את תשתיות האבטחה. החלטתי לפנות לקלמן – קולגה לעבודה במערכת הביטחון ומנכ"ל חברה קנדית שכבר ביצעה בעבר פרויקט אבטחה דומה באפריקה. החברה הקנדית של קלמן ביצעה פרויקטים גדולים בשיטה שלפיה היא זו שמשקיעה את הכסף ובונה את מערך האבטחה, ובשנים הראשונות לפרויקט היא גם זו שמפעילה אותו ומרוויחה מהפעלתו, במקרה זה – ממס ביטחון שיושת על הנוסעים. המודל נראה בעיניי מבטיח לאור המשאבים הכלכליים הדלים של ממשלת מדגסקר, שמונעים ממנה לעמוד בעלויות של פרויקט כה גדול.

כאמור, רפיק הגיע אחריי למדגסקר. התרשמתי מהקשרים שלו ומקרבתו לנשיא המכהן והחלטתי להציע לו שותפות ביוזמה של אבטחת שדות התעופה. ערכתי היכרות בין קלמן לרפיק, וביחד התחלנו להניע את התהליך ומהר מאוד קיבלנו את ברכת הנשיא. בשנת 2009 יצא קלמן למדגסקר והחל לבצע סקר מקיף ויקר של שמונת שדות התעופה הבין־לאומיים באי. רפיק הציג בפניי את אריק, שהיה עוזרו ושותפו המקומי במדגסקר. הוא היה מהנדס במקצועו ודיבר אנגלית וצרפתית, והיה יכול לעזור בתרגום ובשירותים לוגיסטיים שונים. אריק גם היה בן דודה של הפילגש המלגשית של רפיק שגרה בפריז. לא פלא שלרפיק היה חשוב להיעזר דווקא באריק. אריק אהב ""לעבוד"" בלובי של מלון קרלטון, המלון המפואר ביותר בטנה (אנטננריבו), עיר הבירה של מדגסקר. כל יום הוא הגיע ללובי המלון והעביר שם את יום העבודה שלו. גם אני התאכסנתי במלון קרלטון בכל ביקוריי והתיידדתי עם העובדים הבכירים במלון, ולפעמים יצאתי עם רפיק ואריק לארוחות משותפות. לא כל כך חיבבתי את אריק. הסתייגתי מאוד מההתבטאויות שלו נגד הנשיא רוולמנה, שבאישורו קידמנו את פרויקט שדות התעופה. אבל אריק היה קרוב משפחה של קלריס דואן, מנכ"ל רשות התעופה המלגשית, ואני מודה שזה קסם לי כי חשבתי שהקשר המשפחתי שלו יכול לעזור לנו. עד מהרה נהיה אריק גם לעוזר המקומי של קלמן.

השינוי במדגסקר שלא הערכנו

הייתי מרוצה מההתקדמות של הפרויקט ואף ראיתי אותו כהישג החשוב ביותר בקריירה העסקית שלי, אלא שבתחילת 2009 השתנה המצב. חתנו של הנשיא, רג'ואלינה, החל בהפיכה נגד הנשיא רוולמנה, וההפיכה השפיעה לרעה על כל המהלכים שלנו: מהר מאוד התחילו הפגנות אלימות שחלקן גבו קורבנות. בשבעה בפברואר כיתרו כאלפיים מפגינים את ארמון הנשיא בעיר הבירה. בתגובה, כוח המשטרה הקטן ששמר על הארמון פתח באש ועשרים וחמישה מפגינים נהרגו. המהומות פשטו בכל רחבי האי והמפגינים השתלטו על מרכזים מסחריים ומפעלים שבבעלות הנשיא, בזזו את הסחורה ואף העלו את חלקה באש. באחד המקרים נשרפו למוות עשרה מפגינים בעת שהציתו את אחד המתחמים, דבר שהגביר את זעמם של המוני המפגינים. לאחר ההפגנות וההרג ביקש הנשיא מרפיק, שהיה מקורב אליו, לאמן את כוחות הז'נדרמריה לפזר הפגנות באופן בלתי קטלני. באותה תקופה הייתי בארץ ולבקשת רפיק קישרתי בינו ובין שלושה קציני משטרה לשעבר מדרום אפריקה המתמחים בפיזור הפגנות. הם הגיעו למדגסקר ונרתמו למלאכה תחת הנחייתו של רפיק - אימון כוחות הז'נדרמריה לפיזור המפגינים.

הייתי אמור להבין מהדיווחים הרבים בתקשורת שהמצב במדגסקר לא יציב ולהשהות את הפעילות במדינה. לצערי, האמנתי כל כך בפרויקט המבטיח שהמשכתי בו בהתלהבות. בתחילת חודש מרץ, כשהאי בער, הגעתי למדגסקר עם יהודה, שהיה אמור להיות הנציג שלי במדינה.

המתח הורגש בכל מקום: המפגינים התפרעו ברחובות ואף הציתו תחנות טלויזיה ורדיו המזוהות עם הנשיא. כוחות ביטחון רבים הסתובבו ברחובות ובלילות היה עוצר. יהודה ממש לא אהב את המצב והחליט לחזור לארץ. אפילו לרכוש תשורות קטנות לבני משפחתו לא הצלחנו. מחסומים הוצבו סביב הכיכר המרכזית והז'נדרמים עמדו מול מאות המפגינים ולא אפשרו כניסה. אני זוכר את התיירים הצרפתים הרבים שהצטופפו ליד הגדר וצילמו את מה שהיה עבורם ההצגה הכי טובה בעיר. קציני הז'נדרמריה הסתירו את פניהם בכובעי צמר וזה הדאיג אותי. זה היה סימן לכך שהם מפחדים שהמפגינים יזהו אותם ושהם מבינים מי יצא מסבב המהומות הזה כשידו על העליונה. בתוך כל ההמולה הזו זיהיתי לתדהמתי את רפיק ואת המדריכים הדרום אפריקאים עומדים עם כוח הז'נדרמים. התעלמתי מהמחסומים ופילסתי את דרכי אל רפיק כדי לומר לו שכמדריך אסור לו להיות נוכח בהפגנה ושתפקידם להדריך בבסיסים ולא בשטח. כשיהודה ואני ניסינו להתרחק מהמרכז עצרו אותנו השוטרים. שוטר אחד חבט בגבי באלה ודחף אותי ואת יהודה לג'יפ, כדי "לפרוק" אותנו כמה רגעים אחר כך בפתח מלון קולברט הקרוב. ליהודה זה הספיק. בשלב זה הוא כבר הבין שמדגסקר היא לא גן עדן, ועוד באותו היום הוא עלה על טיסה חזרה לארץ.

אותות אזהרה

בבוקר המוחרת ציפתה לי הפתעה: בכל העיתונים של האופוזיציה המלגשית התפרסמו תמונות של רפיק ושל המדריכים הדרום אפריקאים נוכחים בהפגנה, תחת הכותרת: “הנשיא מעסיק שכירי חרב”. בכתבה היו מפורטים שמות כל הזרים ששהו באותה העת באי: דרום אפריקאים, הולנדים, וגם שמותיהם של ארבעה ישראלים: השם שלי, של רפיק, של יהודה ושל סוחר טלפונים מסכן שלא היה מעורב בעסקים של שלושתינו או בפרויקט שדות התעופה. השם שלי נרשם בצורה שגויה – AKILA, כפי ששגו ברישום הרשמי שנעשה בעת בדיקת הדרכונים בשדה התעופה. השגיאה העידה על כך שהרשימה נלקחה מהרישום בשדה התעופה והיה בכך כדי להדאיג: משמעות הדבר הייתה שגורם רשמי טרח לבדוק את רשימת הנכנסים לאי כדי לאתר זרים.

אני, משום מה, בחרתי להיות משועשע מהאירוע. "בגיל שישים, אחרי ניתוח מעקפים בלב, להפוך לשכיר חרב נועז – זו כמעט מחמאה", חשבתי לעצמי. החלטתי לספר לחבריי על כך. ביקשתי מאריק, שכדרכו בכל יום "עבד" בלובי של המלון, לסרוק את הכתבות שבעיתונים השונים ולשלוח לי במייל את הקובץ הסרוק. לעומתי, הפרסום בעיתונות כלל לא שעשע את שגרירות ארצות הברית. השגרירות ביקשה הבהרה לפשר הרשימה מהממשלה המלגשית ולשכת הנשיא השיבה כי ברשימה מופיעים שמותיהם של שלושה מדריכים, ושכל שאר השמות המוזכרים בכתבה הם שמותיהם של אנשי עסקים. התשובה הניחה את דעתם של האמריקאים. אף אחד לא דמיין את מה שעתיד להתרחש, ובמיוחד לא אני.

המהומות נמשכו, המצב הכלכלי התדרדר לשפל נורא, ובמרץ 2009 לאחר שאנשי צבא הצטרפו למחאות, לקח הנשיא המכהן רוולמנה את משפחתו ועזב את האי. השלטון עבר לידי רג'ואלינה שהפך לנשיא ממשלת מעבר.

בסוף חודש מרץ עזבתי גם אני את האי וטסתי לפריז למספר ימים, ושם נפגשתי עם גורמים משגרירות מדגסקר. למשך זמן קצר שררה אי־בהירות לגבי המשך הפעילות בפרויקט האבטחה. כשנוכחנו אני ונציגי החברה הקנדית שרג'ואלינה לא החליף את פקידי הממשל ולא מינה אנשים חדשים ברשות שדות התעופה, החלטנו להמשיך לקדם את הפרויקט. "הכול כרגיל", שכנענו את עצמנו. "שום דבר לא השתנה. אנחנו יכולים להמשיך לעבוד עם הממשלה המכהנת – הממשלה של רג'ואלינה". על מנת לחזק את הקשרים עם הממשלה החדשה של הנשיא רג'ואלינה, ניצלתי את השהות שלי בפריז כדי ליצור קשר עם לוק ויטל – אחיו של ראש הממשלה המלגשי שנבחר בהפיכה – ועם דודו, והצעתי להם שותפות בפרויקט.

למרות ההסלמה במדגסקר, קידום פרויקט האבטחה עם החברה הקנדית המשיך בעוז. הפעילות המשותפת עם רפיק הניבה עד כה תוצאות לשביעות רצוני. לצערי, היו בינינו גם בעיות שהלכו והעמיקו. כבר בסוף שנת 2010 נוצר בינינו סכסוך כספי: במהלך השנים הלוויתי לרפיק כספים, וכאשר רכשתי את ביתי החדש בנתניה ביקשתי ממנו להחזיר לי את ההלוואות שהצטברו לסכום כספי גדול. הוא התמהמה, החזיר רק סכום קטן והתעלם מדרישתי להחזר מלוא הסכום, ולכן תבעתי ממנו להחזיר את החוב בהליך משפטי.

בשנת 2011 המשא ומתן בין החברה הקנדית והממשלה של מדגסקר כבר היה בשלב מתקדם. מזכר ההבנות עם החברה הקנדית כבר נחתם, ולכן כשהודיע מנכ"ל רשות שדות התעופה של מדגסקר כי בכוונתם להוציא מכרז כדי לקבוע סופית מי תהיה החברה המובילה את הפרויקט, הופתעתי מאוד. הרי כבר נקבע במפורש שאין כל צורך במכרז בגלל שהחברה הקנדית תממן את כל הפרויקט ואף תפעיל אותו בשנותיו הראשונות. בשלב זה החברה הקנדית כבר השקיעה סכומים גבוהים בסקרים לשמונת שדות התעופה באי. במכרז הלא צפוי השתתפה חברה בלגית בבעלות אדם בשם דמולין, שהתמחתה בבטיחות. תמוה היה בעיניי שחברה שעוסקת בבטיחות נמצאה מתאימה להשתתף במכרז לבניית מערך אבטחה. הרי התמחות בבטיחות פירושה הבטחת בטיחות העובדים, ואילו אבטחה היא צוות שתפקידו לעצור איומים חיצוניים. "מישהו בוודאי הצליח לגזור לעצמו קופון", חשבתי לעצמי.

הערות

2 שם הנשיא הוא רוולומננה (Ravalomanana), אך הוא כונה בפי כול “רוולמנה”.