שומו

הקדמה

אנשים ששורדים מלחמות קשות מתחלקים לשתי קבוצות. אלה שפיהם נשאר חתום והם מחליטים לא לשתף אפילו את הקרובים להם ביותר, במוראות חייהם. הם מתחילים לכאורה חיים חדשים אבל בפנים נפשם סוערת. אימי היא כזאת.

יש כאלו שמרגישים שהדבר הנכון הוא לשתף את ההיסטוריה האישית שלהם גם אם היא מזעזעת ובלתי נתפשת. אבא היה כזה.

במהלך השנים הוא סיפר לנו קטעי סיפורים על קורותיו, כיהודי הונגרי, במהלך מלחמת העולם השניה. סיפורים על עבודה בכפיה, על מחנות ריכוז, על גזענות ועל גיבורים ופחדנים. הסיפורים התרחשו על רקע היסטורי קשה אבל תמיד היה בהם מימד אנושי מרתק ובעיקר מתח — הרבה מתח. לכל הסיפורים היה מוסר השכל שעיקרו הצורך בתושיה, גם כאשר המצב נראה אבוד. כשנתיים לפני מותו, אבא הסכים לספר את הסיפור הרצוף של חמש שנות המלחמה. בת דודתי מרים חנצ'ינסקי, בתו של זיגמונד המוזכר בספר, רשמה בכתב ידה, במסירות ובמשך חודשים את הסיפור מפי אבא. אין מילים שיביעו את הערכתנו למאמץ של מירי.

בחלוף 23 שנה מאז פטירתו של אבא ב1997, הפכתי את הסיפור שלו לספר הנמצא בידיכם, כשדמותו ורוחו מלוות אותי כל העת.

הספר מוקדש באהבה לאבא ואמא שהקימו עבורנו חיים חדשים כשהם מתגברים על הרשע הבלתי נתפס ששטף אותם. הספר גם מוקדש ברעד לעשרות מבני משפחתנו שמזלם לא עמד להם אבל זכרם עימנו לעד.

כמה היינו שמחים להכיר אותם.

לפני שהאור הפציע

סיום המלחמה התקרב ונמוג חליפות. כוחותי כבר נשחקו עד תום אבל הרמת ידיים לא באה בחשבון. תדלקתי את עצמי מחדש בדלק שהציל אותי עד עכשיו: האמונה בעצמי.

לקראת ערב, הצטווינו להסתדר בשורות של חמישה. כל צועד קיבל כיכר לחם. בקור עז ובשלג, יצאנו לדרך. לא היה לנו מושג כמה זמן נלך. לא ידענו לאן מיועדות פנינו. משני צידיי הלכו שני חברים. היינו ביחד, חברים בלב, בנפש ובדם, למעלה מארבע שנים. הבטתי לאחור ולא הצלחתי לראות את קצה הטור. 

בסוף הטור הלכה חבורת רוצחים. תפקידם היה להפעיל לחץ על הצועדים באמצעות ירי. אם האחרונים ילכו מהר, כל השיירה תתקדם מהר. אם מאחור ייהרגו אנשים, צרחותיהם יפחידו את האחרים והם ינועו קדימה.

בצד צעדו חיילים חמושים בתת מקלעים. מי שהתעכב נורה ונגרר אל מחוץ לשורה. מי שהתכופף לקשור שרוכים נדרס על ידי מסה של אלפי אסירים שהלכו אחריו. היו כאלה שהעדיפו להיפטר מנעליהם ולצעוד בשלג ובקרח יחפים, או עטופי סחבות. הטרור הגרמני הכתיב את הקצב. כפות הרגליים התרסקו מכאב. השרירים נמסו. חשתי שאני הולך על העצמות. 

הפחד מהיריות ומהלא נודע העלה את הדופק. חשתי את הלב פועם בקצב רצחני בחזה. עור התוף פעם באוזניים. הראש התפוצץ. הלכתי כבר חמש שעות, ואחר כך שבע ואחר כך עשר שעות ברציפות. הגוף היה מפורק. יובש פילח את גופי מהבטן ועד הגרון. צעד ועוד צעד ועוד צעד.

בשביל מה להמשיך ללכת? אפשר לסיים את הסבל בקלות. רק צריך לצאת מהשורה.

נרדמתי לעיתים תוך כדי הליכה. ידעתי שאם אתקל במשהו ואפול, סופי יהיה מיידי. נלחמתי במחשבות והתרכזתי ברצון לעבור את הרגע. ועוד רגע. ואת הלילה הזה.

עד שאור הבוקר הפציע. 

אחזור אל קורותיו של אותו לילה, ושל אותם ימים, בהמשך. אני חייב להתחיל מבראשית.

בין יערות ופלגים

כמו רוב סיפורי המתח, גם הסיפור שלי מתחיל במקום שליו. שליו ואהוב. למען הדיוק: המקום האהוב עלי ביותר מבין כל המקומות שבהם הייתי בחיי.

תארו לעצמכם בית עץ יפהפה בכפר שהוא ספק עיירה, ושני יובלים של נהרות גדולים נפגשים בפינת הבית. אחד היובלים שוצף וגועש כל השנה. זרימתו של השני רגועה, והוא מגיע לצומת המפגש שקט ונינוח. אלה מי שלגים שהפשירו על ההרים המתנשאים מסביב לגובה רב.

מפגש היובלים הוא מוקד משיכה לדגה רבה, וילדים עליזים מנסים לדוג כמה שיותר דגים בלי ליפול למים הקרים. כל דג שמוצא מהמים מתקבל בקריאות שמחה וצהלה. לפעמים בשקט מהול בקנאה.

הבית הוא בית הוריי. משפחתנו גרה בו כבר כמה דורות.

לסיצ'ובו

הכפר שבפאתיו עמד הבית נקרא לסיצ'ובו.¹ הוא שכן במרומי רכס הקרפטים, והיה שייך במשך מאות שנים לאימפריה האוסטרו-הונגרית. בסיומה של "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, קמו מדינות חדשות באירופה. המנצחות - האימפריה הבריטית, צרפת, ברית המועצות, איטליה וארצות הברית — פירקו את המדינות שהובסו מנכסיהן וגם הקימו את "חבר הלאומים", לימים ארגון האומות המאוחדות — האו"ם. הקיסרות הגרמנית נאלצה לקבל על עצמה חוקים מגבילים ולוותר על אזורי שליטה. האימפריה העות'מאנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית התפוררו לגורמים. אחת המדינות החדשות שקמו היתה צ'כוסלובקיה. לסיצ'ובו הקטנה שכנה בחלק הסלובקי. היום היא חלק מאוקראינה.

זה היה אזור הררי, גבוה, מוקף יערות ופלגים ומבודד. הבידוד גרם לכך שתושבי האזור חיו בצנעה. הנוף מכל פינה היה מדהים, אבל לא זאת היתה הסיבה שבגללה אבות אבותיי התיישבו לפני מאות שנים במקום. מאז אימוץ הנצרות על ידי האימפריה הרומית נרדפו היהודים בכל אירופה. הנצרות, שהתפלגה מהיהדות, טיפחה מיתוס של שנאה למי שנותרו יהודים והתירה את דמם. כל הפלגים הנוצריים שקמו במרוצת השנים והִרבו להתקוטט זה עם זה, פעלו שכם אחד נגד היהודים. גם במלחמות בין עמים היהודים היו תמיד שעיר לעזאזל. אירועים רבי משמעות, כגון מסעות הצלב, משברים כלכליים, כיבושי שטחים ומהפכות פוליטיות — כולם הציתו מחדש את השנאה לשונה, ובמיוחד ליהודים.

הגליות ופוגרומים התרחשו מדי כמה שנים, כל פעם במדינה אחרת. היהודים נאלצו לנדוד ממקום למקום, נָסים מטבח לטבח. סָבֵי סָבַיי קיוו שבמקום רחוק ומבודד הם יוכלו לקיים חיים שקטים ובטוחים.