סליחה שלא סיפרתי

פרק 1

הדסה

הדסה ישבה במרחק מה מכל ההמולה בהבעה של חוסר עניין עד כדי שאט נפש, כאילו כל מה שמתרחש סביבה לא נוגע בה. היא רק ביקשה שיניחו לה, היא רצתה להיעלם, לא להיות במקום הזה. הכעס גאה בתוכה, ופניה, שבאופן רגיל הקרינו שמחה, הקרינו כעת עוינות ואומללות. החתונה הזאת לא הייתה לרוחה, אך אביה, בהתעמרותו, התעקש ולא ויתר לה.

הדסה לא העזה להמרות את פיו. היא חונכה על כיבוד אב ואם, שלא לדבר על כך שחששה שהתנגדות לשידוך תגרור עונש חמור מצד אביה. היא ידעה שהוא מסוגל להעניש אותה באכזריות.

השעון על הקיר הורה 23:57. כמעט חצות, חשבה. היא הקשיבה לנקישות המחוגים שתאמו את הלמות ליבה. כל חושיה היו במצב של כוננות מוגברת. היא הביטה בניסים בעיניים קרות. תקווה קלושה ניעורה בה שהגבר שנישאה לו לפני שעות אחדות ייכנס ברגעים אלה למיטה ויירדם מייד. היא הביטה בו בסלידה. הוא נראה עייף ושתוי, פניו סמוקים משתייה מרובה. עפעפיו הכבדים נשמטו וסגרו מחצית מעיניו. היא מוללה את שמלת הכלולות שלה בעצבנות. חוסר ביטחון ובושה תקפו אותה, היא לא ידעה מה עליה לעשות במצב הזה שאליו נקלעה בעל כורחה וללא הכנה נפשית.

חם היה בבית. החלונות היו מוגפים והדלת נעולה. הוא השיל מעליו את חליפת החתונה והשליך אותה על כיסא שעמד בחדר השינה. הוא נשאר בתחתוניו בלבד. נטפי זיעה הבריקו על מצחו. עיניו המזוגגות והנימים האדומים על אפו הרחב העידו כי שתה יותר מדי.

היא הביטה בו וידעה שעליה לעשות כמותו. כאב בטן תקף אותה, והדופק הלם ברקותיה. במבוכה גמורה היא פשטה את שמלת הכלולות, חלצה את נעליה בבעיטה, מיהרה לחדר הרחצה והסתגרה שם. היא סובבה את טבעת הנישואים שענד על אצבעה. רצון עז תקף אותה להשליך את הטבעת לאסלה. לפתע נשמע קולו הזועם, הוא קרא לה להזדרז. היא יצאה בכתונת לילה דקה שאימה קנתה לה לליל הכלולות, נכנסה למיטה ומיהרה להתכסות בשמיכה הפרחונית שהייתה מונחת שם. היא נשכבה בגבה אליו, מכווצת כולה.

"מה עשית שם כל כך הרבה זמן?" רטן וסובב אותה אליו. שמורות עיניו, שהיו שמוטות ברפיון מוזר על גלגלי עיניו התפוחים, נפקחו בתאווה. כפות ידיו הגדולות מעכו את שדיה בתשוקה. היא עצמה את עיניה חזק. במשך כל הערב לא הפסיק להערות אל פיו כמויות של אלכוהול. שפתיו היו משומנות מהאוכל שלא הפסיק לבלוס מרגע שהוגש לשולחנות. בכל כוחה ניסתה לא לתת ביטוי לסלידתה ממנו. הוא הפשיל את כותנת הלילה שלה ופיסק את רגליה שהיו צמודות בכוח. אצבעותיו הגרומות הכאיבו לה. בחוסר ברירה נעתרה לו. היא הסיטה ראשה הצידה כשדמעות חרון זולגות מעיניה. הזעם ששטף אותה כמעט גרם לה להדוף אותו מעליה בכל רגע ולברוח משם.

כשסיים את חובת הנישואים גופו היה רטוב מזיעה. היא חשה שהיא עומדת להקיא. היא מיהרה לחדר הרחצה כדי לשטוף את עצמה ולנקות את פיה מצחנת פיו. עלבון וגועל התערבבו בתוכה, הזעם על השידוך הנורא צרב את דופנות גרונה וגרם לה להקיא את המעט שאכלה במשתה שערכו לכבודה. כל כמיהתה בשלב זה הייתה שהוא יתנדף מחייה איכשהו.

כשחזרה למיטה מצאה אותו ישן כשגבו השעיר מופנה אליה. היא נשמה לרווחה וניגשה חרש לפתוח את החלון כדי להחליף את האוויר הדחוס והעבש בפרץ של אוויר צונן ונקי. בשמיים ניצב לו ירח כמעט מלא שהאיר סביב. בדרך כלל היא אהבה את המאבק בין האור לאפלה, אך כעת הכול נראה לה אפל וחשוך. לאחר ששאפה אוויר צח מלוא ריאותיה חזרה למיטה, נשכבה בלי נוע על צידה ובהתה בכוכבים הרבים שהציצו אליה מהחלון. הדממה שירדה על הבית הפחידה אותה, כאילו בכל רגע עלול לקרות משהו נורא שלא תהיה לה שליטה עליו. היא קיוותה כי שבוע ההילולה שתיאלץ לעבור יחלוף מהר ככל האפשר.

בבוקר היא המשיכה לשכב במיטה דרוכה, ללא נוע, כל חושיה רוטטים מסלידה ומחשש. כשראתה את בעלה יוצא מהשירותים ומבט סוער בעיניו, היא לא ידעה לפענח את הבעת פניו, ומיהרה לקום מהמיטה לפני שירצה לבעול אותה בשנית. היא אצה יחפה לחדר הרחצה, כפות רגליה הלמו ברצפה, ורק כשנעלה אחריה את הדלת החזירה לעצמה את הנשימה.

חדוות החתונה של משפחות שמש וקרוואני הלכה ונמוגה ככל שחלפו השעות וחום השמש התגבר. הדסה בחנה את פניהם של הוריה רבקה ואפרים ושל מחותניה חנה ושמואל, הם נראו לה לפתע זקנים ומיושנים עד אֵימה. היא אפילו חמלה עליהם במקצת, אך יותר מכול ריחמה על עצמה, שנפלה קורבן לחמדנותו של אביה. היא התחננה בפניו שיזנח את השידוך הזה, אך הוא בתגובה איים עליה שגורלה יהיה רע ומר אם תמרה את פיו. האהדה שחשה כלפיו כל השנים התחלפה במהירות בשנאה שרק הלכה והתגברה עם הזמן.

היא החלה לחוש כלפיו משטמה ביום שהגיע הביתה עם ניסים והוריו כדי לבקש את ידה. ניסים מצידו חשב רק על המזל הטוב שזימן לו נערה יפיפייה וכנועה. אך למרות יופייה הוא לא התאהב בה.

ניסים היה טיפוס אטום למדי וכעוס דרך קבע. משפחה וילדים לא עניינו אותו. הוא ניאות להתחתן רק כי כך נהוג, כדי להביא בן זכר, כדי להמשיך את השושלת המכובדת של משפחת שמש.

הדסה האומללה חשה מייד כי היא עומדת לקמול בשל היעדר אהבה. מאותו רגע ירד החיוך מפניה והיא נכנסה למצב נפשי של התנתקות. היא עשתה את כל הפעולות המצופות ממנה, אך היא הפסיקה להרגיש.

אי־התחשבות ברצון הנערה רווח מאוד בתרבות הפרסית, והדסה ידעה שברגע שלחצו ההורים ידיים – העניין גמור. אין לערער עליו, ולא יעזרו פקפוקים. היא הרגישה איך הכעס חונק את נשמתה. לימים גערה בעצמה על כך שמעולם לא העזה לעמוד על שלה. איך ייתכן שהייתה כה חלשה וּותרנית כלפי עצמה? דווקא היא שלמרות סירובו של אביה סיימה תיכון והמשיכה ללימודי הוראה. היא הספיקה לעבוד תקופה קצרה בתיכון לבנות, לא רחוק מאזור מגוריה, עד שהוריה קטעו הכול עם השידוך הגרוע שכפו עליה. באותו מעמד של מפגש המשפחות בבית הוריה ניסים הוציא מכיסו קופסה מרופדת קטיפה שבתוכה נחה טבעת יהלום בגודל כזה שהוציא לכולם את העיניים, בעיקר לאביה, ובדרמטיות מעושה ענד אותה על אצבעה לעיני הוריה, לאחר שהביעו את הסכמתם לשידוך המוצלח. היא ידעה שגודל היהלום קנה סופית את אביה. אפשר היה לראות זאת בעיניו החמדניות.

"מותר לך להגיד תודה", לחש לה אביה.

"הוא לא קונה אותי ביהלום הטיפשי שלו", השיבה ברוגז.

"איך את מדברת? תתביישי לך!" כעס עליה אביה לאחר שהאורחים הלכו.

כעבור שבוע היא הוזמנה עם הוריה לביתו של החתן המיועד, ושם אביה התלהב מהעושר המדומה שנגלה לעיניו.

"אין לתת לחתן כזה לחמוק מבין האצבעות. הוא מלא בכסף ובא ממשפחה מכובדת. תראי איזה בית מפואר יש לו", לחש לה אביה באוזנה.

שום דבר בבית הזה לא היה לטעמה: ספות פרחוניות, תמונות מצועצעות של נופים ילדותיים, שידות עם אגרטלים עמוסים בפרחי משי, נברשות מקריסטל שהשתלשלו מהתקרה, שולחן אוכל גדול עם כיסאות מרופדים בקטיפה בצבע בורדו ושטיחים פרסיים בכל חדר.

"ניסים עשיר מאוד אם הוא הצליח לקנות את כל זה", אמר לה אביה כשחזרו לביתם.

מה שהוא לא ידע זה שאת הבית הזה הוא קיבל מאימו, שבעצמה ירשה אותו מהוריה שהיו בעלי הון עתק מעסקי יהלומים.

הדסה שנאה את הבית ואת רהיטיו הצעקניים. הפינה היחידה שהיא חיבבה שם הייתה מרפסת שמש קטנה שצפתה לחצר האחורית. שם אהבה לשבת ברגעים שרצתה להתבודד.

"הכסף שלו לא מעניין אותי", התפרצה בכעס על אביה.

"שלא תעזי להתחצף ולהמרות את פי", רתח אביה, שהיה אדם פשוט.

היא רעדה מרוב מאמץ לא לצרוח עליו. היא חשה שהיא זקוקה לכל המשמעת העצמית שלה כדי לא להגיב. "אינני יודעת אם אוכל לסלוח לו אי פעם על מה שעשה לי", מיררה אל תוך הכרית בלילה.

כבר בשבוע הראשון הבהיר לה בעלה שהוא אוסר עליה לצאת לעבוד.

"אני לא למדתי הוראה כדי לשבת בבית", אמרה לו.

"זה לא מעניין אותי מה למדת. אשתי לא צריכה לעבוד. יש לנו מספיק כסף. תפקידך להביא בנים זכרים לעולם ולטפל בהם".

"לא מעניין אותי הכסף שלך. לא התחתנתי איתך בשביל למלא לך את הבית בילדים", התרגזה.

הוויכוח הזה רק הקשיח את סירובו. בחוסר ברירה, ולאחר התערבות אביה, היא נאלצה לוותר על עבודתה ולשבת בבית.

בחלוף שבוע מיום חתונתם התפוגג גם השרב שהכביד על האוויר ועל האווירה, שגם ככה כבדה עליה, ומזג האוויר נעשה קריר ונעים יותר. החיים לצידו של ניסים היו חפים מכל תשוקה, וגם התקווה לאמפתיה מצדו נגוזה.

בהדרגה התגבשה בה ההכרה שבעלה רפה שכל במקצת, וגם אם הוא לא טיפש לחלוטין, הוא חדל אישים ושתיין. וזה עוד לפני שהתברר לה שהוא גם מהמר כפייתי שלא מצליח להחזיק בשום עבודה לאורך זמן. הליכתו הייתה כפופה ומגושמת, ונראתה יותר כמו גרירת רגליים של דוב, גולגולתו הרחבה הייתה שקועה בתוך צוואר קצר, ועיניו התרוצצו בחוריהן כחיה נרדפת. הוא הרבה להביט בה במבט ריק ועכור, ולעיתים במבט של חשד וכעס בכל אימת שבחור היה מסובב אחריה את הראש.

שתיקתו המרובה ומבטיו המאיימים העכירו את האווירה, וגרמו לה לתהות איזה דבר אפל מסתתר שם. בתוך ביתו לא הפסיק לדרוש שינהגו כבוד בכל גחמותיו, וציפה שיצייתו לחוקיו. אך מחוץ לבית איבד את כל ביטחונו. שיחות חולין והתלוצצויות לא עניינו אותו, וגם שיחה עמוקה לא התאפשר לפתח עימו. כשפנה אליו מכר ושאל לשלומו הייתה תשובתו לרוב לעגנית ומתנשאת או שהיה מעיף מבט סביב ולא עונה, כאילו אינו רואה את העומד לפניו. אך כשמישהו אירח לו לחברה בשתייתו המרובה, אז נתן דרור ללשונו, בעיקר לצורך התרברבות שאינה במקומה.

הדסה לא הגיבה למעלליו המשונים, ונמנעה ממריבות איתו. היא היוותה מטרה למרה השחורה ולזעם ששלטו בו, ולכן השתדלה להיתקל בו כמה שפחות. מעולם לא דיברה בגנותו ולא סיפרה על מצוקותיה, ורק לעיתים נדירות התמלטה מפיה איזו קובלנה. איש לא ידע על המתרחש בעולמה, דבר ששיווה נופך של מסתורין לחייה. האם היא העבירה את החיים באדישות או בדיכאון? אפשר ששניהם גם יחד היו מנת חלקה.

מכיוון שלא התייחס לשאלותיה הפסיקה לשאול אותו מהיכן הוא חוזר בכל לילה בחצות. היא מעולם לא הצליחה להבין את דרך המחשבה שלו, מה מסתתר בעמקי נשמתו הזועפת. אך היה לה ברור שמשהו לא בסדר איתו.

הוא החל לאבד את סבלנותו מהר יותר מהרגיל, היה נתון להלכי רוח המשתנים מרגע לרגע, ולעתים אף הרים עליה יד. במקרים כאלה היא רק הייתה מרחיקה את גופה ממנו, מתכנסת בפינה ומביטה בו בעיניים קרות וחדות כתער. לא בוכה ולא מלינה. שנאתה אליו ברגעים אלה הביאה אותה לפלל למותו, גם אם דקות אחדות לאחר מכן היה מתנצל ומבטיח שזה לא יקרה שוב. היא הייתה נתקפת עצבים רק מלראות אותו, והייתה צריכה לגייס כוחות נפש רבים כדי לא להתפרץ עליו.

השכנים ראו בו אדם תימהוני מזרה אימה, והשתדלו להימנע ממנו. את הדסה אהבו כולם. שכנות וחברות הרבו לסור אליה, לשוחח עימה ולהיוועץ בה בכל בעיה שצצה להן. משנכנסו נשארו יושבות שעה ארוכה ומפטפטות בקול חרישי, וגם נהנות מדברי המאפה שהיא התמחתה בהם והכינה לכבודן.

למעשה, אף אחת מהן לא עניינה אותה ממש, אך למרות זאת התערתה ביניהן, והקדישה תשומת לב לכל אחת. מדי פעם הן היו מציצות בחלון כדי לוודא שניסים לא מגיע, ואם ראו אותו היו קמות ונפרדות דרך הדלת האחורית. הדסה נתפסה אצלן כאישה חזקה ודעתנית, והיה להן קשה להבין איך אישה חכמה ועדינה כל כך התחתנה עם גס רוח כמוהו.

לו רק ידעו עד כמה זה לא נכון, הרהרה הדסה. עד כמה היא חלשה לידו. בלילות כשבא אליה הייתה שוכבת דומם, ידיה שמוטות לצידי גופה המאובן מסלידה.

הכעס על אביה שחיתן אותה למרות סירובה הלך והתגבר ככל שחלף הזמן. היא זעמה עליו על שנשאר אטום לתחנוניה. הבית רחב הידיים עם החדרים הרבים, המטבח המרווח והסלון היוקרתי סנוור את עיני אביה, וכבשה אותו גם ההתפארות של ניסים על כך שמפעל השטיחים שבו הוא עובד שייך לו. "אדם שהגיע לכל זה במו ידיו הוא אדם חרוץ ואיכותי. זה ברור מאליו ואין צורך לבדוק בציציותיו", השיב לה כשביקשה ממנו לברר יותר על הבעל המיועד. אבל הכול התברר כשקר מוחלט. ניסים בסך הכול היה מנהל זוטר במפעל, עם מעט פועלים תחתיו, ואם היה לו כסף, אז הוא הפסיד אותו בהימורים.

אביה אף סירב להקשיב לבקשותיה להתגרש מניסים. ימים אחדים לאחר חתונתה, כשהבינה עם מי התחתנה, ביקשה מאביה להתגרש לפני שיהיו להם ילדים כי אז ברור שיהיה מאוחר מדי. אבל אביה רתח מזעם. "כבוד קודם לכול", אמר. "את לא תביישי אותנו בפני כל המכרים. אף אחד במשפחתנו לא התגרש ולא יתגרש, וזה כולל גם אותך. גם אני ואימא שלך התחתנו בשידוך, ותודה לאל הכול בסדר".

הדסה הקדירה פנים. היא לא הייתה בטוחה שהכול טוב ביחסים בין הוריה, אך לא העזה להגיב על כך. לא עזרו הבכי והתחנונים, אביה עמד על שלו, וסתם את הגולל על רצונה העז להתנתק מבעלה.

הדסה הבינה שאין ביכולתה לשנות את רוע הגזרה, אף שקיוותה כי אימה תצליח להשפיע עליו. היא עוד לא ידעה אז שאימה חסרת השפעה על בעלה השתלטן. מאז ומתמיד אביה לא התחשב ברצונות של הזולת, ובעיקר לא ברצונה של אשתו. הדבר היחיד שהעסיק אותו היה כסף. הדסה נכנעה למצבה העגום, ונשאה את סבלה בשתיקה. "לו רק הייתה לי אחות שיכולתי לחלוק עימה את תחושת המרירות האיומה שרובצת עליי", הרהרה בצר לה. "כמה קשה להיות בת יחידה להורים שלא מוכנים להקשיב למצוקות הלב שלי". היא נזכרה ביומן שכתבה בילדותה, שבו פרקה את כל מכאוביה. כשבגרה ונרשמה ללימודי הוראה החביאה את היומן במקום מסתור שאיש מלבדה לא ימצא לעולם.

בטרם הספיקה להבין מה קורה עם חייה העלובים, עברו כבר שמונה שנים. ארבעה בנים ילדה הדסה בהפרשי זמן קטנים, את משה, יצחק, יעקב ובנימין, ואת בתה אסתר הביאה עשר שנים לאחר הולדת בנה הרביעי. אסתר הייתה תוצר של אונס ברוטלי מצד בעלה, לאחר שסירבה לשכב עימו. הבת הקטנה הייתה ציפור נפשה, והיא נקשרה אליה בכל רמ"ח אבריה. את שמה נתנה לה על שם אסתר המלכה, שהצילה את יהודי פרס מהמן הרשע.

הדסה הייתה אישה נאה, שערה היה שחור חלק, פניה עדינות, אפה קטן ועיניה גדולות. שתי גומות חן קישטו את לחייה כשחייכה, חבל שזה קרה רק לעיתים רחוקות. היא אומנם לא הייתה גבוהה במיוחד, בקושי הגיעה לכתפו של ניסים, אך בהחלט חטובה.

היא חשה כי שנותיה היפות התבזבזו. לעיתים קרובות ישבה שחוחה תחת משקל העצבות שפקד אותה. זו הייתה הסיבה לכאבי הראש העזים שתקפו אותה לעיתים תכופות. היא חשה כלהבה חיוורת המסרבת לכבות.

כל הווייתה הייתה גידול ילדיה. מרגע שנולדו צמחה בתוכה חומה בלתי עבירה בינה ובין המחשבות הקודרות על חיים נטולי אהבה. בלילות הייתה נעמדת ליד החלון ומחפשת מפלט באפלה בין צלליהם של פנסי הרחוב, והתוגה מכרסמת בה. האושר שהיה, אם היה אי פעם, נעלם בין קירות הבית הגדול. נחמתה היחידה הייתה ילדיה, שהצליחה להסתיר מהם את מעלליו של אביהם ולחנך אותם למידות טובות. בכל יום הודתה לאל על כך שלא דמו לאביהם.

אסתר הקטנה הייתה ילדה מצחיקה ועליזה שאהבה להשתרך אחרי אחיה, במיוחד אחר בנימין, האח הצעיר, שהיה סבלני אליה יותר מהאחרים עד שהתעייף ממנה, ואז היה משלח אותה מעליו.

***

זה קרה יום אחד בשעת בין הערביים של קיץ לוהט, כשהדסה הלכה עם בתה אסתר לשוק בפרוור שבו התגוררו, הנמצא בהרי הזגרוס בשולי העיר איספהן באיראן. ההכנות לשבת התחילו אצלה תמיד כבר ביום חמישי. מהבוקר עמדה הדסה במטבח לבשל לקראת השבת. ריחות של תבשילים פרסיים מלאים בארומה המגרה את התיאבון ועטופים בירק רענן מילאו את המטבח. לשם כך הייתה יוצאת ביום רביעי למסע קניות בשוק. ביד אחת הייתה מושכת אחריה עגלת שוק צבעונית, ובידה השנייה אחזה בבתה הקטנה שהתעקשה לבוא איתה.

השוק המה אדם. חום, לחות, צחנה ורעש נוראי התערבבו יחד. ריח זיעת האנשים הנדחקים ליד הדוכנים הלם בה. הכול היה גדוש ומהיר מדי. הכול נמכר בשוק – מירקות עד כלי בית ותכשיטים זולים. הדסה עזבה לרגע את יד בתה כדי לבחור תפוחי אדמה שנערמו בערמה על עגלת עץ ישנה של אחד הרוכלים. היא הכירה את הרוכל ונהגה לקנות אצלו מדי שבוע. הילדה נצמדה אל אימה ואחזה בצ'אדור^[1] שעטף את שמלתה. לפתע יד גדולה תפסה בידה הקטנה של אסתר והחלה לגרור אותה אל תוך ההמון הגודש את הדוכנים. הילדה הרימה ראשה והביטה בפחד בזר האוחז בה. היא ניסתה לחלץ את ידה, אך הוא אחז בה בחוזקה.

"מאמאן"^[2] , צרחה אסתר.

הדסה הסתובבה בחטף, שמטה מידה את שקית תפוחי האדמה, השאירה מאחור את עגלת השוק, והחלה לרוץ אחר החוטף תוך כדי צרחות בגרון ניחר לעבר העוברים ושבים שיעצרו את האיש.

"הוא חטף את הילדה שלי", צווחה בכל נשמתה כשדמעות שוטפות את פניה העדינות ומקשות על ראייתה. החוטף הגביר את מהירות ריצתו תוך כדי גרירת הילדה המפוחדת ללא רחם על האספלט המזוהם.

מורדי, בעל חנות באזור השוק, שהיה בדרכו למסעדה שבה נהג לאכול לעיתים קרובות, שמע את צעקות האישה בדיוק ברגע שהחוטף עבר לידו. בלי לחשוב פעמיים הניף את כף רגלו לכיוון מסלול הריצה, החוטף נתקל ברגל המושטת, איבד את שיווי המשקל והשתטח על האספלט כשהוא מפיל עימו את אסתר הקטנה, שבעקבות זאת נחבלה בברכיה. מורדי בעט במפשעתו של האיש ושחרר מידיו את הילדה הבוכייה. הוא הרים אותה על ידיו, הניח רגל אחת על גבו של האיש השרוע ארצה ומנע ממנו לקום על רגליו.

"לך תקרא לשוטר", ציווה על אחד הסקרנים שגדשו את המקום.

הוא ליטף את הילדה האומללה בניסיון להרגיע אותה. הוציא ממחטה מכיסו וניגב את ברכיה המדממות. ברגע זה הגיעה הדסה מותשת ובוכייה כשהיא מתנשפת כקטר רכבת, ופניה שטופות מזיעה ודמע. כשראתה את ילדתה בזרועות מורדי ואת החוטף שרוע על האספלט, כשלו רגליה, היא איבדה את הכרתה והתמוטטה לתוך ידיה של אחת הנשים שעמדו בסמוך אליה וכמעט נפלה יחד איתה.

מורדי מיהר למסור את הילדה לאחת הנשים שניצבו קרוב אליו, רגלו עדיין דורכת בכל הכוח על גופו של החוטף.

"לכו מפה, תנו אוויר", צעק לעברם.

איש לא זז. ברגע זה הגיע שוטר ששרק במשרוקית כדי לפזר את המתקהלים. כשראה את החוטף השרוע מתחת לרגלו של מורדי, דחף בגסות את מורדי ועזר לחוטף, שהכעס והחרון גרמו לחוטמו הרחב והעמוס בנימים להתאדם כחוטמו של ליצן בקרקס, לעמוד על רגליו.

"מה קורה פה? מי אתה?" פנה השוטר אל מורדי.

"אתה טועה, מוטב שתפנה את השאלות לאיש הזה", ענה לשוטר והצביע על החוטף.

"אתה מעז להתחצף?" נזף בו השוטר.

בשמץ של תמיהה, ותוך כדי ניסיון לכבוש את כעסו, החל מורדי להסביר לשוטר מה קרה. לפתע התעוררה הדסה והחלה לזעוק ולהכות על חזה. האישה שאחזה באסתר מיהרה להניח את הילדה בחיקה של האם הבוכייה.

בשלב זה השוטר פנה אל האם, שהמשיכה לרעוד תוך כדי הצמדת בתה אל חזה והודתה בזעקות שבר לאל הטוב שהחזיר לה אותה.

"ספרי לי מה קרה, מי שני האנשים האלה שחטפו את הילדה?"

לראשונה הרימה הדסה את ראשה וסקרה את האנשים שהתקהלו סביבה. פניה היו חיוורות, מבטה עבר במהירות מאיש אחד לאחר, והיא ניסתה לשחזר את מה שעבר עליה. כולם השתתקו וחיכו לדבריה. פיה אומנם נפתח אך קול לא יצא ממנו. הפה היה יבש, והלשון מחוספסת עד אימה. היא הרגישה שהיא מתקשה לנשום לנוכח טבעת החנק של האספסוף שהתגודד סביבה בציפייה למוצא פיה. היא חשה בנשימות ההמון, האוויר נעשה סמיך ומעיק, ובעודה סומרת מן האימה לא הייתה יכולה להוציא מילה מפיה.

"דברי!" צעק לעברה השוטר שאיבד את סבלנותו, אך נהנה מתשומת הלב הרבה שיצר בקרב הקהל הרב שהתגודד סביבו.

מורדי, שהבחין במצוקתה, נחלץ לעזרתה והחל לספר לשוטר את כל הידוע לו.

"לא שאלתי אותך", התרגז השוטר.

האישה שקודם אחזה את אסתר בזרועותיה עזרה להדסה לעמוד על רגליה, ועודדה אותה לספר לשוטר מה בדיוק קרה לה. היא לחלחה את שפתיה היבשות, והחלה לגמגם תוך כדי כך שעיניה הגדולות מביטות פעם בשוטר ופעם באיש שהציל את בתה.

החוטף ניצל את ההזדמנות שכולם מרוכזים בהדסה, קרע את עצמו מאחיזת השוטר, ובדילוג זריז פרץ בריצת אמוק לכיוון אחת מסמטאות השוק תוך כדי דחיפת העומדים בדרכו.

"הוא בורח", צעקה האישה שתמכה בהדסה.

בחמת זעם עזב השוטר את הדסה הבוכייה והחל לדלוק אחר החוטף. ההמון שהתקהל במקום פרץ אף הוא בריצה בעקבות השוטר, שלא פסק לשרוק במשרוקיתו. החוטף שהכיר היטב את סמטאות השוק, וגם הכין לעצמו מחבוא לשעת צורך, הצליח להימלט מרודפיו.

הדסה, שעדיין לא נרגעה מהאירועים שעברו עליה, צנחה ברפיון על האספלט מכורבלת כנגד קיר חנות תבלינים וקטניות כשבתה הקטנה נחה בזרועותיה. הדמעות הציפו את עיניה וקלחו על לחייה. היא הייתה עדיין נרגשת ומצומררת, וטרם הסדירה את נשימתה. האימה שתקפה אותה לפני דקות אחדות פגעה בה כמהלומת ברק פתאומית, והשאירה אותה משותקת בלא יכולת לעמוד על רגליה.

צל כבד הסתיר את השמש שקפחה על ראשה. היא הרימה את עיניה בפחד וראתה מעליה את האיש שהציל את בתה.

"שמי מורדי", הציג את עצמו והושיט את ידו כדי לעזור לה לקום.

"זה בסדר", ענתה הדסה שחששה להיעזר בידו המושטת. היא העמידה את בתה על רגליה, ובמאמץ־על התרוממה אף היא. היא סקרה את הבחור הגבוה שעמד מולה. עיניו נראו טובות. בעיניים מושפלות מיהרה לסדר את כיסוי הראש שעל ראשה.

"תודה לך על העזרה", לחשה בפנים סמוקות. "אני לא יודעת כיצד אוכל להודות לך על מה שעשית", גמגמה בבושה ומיהרה להרים את אסתר. בצעדים מהירים פילסה לעצמה דרך בין ההמון הגועש.

"אני שמח שיכולתי לעזור. את מרגישה בסדר? את רוצה שאלווה אותך הביתה?" שאל בדאגה כשהדביק את צעדיה.

"לא, לא", היא נבעתה מהרעיון והסבה אליו פנים חיוורות מאוד. היא הודתה לו שוב והאיצה את צעדיה. די לה במה שעברה עד כה, היא לא צריכה גם את חשדותיו של בעלה למראה הבחור הצעיר הצועד לצידה.

***

השמש כבר החלה לשקוע. היא אחזה ביד בתה וצעדה בחזרה אל ביתה, בלי לחפש את עגלת הקניות שלה ובלי להתעכב בדוכני הירקות, שדקות אחדות קודם התכוונה לקנות שם מצרכים לשבת.

כבר החל להחשיך והיא בקושי הצליחה לראות מעבר לכמה מטרים בשל הדמעות שלחלחו את עיניה. כשהגיעה הביתה מצאה את ניסים יושב צמוד לרדיו במטבח ומעשן, ראשו הכבד שמוט על חזהו. השטיח למרגלותיו מצולק בסימני חריכת סיגריות.

"שלום", אמרה כשצינה בליבה.

הוא הרים את ראשו, בחן אותה לרגע בדקדקנות, ומייד שמט ראשו שוב ועצם את עיניו.

"חטפו את אסתר", אמרה הדסה בכעס, כשזרועותיה חובקות את בתה. מילותיה כמו ריחפו באוויר.

הוא נשא אליה את פניו בשנית, הביט באסתר החבוקה בזרועות אימה, וארשת של זחיחות מהולה בבוז וחמלה הופיעה על פניו. הוא החל לצחקק מין צחוק שנועד להיות נוגה, אבל נשמע מטורף ונטול רגש. היא שמה לב שלחייו סמוקות ועיניו מתרוצצות בעצבנות.

"אידיוט, מה אתה צוחק?" אמרה בקול קודר.

"מי זאת? לא אסתר?" גיחך באיוולת.

"מצחיק מאוד", ענתה בכעס.

חיוכו קפא. הוא לא מחה, רק נשא אליה עיניים צוננות, מלמל משהו בקול מריר וסרקסטי, וחזר לכבוש פניו בתוך חזהו.

"מה אמרת?" שאלה.

הוא עשה תנועת ביטול בידו ולא ענה.

הדסה, שהייתה רגילה להתנהגותו המוזרה, חשה בתנועות רגליו את חוסר הסבלנות שלו. היא משכה בכתפיה וניגשה לחמם את ארוחת הערב שהכינה בעוד מועד, שכללה מרק ירקות עם גונדי^[3]. אף אחד מארבעת בניה לא היה בבית, גם לזה כבר התרגלה. הם נהגו ללכת לחברים בשעות אחר הצוהריים כדי לחסוך מעצמם חיכוכים עם אביהם הנרגן.

"בוא לאכול", אמרה לניסים.

הוא קם מייד, הסיר את הז'קט, והצטרף לשולחן כאילו המתין לפקודה. הוא לא נשא את עיניו מצלחתו ולו פעם אחת.

היא חיפשה את מבטו, אבל הוא בהה בצלחת ולא הרים את ראשו. כשהסתובב לעומתה הבחינה בכתמי זיעה גדולים תחת בית שחיו. משהו השתנה בפניו. כשזרק אליה מבט, בשתיקתו הטעונה, חרכו אותה עיניו בקור שהקרינו. גופה נתקף ברעד לא מוסבר. הדבר הסמוי שניבט מתוך השתיקה הרועמת שלו הלך והתעבה ברגעים אלה. הפחידה אותה המחשבה שהוא זומם דבר מה.

"אתה רוצה לספר לי משהו?" שאלה לנוכח עיניו הבוחנות את שתיהן.

"יש דברים שלא תביני לעולם", מלמל שוב תחת שפמו.

"מה אתה אומר? אני לא שומעת אותך".

"שום דבר, אני מדבר עם עצמי", רטן.

"כמה מתאים לך", העירה במחאה.

"יש לך בעיה עם זה?"

"לא, מצידי תמיד תדבר עם עצמך, לפחות לא אצטרך לענות לך".

"טוב, תשתקי כבר", אמר וחזר להתמקד באוכל שלו ולשתוק.

מה הולך בראש שלו? תהתה. היא פרסה פרוסות עבות מהלחם שקנתה בבוקר, והגישה לו. תאבונה אבד כליל בהשפעת האירוע הטראומטי שעבר עליה, והיא לא הייתה מסוגלת לאכול.

"תתחילי לאכול", אמרה לאסתר, שאחזה בכף אך לא הגישה אותה אל פיה.

"אין לי כוח, אני רוצה לישון", ענתה הילדה חלושות.

הדסה לקחה מידה את הכף והחלה להאכיל אותה. הארוחה התנהלה בדממה כבדה. מחיצה של שקט צמחה בין הדסה ובין ניסים. מדי פעם הניח ניסים את הכף מידו והסיר בהיסח הדעת פירור לחם מחולצתו. פה ושם שלח בהדסה מבט נוקב, כאילו רק עכשיו הבחין בקיומה, ופולט אנחה קצרה מבין שפתיו הקפוצות.

לא פעם עלה בדעתה של הדסה כמה מעט היא מכירה את האיש הזה הנשוי לה. לעיתים קרובות היה נעלם וחוזר בחשכה. הקור שהיה מביא עימו מבחוץ היה נמסך בשלד עצמותיה ומקפיא אותה.

בנעוריה הייתה יפיפייה ממש, אנשים סובבו את ראשיהם אחריה. היא עדיין צעירה, רק בת 29, אך פניה נראים כמושים. עיניה הגדולות, בעלות הריסים הסבוכים, נראות עצובות, בשערהּ החלק והשחור שזורים כמה חוטי שיבה דקים, ושפתיה, שהיו מלאות וּורודות תמיד, נראות קפוצות וחיוורות.

היא סיימה להאכיל את אסתר ולקחה אותה למיטה. לרגע התמוטטה לידה ובקושי עצרה את דמעותיה. טעמו המר של היום המחריד עמד בפיה.

היא חזרה למטבח כדי לפנות את הכלים. מבטיו החודרים של בעלה הטרידו אותה. לתדהמתה שמעה לפתע את ניסים בוכה ביפחות גדולות תוך כדי משיכה באפו.

"אימא, אני רוצה מים", קראה אסתר מחדרה.

"מה קרה לך?" שאלה הדסה, שהתעלמה לרגע מקריאתה של אסתר.

הוא הוציא מטפחת מכיסו, מחה את עיניו וקינח את אפו בקול תרועה רמה, תוך כדי שהוא מחווה בידו תנועה של קוצר רוח.

"שום דבר, עזבי אותי", ענה בכעס.

"אתה מצטער על משהו שעשית?" שאלה בתמיהה.

הוא זקף את גבותיו ופתח את פיו כדי לדבר, אבל לא אמר מילה. הוא הוציא חפיסת סיגריות מכיסו, שלף סיגריה, הצית אותה ושאף את העשן עמוק אל ריאותיו. היא קיוותה כי הוא עומד לפרוש בפניה פלח מסודותיו האפלים, אך הוא רק לקח עוד כמה שאיפות ארוכות מהסיגריה ואז כיבה אותה בתוך כוס המים שהייתה מונחת לצד צלחתו. היא הביטה בו בסלידה. היא שנאה את הפעולה הזו שלו, אך מאחר שהערותיה על כך עברו מעליו, הפסיקה להעיר לו.

הוא הניח את כפות ידיו הגדולות לצידי צלחתו על השולחן ודחף את עצמו בכוח לעמידה, תוך כדי שהוא מפיל את הכיסא אחריו. הוא פסע בפרוזדור הלוך ושוב, הדליק סיגריה נוספת ומילא את ריאותיו בעשן.

"אני חייב לצאת מפה עוד הלילה", מלמל. החוב שצבר כבר הגיע למיליון ריאל. הוא ידע שהוא חייב להסתלק מהעיר לפני שיעלה השחר.

הוא נכנס למטבח וזרק את הסיגריה לכיור. אסתר קראה שוב שהיא צמאה. הוא הוציא דבר מה מהארון, מילא כוס מים, ניגש לחדרה של אסתר ונעמד בפתח הדלת, כשגופו הגדול חוסם את האור המגיע מהפרוזדור. לאחר שניות אחדות התקדם אל מיטת בתו, ליטף את ראשה ונתן לה את המים.

"תבלעי את זה, זה יעשה לך טוב", אמר והושיט לה כדור שינה קטן. לאחר מכן יצא מהבית כהרגלו בלי לומר שלום.

כשחזר הייתה השעה אחת אחר חצות. על רקע הדממה ששררה סביב הייתה הדסה מבחינה בכל הצלילים והקולות העמומים הבאים מהרחוב. כולם נמו, פרט לה. היא הייתה עצבנית מכדי להירדם. סיוטי היום שעבר עליה המשיכו לייסרה ולמלא אותה זעם.

ניסים פתח את הדלת בלי להסוות את כניסתו. צעדיו הגסים הדהדו בכל הבית. הוא פשט את בגדיו ונכנס למיטתו, שהייתה מופרדת ממיטת אשתו. קפיצי המיטה חרקו במחאה. הדסה הרימה את ראשה במקצת והעיפה מבט בשעון שלצידה. לאחרונה דחה אותה מגעו של בעלה עד כדי כך שלא הסכימה לחבר את מיטותיהם. כעבור דקות אחדות כבר שמעה את נחירותיו הקצובות. רק לאחר שחשבה שנרדם בלעה את כדור השינה שהוציאה מקופסת הכדורים שהייתה מונחת דרך קבע על השידה ליד מיטתה. ראשה היה עמוס במחשבות שהקשו עליה את השינה, אך לבסוף היא נרדמה.

עם הנץ החמה התעוררה כולה מיוזעת משינה טרופה ומופרעת. בלי להעיף מבט לעבר מיטת בעלה, לבשה את חלוקה ומיהרה להכין לבעלה ולילדיה את הכריכים שייקחו עימם לעבודה ולבית הספר. לאחר מכן נכנסה להעיר אותם. תחילה ניגשה לחדר הבנים.

"בוקר טוב, קומו", אמרה. קולות המחאה שבקעו מגרונותיהם היו חלק משגרת הקימה, היא אפילו לא טרחה לענות להם, ומיהרה לחדרה של אסתר. הילדה לא הייתה במיטה. היא ניגשה לחדר הרחצה אך גם שם לא ראתה אותה. ליבה החל להלום בחוזקה, הרגשה רעה תקפה אותה.

לפתע הדהדה זעקתה בכל הבית. הבנים קפצו ממיטותיהם ורצו לעברה בבהלה.

"מה קרה?" קראו כולם.

"אסתר נעלמה", צרחה בקול מקפיא דם. היא רצה בהיסטריה, נתקלה ונחבטה בכל אשר נקרה בדרכה, דמעות סימאו את עיניה. היא הסתובבה בכל פינות הבית תוך כדי קריאה בשמה של אסתר. ברגליים יחפות ושיער סתור, לבושה בחלוק, פרצה לחצר והחלה להקיף אותה ולבעוט בכל חפץ שעמד בדרכה. האדמה הקשה דקרה את רגליה אך היא לא הרגישה דבר.

הבנים המבוהלים נכנסו לקרוא לאביהם, אך גם הוא לא היה במיטתו. ההיסטריה של הדסה אפפה את כולם. זעקותיה הקפיצו את השכנים אל ביתה. אחד הבנים רץ לבית הוריו של ניסים, אך גם שם הוא לא נמצא. סבתא חנה המבוהלת העירה את בעלה שמואל אך גם הוא לא ידע דבר.

שוטר שעבר בסביבה ושמע את הצעקות נכנס לראות על מה המהומה והחל לפנות את המתקהלים. הדסה כבר הייתה בהיסטריה נוראה, אי אפשר היה לחלץ ממנה מילה, היא לא פסקה מלהכות את עצמה ולצרוח בקולי קולות.

אחת השכנות הוציאה בושם מתיקה וקירבה לאפה של הדסה.

"תנשמי", אמרה לה, אך ללא הועיל.

הדסה דחפה את הבקבוק מעליה וסירבה להירגע. היא החלה להשתעל והתקשתה להכניס אוויר לריאותיה. היא חזרה שוב למיטת בתה הריקה, הרימה את השמיכה, אולי בכל זאת לא ראתה היטב והילדה נמצאת שם.

בנה הבכור משה רץ לקרוא לרופא. מעולם לא ראה את אימו במצב כזה. הוא חשש לחייה. הדסה הביטה ברופא כמוכת הלם. היא המשיכה לבהות במיטה הריקה והתקשתה להאמין שילדתה האהובה לא נמצאת בה. רק לאחר שקיבלה זריקת הרגעה הוסדרה נשימתה. משה עזר לסבתו חנה להשכיב את אימו במיטה. לאחר מכן התפנה לספר לשוטר את אשר אירע. על שקרה אתמול עדיין לא ידעו הבנים דבר.

"היכן אביכם?" שאל השוטר.

"אבא כנראה יצא מוקדם לעבודה. הוא לא יודע שאסתר נעלמה", ענה משה.

"איפה הוא עובד?"

"באיספהן במפעל לשטיחים", מיהר לענות יצחק, שרצה גם הוא לתרום את חלקו בשיחה עם השוטר.

"אני אהיה איתכם בקשר", אמר השוטר ויצא מהבית בלי לשאול יותר מדי שאלות. לא נראה שהתרשם במיוחד מהיעלמותה של אסתר.

"לכו לבית הספר, אנחנו נישאר לשמור על אימא", ציוותה הסבתא על נכדיה.

"אני נשאר עם אימא", התעקש משה.

"אין צורך", ענתה סבתו.

"עזבי אותו, הוא רוצה להישאר שיישאר", התערב סבא שמואל.

שנתה של הדסה הייתה טרופה ורצופה ביפחות, מדי פעם הקיצה והחלה לקרוא לבתה, אך מייד נרדמה בשנית.

רוח צוהריים חמה ויבשה חדרה פנימה מבעד לחלונות הפתוחים. האוויר היה דחוס וטעון עד כדי קושי לנשום. משה מיהר להגיף את התריסים כדי לחסום את השרב. אפלולית קרירה התפשטה בתוך הבית הבנוי אבן עבה.

סבתא חנה, שאיבדה את סבלנותה מרוב דאגה, החלה להכות על חזה תוך כדי פרצי בכי. "חודה^[4], לאן לקחת אותה?" קראה והרימה את ידיה בתחינה השמיימה, מתרוצצת אנה ואנה כחיה המסתובבת סביב זנבה.

לפתע פרצו לבית הוריה של הדסה. "אסתר, נכדה יקרה שלי, איפה את? מי לקח אותך?" זעקה רבקה והוסיפה גם היא להיסטריה ששררה שם. משה מיהר להסות אותה פן תעיר את אימו.

"איפה אימא שלך? איפה הבת שלי המסכנה?" בכתה סבתא רבקה.

"רופא נתן לה זריקת הרגעה, היא ישנה", ענה משה, שחש שהתבגר בן רגע.

שעות אחדות לאחר מכן חזר השוטר ובפיו בשורה: "התקשרנו למפעל, אביכם לא הגיע היום לעבודה".

הדסה, שדקות אחדות לפני כן התעוררה, החלה שוב לזעוק. השוטר ניגש אליה.

"תירגעי", התקצף השוטר, "ספרי לי בשקט מה קרה מהרגע שהשכבת את בתך במיטה".

ראשה של הדסה היה מוטה הצידה, ועיניה מקובעות על העץ שנשקף מהחלון. אימה הביטה בה בדאגה, היא שמה לב שעיניה הזדגגו לחלוטין, והיא לא באמת רואה את העומדים מולה.

אימה ניגשה אליה וניערה את כתפה. "הדסה בתי, דברי אליי, את בסדר?"

הדסה קינחה את אפה, הבכי עייף אותה, היא חשה סחוטה לגמרי מחמת הבכי והשינה הטרופה. תוך כדי יפחות קולניות התרוממה וסיפרה לשוטר על החטיפה שחוותה יום קודם בשוק.

"זה הוא חטף אותה", הבריקה בה לפתע ההכרה.

"מי זה הוא?" נדהם השוטר.

"ני..." החלה לומר אך מייד השתתקה. לרגע חשדה בבעלה ניסים, אך מייד חזרה בה.

"מי זה ני, איך הוא נראה הבחור?" שאל השוטר.

"אני לא זוכרת, הייתי מבולבלת. תשאל את השוטר שרדף אחריו. איזו מין משטרה אתם?" התרגזה.

"גברתי, תירגעי, ואל תתחצפי", זעם השוטר.

"איך אני אירגע? לקחו לי את הילדה", צרחה הדסה והחלה למרוט את שערותיה.

"שקט!" צרח לעברה השוטר. הוא פנה להוריה של הדסה וביקש מהם להרגיע את בתם, ולא, הוא מסתלק בלי לעזור לה.

אביה ניסה להשתלט על ההיסטריה שתקפה אותה, ומכיוון שלא נרגעה נאלץ לסטור לה. היא הביטה בו המומה, ונפלה מאובנת על הספה.

השוטר פנה אל בנה משה, שישב המום ודמעות זולגות על לחייו.

"ספר לי על אביך, האם הוא תמיד נעדר מהעבודה? יש לך מושג איפה הוא יכול להיות? מי החברים שלו?"

"א... אני ל... לא יודע כ... כלום", המילים ניתזו מפיו בגמגום.

"הבן שלי ילד טוב, תמיד הולך לעבודה ודואג לילדים", התערבה אימו של ניסים.

"תמסרו לו שייגש למשטרה ברגע שיחזור", זרק השוטר לעברם ועזב את הבית.

***

הימים חלפו לאיטם. ניסים ואסתר כמו נמחו מעל פני האדמה, בלי להשאיר אחריהם שום רמז. איש לא התקשר עד כה. המשטרה גילתה אוזלת יד ולא עשתה דבר לאיתור אסתר. הדסה העבירה את הלילות במיטתה של אסתר סופגת אל תוכה את ריחה הילדותי והמתוק, ודמעותיה מציפות את הכרית.

לאחר שבוע נוסף ללא תוצאות החליטה הדסה לפעול בעצמה. ראשית, חשבה בליבה, עליה למצוא את בעלה כדי שיעזור לה בחיפושים. היה תמוה בעיניה ששניהם נעלמו יחד. אימה אמרה לה שיכול להיות שהוא קשור לחטיפה, ובהתחלה הרעיון בצבץ גם במוחה, אך היא דחתה זאת בשאט נפש.

"את מדברת שטויות, מה יש לו לחטוף אותה?"

"אז איפה הוא החמור גרם הזה? איך קרה שהוא נעלם בדיוק כשאסתר נעלמה?" הקשתה רבקה.

"בואי תעזרי לי לחפש אותו ואז נהיה חכמות יותר", אמרה הדסה. עלבון העזיבה הפתאומית שלו צרב לה. יכול להיות שיש צדק בדבריה, הרהרה הדסה.

"איפה אנחנו יכולות לחפש את הטמבל הזה?" התקוממה רבקה.

"אני מזכירה לך שעם הטמבל הזה הכרחתם אותי להתחתן", הטיחה באימה.

תשובות רבות היו להדסה בנוגע לטמבל שהם אילצו אותה להינשא לו, אבל המילים לא ידעו את הדרך החוצה, הן נבלעו ונשארו בבטן. היא חשבה שעדיף לא לפתוח את זה עכשיו ולהוסיף עוד קיסם למדורה.

"בואי נלך לנעים, הוא חבר טוב שלו, הוא בטח יודע", היו המילים שהדסה הצליחה להוציא מפיה.

אחר הצוהריים כשהיו בטוחות שנעים כבר חזר מעבודתו, ואשתו גם היא נמצאת בבית, פנו לעבר השביל המוליך אל ביתו. לח ולוהט היה בחוץ, השמש נטתה לצד מערב והסתבכה בין ענפי הברושים הגבוהים. הן נצמדו לכותלי הבתים כדי להתחמק מקרני השמש הלוהטות.

ביתו של נעים היה במרחק עשרים בתים מביתה של הדסה. החצר הקטנה והמוזנחת הייתה מגודרת בגדר עץ שצבעה דהה מזמן. השער היה פתוח לרווחה, כמזמין אליו את דיירי הרחוב להציץ פנימה. הן חששו להיכנס.

"חנום מלכה, גברת מלכה", קראה רבקה בקול.

לאחר דקות אחדות יצאה מלכה תוך כדי ניגוב ידיה בסינר שלבשה.

"שלום גברת הדסה, מה נשמע? מצאו את הילדה שלך?" שאלה מייד משהבחינה מי קורא לה.

"לא, לא מצאו. בעלך בבית?"

"עוד לא הגיע, בואו תיכנסו, תכף יגיע".

מלכה, שהייתה ידועה כרכלנית של השכונה, לא רצתה לפספס הזדמנות לשמוע חומר להפצה. הדסה רמזה לאימה שאין השעה יאה לפלפולים.

"תודה, אנחנו ממהרות מאוד, נבוא פעם אחרת", ענתה הדסה, ומיהרה להתרחק משם. שיחה עם מלכה הרכלנית לא הועילה אף פעם כי תמיד נהגה לתת עצות מתוחכמות, כאילו היא איזו ידענית דגולה בכל אורחות החיים. הדסה לא חלמה להיוועץ בה בשום נושא. היא תמיד חשה מרוגזת בחברתה עד כי התקשתה להישאר מנומסת. מסיבה זו מיהרה להסתלק משם.

החום רבץ ממעל כמו שטיח עבה במשך כל שעות הבוקר, וסירב להתפוגג. בתחושות של משטמה ועצבים בעטה הדסה באבן שעמדה בדרכה.

"תירגעי", אמרה אימה.

"אני שונאת את האישה הזאת. בכל פעם שפיסת מידע מגיעה אל מוחה המעוות היא מוסיפה לה פלפל ומלח ורצה להפיץ אותה בכל השכונה".

"טוב, בואי נחזור, אולי ניסים חזר הביתה", ניסתה רבקה להרגיע את בתה.

כשהתקרבו לבית הבחינה הדסה באדם גבוה וחסון, המנסה להציץ מבעד לחלון אל תוך ביתה. מבולבלת מהמחזה החישה את צעדיה אליו.

"מי אתה? מה אתה מחפש פה?" קראה רבקה, שרצה בעקבות בתה.

מורדי הסתובב מייד לכיוונן. הוא נראה נבוך, אך בטוח בעצמו.

"שלום גברתי", אמר ונדהם מעדינות פניה. עד כה לא שם לב לכך, לא מפני שלא ראה אותה, פשוט מכורח הנסיבות לא הקדיש לזה תשומת לב.

"שלום אדון", ענתה הדסה תוך כדי ניסיון לקלוט על פי ארשת פניו אם איש בשורות הוא. אף שהכעס והבלבול עדיין ניכרו בה, פניה הביעו תקווה ופחד בעת ובעונה אחת.

"אתם מכירים?" נדהמה רבקה.

"כן, זה האיש שהציל את אסתר כשהיינו בשוק", אמרה הדסה.

"נעים מאוד, מורדי", אמר והושיט את ידו לרבקה.

"תודה לך", אמרה רבקה בהתרגשות, "באמת היית גיבור. אבל האיש הרשע הזה בא בלילה וחטף את אסתר שלנו עוד פעם". היא החלה לבכות שוב.

"למה באת לפה?" שאלה הדסה תוך כדי התעלמות מאימה הבוכה.

"יש לי דבר חשוב לספר לכן, אפשר להיכנס בבקשה?"

פנים הבית היה אפלולי בהשוואה לאור הבהיר בחוץ. לרגע הביטה בו הדסה בחשדנות. ניכר בה שסבלה מחום ומתשישות, אך בתקווה שהאיש מביא עימו בשורות טובות פתחה את הדלת ואפשרה לו להיכנס פנימה.

ריח מחניק של תבשיל שנשכח על השיש עמד באוויר. הבנים לא היו בבית, סבתא חנה לקחה אותם אליה. רבקה מיהרה לפתוח חלון כדי לאפשר לאוויר נקי לזרום פנימה.

"שב", אמרה הדסה והציעה לו כיסא ליד שולחן האוכל ומיהרה להביא בקבוק מים וכוסות. מייד לאחר מכן התיישבה מעברו השני של השולחן.

"מצאו את אסתר שלי?" שאלה בחוסר סבלנות.

"עדיין לא, אבל אני יודע למה בעלך נעלם", ענה.

היא נראתה מאוכזבת, היעלמותו של בעלה הרבה פחות עניינה אותה מהיעלמותה של בתה.

מורדי נעץ בה מבט, כאילו פורר אותה לחתיכות.

"באמת למה הוא נעלם?" שאלה בלגלוג. עיניה היפות, שנראו לאחרונה עכורות במקצת, רשפו זלזול.

"כי הוא הפסיד את הילדה שלך", ענה ללא הקדמות מיותרות.

היא זינקה מכיסאה בתנועה פתאומית כל כך שכוסות המים רעדו, אחת מהן התנפצה ברעש על הרצפה. צעקה נחנקה בגרונה. "על מה אתה מדבר? מי סיפר לך?" היא חשה כי רגליה בוגדות בה והיא עומדת להתעלף. אימה, שמצבה לא היה טוב משלה, תמכה בה והוליכה אותה אל הספה.

"מה זאת אומרת הפסיד את הילדה שלי? איפה הוא?" קולה הפך צווחני והיסטרי.

"למען האמת לא ראיתי את בעלך כבר המון זמן", ענה בנחת.

"אז איך אתה ממציא סיפור מופרך שכזה?" התערבה רבקה בשיחה.

"אם תתנו לי לדבר, אספר לכן את כל מה שאני יודע".

"דבר", אמרה רבקה בחוסר סבלנות.

הוא שתק כמה רגעים, וסקר את שתי הנשים היושבות מבוהלות לפניו. נראה כאילו זה עתה הגיע לידי מסקנה, ואינו יכול עוד לעצור את הגילוי.

הדסה נדרכה, היא חשה את כל שריריה נמתחים בהקשבה.

"אינני יודע אם את יודעת או לא, אבל בעלך היה מכור למשחקי קלפים. בתחילה היה מרוויח בכל פעם סכומים יפים, זה פתח לו את התיאבון, ולאט־לאט החל להגדיל את סכומי ההימור. לאחרונה הפסיק המזל להאיר לו פנים, וכשנגמר לו הכסף החל להמר על רכוש. כשהפסיד גם את הבית נתקף בפחד נוראי.

לאחר שאיימו על חייו הוא החל להתחנן. סיפר שהבית בכלל לא שלו, שיש לו חמישה ילדים קטנים, ואם ייקחו לו את הבית הם ייזרקו לרחוב. הקלפן ששיחק איתו היה פדופיל, איש רחום במירכאות כפולות ומכופלות, אם את מבינה למה אני מתכוון. הוא הסכים לוותר לו על הבית בתמורה לבתכם הקטנה".

הסיפור נעשה קודר יותר ככל שהמשיך לספר.

"ההצעה המחפירה קסמה לבעלך, שכנראה לא ניחן בשכל רב, ולא רצה לוותר על הבית, כי מן הסתם היה חוטף כהוגן גם משמואל אביו. הוא לא חשב יותר מדי והסכים לתת את הילדה", סיכם מורדי את דבריו.

"ממש רחום", מלמלה הדסה שעדיין לא קלטה מה בדיוק הוא אומר לה. מבטה היה נואש.

מורדי שמר על הבעה חתומה.

"אם יש לכן עוד שאלות תשאלו, אשתדל לומר כל מה שידוע לי", ניסה מורדי לרכך את האווירה.

דקות ארוכות ישבו הנשים בדממה, מוכות הלם. נדמה היה כי הצללים הנעים מן המנורה מתחפרים בתוך הקירות. מורדי חש את הלחות מתחת לגופייתו. גבותיו נתקשו, כל כולו מרוכז בנשים שמולו.

"מאיפה אתה יודע את כל זה? היית שם?" שאלה הדסה שחשה את בטנה מתהפכת ברגע שהבינה את משמעות המילה "פדופיל".

מורדי צמצם את עיניו ושיקר: "מכר שלי, שנהג לשחק איתם מדי פעם, סיפר לי".

"אבל איפה היא עכשיו? מי לקח אותה ולאן? הוא באמת נתן להם אותה?" פרצה הדסה בצעקות היסטריות, לאחר שכבר לא הייתה יכולה לשמור על איפוק.

"אנחנו נמצא אותה", ניסתה אימה להרגיעה, אף שהיא בעצמה הייתה בהיסטריה נוראית.

"אין לי מושג, בעלך כנראה פשוט לקח אותה וברח, זה כל מה שידוע לי. היכן הוא החביא אותה אני באמת לא יודע", ענה מורדי לשאלתה.

בהתחלה הוא חשב להרגיע אותן באמירה שאסתר נמצאת עם אביה, אך במחשבה שנייה העדיף להימנע מזה. סיפור כזה יגרור אחריו שאלות וחקירות שיעמידו אותו בסכנה של עדות שקר.

ייאושה של הדסה היה גדול כל כך, כאילו הפורענות האיומה הזאת כבר אמרה את מילתה האחרונה. גל של אובדן גאה בה. מראות אסון החלו להציף את מוחה. אסתר שלה נמכרה לפושע שמתעלל בה ועושה בה כרצונו.

אימה כאילו קראה את מחשבותיה. "אל תכניסי לראשך סטיות מדומיינות, שאולי בכלל לא יהיו. הוא אמר לך שניסים החביא אותה. אנחנו נגיע אליהם בעזרת השם, אסתר תהיה בסדר", אמרה לה והניחה יד על כתפה הרועדת.

קמטי הדאגה המתעמקים של הדסה העידו על חוסר אמון בדברים האלה. בימים שעברו מאז היעלמותה של אסתר היא איבדה ממשקלה והפכה לצל של עצמה. בתוכה התעצמה החרדה. הן היססו שעה קלה, הדסה תהתה בינה לבין עצמה אם לבקש ממורדי שיעזור להן למצוא את בתה או לפנות שוב למשטרה.

"תן לי את שם האיש שסיפר לך את זה, אני רוצה שהמשטרה תתחקר אותו. הוא בטח יודע איפה הם", התחננה הדסה.

"אני לא יכול לומר לך את שמו, הבטחתי לו שאני לא מערב אותו".

"אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות", מלמלה הדסה ללא הרף. האֵימה השתלטה עליה, הדם אזל מפניה ואבד בתוך נפשה המיוסרת. דמותה הדקה כרעה תחת הסבל.

"קומי הדסה, אנחנו הולכות למשטרה", קראה רבקה והחלה למשוך את הדסה לכיוון הדלת.

"אין צורך, כבר הייתי שם ומסרתי למי שצריך את כל האינפורמציה שידועה לי", שיקר מורדי. "הוא הבטיח לטפל בזה בסודיות וברצינות רבה. אהיה איתכן בקשר ברגע שיהיו לי עדכונים נוספים. אני מציע לכן לא לגשת למשטרה. מה שפחות התערבות משטרתית, הילדה תהיה בטוחה יותר, ויהיה קל יותר לשים יד על הפושע". זו הייתה התשובה המורכבת והמוצלחת ביותר שעלתה בראשו באותו רגע.

מוחה של הדסה היה שרוי בערפל, הכעס מוסס את מחשבתה והגביר את מרירותה. היא רצתה לומר דבר מה, אך נשארה המומה ואילמת. יצר הפולמוס מעולם לא היה חזק אצלה, היא הורגלה לקבל מרות בלי לערער על כך. קולה בגד בה, שפתיה רטטו באלם.

כשסיים את דבריו הפנה להן את גבו, ובצעדים נמרצים פנה לכיוון הדלת, שם נעמד סובב את ראשו, זרק בהן מבט קצר ומלמל: "תסמכו עליי, יהיה בסדר". לאחר רגע קט הוסיף: "ועוד בקשה קטנה לי אליכן, אל תכניסו שום זר לביתכן, גם אם הוא אומר שהוא שוטר". הן נשארו המומות. על שתיהן העיק הפחד שנח כאבנים כבדות על ליבן.

בלילה, עת נמו כולם את שנתם, עמדה הדסה ליד החלון, הביטה בירח המלא, וחשה יצורי רפאים מרקדים בתוך ראשה. צינה עברה במורד גבה. מדי בוקר מצאו אותה בניה שכובה על מיטתה של אסתר כשהיא מאמצת אליה את שמיכתה.

בבקרים הייתה נכנסת לחדר הרחצה ושוטפת את עיניה הנפוחות מבכי. בהביטה במראה ראתה אישה שהחיים הביסו אותה, שונה לחלוטין מהנערה היפה שהייתה. כשהחרדה הייתה שבה ותוקפת אותה בכל עוזה, שתתה כוס מים כדי להפיג עד כמה שניתן את הפחד, ומנחמת את עצמה שבקרוב מורדי יביא את בתה הביתה כפי שהבטיח לה.

הערות

1 בגד מסורתי לנשים הנפוץ באיראן, מכסה את האישה מכף רגל ועד ראש.

2 אימא (בפרסית).

3 קציצות העשויות מקמח חומוס ועוף.

4 אלוהים (בפרסית).