התחלות חדשות

עולם חדש נגלה לתמר

תמר גולדמן האטה את נסיעתה כשחבורה של ילדים הקיפה את מכוניתה. הדבר האחרון שרצתה שיקרה היה שמישהו מהם יידרס. מייד כשפתחה את הדלת, זינקו כמה מהם פנימה. בעודה מנסה לחלץ את עצמה מהמכונית, ראתה קבוצה של נערות עומדת לא הרחק ממנה. רבות מהן החזיקו בידיהן תינוקות. תמר ניגשה אליהן.

"אתן יודעות איפה רבקה?" שאלה.

הן הביטו זו בזו ושתיים מהן התרחקו מהמקום, כנראה כדי לחפש את רבקה, האחראית מטעם הקיבוץ על הפליטים מסודאן.

הבוקר נראתה רבקה עייפה כשהגיעה לתחנת טיפת חלב במרפאה שבה תמר עובדת, ותמר קיוותה שהיא לא הלכה לנוח. כשיש לתמר תוכנית היא לא אוהבת לדחות אותה, אבל עכשיו התחילה לתהות שמא הייתה ספונטנית מדי. קודם, התוכנית שלה נראתה לה הגיונית. היא חשבה שתיסע לקיבוץ – רק כעשר דקות נסיעה מאילת – תמצא בזריזות את רבקה, תחזיר לה את פנקס החיסונים ותספיק לחזור הביתה בזמן ולהכין ארוחת ערב. סטיב בעלה אוהב שהמשפחה יושבת לאכול בזמן, ובדרך כלל כשהוא חוזר מצלילה בים הוא רעב מאוד.

תמר לא ביררה היכן נמצאים מגורי הסודאנים, אבל ברגע שפנתה לכביש הגישה לקיבוץ אילות וראתה גברים גבוהים, כהי עור, עומדים בשער, ידעה שהגיעה למקום הנכון. היא פנתה שמאלה לפי השלט שהורה לאכסניית הנוער לשעבר "נוף אילות" וחשה שהגיעה לכפר אפריקאי של ממש. השמש היוקדת ורוח המדבר הקיצית היבשה הגבירו עוד יותר את התחושה.

היא הביטה סביבה. מה חשבה לעצמה, שרבקה תשב בחדר יפה שעל דלתו כתוב "משרד"? נשים התגודדו בקבוצות על הדשא היבש למחצה, מחזיקות תינוקות בידיהן ומיניקות אותם. ילדים ופעוטות התרוצצו במעגלים ורדפו זה אחרי זה. גברים ישבו על יד שולחנות פיקניק ושוחחו. ניירות התעופפו על פני הקרקע בין בקבוקי פלסטיק ריקים. תמר הייתה רגילה לראות במרפאה עולים חדשים כהי עור מאתיופיה שאף על פי שחלקם עדיין לא דיברו עברית, הם גרו בשכונות רגילות בעיר והיו בתהליך קליטה לחברה הישראלית. אבל המקום הזה היה ממש עולם אחר.

עד השעה שלוש התנהל יומה באופן שגרתי. ואז, מבול של אנשים הציף את המרפאה. הם אומנם קבעו תור, אבל תמר ושאר האחיות במרפאה מעולם לא חוו דבר דומה לזה – חיסון עשרים ושניים פעוטות סודאנים בבת אחת.

בהתחשב בנסיבות, הכול הלך די חלק, בעיקר בזכות המתנדבים מהקיבוץ שעזרו להשתלט על הילדים. היו אלה הילדים הכהים ביותר – וגם החמודים ביותר – שראתה אי פעם. תמר תמיד התפארה בכך שהיא מסודרת ומאורגנת, אבל מסתבר שבעיצומם של הצרחות והבכי, שהייתה רגילה להם בדרך כלל, אחד מפנקסי החיסונים נפל על הרצפה. כשסידרה את המשרד בסוף היום מצאה פנקס חיסונים צהוב מתחת לכיסא.

אולי היא לא הבחינה שנפל מפני שהייתה מוטרדת מהוויכוח שהיה לה עם סטיב אמש. היא המשיכה לשחזר אותו במחשבותיה במשך כל היום, ותכננה איך לענות לו טוב יותר הלילה אחרי שהילדים ילכו לישון.

הנערות שיצאו לחפש את רבקה התמהמהו.

"איך קוראים לך?" שאלה אותה אחת מהבנות שהתאספו סביבה.

"תמר. ומה שמך? את מדברת עברית? אנגלית?"

"קצת".

"איפה רבקה? החברות שלך הלכו לחפש אותה?"

"אני בסדר", ענתה הנערה מבלי להבין את השאלה.

תמר נברה בתיקה עד שמצאה את הטלפון ובדקה מה השעה. מוטב שתתקשר לסטיב.

"היי מותק. איפה אתה?"

"מצטער, אנ'לא יכול לדבר". היא יכלה לשמוע את סטיב מתנשף ואת משבי הרוח. "אני על האופניים בדרך הביתה. מה קורה?"

"אאחר קצת. לא תאמין איפה אני – באפריקה..."

"אפריקה?"

"אספר לך פרטים מאוחר יותר. אני בקיבוץ אילות. אחד מפנקסי החיסונים של הילדים הסודאנים נפל לי על הרצפה במרפאה ושמתי לב רק בסוף היום. קפצתי לפה להחזיר אותו, אבל זה לוקח יותר זמן ממה שחשבתי. כשאגיע הביתה אבשל מהר משהו לארוחת ערב. אוהבת אותך". היא תכין את אחת ממנות הפסטה הפשוטות האהובות עליהם במקום את המנה הטבעונית החדשה שתכננה, עם ברוקולי ושמנת
קשיו.

בזמן ששוחחה בטלפון הבחינה תמר בשני ילדים בני חמש ושש, בן ובת, אוחזים ידיים ומשוטטים בחוסר מעש. הילד בכה אבל אף אימא לא ניגשה אליו. באופן אינסטינקטיבי היא התכופפה, הרימה אותו וחיבקה אותו. כאחות בטיפת חלב, תמר הייתה רגילה להרגיע ילדים בוכים, אבל במקרה הזה היא חשה שיש בעיה עמוקה יותר, ולא סתם שריטה או כאב גופני. היא ראתה את עצמה בעיני רוחה, ילדה קטנה, בוכה בכי מר ומחפשת את אימה.

אוי, הוא קל כמו נוצה. מכנסיו הקצרים היו רטובים והדיפו ריח שתן חזק. בגדי העבודה שלה – ג'ינס וחולצה צבעונית – היו רגילים לכך. במרפאה תינוקות הרטיבו ופלטו עליה לא פעם, והיא הייתה צוחקת יחד עם האימהות כשבמהלך בדיקה, תינוק שהושכב על גבו היה מטיל עליה שתן בקשת...

אחותו של הילד התקרבה לתמר והביטה בה בעיניים כהות ורציניות. תמר שלפה טישו מהתיק וניגבה את אפו הזב של הילד. הוא הניח את ראשו על כתפה וכרך סביב אצבעותיו את תלתליה השחורים.

"בּוּבִּי", אמרה, "איפה אימא שלך?"

הוא לא ענה ורק המשיך ליילל.

כמובן, הוא לא הבין עברית.

"מאמה?" באיזו שפה הם דיברו בסודאן? האם המילה "אימא" לא זהה כמעט בכל השפות?

היא פנתה לנשים ושאלה, "מישהי יודעת איפה אימא שלהם?" נראה שהן הבינו אותה אבל רק משכו בכתפיהן.

סוף סוף הגיעה רבקה. "חיפשת אותי? הייתה בעיה עם החיסונים?" היא ניסתה לעצור פיהוק.

תמר ייצבה את הילד על מותנה. "סליחה על ההפרעה, וזה די מביך, אבל איכשהו אחד מפנקסי החיסונים נפל לרצפה, ומצאתי אותו רק כשסגרתי את המרפאה. רציתי להביא לך אותו".

"אין בעיה". רבקה ליטפה אתא ראשו של הילד. "ג'ואי, מה קרה?" הבכי שלו התחלף במשיכות אף ארוכות.

היא הביטה בילדה. "מרי, מה קרה לאח שלך? למה הוא בוכה?"

"איפה אימא שלהם?" שאלה תמר.

"אל תשאלי", ענתה רבקה. "היא נעלמת הרבה".

נעלמת ומשאירה את ילדיה הקטנים לבד?! חשבה לעצמה תמר. רבקה ציינה את העובדה הזאת כל כך ביובש, ללא רגש. כנראה שעומס העבודה נותן בה את אותותיו. תמר בדקה שוב את השעה.

"אני חייבת ללכת עכשיו, בּוּבִּי. הילדים שלי ובעלי חוזרים הביתה עוד מעט", אמרה תמר. היא ניסתה להוריד את ג'ואי ולהתרחק ממרי, אבל הם נצמדו אליה עוד יותר וייבבו.

"אבל אל תדאגו. אני אחזור". היא הביטה בעיניה של מרי.

היא לא הייתה בטוחה מה תעשה, איך ומתי, אבל לאחר שפגשה את הפליטים, תמר לא יכלה להתעלם עוד מקיומם ולהתנהג כאילו לא פגשה אותם מעולם.

כשנסעה הביתה, השמש השוקעת האירה על הרי אדום המשוננים, נוף שהשתנה בהתאם לשעה ולעונה. אור השקיעה הבליט כעת את רכסי ההרים, והגוונים השונים של חום וצהוב הלכו והתעצמו. בתיה הלבנים והנמוכים של עקבה, העיר התאומה של אילת השוכנת מעברו הירדני של הגבול, נפרשו למרגלות ההרים. העיר הייתה קרובה כל כך, אך עם זאת רחוקה, כמו העולם החדש שזה עתה נגלה לה במרחק כמה דקות נסיעה בלבד מביתה.

מעניין מה סטיב והילדים יגידו כשישמעו על המקום הזה.

ארוחת ערב בביתם של תמר וסטיב

"איך עבר עליכם היום?" שאל סטיב כשישבו לאכול ארוחת ערב.

תמר הגישה את האוכל לשולחן אבל מחשבותיה נדדו אל ג'ואי הקטן והיא המשיכה לדמיין אותו נצמד אליה כמו קופיף.

כשתמר הייתה בהיריון עם ערבה, סטיב החליט לדבר עם הילדים באנגלית. מאז השתלב היטב בישראל ודיבר עברית שוטפת, אבל המשיך לדבוק בהחלטתו. "בימינו כדאי לדעת אנגלית", אמר בזמנו, "וככה הם ילמדו את השפה בטבעיות".

ערבה וגל הבינו כל מילה שסטיב אמר, אבל ענו לו בעברית, מה שבדרך כלל קורה כשאחד ההורים מדבר בשפה זרה.

"קיבלתי רק שמונים במבחן במתמטיקה", אמרה ערבה. "המורה מתקדמת עם החומר ממש מהר, והשנה זה קשה כי כל התלמידים הטובים נמצאים יחד בכיתה אחת".

"שמונים זה טוב". סטיב טעם מהפסטה. "טעים מאוד. את תתרגלי לזה. אני זוכר כמה היה לי קשה כשעליתי לכיתה ז'. אבל אני לא יודע אם אתם לומדים לפי אותה שיטה שלמדנו בקנדה".

סטיב והילדים לא התלהבו מהמעבר לתפריט טבעוני, וגם תמר לא הייתה בטוחה אם זה יצליח, אבל לאחר שהסתדרו די טוב כצמחונים, זה נראה כצעד המתבקש הבא. סטיב היה מרוצה מכל מזון שהוגש לו, כל עוד קיבל מספיק. היא שמעה על דיאטת פָּלֵיאוֹ מאחת מחברותיה, אבל הייתה בטוחה שהיא לא תתאים להם. בקיבוץ שבו גדלה לא אכלו הרבה בשר, והיא לא יכלה לתאר לעצמה ארוחות עם סטייק שלוש פעמים ביום.

אולי כטבעונית תצליח להשיל מעצמה את הקילוגרמים העודפים שנוספו למשקלה בהדרגה מאז הלידה של גל. בכל אופן, הערב הם חזרו לפסטה ברוטב כרובית, מאכל שהיה אהוב על כולם.

"גל מותק, איך היה בבית הספר?" שאלה תמר. תמר אהבה להסתכל על בנה כשאכל בתיאבון רב.

"שיחקנו כדורגל והקבוצה שלנו ניצחה". אם לגל היה משהו לספר, היה זה בדרך כלל על מה שקרה בהפסקות.

"מה עם בן? הוא היה בקבוצה שלך?" תמר וסטיב עודדו את גל להתיידד עם הילד החדש שהגיע לכיתה שלו.

"הוא הבקיע שער. עכשיו הוא חבר שלי".

"נהדר". תמר שמחה שהוא הפנים את המסר. "תזמין אותו אלינו אחרי הלימודים".

בלי סלט הארוחה לא מושלמת, ותמר הוסיפה כמה כפות סלט לצלחת של כל אחד מבני המשפחה.

"הוא מגניב והוא יושב על ידי. קודם הוא גר בקיבוץ בצפון, אולי על יד הקיבוץ שבו גדלת, ואז עבר לכאן עם אימא שלו ואחיו הקטן".

סטיב קם, הניח מלון על השולחן וחתך אותו לפלחים. "אחד מהחבר'ה שלי בעבודה הביא מלונים מהמשק של המשפחה שלו במושב. ממש מתוקים".

"לא תאמינו איזה יום היה לי", שינתה תמר באחת את נושא השיחה. היא השתדלה להקשיב קודם לאחרים, אבל סבלנות והקשבה לא היו הצד החזק שלה...

"פגשת עוד תינוק מתוק?" שאלה ערבה. תינוקות שזה עתה נולדו תמיד ריגשו את תמר, אבל היא גם אהבה לספר על הבדיקות והאבחונים שעשו לילדים בני שנתיים, שבמסגרתם התבקשו לעמוד על רגל אחת, על קצות האצבעות, למסור כדור, לבעוט בכדור... היא כינתה את זה "קרקס תינוקות" כי חלקם היו כמו ליצנים קטנים.

"היינו צריכים לחסן היום עשרים ושניים תינוקות סודאנים! הייתם צריכים לראות את זה. כמו פס ייצור".

"הם באו עם האימהות שלהם?" התעניין סטיב.

"הם גרים בקיבוץ אילות באכסניית הנוער לשעבר שהוסבה למחנה סודאנים. חברת קיבוץ אחראית עליהם וגם כמה מתנדבים".

"מי הם, בעצם?" שאל סטיב.

"אלו האנשים השחורים והגבוהים שמסתובבים בעיר?" גם ערבה התעניינה.

"לא יכולתי לשאול אותם הרבה שאלות בין כל החיסונים והבכי ומילוי הטפסים, אבל הבנתי שהם פליטים מדרום סודאן שחצו את הגבול ממצרים. הייתה עליהם כתבה בחדשות בשבוע שעבר, לא? הם עובדים במלונות באילת בשטיפת כלים ובניקיון כי יש מחסור בעובדים".

"קראתי שיש מלחמה בארץ שלהם", אמר סטיב. "מוסלמים הורגים נוצרים, לוקחים את הילדים שלהם לעבדים, מפציצים ומחריבים כפרים שלמים ואנשים גוועים ברעב".

"אז מה נעשה עכשיו?" תמר קמה והחלה להסתובב בחדר כפי שהיא נוהגת לעשות כשהיא מתרגשת.

"מה זאת אומרת 'מה נעשה עכשיו'?" שאל סטיב.

"היום נסעתי אליהם לקיבוץ כדי להחזיר פנקס חיסונים שנפל לי איכשהו במרפאה. הרגשתי כאילו אני נכנסת לכפר אפריקאי, פשוט עולם אחר".

"אפריקה?" גל נשען קדימה. לא מזמן הוא ביקר בחי בר ביוטבתה עם כיתתו, והם ראו שם יענים, ערודים, ראמים ועוד בעלי חיים מסתובבים חופשי בשטח השמורה. מישהו ציין שהנוף המדברי עם עצי השיטה, האדמה החרבה והשיחים היבשים, דומה לסוואנה האפריקאית. מאז, גל אינו מפסיק לדבר על נסיעה לאפריקה כדי לראות אריות, פילים וג'ירפים.

"היו שם שני ילדים קטנים – גיליתי שקוראים להם מרי וג'ואי – והם הסתובבו לבד, וג'ואי בכה אז הרמתי אותו והוא לא נתן לי ללכת".

"איפה הייתה אימא שלהם?" שאלה ערבה, שאהבה לשחק עם ילדים קטנים.

"רבקה מהקיבוץ אמרה לי שהאם נוטשת אותם ונעלמת. אנחנו צריכים לעשות משהו! חשבתי שכדאי שניסע כולנו לבקר אותם מחר ונביא להם כמה מהצעצועים הישנים שלכם". קצב הדיבור של תמר נהיה מהיר.

"זו אפשרות", אמר סטיב. "אבל מחר תכננו מסיבת יום הולדת ליוסי. ומוחרתיים יש לך ריקודי עם ולערבה יש בלט".

היא אהבה את סטיב אבל לפעמים הוא היה כל כך רציונלי, שזה שיגע אותה. כמובן, היא לא תזניח את המסיבה של יוסי, בחור שאחותה מיכל נמצאת איתו בקשר לאחרונה. ויפה שסטיב יודע עד כמה היא אוהבת לרקוד ריקודי עם, שעליהם גדלה בקיבוץ ושגם עוזרים לה לשמור על כושר, אבל ברור שעכשיו ג'ואי ומרי והעזרה לפליטים יותר חשובים לה.

"אל תדאגי, הם יישארו פה עוד הרבה זמן", הוסיף סטיב. "לא אכפת לי ללכת לשם, אבל בואי נחכה לשבוע הבא, ונתכנן משהו לא בחיפזון". ערבה וגל קמו מהשולחן והתכוונו ללכת לחדרים שלהם. הם לא אהבו לשמוע את ההורים שלהם מתווכחים.

"רגע אחד, תורו של מי לשים את הכלים במדיח?" שאל סטיב. גל ניגש לכיור כשהוא גורר את רגליו וערבה חייכה כשלקחה מטלית לנגב את השולחן. "אבל צעצועים זה רעיון טוב. בכל מקרה אתם צריכים לסדר את החדרים שלכם, אז תוכלו לתת לילדים האפריקאים האלה דברים שאתם לא משתמשים בהם יותר".

סטיב קם מהשולחן והתיישב על הכיסא האהוב עליו כדי לקרוא את "המלט". לא היה לה מושג מה הוא מוצא בשייקספיר, אבל בשבילו זה כמו לצפות בסדרה מרתקת. הוא קורא אותו בשקיקה ותמיד יש לו ציטוט של שייקספיר בהישג יד.

"משהו חם לשתות?" תמר הכינה לעצמה קפה.

"אני לא מבין איך את יכולה לשתות קפה בערב ועדיין לישון בלילה", העיר סטיב.

"הקפה לא משפיע עליי. מה שמשאיר אותי ערה זה דווקא מחשבות מטרידות". המרדנות והאינדיבידואליזם שאפיינו אותה בעבר "הרימו ראש". היא לא צריכה שהוא יגיד לה מה לעשות. היא גדלה בבית ילדים בקיבוץ, ואפילו ההורים שלה לא יכלו לומר לה מה לעשות. היא בקושי ראתה אותם. בכל אופן, לא מזמן קראה כתבה שטענה ששתיית קפה טובה לבריאות. יהיה לה קשה לוותר על ארבעה ספלים ביום.

"תודה, ברווזונת", כך כינה אותה וטען ששייקספיר הטביע את המונח דאק (ברווזונת) ל"יקירתי". "מה עם תה נענע מהגינה?"

תמר קיוותה שמשפחתה תתלהב כמוה מהפליטים. היא וסטיב היו שונים מאוד, אבל הוא יצטרך לשנות את דעתו.

מרי וג'ואי צריכים אותה וגם שאר האנשים המסכנים ההם. ערבה וגל ימצאו כמה צעצועים הערב והיא תחזור מחר לבדה לקיבוץ אחרי העבודה. היא לא תתעכב שם לאורך זמן. הרי היא הבטיחה למרי וג'ואי שתחזור. הערב תכין את העוגה ליוסי, ומיכל יכולה לעזור עם כל היתר.

אולי לא כדאי להזכיר עכשיו את השיחה שלהם מאמש. היא צריכה ללמוד לשתוק. היא קראה שוב ושוב את הפסוקים ממשלי שמדברים על הלשון, אבל ליישם אותם בפועל – זה כבר עניין אחר. אפילו הבוקר בפרקי הקריאה היומית שלה בכתובים, היא קראה במשלי, "ברוב דברים לא יחדל פשע; וחושך שפתיו משכיל" (י 19).

מה הטעם בכלל להתווכח עם סטיב על הגדלת המשפחה? הוא חשש שהם לא יוכלו לפרנס עוד ילד, ואילו היא רצתה הרבה ילדים כדי לפצות על התחושה שלא הייתה לה משפחה אמיתית בקיבוץ. אבל אחרי שנים שניסו ושלוש הפלות מאז שגל נולד לפני אחת עשרה שנים, היה זה ויכוח טיפשי. בגלל הלחץ הנפשי היא לקחה פסק זמן והפסיקה לנסות, אבל עכשיו כשהרגישה שהיא שוב מוכנה לפני שיהיה מאוחר מדי, סטיב אמר שהמשפחה שלהם מושלמת כפי שהיא.

מחדרי הילדים היא שמעה את ערבה וגל מתלבטים אילו צעצועים לתת. יש להם צעצועים בשפע ואילו לילדים הסודאנים לא היו צעצועים בכלל. אין צדק בעולם. היא תמיד נלחמה למען הצדק ועוד זוכרת שהלכה עם קבוצה מהקיבוץ להפגין למען מסורבי העלייה מברית המועצות וביקרה במרכז קליטה לעולים מאתיופיה שהוטסו לארץ מסודאן ב-1985. ועכשיו משפגשה את הפליטים הסודאנים, היא לא יכלה להתעלם מהם.

מחר מחכה לה יום עמוס. היא ומיכל תכננו את מסיבת יום ההולדת הזו כבר הרבה זמן, אבל קודם היא תקפוץ לקיבוץ כדי לברר עוד פרטים על מרי וג'ואי. במסגרת עבודתה כאחות במרפאת ילדים היא אמורה לדווח על מקרים של התעללות או הזנחת ילדים. אימא לא יכולה סתם כך לעזוב שני ילדים קטנים לבדם.