לא כזה סיפור

שער ראשון

אימפרזה ללא חשש ליפתית
וילקוט הכזבים של סבתא שושי

בישולי עקום

"יאיר הוא הרבה דברים, אבל בשלן הוא לא", עדכנה אמא שלי את אשתי רגע אחרי ששברתי את הכוס והרב אישר שהקידושין חלים.

אשתי צחקה. "לא נורא, כל עוד הוא יודע להבחין בין קולורבי לשומר אנחנו נסתדר".

אמא שלי חייכה חיוך היסטרי ורצה להכין כמה עותקים מהכתובה, לכל מקרה שלא יבוא.

ובאמת אשתי עמלה קשות בשנת נישואינו הראשונה כדי להביא אותי לעמידה בתנאי סף של בגיר שלא בילה כל חייו סגור במחנה פליטים.

"קישוא זה מלפפון עם כתר", היא הסבירה לי כשהתקשרתי מבוהל מהמכולת כשהבחנתי במילה לא מוכרת ברשימת הקניות, "ושומר זה הירוק שנראה כמו בובת טרול עם קשרים בשיער".

מפה לשם השנים חלפו להן, ולצערה של היעקבינית אמנם גישרנו על כמה פערים אינפורמטיביים, אבל לבישולים ממש מעולם לא גלשנו. וזכורה לרעה הפעם ההיא שבה נותרתי לבדי עם הילדים והחלטתי להכין להם פנקייק. "כמה קשה זה יכול להיות?" שאלתי את עצמי, ואז עצמי שכח להוסיף חלב לבלילה, ואת מה שיצא בסוף לא היו מחלקים אפילו בכלא.

"הפנקייק של אמא הרבה יותר טוב", רמז לי הקטן בעדינות המאפיינת בני גילו.

"אבל עם בלילת הפנקייק של אמא אי אפשר להדביק לבנים, נכון?" החזרתי תשובה ניצחת והלכתי למרוח להם שוקולד בפיתה.

אבל לאחרונה חלה תמורה חמורה בחלוקת הכוחות בבית, עת אשתי החליטה שמשהו אחד אני צריך ללמוד להכין, ושהמשהו האחד הזה צריך להיות חמין.

"חמין זה לא מסובך וזה משהו שאתה יכול להשתלט עליו, אתה הרי טוב בלעקוב אחרי הוראות, נכון?"

"זה נכון, אבל אני נגד", עניתי.

"זו הוראה".

"אוקי, מה שתגידי".

אחרי שעיכלתי את המציאות החדשה פניתי בעצתה של אשתי לידידי צור מתן, שנודע כאיש שמכין חמין מוצלח, כדי שיכווין אותי.

"אני צריך את התפריט שלך לחמין", אמרתי.

"קוראים לזה מתכון", הוא ענה.

ניתקתי והתקשרתי לחבר אחר. כזה שלא קופץ על כל הזדמנות כדי להתנשא עליי.

החבר האחר שלח לי בוואטסאפ את המתכון הסודי שלו לחמין, ומה אני אגיד לכם רבותיי, מי ידע שיש כל כך הרבה קטניות בעולם? שיש לי בבית גם שעועית לבנה וגם אדומה? כמו איזה רוטשילד!

אתם ידעתם שחיטה זה משהו שיש לאנשים בבית? אצלי בבית, חיטה! וגם חומוס יש אצלנו! בצורתו הטרום־ממרחית! כאילו אנחנו חיים בכוננות שולם־זוכער מתמדת.

המון דברים גיליתי על המטבח היעקביני, המון סודות מן הצומח טמונים במגירות ביתנו הקט, ואת כולם צריך להשרות לילה לפני מאיזושהי סיבה. וגם לברור, ה' ירחם.

אבל כבר אמרו חז"לינו ש"אין חמין אלא בבשר", אז ניגשתי לקצבייה כדי להשיג נתח בשר טוב לחמין.

"איזה מספר נתח אתה רוצה?" שאל הקוזאק עם הסכין.

מסתבר שמחלקים את הנתחים לפי מספר. כל יום לומדים משהו חדש.

"תביא לי את הנתח הכי טוב, נתח מספר אחת!" אמרתי בלי לדפוק חשבון. מה אני פראייר לקחת נתח שהגיע למקום שלישי או רביעי? אם כבר לפנק אז עד הסוף.

רק שבוע אחרי זה גיליתי שהנתחים מחולקים למספרים לפי סוג הנתח ומיקומו בגוף, ולא לפי "כמה פצצתי הוא נראה". איתרע מזלי ונתח מספר אחת, הלא הוא האנטריקוט, נהדר להמון דברים. חמין הוא לא אחד מהם. בישול במשך שעות בחום גבוה הורס את הנתח ומעמיד בסכנה את כל החמין. כמובן שבזמן אמת אף אחד לא ידע להזהיר אותי על כך, כי הקוזאק לא שאל למה אני צריך את הבשר ולאשתי לא גיליתי כלום כי רציתי שזו תהיה הפתעה. ובכן הפתעה באמת הייתה. לכולנו.

וכל הסיפור הזה יכול היה להירשם כאפיזודה משעשעת בחיי הזוגיות שלנו, אלמלא העובדה הפעוטה שאשתי הזמינה אורחים לארוחת שבת.

כן. הזמינה אורחים כדי "לחגוג את החמין הראשון של יאיר". עד כדי כך האהבה אליי סימאה את עיניה. מסכנים הזוג קליין, אשתי יכלה באותה מידה להזמין אותם לבלוע מלט באתר הבנייה הסמוך. כי כאן המקום לספר, שלא רק שהנתח היה לא נכון, גם התיבול שהוגדר לי כמשהו שעושים "לפי הטעם" לא לקח בחשבון שלסחבק אין טעם. הכורכום והפפריקה מעולם לא היו יותר דומיננטיים. שלא לדבר על הפלפל השחור שהתעקשתי לשים באותה כמות כמו הכורכום כדי שלא יאשימו אותי באפליה על רקע צבע או מוצא אתני.

לזכותי ייאמר שהצלחתי לחמוק מהטעות הקלאסית של לשרוף את החמין. אני הלכתי על הטעות הקלאסית של להציף את החמין בעודף מים. כמו תותח.

אז בארוחת השבת אשתי הנבוכה הגישה לזוג קליין החביבים מרק חמין שהצליח להיות לא אכיל מכמה סיבות שונות שהצטרפו לזוועה קולינרית אחת מגובשת.

"זה נתח מספר אחת!" התגאיתי בפני הסועדים כמו מטומטם, "רק הטוב ביותר בשבילכם". גברת קליין טעמה מהחמין ראשונה, והפרצוף שלה התחלף מלבן לאדום במהירות הבזק. "אלה בדיוק הצבעים של השעועית ששמתי בחמין", הערתי בחביבות.

סמול טוק זה חשוב.

אשתי קראה את המפה ומיהרה לטעום בעצמה את החמין. למפרע היא סיפרה לי שרצתה לירוק מיד את החתיכה, אבל הנתח המקולקל כנראה שיבש לה באופן רגעי את שרירי הלסת והיא נשארה תקועה עם מבט קפוא של אימה על פניה.

"אני חושב שאני אוותר על החמין, פשוט אכלתי ארוחה גדולה בשלישי בערב", אמר מר קליין בחוכמתו וחזר לסלטים. אחרי התגובות המעורבות טעמתי גם אני את התבשיל, ואני מודה שהרגיש לי שמשהו לא לגמרי כשורה. "אולי צריך להוסיף עוד כורכום", אמרתי.

"לא!" צרחו שלושתם והרחיקו ממני כל דבר שעשויים לתבל בו.

"אוקי, אז הניסיון הראשון לא צלח", אמרה אשתי בתחקיר האירוע שערכנו במוצ"ש, "אבל בפעם הבאה יהיה מוצלח יותר".

"לא התייאשת ממני?" שאלתי.

"צריך קצת יותר מזה כדי שאני אתייאש מהתקווה שתבשל", היא ענתה כאילו לא הרעלתי אותה רק שעות ספורות לפני כן.

"אין כמוך מאמי", מלמלתי בתסכול והלכתי לעדכן את המתכון שלי לחמין.

"פעם הבאה להוסיף כוס מלח", רשמתי לי. זה כבר ישבור אותה.

הבובה גמליאל

בני השני, הלא הוא הסנדוויץ', חזר לו מהגן ביום שישי שעבר עם כתר אבא של שבת, חיוך מרוח אלי פנים ותיק חשוד למראה על הגב. "מה יש בתיק?" שאלתי אותו. "זה גמליאל", הוא ענה, ולי לא נותר אלא לקוות שגמליאל המדובר הוא איזה צב מחמד ולא חבר מהגן שלא בא לבן שלי טוב בעין.

ובאמת כשנכנסנו הביתה הילד שלף מהתיק את גמליאל, בובה בגודל טבעי עם מבט מזוגג. "מה טיבו של גמליאל זה?" שאלתי את בני, שלא הבין מה אני רוצה.

"מה הקטע של הבובה?" שיניתי דיאלקט.

"כל אבא של שבת מקבל את גמליאל לשבת, וכל אמא מקבלת את שפרה", הוא הסביר. מה המטרה של האימוץ החד יומי הזה, אל תשאלו אותי. מה שברור היה זה שהילד מצפה שתעבור על גמליאל שבת חווייתית שאת מעלליה הוא יוכל לחלוק עם שפרה בראשון בזמן שהם תחובים יחד בארון בגן. המחשבה הראשונית שלי הייתה להתעלם מגמליאל הצמרירי ולהתרכז בילדי הבשר שיש לי בבית ודורשים את מרב תשומת ליבי ואיזו צרחה בריאה מדי פעם. אבל אז הסנדוויץ' הושיט לי קלסר חשוד שמונח היה בתיק יחד עם רבן גמליאל. הקלסר יימח שמו הכיל ארכיון של כל השבתות שעברו על גמליאל הנ"ל, כפי שתועדו על ידי הורי הגן שזכו לבלות שבת בצל שכינתו. כמה שקרים הופיעו בקלסר הזה רבותיי, שלא תדעו. "שמחנו מאוד לבלות שבת במחיצת גמליאל המתוק", פתחה אחת האמהות, כאילו אירחה לשבת את תת אלוף במיל' אביגדור קהלני, "יואל לקח את גמליאל איתו לתפילה והכיר אותו לחברים מבית הכנסת, ששיחקו איתו והתפללו איתו בתפילת הילדים. גמליאל ישב איתנו בשולחן השבת, שר איתנו מזמורים ואפילו עזר לפנות כלים! נשמח לארח אותו שוב בעתיד, משפחת ברייטוף".

כל הקלסר היה מלא בהאדרה חסרת בסיס של סחבת הבד גמליאל, שכמו מועמד שמאל לראשות ממשלה קנה לו אוהדים רבים בעזרת שתיקה איתנה ודעות אמביוולנטיות לגבי כל תחומי החיים. "יש פה תחרות סמויה בין ההורים", עדכנה אותי אשתי שקלטה את גמליאל מקילומטרים, "צריך לעשות דברים עם הגמליאל הזה בשבת כדי שנוכל לעוף עליו בקלסר".

"בואי נדחוף אותו לסל כביסה", הצעתי בסיעור מוחות ראשוני, "הוא יחזור משם עם סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה, שפרה לא תאמין". אשתי לא התחברה לכיוון. מצד שני גם לחוות איתו חוויות יותר מתונות לא הייתה באמת אופציה, כי גמליאל הזה כבר ראה הכול בימי חלדו, כפי שמבואר היה בדברי ימיו, הלא הוא קלסר השקרים.

"עם נבר תתבר", אמרתי לאשתי לבסוף. "עם אשתך דבר עברית", היא החזירה. אבל אני פשוט חטפתי את הקלסר והתחלתי לכתוב:

"כולנו התרגשנו מאוד כששמענו שגמליאל יבלה איתנו את השבת. יאיר התרגש במיוחד, כי אח שלו היה עם אבא של גמליאל באותו טנק בצוק איתן. לארוחת הערב גמליאל הכין את הרקוט קרומפלי המפורסם שלו והתעקש לשיר את כל הסולואים בפיוט 'בתי צאי מבית כלא'. למחרת גמליאל התעורר בשש בבוקר כדי להספיק לטבול לפני התפילה, ואז ביקש לעלות מוסף כי יש יארצייט לסבא שלו, שהיה בובת גרב שברחה מאירופה ערב עליית המפלגה הנאצית לשלטון.

אחרי תפילת ילדים, במקום סוכריות גמליאל חילק לילדים דפים של נחמה ליבוביץ' על הפרשה והמליץ למלא אותם במוצאי שבת ולשלוח אליו לבדיקה. בצהריים גמליאל נשאר ער ושיחק בבובות, מה שהעיף לכולנו את הראש בחינת 'צבת בצבת עשויה'. בקיצור הייתה שבת נהדרת ונשמח לביקור נוסף שלו בקרוב.

נ"ב: גמליאל סיפר שאבא ברייטוף לא התעורר למנחה של שבת".

הכנסתי את הקלסר חזרה לתיק ותחבתי פנימה את גמליאל על ראשו ועל כרעיו. יומיים לאחר מכן אבא ברייטוף בכבודו ובעצמו ניגש אליי בשעת האיסופים. "שמעתי שעברה על גמליאל חתיכת שבת..." הוא אמר. "כן, אתה מכיר את גמליאל", החזרתי, "טורף את החיים".

העברנו כמה רגעים מביכים בשתיקה יחד, ואז חיוך התפשט על פניו של אבא ברייטוף האהוב והוא טפח לי על השכם כאח. "אז גם אתם לא הוצאתם אותו מהתיק כל השבת, הא?"

הקול קול יעקבי

אשתי נכנסה למטבח חיוורת כסיד ולא אמרה מילה.

"לא, כי אמא שלך", פתחתי במגננה לכל מקרה שלא יבוא.

"זה לא זה", היא אמרה. "זה הגדול, הוא שאל אותי עכשיו איך באות מפלגות לעולם". נשימתי נעתקה.

נכון, כל הורה יודע שיגיע הרגע שבו הילד שלו יתחיל לשאול אותו שאלות על טבעה של, בהיעדר מילה יפה יותר, פוליטיקה, אבל שום דבר לא יכול באמת להכין אותך לרגע שזה קורה. היעקבינית התאוששה ראשונה. "אני מניחה שעדיף שישמע מאיתנו ולא מאיזה חבר שאבא שלו חבר מרכז", היא אמרה ואני הנהנתי, תוהה לעצמי מדוע הילד לא הרגיש בנוח לבוא לאבא שלו עם השאלה הזו.

אני זוכר את עצמי ילד קטן, ניגש בתמימות לשאול את אבא שלי איך בחירות דמוקרטיות עובדות ומה תפקידה של כל רשות. אז זה היה דור אחר. "כשאבא ואמא שמים פתק בקלפי, אז אחרי כמה חודשים יש ממשלה, וזה כל מה שאתה צריך לדעת בינתיים", הוא היה מסביר במבוכה ובזה מסיים את הדיון. לכן הבטחתי לעצמי שאצלי זה יהיה אחרת. אני הורה ניו־אייג'י ואני אענה לילד שלי על כל השאלות בלי להתבייש. כמובן שלא צריך להיכנס לכל הפרטים הקטנים, אבל חובה לתת לו את התחושה שלא מסתירים ממנו כלום.

"תראה, חמוד", התיישבתי לידו בסלון יום למחרת, "כשגוף פוליטי מתפתח אז מתחילים להיווצר אצלו רצונות מסוימים, דחפים כאלה ואחרים שגורמים לו לרצות להיות בשלטון. חשוב לי שתבין שהתאווה הזו לכוח היא ביסודה משהו בריא ויפה, ואם אתה מרגיש שגם אתה רוצה להגיע לעמדה שבה תוכל להוביל אחרים בדרך שאתה רואה לנכון, אני רוצה שתדע שאני ואמא נעמוד לצידך בתהליך הזה".

הילד לא מצמץ.

"חשוב גם שתבין שהתקשורת והסרטים שאתה רואה ינסו לשכנע אותך שפוליטיקה זה דבר מלוכלך שחייב להיות מאוד גס, אבל אנחנו מאמינים שפוליטיקה יכולה וצריכה להיות דבר יפה בתנאי שאתה רציני ומחויב לאידיאל שבשמו אתה רוצה להשפיע, ושיש לך אהבה אמיתית לציבור שאתה שלוחו. במקרה כזה התעסקות בפוליטיקה זה דבר רצוי ואפילו מצווה". סיימתי והבטתי בבני בשביעות רצון.

"מה זה חוק בדר־עופר?" הוא ירה פתאום בלי למצמץ. הנוער של היום הרבה יותר מתקדם ממה שאנחנו היינו, מסתבר. נתפסתי לגמרי לא מוכן.

"אתה עדיין לא צריך לדעת את זה", עניתי לו, "לא שיש מה להסתיר, זה פשוט מאוד מסובך וחבל שתטריד את הראש שלך בזה עכשיו".

"אבא של יוגב אומר שחוק בדר־עופר זה כשנשארות שאריות של מנדטים ואז מחלקים אותם בשיטת הממוצעים הגבוהים ביותר". אבא של יוגב כנראה מאוד ליברלי בחינוך שלו.

"אצלנו בבית לא מדברים על חוק בדר־עופר", אמרתי ליעקבין הקטן, "יש לך שאלות אחרות?"

הוא השתתק לרגע ואז שאל במבט מודאג, "אבא, לאן הולכות מפלגות כשהן מתות?"

את זה כבר ראיתי מגיע. "ראשית כול, בן יקר, כשגוף פוליטי נמצא על ערש דווי, הוא לרוב לא יודע בכלל שהוא עומד למות, והרבה פעמים הראש ימשיך להתנהג כרגיל".

"ומה אז?" שאל הילד.

"ובכן אחרי שהגוף הפוליטי מת סופית, האיברים השונים שלו תורמים את עצמם לגופים אחרים, שבדרך כלל דוחים אותם מחוסר מקום או עניין".

"למי אתה מצביע, אבא?" הוא שאל אותי לבסוף.

"אני לא יודע עדיין, ילד", עניתי.

"אבא של יוגב אומר שאסור להצביע למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה".

"אבא של יוגב לא מחליט בשביל אף אחד", התעצבנתי.

הילד קלט שמיציתי את אבא של יוגב והשתתק קצת. "אבא", הוא אמר לבסוף, "זה בסדר שבינתיים אני לא אתעניין יותר בפוליטיקה?"

"זה בסדר גמור, ילד״, עניתי, "יש עוד זמן עד שתצטרך להתעסק בזה. פוליטיקה זה למבוגרים".

"אבל זה נשמע כמו משהו של ילדים", הוא זרק בדרכו לחדר.

"צודק", חשבתי.