אני אקרא לך מליכה

פרולוג
פגישה גורלית במרוקו

"Bonne Soirée", אני שומעת קול המצליח להפתיע אותי, נושאת לעברו את העיניים שלי שהיו נעוצות בשולחן עץ מגולף שנראה כמו מגזרת נייר, ונשימתי נעתקת. מולי עומד איש גבוה ורחב גוף, פרצופו עגול ועיניו גדולות. מאוד מזכיר לי אחדים מבני דודיי, כפי שאני זוכרת אותם מהילדות. לגופו מכנסיים וחולצה פשוטים, לראשו קסקט אמריקני אפור ודהוי. על זרועו השמאלית תלוי ז'קט בצבע בז'. הוא מסיר מראשו את הכובע ביד שמאל ומגלה את פדחתו העירומה כמעט. הוא מושיט לעבר ז'אן את ידו הימנית.

"נעים מאוד", הוא ממשיך, ומתקרב, כשהוא מושיט לעברי את ידו בידידות מופגנת. מבטי נעצר בעיניו. הן בהירות כל כך, ואיני יכולה שלא להיזכר בתיאור של אימי את אחותה היפה, בהירת העיניים. אני לוחצת את ידו וחשה אצבעות חזקות, שמגען חמים ומרגיע.

"אני מחמוד סימון, הבן של פלורי, אחותה של מסודי. ואת? את, השכנה של מסודי, כן? כך אמרת לי בטלפון". שפתו היא ערבית מהולה בצרפתית שבורה. מן ערבוב משונה, שחוטאים בו רוב המרוקאים. הם כל כך מורגלים לדבר בשתי השפות הללו, שכאשר שכחו מילים בערבית, השלימו אותן בצרפתית ולהיפך.

ידי רועדת בידו. כף ידי מזיעה ומפתיעה אותי. זוהי תכונה שאינה מוכרת לי ביום-יום. אני מישירה מבט ומגמגמת תשובה חיובית, חיוך עולה על פניו. הוא מעודד. גופו רפוי, מבטו חביב ונוסך ביטחון. לרגע אני מצטערת על ששיקרתי לו. על שבשיחת הטלפון המוקדמת בינינו סיפרתי כי אני שכנתה של אימי. ייתכן שטעיתי? האם לא היה עדיף להיות אני עצמי, בתה של אמי, אחותה של אמו, שהרי אני עומדת מול בן דודי הנידח ומגשימה ברגע זה ממש חלום בן שנים?!

אבל הוא מחייך ומודה בעליצות שהוא שמח לפגוש מישהו שמכיר את דודתו. "בואו שבו", הוא אומר לי, ולבן זוגי ז'אן הניצב לצידי, ובתנועה בוטחת מוביל אותנו אל פנים המסעדה.

שעה קלה לפני כן אני מוצאת את עצמי צועדת ברגליים רועדות, ז'אן אוחז בידי, על חוף האוקיינוס האטלנטי בעיר אגאדיר בדרום-מערב מרוקו. רצועת חוף מתוחה בצורת קשת מתונה עם חול דק בצבע זהוב שמשי. הים בגווניו התכולים רגוע הבוקר, ומימיו מתמסרים לקצב גלים קבוע, המעלים קצף לבן ועדין ומסמנים את צורתו המתעקלת.

אנו צועדים על החוף ולא על הטיילת. אם יש ים ויש חול, רגליו של ז'אן נמשכות אליהם כמו מגנט אל פלדת אל-חלד. מזמן הבנתי כי זה בלתי נשלט. אנו הולכים בסללום, בין מיטות שיזוף וכיסאות פלסטיק לבנים הפזורים על החוף, ממתינים לשוחים, למטיילים, לתיירים, שהשמש הנעימה של האביב עדיין חמה להם מדי בשעת צוהריים זו.

סככות של כפות תמרים נטולות צל מחכות גם הן לצחוקם של ילדים, לזוגות אוהבים או סתם לבני נוער שיחמקו מבית הספר אל הים. אני נזכרת בי ובחבריי, כיצד חמקנו מבית הספר התיכון במעגן מיכאל כדי להסתובב על החוף, להסתודד בגומחות הכורכר, לקחת שאיפה מסיגריה אסורה, להתנשק נשיקה ראשונה.

"כנראה שזה זה", מצביע אישי, וקולו מביע את הביטחון העצמי שלו, שאני כל כך זקוקה לו ברגעים שכאלה. הוא מצביע על מרכז מסחרי קטן בטיילת, המלווה את חוף הים ומותחת קו של אריחים אדומים. רצועה מודרנית ותיירותית המושכת אליה בימים חמימים אלפי מטיילים. עצי דקל לצד קקטוסים ושיחי אגבה, צמחייה מדברית נטועה בקבוצות צפופות אפרפרות המפארות את הטיילת. קבוצות הדקלים בולטות עד לקצה האופק, עד לאן שעינינו רואות. אני מביטה אל הכיוון שאליו מצביע ז'אן, ורואה במרכז הטיילת מבנה מתומן, חדש ומודרני.

"יש לנו עוד זמן עד לפגישה, בוא נטייל כאן קצת", אני משיבה ומושכת את ידו אל גופי. מנסה להטעין אבריי בביטחון שמוקרן מז'אן, למשוך את הזמן ולהרוויח עוד כמה דקות של שקט, לפני הרעש הגדול שיפקוד את ליבי.

"מאוד יפה כאן. מאוד מודרני, לא דומה לשום מקום שבו הייתי במרוקו לפני כמה שנים", ממשיך ז'אן ואינו מנסה כלל להסתיר את התפעלותו.

"אתה יודע למה זה כך?" אני מגיבה, גאה להפגין את ידיעתי, "בשנת 1960 העיר הזו נחרבה ברעידת אדמה חזקה. אחת מרעידות האדמה הכי קשות שהתרחשו בעת החדשה. עשרות אלפים נהרגו. העיר נהרסה. הייתה פה גם קהילה יהודית גדולה מאוד, מעטים ניצלו. לאחר שנים בנו עיר חדשה ומודרנית, וזה מה שאנחנו רואים כאן היום".

"אני מאוד אוהב אותה. היא נקייה ויפה", הוא מתרשם. ואני? אני דווקא אשמח לראות את החורבות של העיר העתיקה שהייתה כאן. מושבה פיניקית ואחר כך עיר נמל פורטוגלית. "אם יהיה לנו זמן, אשמח שנראה את השרידים הארכיאולוגיים שנשארו מאז."

"ברור", הוא משיב לי בחיוך גדול. "איך תצליחי להירדם בלי כמה שרידים ארכיאולוגיים", הוא מוסיף בהומור, ומושך אותי איתו אל ספסל מתכתי שניצב בשולי הטיילת, על החוף. מבטינו מופנים אל המים ואל האין סוף, לא לאחור, אל המסעדה, שבה תתחולל בעוד רגע הדרמה.

מזג האוויר האביבי מושלם ומבשר טובות. להקת שחפים נוחתת על המזח, לא רחוק מאיתנו. אני נועצת באחד מהם עיניים פקוחות לרווחה. גוף גוצי בצבעי אפור ולבן אוחז יציב בסלעים החלקים. מקורו צהוב ורחב. רגליו קצרות ומוצקות. שחפים גדולים במיוחד. הרבה יותר גדולים מהשחפים שאני מכירה מחופי הארץ שלי. הם מרשימים. אני מתקשה לנתק את עיניי מהם. הדייגים סביבם שולים דגים מן הרשת שנמשכה מהמים. השחפים חצופים ומלאי ביטחון, עומדים קרוב. מנסים לקחת חלק מן השלל. הם מצליחים להגיע קרוב, אך מסתפקים בדגים הפגומים שנזרקים לעברם מידי הדייגים. זה לא מעט. על פי גודלם, ניתן לנחש כי הם אוכלים יפה. שלדי דגים רבים ושלדי הדיונונים הסידניים, שעליהם אנו דורכים בהליכתנו, הם עדות לשפע המזון הימי שיש להם.

גם ז'אן מהופנט. הוא מצלם ללא הפסק. יש לו מצלמת פילם גדולה שמתנדנדת על חזהו, ובידו מצלמת וידאו. הוא לא מפסיק לתעד את חיינו בתמונות, ומעודד אותי לעשות זאת בכתיבה. כל אחד ישאיר עקבות אחרי לכתו מן העולם. הצלם, את תמונותיו, האומן, את יצירותיו, המשורר את שיריו, החוקר את מחקריו. לי זה מובן מאליו ואף מרגש, שכן אדם עובר חיים שלמים, מסע מלא חוויות ותובנות ומסרים שיש לו לתת לעולם. ומה איתי? האם אלך בלי להשאיר אחריי כלום? שום עקבה? אולי איזה עקב קטן?

נדמה כי העיר מתחילה להתעורר משנת הצוהריים שלה. לפנינו כעת קבוצת ילדים, לבושי בגדי-ים, גופם הקטן בתזוזה מתמדת. הם משחקים בחוף. מעמיסים חול אל תוך דליי פלסטיק ושופכים, מעמיסים ושופכים. הם בונים מגדלים מהחול הדק, ועתה הם צועקים לעבר הוריהם, מבקשים להסב את תשומת ליבם לגובה המגדל, לפני שיתמוטט. תסתכלו עליהם, אני מתחננת בליבי אל חבורת המבוגרים העסוקים ביניהם בוויכוח. הקדישו רגע למגדל שבנו, וגם להתלהבות של ילדיכם.

זוג אוהבים אוחזים ידיים. הם חולפים על פנינו. מטיילים על החוף ברגלים יחפות. זוהי אגאדיר המודרנית במיטבה, תמונה כזו לא תתרחש ברבאט הדתית, אני מניחה. ז'אן מסיר את סנדליו ומשחק בחול הזהוב באצבעותיו. אם לא הייתה לנו פגישה בקרוב, הוא ללא ספק כבר היה רץ אל תוך המים, שוחה וצולל, מדבר בעיניו עם הדגים. הוא אוהב אותם, את בעלי החיים, ביבשה ובמים.

אני מתבוננת בכפות רגליו, העורמות את החול ביניהן ומהדקות אותו כתל שוב ושוב. איזה חוסר צדק. הוא, שגדל בתוך נופי הגלויה של שווייץ, מעדיף דווקא את הנוף הים תיכוני. את הים והחול. אני מתחמקת מלהיכנס למים. כל מים, למעט מקלחת חמה, נועדו מבחינתי להנאת המבט, לעינוג העיניים. פחות לגעת, פחות לשחות. האם זה מכיוון שנולדתי במדבר? האם עם נשימתי הראשונה ינקתי גם את הנוף שניבט מחלונות בית החולים סורוקה? האם רוב בני האדם לעולם אינם מסתפקים בנוף הולדתם, ועורגים גם אל נופים אחרים?

"על מה את חושבת?" הוא שואל לפתע תוך שהוא משחק באצבעות כף ידי, מבקש לייצר משוואה מאוזנת עם אצבעות כף רגלו. אני לוקחת נשימה עמוקה ומלוחה. "עליו, על מחמוד סימון. בן דודי החדש. איך הוא נראה? למי הוא דומה? האם אני אזהה בפרצופו את אחד מאחיי? מבני הדודים שלי? אולי את סבתי? איך ארגיש כשאראה אותו? יש לי כל כך הרבה דברים לברר איתו, לשאול. אני לא יודעת מהיכן להתחיל."

"אני סומך עלייך, הרי עשינו חזרות, זוכרת? כתבנו שאלות. עוד תגלי כי ברגע שנשב לדבר, ההתרגשות שלך תדעך, ואת תדעי מה לשאול את בן הדוד שלך. אני בוטח בך שתזכרי הכול, ואם תתבלבלי, אני כאן. השאלות נמצאות גם אצלי בראש."

הביטחון שאני רואה בעיניו, גם הוא עונג שאני מחבקת, בעיקר ברגעים כאלה, שבהם הוא חסר לי. עיניו תכולות, שקטות. אני כל כך אוהבת אותו עכשיו, ובעצם אהבתי אותו מהרגע שבו נפגשנו, לפני עשר שנים, אבל עכשיו עוד יותר. משהו באישיותו מרחיב ומעמיק לי את החיים. תמיד ידע מה לומר ואיך. בעדינות וברגש. ברצינות או בהומור. אני מביטה במי האוקיינוס, בראשי קופץ ומתנגן לו השיר,

How much do I love you? I'll tell you no lie
How deep is the ocean? How high is the sky?

כמה טוב שיש מי שכבר כתב עבורך את מחשבותייך, אני חושבת.

"מכיוון שאינך דוברת צרפתית, אני מניח שאת כנראה ממילא לא תביני את בן הדוד שלך, ואני אתרגם מצרפתית, נכון?", הוא מציע בצניעות שכה מאפיינת אותו. אולם המוח שלי מורגל לחשוב שבן הדוד שלך הוא מישהו כמוך, שגדלת איתו או לידו, שלכל הפחות ידעת על קיומו מיום היוולדו, ולא מי שצנח לחייך בגיל חמישים. לכן דבריו נשמעים לי כה מוזרים.

"רונה, הגיע הזמן ללכת", הוא קוטע את מחשבותיי וממהר לנעול את סנדליו. אבל אני זקוקה לעוד חיבוק אחד, נושאת אליו את ידיי, והוא אוחז בי חזק. "לולא אתה, לא הייתי עושה את המסע הזה לבדי. אתה מעניק לי המון ביטחון וכוח", אני לוחשת, והוא משיב לי בחיבוק ממושך.

אנו ניתקים לבסוף מחוף הים ופוסעים לעבר המסעדה במרכז המסחרי. רגליי כבדות וחלשות. ממאנות להזדרז. ז'אן מושך אותי בעדינות קדימה. לבסוף אנו נעצרים בפתח המסעדה, השקטה עדיין בשעה מוקדמת זו.

"אני מעדיף שתגיעו בשעות אחר הצוהריים המוקדמות, לפני שיציפו את המסעדה מאות הסועדים הפוקדים אותה בכל יום", אמר לי בן דודי אמש, בטלפון. "זו מסעדה מרוקאית שהותאמה לרבבות התיירים הפוקדים אותה, בעיקר תיירים מישראל", הסביר. כאן הוא גם פגש את מורה הדרך הישראלי שסייע לו למצוא את אימי.

מבטיי בוחנים את המבנה הארכיטקטוני, בסגנון ריאד מרוקאי טיפוסי. זה מבנה גדול, ולו מספר זוויות ישרות. שביל קטן עם עצי דקל תמירים מוביל אותנו אל שער המבנה. כיאה לריאד, המבנה מקיף גן פנימי המחולק לארבעה חלקים לאורך ציר מרכזי, עם מזרקה באמצע.

אנו עומדים בקצה הגן, בקו הרחבה הריבועית, שהיא מרחב פתוח לשמיים, ורצפתה מרוצפת חלופות בין הגומחות הירוקות. עץ דקל גבוה במיוחד נטוע במרכזו של כל חלק מארבעת החלקים, שיחי הלענה הצומחים למרגלות הדקלים מכסים את גזעם דמויי הסולם. בגומחות הנוספות פרחים ועשבי תבלין. בולטת בהם הנענע, בריבוא עלים ירקרקים כהים שתלטניים הזוחלים מן הגומחה לרחבה כמו זרועות תמנון, מדיפה ריח נפלא של תה כמו מהבית. מסביב לחצר הקטנה ישנם חדרי הסבה אינטימיים, אך חזיתם פתוחה, וספות קטיפה אדומות, צמודות לקירות ועמוסות בכריות בגוונים רבים, קורצות, מפתות בחן מזרחי ומזמינות לשכב עליהן ולהתרפק. על הארץ שטיחים יפהפיים בצבעי אדמה, עליהם ניצבים שולחנות נחושת עגולים בעלי שלוש רגלי עץ מגולפות.

בחזית החצר הפנימית דלתות עץ כחולות ומעוטרות, פתוחות לרווחה. אנו נכנסים פנימה אל תוך אולם רחב ידיים ומרשים מאוד. קשתות התקרה נתמכות בעמודים המחלקים את החדר לחללים, וגלים מתנחשלים של בד בצבע אדום ומבריק בגבהים משתנים גולשים בין הקשתות בקימור הפוך להן. פס של קרמיקה בגוני ירוק כהה תוחם את מחציתם התחתונה של הקירות הירקרקים בקו ישר מסביב, ומחבר בין כל חללי האולם.

נוף האוקיינוס ניבט מהחלונות הפתוחים. כתמים כחולים הפורצים אל החדר דרך הסבכה הכהה באדני החלונות, מתמזגים באור הצהוב המופץ מזכוכיות הבדולח המשתלשלות מן התקרה. כל אלה ממסגרים את הים הכחול כאילו היה תמונה בין הקירות הירוקים, מעניקים לחדר הגדול מראה משכר, ואיני יכולה להסיר את העיניים מן היופי הזה.

האולם ריק מאדם, אך נראה כי מוכן הוא לאסוף אל קרבו את הרעבים שעוד יגיעו לארוחה טובה ולחברותה המאפיינת קבוצות תיירים. דממה. אנו מביטים באריכות בארכיטקטורה וברהיטים. אני מברכת את הרגע, המאפשר לי לקחת עוד נשימה לקראת הפגישה המרגשת.

"תזכור, אני השכנה של מסודי", אני מזכירה לז'אן באוזן. "אני לא בת משפחה", מדגישה, ומוודאת שהוא זוכר זאת. בהבטחה הזו לאימי אני חייבת לעמוד. בעצם גם נוח יותר לא לחשוף את עצמי יותר מדי, אני מודה, לפחות עד שאהיה בטוחה בזהותו ובכוונותיו של האיש הזר, העתיד להפוך ולהיות בן דודי האבוד, אם הכול יתנהל כשורה.

ז'אן מהנהן כזוכר, אך מבטו מסגיר את חוסר הסכמתו. למרות כל הסבריי, הוא, האזרח השוויצרי, כנראה לעולם לא יצליח לרדת לטיבם של הרגשות המעורבים שאני חשה כעת, שמקורם בחששות שיש לי, כמו לכל ישראלי המוצא את עצמו בארץ מוסלמית, שיש בה אויבים פוטנציאליים רבים, ולפחות פרצופים עוינים, כך לפחות נדמה לו, היכן שלא ילך.

"זו המסעדה הכי יפה שראיתי מימיי", מחמיא ז'אן למחמוד סימון בצרפתית ושובר את המתח שבאוויר. "אני רק עובד כאן כמלצר", מקבל בן דודי את המחמאה בהתנצלות, ומסמן לנו ללכת אחריו.

"הצרפתית שלי לא כל כך טובה", הוא ממשיך להתנצל, ומצביע לעבר אדם המתקרב לעברנו. "תכירו, זהו אמין, הוא דובר צרפתית רהוטה ויעזור לנו עם התרגום", הוא מציג לנו את הגבר שנכנס עכשיו לחדר. זה בטח הבוס שלו, אני חושבת לעצמי ובוחנת את האיש המטופח, הלבוש בחליפה. מראהו שונה לחלוטין מבן דודי.

אנו מתיישבים בשולחן המלבני בפינת המסעדה. מייד מתעוררת בינינו שיחה מצחיקה ומעט משונה. מחמוד סימון מתחיל לדבר ולספר על חייו בלהיטות, כאילו היו כל המילים הללו כלואות בתוכו, ורק המתינו לרגע הנכון לפרוץ החוצה. "כל החיים ידעתי שאימא שלי יהודייה. היא מעולם לא הסתירה זאת מאיתנו. היא סיפרה לי על השבת ועל החגים שלכם."

תוך דיבורו הוא מתלהב, ומתאר בפרוטרוט את כללי השבת ואת המסורת בפסח ובראש השנה. "יש לכם מנהג כזה לשים את האוכל של שבת בכל יום שישי על פלטה, ואסור לכם להדליק אש. נכון?", הוא מבקש את אישורי, "ויש לכם חג שבו לא אוכלים לחם בכלל, נכון?" תנועותיו מבטאות את הגאווה שלו בידיעותיו, כאילו מדובר בחג שלו עצמו, ואז הוא ממשיך בצחוק גדול, "לכם יש מזל, אתם צריכים לצום רק יום אחד, אנחנו, המוסלמים, צריכים לצום חודש".

אני יושבת מולו, לוטשת מבטים בהפתעה. תוהה מה מפתיע אותי יותר — האם זו ההתמצאות הזאת במועדינו וחגינו, האם זו ההתרגשות שלו לדבר עליהם, או שמא זוהי ההתרגשות שלי לשבת מול בן הדוד האבוד שלי.

אל שולחננו מגיע מלצר הנושא על כתפו מגש עגול וגדול בצבע נחושת אדמדם, עמוס בצלחות מזון. שתי ידיו אוחזות במגש המורד מטה ומושען על קצה השולחן. מבט חטוף אל צלוחיות המזון שהונחו כעת עליו, מזכיר לי מייד את הבית ומעורר געגוע.

הוא מתחיל להניח את קעריות הסלטים בזו אחר זו. תחילה הוא מפזרן באופן חופשי על השולחן ואחר כך מרחיב אותן לצורת מעגל שמרכזו פנוי וריק. הסלטים השונים צובעים את המפה הלבנה בגוונים משמחים, ומקנים לשולחן אווירה חגיגית של שבת. אני מזהה בצלוחיות גזר כתום חריף וגזר כתום מתקתק, מנומר בצימוקים חומים, סלק סגול מנוקד בעלי פטרוזיליה ירוקים רעננים, רצועות של פלפל ירוק וחריף, מטבוחה אדומה, כרוב ירקרק מקושט בגבעולי שמיר, חצילים לבנים מרוסקים וקוביות חציל נוספות שוחות בשמן אדמדם.

מפת השולחן הופכת חיש מהר לצבעונית. היא מזכירה לי את ציורי הילדים העליזים או את שדות הפרחים ביישובי עוטף עזה, האהובים עליי בסופו של החורף. אני מביטה אל הקעריות ומכירה את כולן. הכמות, הצבעים והטעמים מספרים את סיפורה של העדה הססגונית שממנה אני באה. את התרבות שרוצה לשדר שפע תמידי, גם כשאין. בבחינת התמונה מייצרת מציאות. אני נזכרת כעת גם בהסבר של חברתי האומנית אביטל, שהסבירה לי כי הצבעוניות במרוקו מעידה על פתיחות, על נדיבות ועל אהבת הבריות. שדווקא חוסר התאמת הצבעים והערבוב הלא צפוי הם הסוד לאסתטיקה המרוקאית.

ההתרגשות הרבה מציפה אותי ואיני מצליחה למצוא את תיאבוני, אך מחמוד סימון מאיץ בנו, "תאכלו, תאכלו", ומייד אני נזכרת באבא שלי המאיץ גם הוא באורחים, "תאכלו, תאכלו", ביטוי שהפכנו, אנו הילדים, לבדיחה משפחתית. האם גם ההתנהגויות שלנו הן עניין גנטי, ולא רק המחלות? אני תוהה. וכך, בעוד ראשי עסוק בשאלות הנוספות שאני רוצה לשאול, תשוקתי לאוכל המוכר והאהוב התאיידה לה ואיננה.

לבסוף אני נועצת את המזלג בסלט הגזר כדי לא להעליב את המארחים, אך גם כדי לספק את סקרנותי, האם זה גם טעים כמו הסלטים של אימי או רק נראה אותו הדבר? אני מאוכזבת לגלות שעל אף המראה הזהה, הטעם שונה. כנראה יש משמעות גם ליד הנפלאה של אימי, למינון התבלינים בין אצבעותיה, לערבוב המיוחד רק לה, אני אומרת לעצמי. המלצר מגיע שוב מן המטבח והפעם נושא עימו קערת חרס יפהפייה עם מכסה קונוס גבוה ומניחה במרכז מעגל הסלטים.

"טאז'ין של קוסקוס", מסביר לנו מחמוד סימון ומסיר את מכסה הקונוס. ענן אדים מיתמר וחוצץ בינינו, מאפשר לי למחות דמעה של התרגשות מקצה העין. כשענן האדים מתפוגג, נחשף ההר של גרגירי הסולת הצהובים המאודים, והוא מקושט מסביב בירקות מבושלים. רצועות סלרי לצד רצועות הגזר, עיגולי הדלעת ואבקת הקינמון המפיצה עננה של ריח מתקתק, ומסביב גרגירי חומוס שלמים ורכים. "תאכלו, תאכלו", מחמוד סימון מפציר בנו שוב, ואנו מתכבדים. גם זה לא מזכיר בטעמו את הקוסקוס הנפלא של אימי. אוכל זה בית, וכמה אני מתגעגעת עכשיו אל האוכל של אימא. אל הבית. אני מלטפת את ירכו של ז'אן, והוא מניח את כף ידו על שלי. הוא מבין.

הארוחה מתארכת, ומחמוד סימון מדבר ללא הפסקה, כמעט מבלי לנשום. הוא מתאר סיטואציות ורגעים מחיי המשפחה המורחבת ומחייו שלו, כאילו כל חייו עברו עליו בציפייה אחת בלבד, לפגוש אותי, נציגת משפחתו היהודית החיה בישראל. הוא מלהג בערבית, והבוס שלו ממהר לתרגם הכול לצרפתית, ומסתכל שוב ושוב בז'אן ומוודא כי הבין כדי למהר ולתרגם לי לאנגלית את תרגומו שלו ממרוקאית לצרפתית. בינתיים הוא לוגם מן המשקה. מחזה סוריאליסטי שלא היה מבייש שום תסריט לסרט הוליוודי. האם אני קולטת את כל הנאמר? לא בטוח. אני מסתכלת על המנורה הירוקה של מכשיר ההקלטה המונח לצידי ובודקת שהמכשיר עובד. איזה מזל שז'אן הציע לי להביא את המכשיר ולהקליט הכול, כי בטוח שהיינו מפספסים כאן המון, אני מרגיעה את עצמי וממשיכה להקשיב ברוב קשב לבן הדוד, כמתיימרת להבין בעצמי את הערבית שלו.

אני מופתעת מעצמי. אכן פה ושם אני קולטת מילים, מבינה משפטים קצרים הנאמרים בין מחמוד סימון לחברו. מחשבותיי מחטטות בעמקי מוחי, מנסות לדלות מילים, אני כל כך רוצה להגיד משהו, להשתלב בשיחה ביניהם. כשאני מצליחה במאמץ רב לחבר מילים לכדי משפט, אני אוזרת עוז ומוציאה אותו מפי בלחש. הם מבינים אותי, אך מחיוכם אני מבינה שדבריי נשמעו משעשעים מדי. מכיוון שאיני רוצה להפוך לקוריוז בעיני עצמי, אני חדלה מלנסות לדבר בשפת סבתי, ומסתפקת בכך שמשהו משפתה של סבתי נצרב בראשי במהלך הילדות, כחיווט חשמלי.

אל השיחה מתגנבת כעת תחושת הקלה נעימה. אני מזהה בשפת הגוף של בן דודי משהו חברי, נעים, כמעט משפחתי, וזה מחזק את הביטחון שלי. האיש מולי אינו עוין ואינו מפחיד כפי שחשבתי עד לפני שעה, הוא אפילו מצטייר כאיש חביב מאוד.

לאט-לאט ובביטחון גובר אני מעזה לוותר על התרגום המיידי של ז'אן, ומסמנת בידי לבן דודי להמשיך ולהשיב לשאלה נוספת שעמדה על קצה לשוני. הפחד הזה שהזמן יעבור ואני אשכח לברר משהו, מזנב בשאננות שנדמה כי תפסה אותי בחלוף הדקות המרגשות והנעימות.

אני מזהירה את עצמי, שימי לב לזמן. אני זוכרת כי עם תום הפגישה מחמוד סימון צריך להתחיל לעבוד, וכי זמן השיחה הוגבל בינינו מראש לשעתיים.

אני פוחדת שהזמן ייגמר, ואפספס את הדבר החשוב ביותר, ולבסוף אני זונחת את כללי הנימוס, ומתפרצת לדבריו.

"מחמוד סימון, אני מאוד רוצה לפגוש את אימא שלך. אני רוצה לפגוש את פלורי", אני מדגישה. הוא לא מגיב מייד לבקשתי, וממשיך בניגוב הפה במפית משאריות מזון. האם הוא לא הבין את בקשתי? אני תוהה.

הזמן חולף, וכשאנו לקראת פרידה שב ומטפס באבריי פחד כמוס, חרדה מכל הפרעה או מכשול שיפגעו ב"דבר האמיתי" שלשמו הגעתי לארץ הזרה הזו. אני מקווה שהוא מבין כי הפגישה שלנו היא רק המנה הראשונה, וכי למנה העיקרית אני מבקשת את דודתי פלורי בכבודה ובעצמה. לכן אני מתעקשת, מסרבת לזוז לכיוון הדלת, וחוזרת על בקשתי, "מתי אוכל לראות את פלורי?"

למשמע דבריי החוזרים, חיוכו של מחמוד סימון קופא על פניו: "יש עם זה קצת בעיה", הוא אומר לבסוף, לאחר ששאף אוויר והשהה על פניי את מבטו, ואני בטוחה שהוא מזהה כיצד פניי מחווירים. אני נושאת את מבטי אל ז'אן, הוא קורא את פרצופי המשדר כי איני רוצה לשמוע את תירוציו של מחמוד סימון ואיני מוכנה להסתפק בפגישה איתו. האם לשווא באתי עד לכאן? האם לשווא התגברתי על הפחדים שלי, האם כל המאמץ הזה לשווא?