סיפורים פופולריים ומקצועיים על טרנסיות

הקדמה: למה סיפורים תרבותיים משנים?

לבשתי את המקטורן והסתכלתי בראי. קול בקע מגרוני, סוג של השתנקות. אהבתי את הילדה הקטנה שהחזירה לי מבט. .  . .
לא נראיתי כמו אף אחת מהילדות או הנשים שראיתי בקטלוג "סירס". הקטלוג הגיע בכל עונה. הייתי הראשונה בבית שדפדפה בו, עמוד אחר עמוד. כל הילדות והנשים נראו פחות או יותר אותו הדבר, וכך גם כל הילדים והגברים. לא מצאתי את עצמי בין הילדות. אף פעם לא ראיתי אישה בוגרת שנראתה כפי שחשבתי שאראה כשאגדל. בטלוויזיה לא היו נשים שנראו כמו האישה הקטנה שהשתקפה אליי מהראי וגם לא ברחוב. ידעתי. חיפשתי אותן כל הזמן. לרגע אחד, מול המראה, ראיתי את האישה שאהיה, בוחנת אותי חזרה. היא נראתה מפוחדת ועצובה. תהיתי אם אני מספיק אמיצה כדי לגדול ולהיות לאישה הזו. (פיינברג, 2005)

הדימויים שאנחנו נחשפים אליהם והסיפורים שאנחנו שומעים הם חלק קריטי מהיכולת שלנו להבין את העולם, לדמיין ולחלום. הם אלו שדרכם אנחנו קוראים את המציאות ואת האנשים שמולנו ומניחים לגביהם הנחות, בין אם הן נכונות ובין אם הן שגויות. למשל, דרמות רפואיות מציגות מאמצי החייאה של מטופלים על ידי צוותים רפואיים כבעלי שיעורי הצלחה גבוהים משמעותית מהמציאות. בעקבות ייצוג זה, אנשים רבים מצפים שמאמצי ההחייאה של צוותים רפואיים יצלחו לרוב, וכאשר אלו לא צולחים הם עלולים להאשים את הצוות הרפואי בכך. דוגמה נוספת היא הדימוי של "עקרת הבית המאושרת" בפרברים בארצות הברית בשנות ה-50 של המאה הקודמת שנוצר כחלק ממאמץ אידיאולוגי להשיב נשים, שכבר יצאו לשוק העבודה במלחמת העולם השנייה, למרחב הביתי כדי לפנות מקומות עבודה לגברים שחזרו מהמלחמה. הדימוי הזה, קיבל ביטויים בפרסומות, בספרי הדרכה ועוד, והיה חלק מכינונה של תודעה ציבורית לפיה מקומן הטבעי של נשים, שמסב להן אושר וסיפוק, הוא בבית בגידול ילדיהן וביצוע מטלות הבית. אל מול הדימוי הזה, הנשים הרבות שהקיום המוגבל לספירה הביתית עורר בהן חוסר סיפוק ואף אומללות, נתפסו כחריגות ואף "פגומות". ההקשר המבני שבתוכו הוגבל מרחב הקיום הן של נשים והן של גברים לתפקידים מגדריים נוקשים, לא נחשד כגורם הבעיה, שכן הוא סומן באמצעות אותם דימויים וסיפורים חברתיים כטבעי.