מועדים

פסח 1976

יעקב
דימונה-שמיר

השעה הייתה שש ושלושים בבוקר, ויעקב סיים את העמסת הפג'ו. כרגיל הקדים את לוח הזמנים שקבע לעצמו. הבטיחו שרב כבד, ואילולא מגבלת שעות הערות של מיטל, היה מקדים אף יותר. הוא תכנן בקפידה את המסע מדימונה לקיבוץ שמיר שבצפון — הצטרפותן של מיטל וסימה בבאר שבע, הפסקות מנוחה, ארוחות, ואפילו זמן לאירועים בלתי צפויים מראש — הכול נלקח בחשבון. לשמיר יגיעו לקראת חשיכה, ואת ליל הסדר יחגגו למוחרת היום. ההחלטה שלה נדרש חייבה את הנסיעה הארוכה.

ביטויי רגשות במילים או במחוות היו קשים לו, הפגנתם גרמה לו אי־נוחות. מול מכונות היה לו קל יותר להתנהל. המפלסת שעליה הוא עובד מזה עשרים שנה במכרות הפוספטים היא האהבה הראשונה שלו, ומכונית הפג'ו שהעמיס בפתח הבית איימה לכבוש את מקומה. תשומת הלב, ביטויי החיבה שנהג להרעיף עליה, והטקסיות שליוותה כל שימוש בה לא הותירו ספק באשר לרגשותיו כלפי הפג'ו 304 סטיישן הכחולה, שנת ייצור 75.

פג'ו הייתה מאז ומעולם המכונית המועדפת עליו. ההוכחה הניצחת לטעמו המשובח הייתה העובדה שזו המכונית המועדפת גם על הבדואים באזור. גם במפעל, באורון — למנהלים הבכירים נרכשה פג'ו 404 ולזוטרים יותר פג'ו 304. הן החזיקו מעמד בדרכי המכרות ובכביש המשובש לאורון שתוקן לא מכבר. בשעות הארוכות שבהן נהג במפלסת במכרה תכנן את רכישתה — הוא, המדבר, רעש המנוע ורטט המפלסת. הידיים יציבות על מערכת ההפעלה, העיניים אינן פוסחות על אף קמט בדרך הזקוק ליישור, והמחשבות רצות. היה זה זמן להיזכר בכול ולחשוב על הכול. רכישת פג'ו, לכשירווח קצת כלכלית, הייתה נושא שחזר ועלה בדמיונו. הוא לא היה מוכן לרכוש מכונית משומשת. המחשבה שמישהו כבר השתמש בה הרתיעה אותו.

ההחלטה התממשה כשקנה אותה בראש השנה אשתקד.

בתו, סימה, שעדיין נקראה בפיו סימון, הייתה בשלהי עבודת הדוקטורט באוניברסיטת באר שבע. בעלה, בנימין, כבר השלים את הדוקטורט שלו. הם היו שני מדענים צעירים, נלהבים מהעולם שהלך ונפתח בפניהם. בתם, מיטל, שנולדה סמוך לנישואיהם, לפני כשלוש שנים, הייתה חלק מאותה התלהבות. שגרת היום יום הייתה אפרורית יותר. הסבתות מדימונה ובאר שבע, אנט ולידיה, חלקו את ימי השבוע בעזרה לזוג. בימים אלה אנט הייתה משכימה יחד עם יעקב. הם היו שותים בצוותא את הקפה של הבוקר, הולכים יחדיו לתחנת האוטובוס, ונפרדים שם לעבודת יומם — הוא להסעה לאורון, והיא, עם סלי המצרכים וסיר התבשילים, לאוטובוס לבאר שבע. לעיתים הוא היה מצטרף אליה, בעיקר כדי להיות לצידה בדרך חזרה לדימונה. בימים אלה הוא היה עולה להסעה הלא מוכרת לשיכון ה' בבאר שבע, ונאלץ להתיישב במושב פנוי אקראי ליד עובד שלא בהכרח הכיר, בשונה מהנסיעות היומיות מאורון לדימונה, שבהן ישב במושבו הקבוע ליד חברו המחסנאי. הדרך לדימונה ארכה כחצי שעה ועברה בשיחה נינוחה בין שני החברים הוותיקים. לעומת זאת, הנסיעה לבאר שבע, שכללה את הפיזור במסלול הקבוע, ארכה יותר משעה. הוא היה יורד מההסעה מיוזע ועייף, אף שלא מכבר החלו לשרתם אוטובוסים ממוזגים.

לא תמיד זה היה כך. כשהתחיל לעבוד באורון, הנסיעה מדימונה ארכה שעתיים, ואף יותר. הוא היה נוסע לשם ביום ראשון וחוזר בשישי. במהלך השבוע התגורר עם יתר העובדים במחנה שנבנה על הגבעה, מעל למפעל הקטן, סמוך למכרה הפוספט. המרוקאים מדימונה וירוחם קראו לו "פּריזוֹן סאן בַּארוֹ" — בית סוהר ללא סורגים. התואר המפוקפק התווסף בכתב יד גם על השלט הגדול שקידם את הבאים לאורון והצהיר:

פוספט הוא לחם

המרוקאים, דוברי הצרפתית, היו מיעוט שהפך לרוב עם השנים. ההונגרים, הצ'כים והרומנים של באר שבע, שעבדו על הטרקטורים והמשאיות הכבדות, היו הרוב. הם כבר היו ותיקים. ערב רב של אנשים שהובאו לחבל ארץ קשה זה, כורים את הפוספט ושולחים אותו, גולמי מהשדה, צפונה, למפעל הדשנים בחיפה. כשנבנה המפעל הקטן לעיבוד הפוספט התחילו לשכור יותר ויותר עובדים מירוחם ודימונה — מרוקאים וגם מעט הודים. האבק החודר לנחיריים ולאוזניים, המלבין את הריסים, והמקשה את הבגדים ספוגי הזעה העניק לכולם מראה דומה. העבודה הקשה והשהייה במחנה מחקו הבדלי מעמד, לבוש וטעם. הצורך לבצע עבודה משותפת דחף אותם לדבר בשפה שהתחילה להישמע יותר ויותר כעברית. ועם זאת — היו ערב רב. רק בערב לאחר המקלחת, בחדר האוכל, היו מופיעים ההבדלים. היה שם שולחן של יוצאי הממלכה האוסטרו־הונגרית, שולחן לרומנים, זה של המרוקאים, ואפילו שולחן לכמה עובדים שנשלחו מהצפון הרחוק לרצות עונש מאסר שהומר בעבודה באורון. והיה גם שולחן של פקידים ומנהלים שבאו מהצפון ליום־יומיים — באים וחוזרים עם משאית האספקה. האירופיים דיברו בשפתם על כל דבר שבעולם פרט לבית והמשפחה שנעלמו. המרוקאים, לעומת זאת, דיברו בצרפתית ומרוקאית על הבתים והשכונות שעזבו במרוקו. ההודים ישבו בשקט, כהי עור, יפים, מחייכים בשיניים צחורות, מסתוריים וזרים. 'כור ההיתוך' קראו לזה המנהיגים ברדיו. חברויות נוצרו, ואפילו חברויות אמיצות, אך היתוך לא התרחש, אפילו לא בסיר הלחץ שבמדבר.

בשנים הראשונות משאית הייתה אוספת את העובדים בדימונה בבוקרו של יום ראשון ועוברת דרך היישוב השכן 'כפר ירוחם' — שם שפקיד עתיר דמיון העניק לאוסף הבתים הקטן שהוקם עוד לפני דימונה, צמוד למחנה צבאי, ושנותר עלוב ומוזנח. לימים מחק פקיד חכם את המילה 'כפר', ונותרה רק ירוחם בבדידותה. בירוחם היו עולים עוד כמה עובדים, חלקם קבועים כמו יהודה החשמלאי ההודי ונתן המסגר הפולני, וחלקם פרצופים מתחלפים שלשכת העבודה שלחה. משם הייתה המשאית ממשיכה ויורדת אל תחתית המכתש הגדול, ירידה שכולה הרפתקה. דרך העפר הצרה, שמאוחר יותר כוסתה אספלט, אך נותרה צרה, התפתלה הלוך וחזור על צלע המכתש. חלק מהסיבובים הצריכו מהנהג כמה תמרונים קדימה ואחורה, כשהוא מתקרב עם הגלגלים עד לסף התהום, בוטח בבחור הצעיר, ה"סקנד דרייבר", נהג המשנה, שסימן לו לעצור ברגע האחרון. אם מכונית אחרת הייתה נראית באופק — דבר נדיר, אך אפשרי, שכן באותה הדרך נסעו גם לאילת ולמפעל האשלג בסדום — היו שני הנהגים נעצרים. באיטיות היו כלי הרכב מתקרבים זה לזה, מחפשים בזהירות את המקום המתאים לחלוף איש על פני רעהו. המסע הזה עד לפתחו של המכתש היה אורך יותר משעה. שם היו הנהג ועוזרו מכריזים על הפסקה שהגיעה להם בדין. יעקב, אף שעשה את המסע הזה פעמים רבות, היה אומר פרקי תהילים מתחילת הירידה למכתש, וברכת הגומל במוצאו. רק שנים מאוחר יותר, כשעשה את הדרך במכוניתו של הבן שבא לביקור, הבחין לראשונה עד כמה מראה המכתש מרהיב.

באחת מאותן נסיעות מייגעות לביתם של סימון ובנימין בבאר שבע, גמלה בו ההחלטה לשבור חיסכון, לבקש הלוואה צנועה מהמפעל ולרכוש פג'ו 305 סטיישן. חדשה מהניילונים.

סימון ובנימין התגוררו בדירת חדר בבית רמט. הבניין שנמתח לאורך מאתיים חמישים מטר חובר לשכונת המשעולים שמדרומו בגשר שמתחתיו לא עבר מאומה, עדות לראייה לרחוק של מתכננו. הבית, שנקרא על שם החברה שהקימה אותו, תוכנן במתכונת בתים דומים שקמו באירופה של שנות החמישים בהשראת הארכיטקט השוויצרי הנודע לה קוֹרבוּזיה. בית רמט גילם את ניסיונו היומרני של ארכיטקט במשרד השיכון להתאים את לה קורבוזיה למדבר. קהילה על עמודים — שורה ארוכה של דירות קטנות שחוברו זו לזו במרפסת ארוכה. כל דייר היה צריך לעבור על פני הדלתות והחלונות של שכניו לפני שהגיע לדירתו. זה עבד, ועדיין עובד באירופה, וכמו הרבה דברים אחרים — הרבה פחות בבאר שבע. הבית שהציע כיעור, והיה לא יותר מדירה קטנה נעדרת פרטיות במחיר פחות מצנוע — לא זכה להיענות אפילו בקרב זוגות צעירים חסרי מימון ויכולת לקבל משכנתא. בלית ברירה הוא זכה לדיירים זמניים: מעון מעבר לעולים, מלון לילה לפועלים יומיים, ובשלב מסוים שימש מעונות לסטודנטים.

בימים שביקר בבאר שבע, סדר יומו היה קבוע. הוא היה משחק עם מיטל או מטייל איתה לאורך הגשר מבית רמט ועד לשכונת המשעולים שממול, מותיר את אנט לסיים את משימותיה ולנוח מעט. בשובו לדירה החל השלב המורכב והנעים של הערב — ארוחת הערב והרחצה. בעוד שאנט הייתה מתמידה בסבלנות עיקשת בניסיון להאכיל את הילדה, הוא היה משתטה, מעווה את פרצופו ומשמיע דברי הבל בניסיון להסיח את דעתה מהכפית המתקרבת אל פיה. אחר כך, בטקס הרחצה, הוא היה יושב על האסלה, מגבת על ברכיו, מנוע מלהתקרב אל נכדתו שטבלה בגיגית כמלכה המוקפת בנתיניה, ברווזי הגומי וקערות פלסטיק. היא הייתה מתיזה מי סבון, מרטיבה את רצפת חדרון המקלחת הקטן, ומחלקת הוראות שמולאו כהרף עין. בשלב מסוים אנט הייתה שולפת במהירות את מיטל מהגיגית ומעבירה אותה בזריזות למגבת שהחזיק. מנוגבת, מחותלת ולבושה בשק השינה הוא היה מניח אותה במיטה בעודה מייבבת קלות. בזה הסתיים תפקידו. הפרק שבא אחריו, הסיפור, שיר הערש, מלמולי טרום השינה, היה נחלתה הבלעדית של אנט. הוא היה מנקה את שרידי סופת ארוחת הערב מרצפת המטבחון, מייבש את השלוליות שנקוו במקלחת, ויושב בסבלנות בהול הקטנטן עד ליציאתה השקטה של אנט מחדרה של מיטל. אז היה מכין קפה לשניהם, ובשקט הם היו ממתינים לשובה של סימון. זו הייתה נכנסת כרוח סערה ומשליכה את תיקה בפינת החדר. חיבוק, נשיקה, תודה רבה, הייתה מזרזת אותם לעזוב, קצת דואגת מהשעה המאוחרת ולהוטה לשוב למחברותיה. בנימין תמיד היה חוזר מאוחר יותר, ורק לעיתים נדירות נפגשו.

בדרך חזרה לדימונה, כדרכם, כמעט ולא דיברו. במרבית הלילות האלו, לא בכולם, אנט הייתה נענית לחיזוריו.

בחנוכה לידיה נפטרה.

בט"ו בשבט סימון ובנימין נפרדו.

***

את פסח אהב יעקב יותר מכל חג אחר. גם בראש השנה הייתה המשפחה מתקבצת ובאה, אך בפסח היה משהו קסום, אולי בגלל סוף החורף. אין אביב בדימונה, רק ימים ספורים עוברים בין הרוחות והלילות הקרים של החורף לבין החמסינים הראשונים והקיץ הצורב. בדרך כלל ליל הסדר היה מצליח להתגנב לאותם ימי חסד שבהם אפילו דימונה יפה.

בראש השנה ובליל הסדר היה יגאל, בנו בכורו, מקפיד בכבודו ומגיע עם תמר והנכדים מהקיבוץ הרחוק בצפון. בליל הסדר בדימונה נשמר משהו מאגאדיר של ימי ילדותו ובחרותו של יעקב — הלבוש, המאכלים, והניגונים שלא השתנו. יגאל היה רוכן, מול עיניהם הנדהמות של ילדיו, ומנשק את ידי אביו. יעקב היה מניח את ידיו על ראש בנו, ובעיניים עצומות מברכו כמנהג אביו שלו. הנכדים לא אהבו את הטקס הזה, ולכן היה מברכם ממרחק. בסבלנות היו כולם קוראים עימו את ההגדה, והוא היה מנסה, ככל יכולתו, לשחזר את הסדר המסורתי מהעבר. אשתקד נחוג סדר שהיה הכי קרוב למשאת נפשו. מסביב לשולחן ישבו ילדיו: יגאל, תמיד לימינו, סימון שהפכה לסימה, נכדיו ומחותניו — בוריס ולידיה. הוא ישב בראש השולחן, ומולו, בקצה האחר של השולחן הארוך — אנט, שניהם בבגדים המסורתיים שנתפרו על ידה. משפחה. ככה זה אמור להיות. בסוף הסדר, כשהבית דמם, הנכדים כבר במיטותיהם, יגאל וסימה מהלכים ברחובות דימונה, ומחותניו מבאר שבע בדרכם חזרה, התיישבה אנט לידו והניחה את ידו בין כפותיה החמות. זה היה רגע נדיר שבו היה כמעט מאושר.

השנה יעקב החליט לסטות ממנהגו. הוא היה זקוק לעצתו של יגאל, ולכן חשב שראוי שזה ייעשה בביתו שלו בקיבוץ. המאורעות שזעזעו את משפחתו חייבו שינוי, הרצף הנינוח של חייו הופסק. הדבר היציב היחיד היה יום העבודה על המפלסת, ושם החל לגבש תוכנית — שינוי משמעותי, אולי כמו לעזוב את אגאדיר. הוא רמז על תוכניתו לאנט, בידיעה שהיא סומכת עליו ושתקבל כל החלטה שלו. הוא וידא שהקיבוץ הכשיר לפסח את המטבח, ביקש מיגאל לקיים את הבטחתו רבת השנים לשני חדרים, ושמח לגלות שיש אפילו מניין לתפילות החג. העמסת הפג'ו הייתה מהירה. מזוודה עם בגדי החג והחול, צידנית גדושה שאנט התעקשה למלא "לקיבוצניקים הרעבים" ושקית סנדויצ'ים, פירות ובמבה לדרך. נותר די מקום לחבילותיהן של סימה ומיטל.

יעקב אהב לנהוג. עשרים שנה הוא נוהג את המוטורגריידר, מפלסת בעלת מאה עשרים כוחות סוס, שהייתה מהמכונות הקטנות שפועלות במכרה. השימוש בתואר נהג, כשמדובר במכונות הענק ובתנאי העבודה הקשים, היה בגדר זלזול. מפעיל ציוד מכני כבד (צמ"כ) היה התואר הרשמי, שלווה גם בתנאי עבודה משופרים. את המפלסת הוא הכיר היטב. את התקלות שלה הוא היה מגלה בעצמו, ואת מרביתן תיקן בשדה בעצמו. כשנזקק למכונאי הוא היה מפקח עליו בשבע עיניים. המפלסת הייתה בבת עינו. ארבע מהן התבלו תחת ידיו לאורך שנות עבודתו. את הפג'ו לעומת זאת הכיר פחות. הוא לא נהג בה די זמן. הנסיעה לשמיר צפויה הייתה להיות הנהיגה הרצופה הארוכה ביותר שלו.

"נסיעה טובה, ודרך צלחה", אמר.

"אמן", החזיקה אחריו אנט.

יש ימים שהנגב זוהר. האבק שתמיד נמצא שם, נראה ובלתי נראה, ממלא כל סדק וכל פינה — נעלם. האוויר צלול ונעים, כאילו טיפסת למרומי הגליל, והאור, שבמרבית השנה מכה בך ללא רחמים, הופך לרך ונעים. מטעי הזיתים והשקדים שניטעו מערבית לדימונה והושקו במי הביוב המטוהרים של העיר, ירוקים גם בשנה שחונה; ירוק עייף, מאובק, דהוי, אבל ירוק. אשליה של נווה מדבר. השנה הייתה ברוכה, והירוק היה רענן ומגוון. ירוק הזית לא דמה לזה של השקד או לעשב שנבט, ובוודאי לא לירוק הקמה שהחלה להבשיל. המרחבים העצומים שבין באר שבע לדימונה, שבמרבית השנה הם קלויים וצהובים, היו השנה ירוקים. בכמה חלקות קטנות לאורך הכביש הצליחה קרן קיימת לישראל לכלוא מעט ממי גשמי החורף ולטעת בהן עצים. מעט המים שנאגרו בהן, גם בשנים השחונות, עזרו לעצים שנשתלו להחזיק מעמד, ולשבור את הרצף הצהוב-אפור-חום של המדבר. השנה, השלוליות עמדו בהן עד לערב פסח, מבטיחות די מים גם בקיץ. בין מובלעות הירוק נראו שדות החיטה של הבדואים עמוסי יבול טוב. עם רדת הגשם הראשון, כשאדמת הלס סופגת מעט רטיבות, מזדרזים הבדואים, שהאוהלים, בקתות הפח ומעט המבנים הקבועים שלהם פזורים לאורך הדרך, לחרוש חריש מהיר ולזרוע חיטה ושעורה. כל חמולה בחלקתה, בסדר לא ברור. הזריעה הזו היא הימור שמדי שנה חוזר על עצמו. במרבית השנים, הגשמים מועטים, והחיטה, אם נבטה, נמוכה ומניבה גרעינים מעטים. לפעמים שבו הבדואים לחרוש ולזרוע בשנית, בתקווה שמחזור נוסף של גשם יעשה את המלאכה. לבדואים אמונה חזקה בגורל, בחסדי האל ובניסיון שנצבר על ידי דורות שהצליחו לשרוד. השנה, חלקותיהם ירוקות וזהובות. הקמה נמוכה, לא מעט קרחות פזורות במרחבים, אך השפע ניכר מלוא העין.

יעקב נהג בזהירות ובמתינות, אף על פי שהתנועה לא הייתה רבה. הכביש הדו־מסלולי היה די נוח לנהיגה והישלה נהגים מזדמנים. נוף חדגוני, שטחי ראייה מתים, גמלים משוטטים ובדואים המופיעים משום מקום היו סיבה לזהירות מתמדת. לפני כעשור הייתה סדרה של תאונות קשות ליד המושב הקוצ'יני נבטים. כביש מקולל, מכושף, אמרו בדימונה. למורת רוחם של יעקב ורבים אחרים, יצא רב מדימונה למקום התאונה האחרונה כדי להסיר את הקללה. הוא ערך במקום טקס שחור להתרת הכישוף, שהיה נהוג במרוקו. לא בהכרח בזכותו, הכביש שופר מאז, אך המשיך לתבוע קורבנות, כדרכם של כבישים אחרים.

חודש לפני כן, בערב פורים, יעקב זימן את עצמו לפגישה עם מנהל כוח האדם. שניהם הגיעו לאורון באותה התקופה והכירו שנים רבות. הם לא היו חברים, אך בין ותיקי החברה שררה מעין אחוות לוחמים. המנהל הגיע כחייל משוחרר שזה עתה נישא למורה. בניגוד לכל העולים החדשים הוא ידע קרוא וכתוב בעברית, מצרך נדיר באורון. מפקיד פשוט הוא קודם לפקיד ראשי, ובהמשך לעוד ועוד תפקידים, עד שלימים הפך למנהל כוח אדם. הוא היה אהוד על העובדים — הגון, ישר, הכיר את מצוקותיהם, ישיר בדיבורו ולעולם לא מתנשא. יעקב סמך על עצתו ועל זה שלא ילך רכיל. בעבר כבר הסתייע בעצתו ובעצת זוגתו המורה.

ההחלטה גמלה בליבו: עליהם לעבור מדימונה לבאר שבע. אנט לא יכלה להמשיך בנסיעות לבאר שבע לטפל בבתה ובנכדתה. שתיהן היו זקוקות לעזרתה. האחת שקועה במחקריה, דעתה מבולבלת מגירושיה, והשנייה ילדונת פעוטה וחייכנית. מאז מותה של לידיה, ובמיוחד מאז עזיבתו של בנימין לאוניברסיטה בירושלים, העומס על אנט גדל. הוא הכיר את עוצמתה של אנט. אף שהייתה צעירה ממנו בהרבה, לא מכבר מלאו לה חמישים, היה ברור לו שזה יותר מדי גם עבורה. שום טרוניה או קובלנה לא נשמעה ממנה, אך הוא היה חייב להתערב. בשעות הארוכות על המפלסת, הוא הפך והפך בנושא. היה פשוט ונכון יותר שסימון תחזור עם בתה לדימונה. הבית הגדול והמרווח והגינה המטופחת שיוועו לקולות המשחק של מיטל. הסיכוי לכך היה אפסי. סימון לכודה הייתה במעבדתה. הוא לא הבין את העדפותיה, אך הכיר בעובדה שהמעבדה קודמת. הוא אפילו לא ניסה לשכנעה. אנט ניסתה לומר משהו ברמז, והתגובה הייתה צפויה. בשקט ובנחישות הסבירה סימון את עמדתה. הוא הביט באנט וידע שקרביה, כמו שלו, מתהפכים. הוא היה בטוח שגם אם יניחו לה לנפשה ויפסיקו לעזור לה, היא תסתדר. אחרי שיגאל הלך אחרי אשתו לצפון הרחוק, סימון הייתה המשפחה שנותרה עימו במדבר. הוא היה גאה בה. היא הייתה עילוי, תמיד ידע זאת. לא מזמן היא הגישה את טיוטת עבודת הדוקטורט שלה ועדיין לא מלאו לה עשרים ושלוש שנים. באחד הימים, בדרך חזרה מבאר שבע, בחושך של סוף החורף, ישבו יעקב ואנט שותקים וכואבים, שקועים במחשבותיהם. בכניסה לדימונה אמר, "נצטרך לעזוב". היא לא ענתה, רק חיבקה אותו קצרות.

בתקנון העובדים של החברה היה סעיף מוזר. מעבר עובדים מדימונה או ירוחם לבאר שבע מחייב אישור הנהלה. היה זה שריד משנות החמישים שבהן המדינה ניסתה להחליט איפה אזרחיה יגורו. המדינה הצעירה, שזה עתה נוסדה, חיפשה כל דרך לפרנס את אלפי העולים החדשים שהגיעו כמעט מכל מקום. בנגב הריק והצחיח החל להירקם חלום. אוצרות הטבע שכבר ידעו עליהן, וגם אחרים שעוד עתידים היו להימצא, יהיו מקור לתעשייה שתלך ותצמח. כדי לפתח את האוצרות האלו רצתה המדינה לשמור ככל האפשר את עובדי חברות המחצבים בדימונה, ירוחם ומצפה רמון. ההנהלה לא יכלה למנוע מהעובדים לעזוב, אך עובד שעזב לא היה זכאי לתשלום עבור השעה הנוספת של הנסיעה, שתושבי באר שבע קיבלו, אלא אם היו נסיבות מיוחדות.

*המשך הפרק בספר במלא*