חוכמת המחר

פרולוג

על הסופר 

ככל הנראה, היה האדם הראשון שהעריך מה עתיד להתרחש. הוא ניחן בחוש ייחודי להתבונן קדימה: כילד, כשהיה חולף על פני מגרש ריק, דמיין מה אפשר לבנות עליו. הבניין היה צץ לנגד עיניו, על כל מגבלות הקרקע. אם הייתה משופעת, אפילו מיקם את מדרגות הכניסה במקום הנכון.

מדי בוקר התלבש בהתאם למזג האוויר. את הבגדים הציב על הכיסא ליד מיטתו, בעקבות התחזית בערב הקודם. כתלמיד, לרוב היה היחיד שהביא מטריה לכיתה, כאשר היום החל שמשי ונעים.

הוא נולד וגדל בסאן פרנציסקו. תעתועי מזג האוויר היו מוכרים לו היטב.

כאשר ביקש ללמוד חקר העתיד באוניברסיטה, נדרש לעבור מבחן מיון, שבדק את יכולתו לחזות את העתיד. התוצאה הייתה זהה לציון שקיבל ראש החוג, במבחן חוזר שנהג לעשות מדי כמה שנים. הוא הוזמן לפגישה. שנים רבות נשאר שם, חדר לידו, מסנן מועמדים שבחרו לחקור משהו שעדיין לא קיים. "נושא מדליק," הם נהגו לומר כאילו תיאמו ביניהם, והוא היה מהנהן בהבנה. אחרי אינספור מבחנים הבין; רובם היו כאלו שנדלקו וכבו במהירות. הוא ידע שלא ישרדו את הדרך. ללמוד חקר העתיד הצריך סבלנות ודבקות במשימה, ולא רק התלהבות רגעית — איך אפשר לעסוק במשהו שעוד לא התרחש? חוקרי עתיד היו צריכים להיות מצוידים בשתי תכונות חשובות נוספות, כך זיהה לאורך השנים; יכולת "ריצה למרחקים ארוכים" ואופטימיות. הם נאלצו לא אחת לחוות דעה לגבי משהו שיקרה שנים רבות קדימה, כמו כמה בתי ספר על המדינה לתכנן לעוד עשרים שנה. התשובה שהתבקשה הייתה בהתאם לדמוגרפיה, אבל האם במהלך השנים הדמוגרפיה תהיה דומה לזו של היום? אופטימיות אף היא הייתה חשובה במיוחד — אחרת איך ניתן לחשוב קדימה כשצרות שונות מכבידות על שדה הראיה?

כשהבין, שבנוסף, חלק מהמועמדים לקו בסוג כלשהו של ביטחון עצמי לא ברור, ואולי אפילו בסוג של שגעון גדלות, בחר לאחר שסיים את הדוקטורט הראשון, לעשות את השני בפסיכולוגיה.

לימים, מצויד בשני דוקטורטים, מפרצים בשיער שהעמיקו וזגוגיות משקפיים שהלכו והתעבו, הרחיב את מקורות ההכנסה, והקים חברת יעוץ. כשנשאל מה תחום ההתמחות שלו, נהג להשיב בנימוס "חקר האדם." השומעים היו מהנהנים בהבנה, אבל אף אחד מהם לא הבין באמת במה הוא עוסק. חומת שני הדוקטורטים עצרה אותם מלשאול שאלות נוספות. בינתיים המזומנים נערמו, והבנק הווירטואלי, שנהג לפקוד מדי ערב, חיבק והוסיף בונוסים.

שנים אחדות לפני כן, גונבה לאוזנו ידיעה על הבינה המלאכותית, שעלולה לזעזע את העולם. מיד תרגם אותה לשפה האקדמית שהכיר: "אירוע סינגולרי, שכמותו האנושות טרם חוותה." כהרגלו, התיישב מול המסך, משרטט כיוונים עתידיים בתחומים שונים: חינוך, כלכלה, ביטחון, בריאות. מצויד בידע התחלתי בלבד, הגיע למסקנה כאובה: "לא עוד חופש הפרט. האדם נולד עתה לחופש מוגבל, שיהיה תלוי בהתפתחות הטכנולוגיה — כאשר ישתמש בטלפון הנייד, יכתוב הודעת טקסט או ישלח תמונה, יהיה גלוי לעולם כולו."

הוא חש חובה ליידע את הציבור. אינספור שעות הקדיש לספר "לכודים ברשת", שתיאר את הרגעים הראשונים כשהבינה ההיא כבשה את החיים על פני הכדור. ההמונים התלהבו ממנה בתחילת דרכה, אבל שמונה מאות עובדי המעצמה הדיגיטלית שיצרו אותה פוטרו; הבינה השתלטה גם על יכולותיהם המקצועיות, ובהן כבר לא היה צורך.

התוכנה הסתערה קדימה וכבשה כל חלקה טובה: רבים מהמקצועות החופשיים נעלמו, אומנויות שונות נפגעו אנושות, הרפואה והחינוך הפכו לאישיים במיוחד, ואפילו שדה הקרב התנהל בעזרת ג'ויסטיקים. בני האדם נותרו מבולבלים, שואלים בעיקר כיצד ימנעו ממנה להשתלט עליהם. רוב זמנם הוקדש לחיפוש פתרונות טכנולוגיים בעניין זה.

ביום שסיים לכתוב את הפרק האחרון ב"לכודים ברשת", מתח את ידיו העייפות, נשען לאחור בכיסאו המשרדי, שהגיב בחריקה צורמת, והתרכז בשאלה "מה הלאה?" התשובה הבזיקה מיד: "ברור שספר נוסף." הוא הבליע חיוך בינו לבינו.

אלא שלמרות שהנושא הבא כבר נח באמתחתו הספרותית, משפט הפתיחה עדיין לא הגיח. המסר העיקרי של הספר, שהצביע לעבר עתיד בעייתי בחלקו, טרד את מנוחתו; העולם הטכנולוגי ישלוט בנו. איך נשלוט בו? אם נפסיק להשתמש ברשתות החברתיות, נסבול מבדידות נפשית. אם נפסיק לפקוד אפליקציות קשר מוכרות, דרכנו להכחדה עצמית. מאידך, אם נמשיך להשתמש בהן, גם אז נסבול מבדידות נפשית והתוצאה תהיה הכחדה עצמית.

הוא חש כמי שנכנס לדרך ללא מוצא, ואינו מסוגל להיחלץ ממנה. הוא המשיך "לחפור" — כך הבן שלו נהג להגדיר את השעות הארוכות שהיה יושב מול המחשב, בוחן לעומק שאלות חסרות תוחלת. אחת מהן, שחזרה שוב ושוב, הייתה; האם האנושות תהייה מסוגלת לשנות את המציאות שהולכת ונשזרת לנגד עיניה? לא נראה. האדם יצטרך לוותר על הקידמה ועל הטכנולוגיה, אלא אם בעידן שמצטייר עתה לנגד עיניו יצליח למצוא פתרונות אחרים.

לא פעם, כשגישש באפלה וחיפש קצה חוט, הברקה רגעית הייתה צפה. וכך קרה גם באותו יום. ביום שמשי, עם שמים נטולי עננים, כשהחשיבה שלו הייתה בהירה במיוחד, הוא הניח את העתיד בצד וחשב לפתע על עצמו. הנושא היה זר לו, אבל הרגיש שזה הכיוון. תמיד הייתה לו נטייה לסכם ולהשתמש במסקנות; מסע פרסום שיעץ לו והצליח מעל למשוער או אירוע שהיה שותף לתכנונו, והשאיר רושם בל יימחה. הפעם חשב על התרומה של "לכודים ברשת" לאנושות. אלא שלמבוכתו, המסקנה לא הייתה חד משמעית; אפשר היה לתאר את המסע של הגיבור הספרותי כהצלחה מוגבלת למדי. מטרתו הייתה להזהיר את הציבור, אבל רק קהל הקוראים נטל בו חלק. חובתו הייתה לזעזע את התעשייה, שאכן התרשמה, אבל באופן מעשי לא שינתה את דרכיה. לא הייתה לו ברירה אלא להתחיל בהקדם לכתוב את הספר הבא.

הוא לא אהב להתמודד עם אי ודאות. נכון שחקר העתיד היה מלא באי ודאויות למיניהן, אבל רובן לא נגעו בו אישית. הפעם הרגיש שהבינה המלאכותית תפגע גם בו, כמו בכולם.

לאורך השנים, בכל פעם שנתקל בקושי עתידי, נהג לעשות סיבוב פרסה לוגי לעבר הרחוק, לבחון תחת זכוכית מגדלת את המתרחש בהווה, ומשם להתבונן קדימה. כך נהג, למשל, כשהאוניברסיטה קיצצה בתקציב המחקר שלו. הוא אסף את קבוצת הסטודנטים הנאמנים שהתקבצו סביבו, והוציא אותם ללמוד על הדשא בקמפוס. "אם אין כסף שיקצצו במבנים, בשום אופן לא בקודש הקודשים האקדמי," הסביר להם בנחישות. הדיקן קרא אותו לסדר, ושאל מה יעשה בחורף. הוא השיב שיש לו בית גדול ומחומם. את התשובה הזו הדיקן לא יכול היה להכיל, והחזיר את התקציב לתקנו. הוא חזר ללמד בכיתה.

רעיון דומה עלה בו גם הפעם: הרי מהיום שהעולם נוצר, הוא התפתח בעקביות. אפילו המלחמות, המגפות והסערות האקלימיות שפגעו בו, רק האטו את מהלכו. מאידך, דווקא הן, כשחלפו, דחקו בניצני ההתפתחויות לפרוח, והובילו להתחלות חדשות. מאוחר יותר חלקן אפילו התבררו כמרחיקות לכת. הוא הבין שהתוכנה החדשה לא נוראה כל כך. אומנם היא יוצרת זעזועים בהווה, אבל ייתכן שתתרום הרבה יותר לאנושות בעתיד.

תחושת תקווה החלה לפעפע בקרבו: אולי בעתיד תימצא טכנולוגיה שתשמיד את עצמה כאשר תבין שהלכה רחוק מדי? אולי העידן הבא, יותר מכל העידנים שלפניו, יוביל את העולם לאיחוד קולקטיבי? אולי אז העולם יהפוך למקום נפלא, כמו שחזה הנביא ישעיהו: "וכתתו חרבותם לאתים, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה," ואולי דמיונו הפליג רחוק מדי?

הוא נזכר בטלטלה שחווה כשכתב את "לכודים ברשת". אז יצא למסע ספרותי יוצא דופן, בסופו נוכח שגם משאת לב דמיונית ניתן להגשים. באותה שנייה, האור שסנוור אותו, שהיה אומנם רק שבירה של קרן אור על זגוגית החלון שמולו, היה סימן ברור, וניבא רק טובות. אולי זה מה שצפוי לו במסע הבא?

הוא הקליד באותיות גדולות על הדף הראשון "חוכמת המחר", מתח זוג ידיים ונפש חפצה קדימה, והחל להקליד.

שער ראשון: המייל שנוגע בלבבות

חלק ראשון: זהירות, מכה בבטן!

1

וויטני חשה את המכה בבטן. היא הייתה עוצמתית ופגעה בדיוק במקום הנכון. לא אחת ציינה בפני ג'ימי כי שוטרים חייבים להיות בעלי תחושות בטן חדות. אלא שהפעם התחושה הייתה עזה במיוחד.

על המסך הופיע מייל מאותה עיתונאית, עם טקסט אנונימי, שכותרתו הייתה "זהירות!!!"

סוזנה ביקשה את אישורה של וויטני לטפל בעניין בדיסקרטיות. היחסים בין השתיים היו מקרה קלאסי של "שמור לי ואשמור לך" — המשטרה נהגה להיעזר בעיתונאית להפצת מידע שהיה חשוב לה, ואילו העיתונאית פנתה למשטרה כאשר נזקקה לגיבוי.

אם וויטני לא הייתה חשה את המכה בבטן, הייתה מאשרת לסוזנה לטפל בכך. אולם הפעם המקרה היה שונה. בשל עוצמתה, בחרה שלא להשיב מיד אלא להמתין עד שתתייעץ עם בעלה.

היא קראה את המייל כמה פעמים. בארוחת הערב חשפה אותו בפני ג'ימי, וביקשה את חוות דעתו. הוא בחן את הכתוב. הוא זיהה את התמימות שנשבה ממנו ואת המלכוד שבו הייתה שרויה הכותבת, וחש בדחיפות, בקריאה לעזרה. אך יותר מכל הבין שאם וויטני פנתה אליו, משמע שלא היה דחוף לערב את המשטרה.

וויטני הייתה קצינה בכירה במשטרת לוס אנג'לס, אחראית על כל תחנות המשטרה במטרופולין הענק. את המינוי המיוחד קיבלה לאחר שביצעה בהצטיינות יוצאת דופן את תפקידה הקודם — מפקדת משטרת סן פרנציסקו. למרות שפיקדה על אלפי שוטרים, תמיד נאלצה להתמודד עם מחסור בכוח אדם. לא אחת נאלצה לבצע תמרונים מורכבים למדי. כשנכנסה משימה חדשה, שקלה מיד מי יהיה האדם המתאים לטפל בה.

הפעם התגלגלה לידיה בקשה, לא תלונה. כאשר בחנה את המצב לעומק, נוכחה לדעת שבקשה לעזרה, שלא הופנתה למשטרה, משמעה שאין תלונה רשמית מאחוריה, ולכן לא בהכרח מצדיקה את התערבותה. עם זאת, משהו במייל הזה לכד את תשומת ליבה.

אף שג'ימי היה פרסומאי במקצועו, ובעל תואר במדעי המחשב בהשכלתו, הייתה לו אוריינטציה חברתית רחבה ורגישות נדירה. היא תמיד סמכה על שיקול דעתו. כל אותו ערב דנו במייל ההוא. היא ידעה שיהיה כדאי להיעזר בו.

וויטני שלחה אליו מבט שואל. הוא זיהה בקולה נימת בקשה: "עד כמה אתה פנוי לפרויקט נוסף?" הוא הניד בראשו לשלילה. בדרך כלל לא היה מסרב, אבל דווקא עכשיו היה עמוס במיוחד: "בדיוק נכנס פרויקט חדש בעבודה, והבוס ביקש שאקח אותו על כתפיי."

היא הבינה שבינתיים תיאלץ להרפות ולאפשר לסוזנה לטפל בעניין לבדה.

2

וויטני הייתה אשת מקצוע. הוא אהב את המשימתיות שלה ואת יעילותה. כל דקה נוצלה עד תום. היא לא בזבזה זמן על מחוות נימוסין ושיחות שאינן לגופו של העניין. כך נהגה בעבודה וכך התנהלה גם בחייה הפרטיים. הוא אהב את הזמן שלהם ביחד; רק במהלכו הרגיש טוב באמת. והנה, זמן לא רב לאחר המקרה הקודם שחקרו יחד בסאן פרנציסקו, התגלגלה לפתחו פרשה נוספת. הוא בחן אותה מכל הכיוונים, ניסה לשרטט כיווני פעולה, וחש את הפרפרים בבטן. אלא שהמשימה החדשה בעבודה עכבה אותו מלפעול. מאידך גיסא, השיחה עם וויטני מאז אמש לא נתנה לו מנוח. הוא חשב עליה במשך כל היום. הוא ידע שעליו להרפות, אבל משהו בתוכו סרב לקבל זאת.

לעת ערב עלתה בו מחשבה נוספת: מאז שוויטני קיבלה את התפקיד, הרגיש כילד נטוש — התפקיד היה תובעני במיוחד ודרש ממנה שעות עבודה רבות. כשחזר הביתה לאחר יום העבודה, השתרעו לפניו שעות אחדות של בדידות. מדי ערב נותר לו זמן פנוי מדי.

ככול שהתארכה התלבטותו, נטתה המטוטלת יותר ויותר לכיוון המעורבות במשימה. לצורך האיזון אף שרטט טבלת בעד ונגד, אלא שגם זו לא שינתה את המצב.

מאוחר יותר פנה לוויטני, ותיאר את תחושותיו: ״לא תאמיני, אבל כל היום המייל ההוא מנקר לי בראש. בחנתי אותו מכל הכיוונים. אני מרגיש כאילו מישהו יושב לי על הכתפיים, ולוחץ עליי לטפל בו.״ וויטני צחקה, מבינה לאן נושבת הרוח. היא ידעה שאם תדרבן אותו, הוא יירתם למשימה, אבל לא רצתה ללחוץ עליו. היא הכירה אותו היטב, יודעת שההחלטה צריכה להיות שלו בלבד, או לפחות שיחשוב כך.

3

באותו ערב פרסו את הפרשייה על שולחנם: ״כמו לחם,״ הוא אמר, ושניהם החליפו מבטי הסכמה. הם ישבו זה מול זו לצידי הדלפק הקטן, שנראה כמו חרטום של אוניה וניצב בקצה האי שחצץ בין המטבח לסלון. הם אהבו את הישיבה המשותפת דווקא במקום ההוא. למרות שהיה קטן מלהכיל את כל המצרכים לארוחת הערב, הקרבה ביניהם והיכולת להביט זה בעיניו של זו, חרצו את גורלו. הם הניחו עליו חלק מהמנות ואת השאר על האי, ונשארו לשבת שם זמן ממושך. בתחילה, כאשר עברו לדירה ששכרו, ישבו על שרפרפים. כשזיהו שהם זקוקים למושבים נוחים יותר, רכשו שני כיסאות מרופדים.

ג’ימי מתח רגליים עייפות קדימה, והניף זרועות יגעות לא פחות למתיחה כלפי מעלה. הוא סבר שתנועת הלאות שהפגין היא ששכנעה את וויטני לבוא לקראתו. הוא העריך שתעניק לו את ברכת הדרך, אם רק ירמוז על כוונתו. הוא שלח אליה חיוך הססני. וויטני כבר זיהתה את התשובה החיובית העומדת על קצה לשונו: ״צריך רק לבדוק את ההיבט החוקי,״ הגיבה במהירות לפני שיתחרט. הוא חש שגם בה המייל עורר משהו.

למחרת אישר היועץ המשפטי של המשטרה את מעורבותו בעניין: ״האזרחית לא פנתה למשטרה ולא הגישה תלונה רשמית. פנייתה לעיתונאית לגיטימית. אמנם ג’ימי התגלגל לפרשה דרך רעייתו, אך כיוון שהאזרחית לא פנתה למשטרה, הוא יכול היה להגיע אליה גם בדרכים אחרות.״

4

ג’ימי ידע שיקבל את עזרת המשטרה אם יצטרך, אך כיוון שהכותבת לא פנתה אליה, נדרש ממנו פתרון יצירתי. הפעם ייאלץ להניח למשטרה לנפשה, אלא אם יקרה דבר חריג.

על צמד השוטרים בדימוס, סטיב ואדי, שהקימו משרד חקירות פרטי, שמע לא מזמן. הוא ידע שהם עמוסים, אך העריך שכאשר יגלו על הקשר שלו עם וויטני, יתחזק בהם הרצון לעזור לו, אולי אפילו יצטרפו לחקירה על חשבונם? המחשבה האחרונה אומנם לא הייתה ראויה, אך הוא נאלץ להיאחז בקצה חוט כלשהו כדי להתחיל בעבודה.

למחרת התייצב במשרדם, שהיה למעשה שני חדרים קטנים ששכרו בבניין עתיק מלבנים אדומות בעיר התחתית. על הקיר שמולו הייתה תלויה תמונה של הבניין הכי גבוה בניו-יורק. הוא חשב שהתמונה מעידה על שאיפותיהם להגיע רחוק ככל האפשר, וזה מצא חן בעיניו.

הפגישה התנהלה בדיוק כפי שציפה. הם התגייסו למשימה — ״לא בגלל אשתו, אלא בשל המקרה עצמו.״ הוא הבין לליבם, הרי חש כמוהם.

המייל הועבר לפרופילאי כדי להפיק ממנו את הפרטים הנחוצים.

5

״המילה ‘זהירות’, באותיות בולטות ושלושה סימני קריאה, מעידה על תחושת הסכנה שחשה הכותבת ועל רצונה להזהיר את הקוראים.״ סטיב חזר לג’ימי כבר באותו ערב. ״כותרת המשנה — ‘הקבוצה שמכינה את חבריה לעידן הבא’ — מפרטת על מה תהיה ההודעה.״

סטיב פתח בהקראת המייל. ג’ימי עקב בריכוז אחר דבריו מהמסך שלפניו: ״עד לאחרונה השתתפתי בקבוצה באוניברסיטה, שבה היו כמה עשרות צעירים, בני עשרים עד שלושים. הקבוצה פועלת זה כשנה ונפגשת מדי שבוע. חבריה התחייבו לשמור על חשאיות. מטרתה: להכין את העולם לקראת העתיד לבוא. הפעם אין מדובר בהתגוננות מפני אסונות אקלימיים, שהאנושות כבר מכירה, אלא בהגנה על המשכיות המין האנושי מסיבה אחרת, מפחידה הרבה יותר.״

סטיב נטל הפסקה קלה, ניסה להבין את הנאמר, ואז המשיך: ״לא הבנתי את פשר הסודיות שנדרשנו אליה. בתחילה חשבתי שחבריה אינם רוצים שיתנכלו להם בגלל הרעיונות יוצאי הדופן שבהם הקבוצה עוסקת. בהמשך שמעתי שצריך להיזהר מתלונה שתוגש למשטרה, בטענה שהקבוצה היא כת, וכי הדבר לא ימצא חן בעיני האוניברסיטה. רק מאוחר יותר הבנתי שחבריה מעוניינים לרכוש יתרון על פני שאר בני האדם, עם בוא העידן הבא.״

סטיב עצר לרגע, עיכל תפנית משמעותית, ופנה לג’ימי: ״אני מזהה שהסטודנטים מנצלים בסתר את הפלטפורמה של האוניברסיטה כדי לפתח יכולת ייחודית. ברור שזה לא תקין. ועוד משהו — מהו ‘העידן הבא’?״

לג’ימי הייתה יכולת נדירה להפריד בין עיקר לטפל. תחילה הסכים עם סטיב, אך משהבין שזה מתמקד בעניינים משניים, רגישותו העלתה בפניו שתי אפשרויות: לענות לשאלותיו בקצרה — אך לא היו לו תשובות, או לדחות את הדיון בהן, מבלי לפגוע בו.

״מעניין,״ חייך לעברו. ״אני מציע שכאשר נאתר את הכותבת, נבדוק את שני הנושאים החשובים הללו. בוא נמשיך.״

סטיב המשיך להקריא: ״הבנתי שיש לפנות לאוניברסיטה. חשבתי שצריך לשתף את העולם כולו בידע המתגבש. במפגש האחרון הצעתי לפרסם את הקבוצה ברשתות החברתיות. בתגובה, מנהלי הקבוצה מחקו אותי מקבוצת המסרונים. קיבלתי הודעה שלא להגיע עוד למפגשים, והתבקשתי לא ליצור כל קשר עם חברי הקבוצה.

איני יודעת למי לפנות, אך אני מרגישה חובה ליידע את הציבור על הקבוצה ומסריה. איני יכולה להגיש תלונה במשטרה, שכן לכאורה אין לי על מה. מאידך, כיוון שהתגובה כלפיי הייתה כה אלימה, כדאי שהשלטונות והאוניברסיטה יידעו על כך.״

המוזר היה שלכאורה מדובר בעניין פעוט למדי. מצד שני, הכותבת נפגעה עד עמקי נשמתה. והיה כאן עוד משהו: היא התעקשה שהפעילות של הקבוצה חשובה במיוחד.

למה? מי היא?

ג’ימי הרגיש שהוא רוצה מאוד לגלות את התשובות.

המייל נחתם בבקשת עזרה: ״אני מקווה שתוכלי לתרום להבנת העניין. מצפה שתסייעי לי, לכולנו.״

6

״הכותבת מסרה מידע נרחב על עצמה מבלי שהתכוונה,״ סטיב התייחס להערות שנכתבו בהמשך: ״כיוון שציינה את האוניברסיטה, ניתן לאתר את המקור ולהתחיל שם. היא ציינה גם את גיל המשתתפים — עשרים ומעלה. הכתיבה שלה מדויקת וכוללת הקפדה על פיסוק נכון. ייתכן שהיא לומדת ספרות אנגלית, ואולי אף עוסקת בהוראת השפה. ברור שהיא מתעניינת בעתיד האנושות, אולי סטודנטית לחקר העתיד.״

בינגו!

ג’ימי חש שזה הכיוון. הוא הבין שבעזרת האוניברסיטה ניתן יהיה לאתר אותה במהירות. עוד באותו ערב שלח מייל לראש המחלקה לחקר העתיד באוניברסיטה, וביקש להיפגש עמו בהקדם. במקביל הבין שעליו להיפגש עם סוזנה.

סוזנה הייתה דמות מוכרת. במהלך ארוחת הערב ציינה וויטני כי היא עיתונאית אמינה, ואף החמיאה לטורה הקבוע, שבו טיפלה בעוולות אישיות וחברתיות. ״לסוזנה יש כנראה יכולות נדירות. משהו בה גורם לאנשים להיפתח בפניה. אני מבין מדוע דווקא היא זכתה לכינוי ‘הקול של המצפון’,״ הוסיף.