היער

שלושה חודשים לאחר מכן

ישבתי באולם התעמלות של בית ספר יסודי וצפיתי בקארה, בתי בת השש, המנווטת את דרכה לאורך קורה שמרחפת בגובה כעשרה סנטימטרים מעל פני הקרקע, אבל בעוד פחות משעה אביט בפניו של גבר שנרצח באכזריות.
זה לא אמור לזעזע אף אחד.
במהלך השנים למדתי - בדרכים המחרידות ביותר שאפשר להעלות על הדעת - שרק חומה דקיקה ורעועה מפרידה בין חיים ומוות, בין יופי מדהים וכיעור בלתי נתפש, בין הרקע התמים ביותר ומרחץ דמים מבעית. נדרשת רק שנייה אחת כדי לפרק את החומה. ברגע אחד, החיים נראים אידיליים. אתה נמצא במקום טהור כמו אולם התעמלות של בית ספר יסודי. הילדה הקטנה שלך מסתחררת. קולה עליז. עיניה עצומות. אתה רואה בה את פניה של אִמה, את הדרך שבה היתה אמה עוצמת עיניים ומחייכת, ונזכר שוב עד כמה דקיקה ורעועה החומה הזו.
"קופּ?"
זו היתה גיסתי גרטה. נפניתי אליה. גרטה הביטה בי בדאגתה הרגילה. הצלחתי להעלות חיוך.
"על מה אתה חושב?" היא לחשה.
היא ידעה. אבל בכל זאת שיקרתי.
"על מצלמות וידאו ידניות."
"מה?"
ההורים האחרים תפסו את כל הכיסאות המתקפלים. אני עמדתי מאחור, בידיים שלובות, ונשענתי על קיר הבטון. מעל פתח הדלת הודבקו דפי תקנות, משובצים בפתגמים חמודים ומרגיזים, כמו "אל תאמרו לי שהשמים הם הגבול כשיש סימני רגליים על הירח". שולחנות האוכל היו מקופלים. נשענתי עליהם והרגשתי את המגע הצונן של הפלדה והמתכת. אנחנו מתבגרים ומזדקנים, אבל אולמות התעמלות של בתי ספר יסודיים לעולם אינם משתנים. הם רק נראים קטנים יותר.
הצבעתי על ההורים. "יש כאן יותר מצלמות וידאו מאשר ילדים."
גרטה הנהנה בראשה.
"וההורים, הם מצלמים הכול. ואני מתכוון הכול. מה הם עושים עם כל זה? מישהו באמת צופה בזה שוב מההתחלה עד הסוף?"
"אתה לא?"
"אני מעדיף ללדת."
היא חייכה למשמע דברי. "לא," אמרה, "אתה לא."
"אוקיי, טוב, אולי לא ללדת, אבל כולנו גדלנו בדור האם טי וי, נכון? חיתוכים מהירים. הרבה זוויות. אבל סתם לצלם משהו אחד לאחד, כמו שהוא, ולהכריח חברים או קרובי משפחה חפים מפשע לצפות בזה..."
הדלת נפתחה. ברגע ששני הגברים נכנסו לאולם ההתעמלות, ידעתי שהם שוטרים. גם אם לא היה לי ניסיון רב מאוד - אני התובע המחוזי של מחוז אסקס, הכולל את ניוארק, עיר אלימה למדי - הייתי יודע. יש דברים שהטלוויזיה באמת מציגה כהלכה. אופן לבושם של רוב השוטרים, למשל - אבות בפרבר האמיד רידג'ווד אינם מתלבשים כך. אנחנו לא עוטים חליפות בבואנו לראות את ילדינו מבצעים תרגילי כאילו התעמלות. אנחנו לובשים מכנסי קורדרוי או ג'ינס עם אפודה מעל חולצת טריקו. שני הגברים האלה לבשו חליפות קטנות ממידותיהם בגוון חום שהזכיר לי שבבי עצים אחרי סופת גשמים.
הם לא חייכו. עיניהם סרקו את החדר. אני מכיר את רוב השוטרים באזור, אבל את השניים האלה לא הכרתי. זה הטריד אותי. הרגשתי שמשהו לא בסדר. ידעתי, כמובן, שלא עשיתי שום דבר, ובכל זאת חשתי בבטן המיה קלה של "אני חף מפשע אך עדיין מרגיש אשם".
לגיסתי גרטה ולבעלה בוב יש שלושה ילדים משלהם. בתם הצעירה, מדיסון, היא בת שש ולומדת באותה כיתה עם קארה שלי. גרטה ובוב עזרו לי מאוד. אחרי שאשתי ג'יין - אחותה של גרטה - נפטרה, הם עברו לרידג'ווד. גרטה טוענת שהם תכננו לעשות זאת בכל מקרה. אני מתקשה להאמין. אבל אני כל כך אסיר תודה, שאני לא מתעסק בשאלה הזאת יותר מדי. אני לא יכול לדמיין מה היה קורה בלעדיהם.
בדרך כלל האבות האחרים עומדים איתי מאחור, אבל מכיוון שהאירוע התקיים בשעות היום, היו נוכחים מעט מאוד אבות. האמהות - להוציא זו שנועצת בי כרגע מבט נוקב מעל המצלמה שלה, אחרי ששמעה את נאום האנטי וידאו שלי - מעריצות אותי. לא אותי ממש, חלילה, אלא את הסיפור שלי. אשתי מתה לפני חמש שנים, ואני מגדל את בתי לבד. יש עוד הורים חד הוריים בעיירה, בעיקר אמהות גרושות, אבל אני זוכה ליחס מיוחד. אם אני שוכח לכתוב פתק למורה או לאסוף את קארה מאוחר או להשאיר את ארוחת הצהריים שלה על הדלפק, האמהות האחרות או המזכירות במשרד ההנהלה מתגייסות ועוזרות. הן חושבות שחוסר אונים גברי הוא דבר מתוק. כשאם חד הורית מועדת כמוני, היא נחשבת רשלנית ומזניחה, וסופגת קיתונות של בוז מצד האמהות המתנשאות.
הילדים המשיכו להתגלגל או ליפול, תלוי איך בוחרים להסתכל על זה. אני צפיתי בקארה. כושר הריכוז שלה מצוין והיא התנהלה יפה מאוד, אבל חשדתי שירשה את חוסר הקואורדינציה של אביה. היו שם תלמידות מנבחרת ההתעמלות של התיכון, שעזרו לילדים. הן היו תלמידות שמינית, בנות שבע עשרה או שמונה עשרה, מן הסתם. זו שהשגיחה על קארה בעת ניסיונה לבצע היפוך באוויר, הזכירה לי את אחותי. אחותי קמיליה מתה כשהיתה בערך בגילה של הנערה הזאת, וכלי התקשורת לעולם אינם מניחים לי לשכוח. אבל אולי זה טוב שאי אפשר לשכוח.
אילו היתה נשארת בחיים, אחותי היתה עכשיו בשנות השלושים המאוחרות שלה, לפחות כגילן של רוב האמהות האלה. מוזר לחשוב על כך בצורה כזאת. אני תמיד רואה את קמיליה כנערה מתבגרת. קשה לדמיין היכן היתה נמצאת עכשיו - היכן היתה צריכה להימצא עכשיו, יושבת על אחד הכיסאות האלה, על פניה מרוח החיוך האווילי מאושר מודאג של לפני הכול אני אמא, מצלמת את הצאצא שלה יתר על המידה. אני תוהה כיצד היתה נראית היום, אבל שוב אני רואה רק את הנערה המתבגרת שמתה.
אולי מתקבל הרושם שיש לי אובססיה כלשהי בקשר למוות, אבל יש הבדל עצום בין הרצח של אחותי ובין פטירתה בטרם עת של אשתי. מותה של אחותי הוביל אותי למשרתי הנוכחית ולמסלול הקריירה שלי. באולם המשפט אני יכול להילחם באי הצדק הזה. ואני נלחם. אני מנסה להפוך את העולם למקום בטוח יותר, מנסה לשים את אלה שפוגעים באחרים מאחורי סורג ובריח, מנסה להביא למשפחות אחרות משהו שלמשפחה שלי מעולם לא היה באמת - תחושה של סגירת מעגל.
המוות השני - מותה של אשתי - הותיר אותי חסר אונים ומתוסבך, ולא משנה מה אעשה, לעולם לא אהיה מסוגל לתקן זאת.
מנהלת בית הספר הדביקה על פיה עמוס השפתון חיוך של דאגה מזויפת, והתקדמה לעבר שני השוטרים. היא פתחה איתם בשיחה, אבל הם בקושי העיפו בה מבט. התבוננתי בעיניהם. כשהשוטר הגבוה יותר, השוטר הבכיר בלי ספק, פגש את פני, הוא נעצר. לרגע אחד, איש מאיתנו לא זז. בהטיית ראש מינימלית וכמעט בלתי מורגשת, הוא סימן לי לצאת החוצה מתוך חוף המבטחים של הצחוק ותרגילי ההתעמלות. השבתי לו באותו ניד ראש סמלי.
"לאן אתה הולך?" שאלה אותי גרטה.
אני לא רוצה להישמע אכזרי, אבל גרטה היתה האחות המכוערת. הן נראו דומות, היא וכלתי המתה המקסימה. אפשר היה לראות שיש להן אותם הורים. אבל כל מה שעבד פיזית אצל ג'יין שלי, פשוט לא מסתדר כל כך אצל גרטה. לאשתי היה אף בולט שאיכשהו עשה אותה סקסית יותר. לגרטה יש אף בולט שנראה, מה לעשות, גדול. העיניים של אשתי, שהיו מרוחקות זו מזו, הוסיפו לה קסם אקזוטי כלשהו. אצל גרטה המרווח הרחב גורם לה להיראות קצת כמו לטאה.
"אני לא בטוח," אמרתי.
"עסקים?"
"יכול להיות."
היא הציצה לעבר שני האורחים, שהיו כמעט בוודאות שוטרים, ואז הביטה בי. "התכוונתי לקחת את מדיסון לארוחת צהריים ב'פרנדליז'. אתה רוצה שאני אקח גם את קארה?"
"בטח, זה יהיה נהדר."
"אני יכולה גם לקחת אותה הביתה אחרי הלימודים."
הנהנתי בראשי. "זה עשוי לעזור."
גרטה נשקה לי על הלחי בעדינות - דבר שהיא עושה רק לעתים נדירות. פניתי לדרכי. רעמי צחוק של ילדים התגלגלו איתי בדרך החוצה. פתחתי את הדלת ויצאתי אל המסדרון. שני השוטרים הלכו בעקבותי. גם מסדרונות של בתי ספר אף פעם אינם משתנים. יש בהם מעין הד של בית רדוף רוחות, סוג מוזר של שקט חלקי, וריח קלוש אך ניכר שמרגיע ומטריד בעת ובעונה אחת.
"אתה פול קופּלנד?" שאל השוטר הגבוה.
"כן."
הוא הביט בשותפו הנמוך יותר. הנמוך היה גבר בשרני ללא צוואר. לראשו היתה צורה של לבנת בטון. גם עורו היה מחוספס, והוסיף לחיזוק האשליה. מעבר לפינה הגיעה קבוצה של תלמידי כיתה ד', כנראה. כולם היו סמוקי פנים ממאמץ. הם בוודאי חזרו הרגע ממגרש המשחקים. הם חלפו על פנינו, ומאחוריהם השתרכה המורה הלחוצה שלהם. היא חייכה לעומתנו חיוך מאולץ.
"אולי כדאי שנדבר בחוץ," אמר השוטר הגבוה.
משכתי בכתפי. לא היה לי מושג במה מדובר. היתה לי ערמומיות של חפים מפשע, אך גם ניסיון מספיק כדי לדעת שעם שוטרים שום דבר איננו כפי שהוא נראה. ידעתי שזה לא קשור לתיק הגדול שעבדתי עליו, שכיכב בכותרות. אם זה היה קשור, הם היו מתקשרים למשרד. הייתי שומע על זה משהו דרך הטלפון הנייד שלי או דרך הבלקברי.
לא, הם כאן בעניין אחר - עניין אישי.
שוב, ידעתי שלא עשיתי שום דבר רע. אבל ראיתי בחיי כל מיני סוגים של חשודים וכל מיני סוגים של תגובות. זה עשוי להפתיע אתכם. למשל, כשהמשטרה מחזיקה במעצר חשוד מרכזי, היא נוטה לעתים קרובות להשאיר אותו נעול בחדר החקירות שעות על גבי שעות. אפשר לחשוב שהאשמים יטפסו על הקירות, אבל ברוב המקרים זה בדיוק להפך. החפים מפשע הם אלה שנעשים הכי עצבניים וחסרי שקט. אין להם מושג מדוע הם שם או מה המשטרה חושבת בטעות שהם עשו. האשמים בדרך כלל נרדמים.
עמדנו בחוץ. השמש קפחה על ראשינו. הגבוה מצמץ והרים יד כדי לסוכך על עיניו. איש הבטון לא ייתן לאף אחד את התענוג הזה.
"אני הבלש טאקר יורק," אמר הגבוה. הוא הוציא את תג הזיהוי שלו והצביע לעבר לבנת הבטון. "זה הבלש דון דילון."
דילון שלף גם הוא את תג הזיהוי שלו. הם הציגו בפני את התגים. אני לא יודע למה הם עושים את זה. כמה קשה כבר לזייף תגים כאלה?
"איך אני יכול לעזור לכם?" שאלתי.
"אכפת לך לומר לנו איפה היית אתמול בלילה?" שאל יורק.
אחרי שאלה כזאת היו צריכות הסירנות להתחיל ליילל. הייתי צריך להזכיר להם בו במקום מי אני, ולומר שלא אענה על שום שאלה שלא בנוכחות עורך דין. אבל אני עצמי עורך דין. ועורך דין מצוין. וכשאתה מייצג את עצמך, זה כמובן רק גורם לך להיראות טיפש יותר, לא פחות. ואני גם רק בן אדם. כשהמשטרה מטרידה אותך בשאלות, גם עם כל הניסיון שלי, אתה רוצה להשביע את רצונה. אין מנוס מההרגשה הזאת.
"הייתי בבית."
"מישהו יכול לאשר את זה?"
"הבת שלי."
יורק ודילון הסתכלו לאחור, לעבר בית הספר. "זאת הילדה שהתעמלה שם?"
"כן."
"עוד מישהו?"
"אני לא חושב. מה העניין?"
יורק היה האחראי על הדיבורים. הוא התעלם מהשאלה שלי. "אתה מכיר אדם בשם מנולו סנטיאגו?"
"לא."
"אתה בטוח?"
"די בטוח."
"למה רק די בטוח?"
"אתה יודע מי אני?"
"אהה," אמר יורק. הוא השתעל לתוך אגרופו. "אתה רוצה אולי שנשתחווה או ננשק את הטבעת שלך או משהו?"
"לא התכוונתי לזה."
"טוב, אז אנחנו משדרים על אותו גל." הגישה שלו לא מצאה חן בעיני, אבל הבלגתי. "אז למה אתה רק 'די בטוח' שאתה לא מכיר את מנולו סנטיאגו?"
"התכוונתי לומר שהשם לא מוכר לי. אני לא חושב שאני מכיר אותו. אבל אולי זה מישהו שתבעתי או שהיה עד באחד המשפטים שלי, או אני לא יודע מה, אולי פגשתי אותו באיזה נשף לגיוס תרומות לפני עשר שנים."
יורק הנהן בראשו ועודד אותי להמשיך לקשקש. לא המשכתי.
"אכפת לך לבוא איתנו?"
"לאן?"
"זה לא ייקח הרבה זמן."
"לא ייקח הרבה זמן," חזרתי על דבריו. "זה לא נשמע לי כמו שם של מקום."
שני השוטרים החליפו ביניהם מבט. ניסיתי להיראות כאילו אני עומד על שלי.
"אדם בשם מנולו סנטיאגו נרצח אתמול בלילה."
"איפה?"
"גופתו נמצאה במנהטן. באזור וושינגטון הייטס."
"ואיך זה קשור אלי?"
"אנחנו חושבים שאולי תוכל לעזור."
"איך אוכל לעזור? כבר אמרתי לך. אני לא מכיר אותו."
"אמרת..." - יורק ממש הציץ בפנקסו, אבל רק בשביל הרושם; הוא לא כתב מילה בזמן שדיברתי - "אמרת שאתה 'די בטוח' שאתה לא מכיר אותו."
"אם כך, אז אני בטוח. בסדר? בטוח."
הוא סגר את הפנקס בתנועה חדה ודרמטית. "מר סנטיאגו הכיר אותך."
"איך אתה יודע את זה?"
"אנחנו מעדיפים להראות לך."
"ואני מעדיף שתספרו לי."
"על מר סנטיאגו..." - יורק היסס כאילו הוא בוחר את מילותיו הבאות בעזרת מישוש - "נמצאו פריטים מסוימים."
"פריטים?"
"כן."
"אתה מוכן להיות קצת יותר מדויק?"
"פריטים," אמר יורק, "שמצביעים עליך."
"מצביעים עלי בתור מה?"
"יו, אדון פרקליט מחוזי?"
סוף סוף דילון - לבנת הבטון - השמיע קול.
"תובע מחוזי," תיקנתי.
"מה שתגיד." הוא השמיע קולות פיצוח בצווארו והניף אצבע לכיוון החזה שלי. "אתה ממש מתחיל לצאת לי מכל החורים."
"סליחה?"
דילון צעד קדימה ונתקע לי ישר בפרצוף. "אנחנו נראים כאילו באנו הנה לשיעור דפוק בסמנטיקה?"
חשבתי שהשאלה רטורית, אבל הוא המתין לתשובה. לבסוף אמרתי, "לא."
"אז תקשיב לי טוב. יש לנו גופה של גבר מת. האיש קשור אליך בגדול. אתה רוצה לבוא איתנו ולעזור לנו לברר מה העניין, או שאתה רוצה לשחק עוד משחקי מילים שגורמים לך להיראות חשוד משהו פחד?"
"עם מי בדיוק אתה חושב שאתה מדבר, בלש?"
"עם בחור שרץ לבחירות ולא מעוניין שניקח את זה ישר לעיתונות."
"אתה מאיים עלי?"
יורק התערב. "אף אחד לא מאיים בשום דבר."
אבל דילון פגע בדיוק בנקודה הרגישה שלי. האמת היא שהמינוי שלי היה עדיין זמני. ידידי, המושל הנוכחי של מדינת ניו ג'רזי, מינה אותי לתובע המחוזי בפועל. היו גם דיבורים רציניים על כך שארוץ לבית הנבחרים, אולי אפילו למושב הפנוי בסנאט. אשקר אם אומר שלא היו לי שאיפות פוליטיות. סקנדל, ואפילו סתם רמז קל ומזויף לסקנדל, לא ישחק לטובתי.
"אני לא מבין איך אוכל לעזור," אמרתי.
"אולי תוכל, אולי לא תוכל." דילון סובב את ראש הבטון שלו. "אבל אתה רוצה לעזור אם תוכל, נכון?"
"ודאי," אמרתי. "כלומר, אני לא רוצה לצאת לך מכל החורים, אם אפשר למנוע את זה."
המשפט האחרון כמעט גרם לו לחייך. "אז תיכנס לרכב."
"יש לי פגישה חשובה אחר הצהריים."
"נחזיר אותך עד אז."
ציפיתי לשברולט קפּריס חבוטה, אבל הופתעתי לגלות פורד נקייה. התיישבתי מאחור. שני חברי החדשים התיישבו מלפנים. לא דיברנו בנסיעה. היתה תנועה רבה בגשר ג'ורג' וושינגטון, אבל אנחנו פשוט הפעלנו סירנה ועברנו דרכה. כשהגענו לכביש המהיר למנהטן, דיבר יורק.
"אנחנו חושבים שאולי מנולו סנטיאגו זה שם בדוי."
אמרתי "אהה," מפני שלא ידעתי מה עוד לומר.
"אתה מבין, אין לנו זיהוי ודאי של הקורבן. מצאנו אותו אתמול בלילה. ברישיון הנהיגה שלו כתוב מנולו סנטיאגו. בדקנו את זה. לא נראה לנו שזה השם האמיתי שלו. בדקנו את טביעות האצבעות שלו. אין זיהוי. אז אנחנו לא יודעים מי הוא."
"ואתם חושבים שאני אדע?"
הם לא טרחו לענות.
קולו של יורק היה רגיל כמו יום אביבי. "אתה אלמן, מר קופלנד, נכון?"
"נכון," אמרתי.
"זה בטח קשה. לגדל ילדה לבד."
לא אמרתי כלום.
"אנחנו מבינים שלאשתך היה סרטן. אתה פעיל מאוד באיזה ארגון שמנסה למצוא תרופה למחלה."
"אהה."
"זה מעורר הערכה."
אם הם רק היו יודעים.
"זה בטח מוזר לך," אמר יורק.
"מה מוזר?"
"להיות בצד האחר. בדרך כלל אתה זה ששואל את השאלות, ולא זה שעונה עליהן. זה בטח קצת מוזר."
הוא חייך אלי במראה האחורית.
"היי, יורק?" אמרתי.
"מה?"
"יש לך תוכנייה?" שאלתי.
"מה יש לי?"
"תוכנייה," אמרתי. "כדי שאוכל לראות את רשימת התפקידים הקודמים שלך, אתה יודע - לפני שזכית בתפקיד הנחשק של 'השוטר הטוב'."
יורק גיחך. "אני רק אומר שזה מוזר, זה הכול. זאת אומרת, נחקרת פעם במשטרה?"
זו היתה שאלה מכשילה. הם בטח יודעים. כשהייתי בן שמונה עשרה, עבדתי כמדריך במחנה קיץ. ארבעה חניכים במחנה - גיל פּרז וחברתו מרגוט גרין, דאג בילינגהאם וחברתו קמיליה קופלנד (הידועה גם כאחותי) - התגנבו אל תוך היער באחד הלילות.
הם מעולם לא נראו שוב.
עד היום נמצאו רק שתיים מהגופות. מרגוט גרין, בת שבע עשרה, התגלתה במרחק כמאה מטרים מהמחנה כשגרונה חתוך. דאג בילינגהאם, גם הוא בן שבע עשרה, נמצא במרחק שבע מאות וחמישים מטרים משם. על גופו נמצאו כמה סימני דקירה, אבל סיבת המוות היתה גם כאן גרון משוסף. גופותיהם של שני האחרים - גיל פרז ואחותי קמיליה - לא נמצאו מעולם.
המקרה הגיע לכותרות. ויין סטובנס, בן עשירים שהיה מדריך במחנה, נתפס שנתיים אחר כך - אחרי קיץ שלישי של אימה - אך לא לפני שרצח לפחות עוד ארבעה נערים. הוא כונה "מחסל הקיץ" - תואר צפוי ובנאלי מדי. שני קורבנותיו הבאים של ויין נמצאו ליד מחנה של תנועת הצופים במאנסי, אינדיאנה. קורבן אחר השתתף במחנה רב תחומי בווינה, וירג'יניה. הקורבן האחרון שלו השתתף במחנה ספורט בהרי פוקונוס. גרונותיהם של רוב הקורבנות היו משוספים. כולם נקברו במעמקי היער, חלקם עוד לפני המוות. כן, נקברו בעודם חיים. נדרש לא מעט זמן לאתר את הגופות. הילד מפוקונוס, למשל, התגלה כעבור שישה חודשים. רוב המומחים מאמינים שישנם עוד קורבנות שעדיין קבורים מתחת לאדמה בלב היער.
כמו אחותי.
ויין מעולם לא הודה במעשיו, ואף על פי שבשמונה עשרה השנים האחרונות הוא מוחזק בכלא שמור במיוחד, הוא דבק בגרסתו, שלפיה אין לו שום קשר לארבע הרציחות שהתחילו הכול.
אני לא מאמין לו. העובדה שנותרו אי שם לפחות שתי גופות נוספות, הובילה למסע ניחושים ויצרה הילה של מסתורין, מה שרק הגביר את תשומת הלב שהופנתה אל ויין. אני חושב שהוא נהנה מזה. אבל הבלתי נודע - ההבהוב הזה - עדיין מכאיב נורא.
אהבתי את אחותי. כולנו אהבנו אותה. רוב האנשים מאמינים שמוות הוא הדבר האכזרי מכול. זה לא נכון. אחרי זמן מה, התקווה מתגלה כגבירה עריצה בהרבה. כשאתה חי איתה זמן רב, כמוני, כשצווארך מונח דרך קבע תחת הגיליוטינה והגרזן מונף מעליך ימים שלמים, ואז חודשים, ואז שנים, אתה כבר משתוקק שהוא ייפול ויכרות את ראשך. אנשים רבים מאמינים שאמי ברחה מהבית מפני שאחותי נרצחה. אבל האמת הפוכה. אמי עזבה אותנו מפני שלא יכולנו להוכיח שאחותי נרצחה.
רציתי בכל מאודי שוויין סטובנס יספר לנו מה הוא עשה בה. לא כדי להביא אותה לקבורה הולמת או משהו כזה. זה יכול להיות נחמד, אבל לא זה העניין. מוות הוא הרס טהור, כמו כדור פלדה ענקי שממוטט בניין. הוא פוגע, אתה נמחץ, ומתחילים לבנות הכול מחדש. אבל אי הידיעה, הספק הזה, ההבהוב, גורמים למוות לעבוד יותר כמו להק טרמיטים או כמו סוג של חיידק חסר מנוח. זה מכרסם אותך מבפנים. ואתה לא יכול לעצור את הריקבון. אתה לא יכול להיבנות מחדש מפני שהספק הזה פשוט ימשיך לכלות אותך.
הוא עדיין ממשיך, אני חושב.
התקשורת מעולם לא חדלה לעסוק בחלק זה של חיי, אף על פי שמעולם לא רציתי לחלוק בו. אפילו החיפוש המהיר ביותר בגוגל יעלה את שמי בכפוף לתעלומת המחנאים הנעלמים, כפי שכונו עד מהרה. לעזאזל, הרי עדיין מקרינים את הסיפור בתוכניות האלה על "פשעים אמיתיים" בערוצי המשפט ודומיהם. אני הייתי שם באותו לילה, ביער ההוא. שמי עלה בהקשר למציאת הגופות. המשטרה הציגה לי שאלות. חקרו אותי. באזהרה אפילו.
אז לא ייתכן שהם לא יודעים.
בחרתי לא לענות. יורק ודילון לא לחצו.
כשהגענו לחדר המתים, הם הובילו אותי לאורך מסדרון ארוך. איש לא דיבר. לא ידעתי מה משמעות הדבר. מה שיורק אמר נראה הגיוני עכשיו. אני בצד האחר. כבר ראיתי המון עדים צועדים בצעדה כזאת. ראיתי כל סוג של תגובה בחדר המתים. המזהים מתחילים בדרך כלל כשהם שלווים וכמעט אדישים. איני יודע למה. האם הם אוזרים אומץ? או שמא קורטוב של תקווה - שוב המילה הבלתי נמנעת הזו - עדיין קיים? אני לא בטוח. בכל אופן, התקווה מתפוגגת במהירות. לעולם איננו טועים בזיהוי המתים. אם אנחנו חושבים שיקיריכם שוכבים שם, אז אלה יקיריכם. חדר המתים הוא לא מקום לנסים של הרגע האחרון. לעולם לא.
ידעתי שהם צופים בי, בוחנים את תגובותי. נעשיתי מודע לצעדי, ליציבה שלי, להבעת פני. חתרתי להבעה ניטרלית ומיד תהיתי למה אני טורח בכלל.
הם הביאו אותי אל החלון. אתה לא נכנס לתוך החדר. אתה נשאר מאחורי זכוכית. החדר היה מרוצף כך שאפשר פשוט להעביר שטיפה עם צינור מים - אין צורך להשקיע בעיצוב או בעובדי ניקיון. כל אלונקות המתכת היו ריקות להוציא אחת. הגופה היתה מכוסה בסדין, אבל יכולתי לראות את התג שהוצמד לבוהן. באמת משתמשים בתגים כאלה. הבטתי בבוהן המשתרבבת מתחת לסדין - היא היתה לגמרי לא מוכרת. זה מה שחשבתי לעצמי. אני לא מזהה את הבוהן של האיש.
המוח עושה דברים מוזרים מתוך לחץ.
אישה עוטה מסכה קירבה את האלונקה אל החלון. מכל הדברים עלה בזיכרוני דווקא היום שבו נולדה בתי. אני זוכר את אולם התינוקות. החלון היה כמעט זהה, עם רצועות מעוינות של נייר כסף. האחות, שהיתה בערך במידותיה של האישה מחדר המתים, הסיעה את העגלה הקטנה של בתי הקטנה קרוב לחלון. בדיוק כמו עכשיו. אני מניח שבאופן רגיל הייתי מוצא בכך הֵד חריף וצובט - התחלת החיים מול סופם - אבל היום לא מצאתי.
היא משכה לאחור את חלקו העליון של הסדין. השפלתי את מבטי לעבר הפנים. כל העיניים מסביב ננעצו בי. ידעתי את זה. הגבר המת היה כבן גילי, בתחילת עד אמצע שנות השלושים שלו. היה לו זקן. ראשו נראה מגולח. הוא חבש כובע רחצה. חשבתי שהכובע נראה די אידיוטי, אבל ידעתי מדוע הוא שם.
"נורה בראש?" שאלתי.
"כן."
"כמה פעמים?"
"פעמיים."
"קליבר?"
יורק כחכח בגרונו, כאילו בניסיון להזכיר לי שזה לא התיק שלי. "אתה מכיר אותו?"
הבטתי שוב. "לא," אמרתי.
"אתה בטוח?"
התחלתי להנהן בראשי. אבל משהו גרם לי לעצור.
"מה?" אמר יורק.
"למה אני כאן?"
"אנחנו רוצים לראות אם אתה מכיר -"
"כן, אבל מה גרם לכם לחשוב שאני אכיר אותו?"
פזלתי הצדה וראיתי את יורק ודילון מחליפים ביניהם מבטים. דילון משך בכתפיו ויורק הרים את הכפפה. "הכתובת שלך היתה בכיס שלו," אמר יורק. "וגם צרור של קטעי עיתונות עליך."
"אני דמות ציבורית."
"כן, אנחנו יודעים."
הוא הפסיק לדבר. פניתי לעברו. "מה עוד?"
"קטעי העיתונות לא היו עליך. לא ממש."
"אז על מה הם היו?"
"על אחותך," הוא אמר. "ועל מה שקרה ביער ההוא."
טמפרטורת החדר צנחה בעשר מעלות, אבל היי, אנחנו בחדר מתים. ניסיתי להישמע אדיש. "אולי הוא מעריץ מטורף של תוכניות פשע בטלוויזיה. יש הרבה כאלה."
יורק היסס. ראיתי אותו מחליף מבט נוסף עם השותף שלו.
"מה עוד?" שאלתי.
"למה אתה מתכוון?"
"מה עוד היה עליו?"
יורק פנה לעבר שוטר זוטר שלפני כן אפילו לא הבחנתי שעמד שם. "אנחנו יכולים להראות למר קופלנד את החפצים האישיים?"
לא הסרתי את מבטי מהאיש המת. על פניו היו חטטים וקמטים. ניסיתי להחליק ולהעלים אותם בדמיוני. אני לא מכיר אותו. מנולו סנטיאגו הוא זר בשבילי.
מישהו הוציא תיק פלסטיק אדום שמשמש לשמירת ראיות. הם רוקנו אותו על שולחן. ממרחק ראיתי זוג מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת פלנל. היו גם ארנק וטלפון נייד.
"בדקתם את הנייד?"
"כן. זה מאלה שקונים וזורקים. רשימת השיחות ריקה."
התקתי את מבטי מפני האיש המת וניגשתי לעבר השולחן. רגלי רעדו.
היו שם גיליונות נייר מקופלים. פתחתי בזהירות אחד מהם. המאמר מניוזוויק. היתה שם התמונה של ארבעת הנערים המתים - קורבנותיו הראשונים של מחסל הקיץ. הדיווח נפתח תמיד במרגוט גרין מפני שגופתה נמצאה מיד. נדרש יום נוסף כדי לאתר את דאג בילינגהאם. אבל את העניין האמיתי עוררו שני האחרים. בשטח נמצאו כתמי דם וקרעי בגדים שהיו שייכים לגיל פרז ולאחותי - אבל הגופות לא נמצאו.
למה לא?
התשובה פשוטה. היער עצום בגודלו. ויין סטובנס החביא אותם היטב. אבל אנשים מסוימים, כאלה שאוהבים תיאוריית קונספירציה טובה, לא קנו את ההסבר הזה. למה רק השניים האלה לא נמצאו? איך יכול היה סטובנס להזיז גופות ממקום למקום ולקבור אותן במהירות כזו? האם היה לו שותף לפשע? איך הוא הצליח לעשות את זה? מה עשו ארבעת הנערים האלה ביער מלכתחילה?
אפילו היום, שמונה עשרה שנים אחרי מעצרו של ויין, אנשים מדברים על "רוחות הרפאים" ביער - ועל האפשרות שאולי יש שם כת סודית שחבריה גרים בבקתה נטושה, או מטופלים שברחו ממוסד סגור לחולי נפש, או גברים עם זרועות פלדה משוננות, או שנערכו שם ניסויים רפואיים ביזאריים שהשתבשו להחריד. הם מדברים על איש החושך, על מציאת שרידי המדורה שלו, שעדיין מוקפים בעצמות הילדים שאכל. מספרים שבכל לילה עדיין אפשר לשמוע את גיל פרז ואת אחותי קמיליה מייללים בדרישה לנקמה.
העברתי שם לילות רבים, לבדי ביער. מעולם לא שמעתי אף אחד מיילל.
עיני חלפו על פני תמונותיהם של מרגוט גרין ודאג בילינגהאם. התצלום של אחותי הופיע לידם. ראיתי את התצלום הזה מיליון פעמים. כלי התקשורת אוהבים אותו מפני שהיא נראית בו רגילה להפליא. היא היתה הנערה מהדלת ליד, הבייביסיטר החביבה עליך, המתבגרת המתוקה שגרה בהמשך הרחוב. קמיליה לא היתה כזאת בכלל. היא היתה שובבה, עם עיניים מלאות חיים וחיוך ממזרי עקום שהפיל את הבנים. התמונה הזאת כל כך לא מתאימה לה. היא היתה יותר מזה. ואולי על זה בדיוק שילמה בחייה.
עמדתי לפנות אל התמונה האחרונה, זו של גיל פרז, אבל משהו גרם לי להירתע.
לבי נעצר.
אני יודע שזה נשמע דרמטי, אבל זו בדיוק היתה התחושה. הבטתי בערמת המטבעות שנמצאה בכיסו של מנולו סנטיאגו וראיתי את זה, והרגשתי כאילו יד נשלחה אל חזי ומעכה את לבי חזק כל כך, עד שלא היה מסוגל לפעום עוד.
צעדתי צעד אחד לאחור.
"מר קופלנד?"
ידי הושטה קדימה כאילו היא פועלת על דעת עצמה. התבוננתי באצבעותי שולפות ומעלות את זה לבדיקה בגובה העיניים.
זו היתה טבעת. טבעת של נערה.
הבטתי בתמונתו של גיל פרז, הנער שנרצח ביער עם אחותי. חזרתי שמונה עשרה שנים לאחור. ונזכרתי בצלקת.
"מר קופלנד?"
"תראו לי את הזרוע שלו," אמרתי.
"סליחה?"
"הזרוע שלו." פניתי לאחור, לעבר החלון, והצבעתי על הגופה. "תראו לי את הזרוע הדפוקה שלו."
יורק סימן לדילון. דילון לחץ על הזמזם. "הוא רוצה לראות את הזרוע של הבחור."
"ימין או שמאל?" שאלה האישה בחדר המתים.
"אני לא יודע," אמרתי. "את שתיהן, נראה לי."
הם נראו נבוכים, אבל האישה צייתה. הסדין נמשך לאחור.
החזה היה שעיר כעת. האיש היה גדול יותר, ושקל לפחות חמישה עשר קילוגרם יותר ממה ששקל בימים ההם, אבל זה לא מפתיע. הוא השתנה. כולנו השתנינו. אבל זה לא מה שחיפשתי. אני התבוננתי בזרוע, וחיפשתי את הצלקת הדהויה.
היא היתה שם.
על זרועו השמאלית. לא פלטתי קריאת אימה ולא התנשמתי בכבדות למראה הצלקת. הרגשתי כאילו חלק מהמציאות שלי נתלש ממני והייתי מאובן וקפוא מכדי לעשות משהו בנדון. פשוט עמדתי שם.
"מר קופלנד?"
"אני מכיר אותו," אמרתי.
"מי זה?"
הצבעתי על התצלום בגזיר העיתון. "שמו הוא גיל פרז."