נעלם

פתח דבר

לא היה דבר מוזר כלשהו בנוכחותה של מכונית מרצדס שחורה בחניית בניין המשרדים המפואר שברחוב סרדניי פרוספקט. היו מכוניות רבות כמותה ברובע העסקים של סנט פטרסבורג.

אף עובר אורח לא היה מייחס לה חשיבות יתרה באותה שעת בוקר, אלמלא העובדה שחלונותיה היו פתוחים, ושמזה שעות ארוכות לא נראה איש בקרבתה.

שומר החניון המשועמם בדרך כלל, הגדיל ראש וצלצל כדי לדווח למשטרה על המכונית שחנתה שם מזה זמן מה. יותר משעתיים חלפו עד שנעצרה לידה ניידת לבנה, מעוטרת בפס כחול ובפנס מהבהב על הגג שלה. שני שוטרים יצאו ממנה באדישות מקצועית וניגשו לבדוק במה מדובר.

במבט ראשון המרצדס נראתה מצוחצחת, ללא חבטה חיצונית וללא סימני מאבק. השוטרים פתחו את הדלתות והחלו לפשפש בתוכה. בתא הכפפות נמצאה מעטפה ובה 3,000 יורו במזומן ומסמכי בעלות על שמו של אדם בשם אלכסנדר וולקוב. השם היה מוכר להם.

לאחר התלבטות קלה דיווחו ברשת הקשר על הממצאים הללו. הם לא היו מוכנים למה שקרה באופן כמעט מיידי. חמש ניידות סיור הרעישו לפתע את הרחוב הסואן, עצרו מולם בחריקה וחסמו את החנייה. מפקד התחנה בכבודו ובעצמו יצא אליהם, הודה להם ושלח אותם לדרכם.

עכשיו הגיע תורו של המפקח לדווח לממונים עליו. היה נראה על פי הממצאים בשטח, שאלכסנדר וולקוב, האוליגרך, המולטי מיליונר, שעסקיו חובקי עולם, לפי הממצאים בשטח פשוט נעלם.

בישראל הרחוקה החלו עשרות טלפונים לצלצל בבת אחת.

פרק 1

סוף שנות ה-80, רח' אלנבי, תל אביב

האוטובוס הכחול של חברת 'דן' גנח בכבדות ונבלם לאיטו, כשהוא פונה לכיוון תחנה, שהייתה עמוסה באנשים ממתינים. בחור צעיר, שאחז במזוודת ג'ימס בונד יוקרתית של חברת Ferrini, כבר עמד ליד הדלת בקוצר רוח מתוך ציפייה לפתיחתה.

האוטובוס עצר בחריקה, דלתותיו נפתחו ברעש ועשרות אנשים נהרו פנימה כשהם ממהרים להשתתף במשחק הכיסאות, כלומר לתפוס את אחד הכיסאות הבודדים המותקנים על דופן האוטובוס. כשאלה נתפסו היה עליהם להזדרז כדי לתפוס כיסא קרוב ככל האפשר לחלון בספסל הדו מושבי ולנעוץ מבטים ברחוב הסואן, כדי שלא יקרה חלילה מצב, שאדם נכה או קשיש יבקשו במבטם את המקום עבורם. האיטיים מכולם יסתפקו ברחבה המרכזית של האוטובוס ויאחזו בחוזקה באחד מעמודי המתכת, כשהם מכריזים בזאת על כיבוש טריטוריאלי משל עצמם.

כשהאוטובוס עצר שוב בחריקה בתחנה, היו אלו הראשונים לברוח במהירות מגוף המתכת הצפוף, תוך שהם נדחפים לכיוון הדלת האחורית במין סדר מוסכם של בלגן. ראשונים דילגו הממהרים, שכבר התגודדו ליד הדלת כשראו את חוף המבטחים מרחוק. מיד אחריהם יצאו בחופזה האנשים שישבו קרוב לדלת, ואחריהם המשיך זרם היורדים אל המדרכה.

הבחור הצעיר עם תיק הג'יימס בונד לא חש כל צורך להתעכב כדי לעמוד על טיבם של הנוסעים.

רפאל בנדיטו היה רק בן 22. חייל משוחרר שיצא כמו טיל מונחה אל חיי האזרחות. הוא ירד מהאוטובוס בתחנה הראשונה של רחוב אלנבי, עצר למספר שניות כדי להיטיב את חולצת הפולו עם תווית התנין - סמלה של חברת לה קוסט היוקרתית - שהדביק עליה בעצמו, אחת מחבילה של עשר מדבקות שקנה בשוק הכרמל. הוא תחב את שולי החולצה לתוך מכנסי הג'ינס האלגנטיים ומשך בחוזקה באבזם המתכת המוגזם בגודלו של חגורת העור. בידו הפנויה סידר את רעמת השיער השחורה שלו והושיב מחדש על אפו את משקפי הריי-באן, שהיו באתם ימים משקפי השמש האופנתיים ביותר.

רחוב אלנבי בתל אביב מתחיל בבית אל-על ונמתח צפונה לאורך מספר קילומטרים. משני צִדיו עומדות שורות ארוכות של חנויות הלבשה זולה, מוצרי בית, נעליים במבצע וכל מיני חנויות של תיקוני מכשירים, תופרות ושאר מלאכות יד. הרחוב סאן בתנועה בלתי פוסקת, עמוס בהולכים ובשבים, או יותר נכון, ברצים וברצות, שלאף אחד מהם לא היה זמן, עם תוספת מרשימה של חום, לחות וזיעה נוטפת.

בנדיטו לא נהג לבזבז את זמנו. הוא החזיק את תיק הג'ימס בונד בחוזקה, פנה צפונה במעלה הרחוב, כשהוא עושה את דרכו אל חמשת הדוכנים, המתמחים במכירת מסגרות משקפיים הפזורים לאורכו. היו לו עסקים לעשות איתם.

למען האמת, היה זה קצת מוזר שבחור צעיר בוחר להתפרנס מקנייה ומכירה של מסגרות משקפיים. בעלי החנויות, האופטומטריסטים ושאר העוסקים בתחום זה היו באופן מסורתי מבוגרים בגילם, שלא לומר קשישים מכובדים. מראה הבחור הצעיר עם תיק מלא במסגרות משקפיים מכל הסוגים והצבעים גרם בתחילה להרמת גבות קולקטיבית, אבל מתוך הרגל או מחוסר אכפתיות הפך בנדיטו לחלק מנוף הרחוב ולבעל תעודת הכשר מהגוורדיה המקצועית הוותיקה.

הוא ציעף את מבטו אל אופק הרחוב ולא אהב את מה שראה. שולחנות וכסאות שמונחים בפתחי בתי קפה באי סדר בולט, גלגלי מתכת עמוסי בגדים החוסמים את המדרכה לעוברים ושבים, דוכני אוכל, דוכני סנדלרים ודוכני מסגרות משקפיים, שכולם בערבוביה של פשטות ועוני. תל אביב תחתית.

חודשים רבים לפני השחרור מהצבא הוא בנה לעצמו תוכנית עבודה לקראת עולם העסקים. כל שיחות חבריו ליחידה על הטיול הגדול לחו"ל ועל לימודי משפטים באוניברסיטה לא עניינו אותו כלל.

הוא היה מכוון למטרה אחת בלבד, כסף ועסקים ועוד כסף.

שבוע קודם לכן בנדיטו קרע את תעודת החוגר הצבאית שלו ואמר שלום לכל מה שהזכיר לו שירות צבאי. כבר למוחרת היום הוא משך את כספי הפיקדון הצבאיים וחיבר אותם לסכום נאה, שהפקידו עבורו הוריו בגיל בר המצווה. הוא נתן לעצמו חודש ימים כדי להתרוצץ ברחוב הזה וברחובות הסמוכים אליו במטרה לבדוק את המתרחש במקומות הללו, ונשם עמוקות תוך כדי התרוצצותו כדי להרגיע את עצמו.

מסגרות המשקפיים היו עניין מקרי לחלוטין.

לזכותו יאמר שהוא כבר ידע היכן להתחיל. חבר של חבר בבסיס הצבאי ענה לו פעם, לאחר ששאל אותו ישירות על השברולט-שופוני, שהוא מגיע אתה בכל בוקר לבסיס. "אבא שלי", ענה לו אותו אדם במין חיוך מתנשא, "הוא יבואן גדול של מסגרות משקפיים, קונה מסגרות בחו"ל בזול ומוכר בארץ ביוקר, כמה ביוקר? הנה אתה רואה, לילד שלו יש שבי קבריולט כדי לחזור אתו בכל יום בשלום לביתו". זה הספיק, כנראה, כדי למשוך את תשומת ליבו של בנדיטו לעסקי מסגרות המשקפיים. בעזרתן (עם עדשות מתאימות, כמובן) העולם נראה טוב יותר. עם זאת, היה עליו ללמוד את העסק מלמטה, כלומר מהאנשים, מההיצע, מאפיון הלקוחות. לא הייתה לו ברירה אחרת.

פרק 2

בנדיטו הטיח את תיק הג'יימס בונד היוקרתי שלו על דלפק החנות של ברקוביץ' ובניו בע"מ.

הוא התכונן לעוד קרב של התחכמויות ועקיצות מול היקה הגרמני, שדווקא חיבב מאוד את הבחור החרוץ, שנהג לפקוד את חנותו. "טוב שיש לנו כאן משקפיים כדי שנוכל לראות אותך מדי פעם" פתח מר ברקוביץ כהרגלו, אך בנדיטו לא נשאר חייב. "סבא, באמת תהיתי למה יש לך משקפיים כל כך גדולות", ענה בחיוך.

שניהם המשיכו להקניט זה את זה בזמן שבעל הבית חיטט בתיקו של בנדיטו, שלף מתוכו מסגרות ועיווה את פניו למראה הסחורה. הוא הניח בצד ימין מסגרות שמצאו חן בעיניו ודחה לצד שמאל את האחרות, שלהערכתו לא יהיה להן ביקוש בחנותו. בנדיטו ניסה כל הזמן הזה לשדל אותו להעביר לצד ימין כמה שיותר מסגרות, אך הוא לא היה מוכן למתקפה החביבה אך הכעוסה במקצת, שהתרגשה עליו פתאום.

"לא משהו הסחורה שהבאת היום", הפטיר ברקוביץ' הקשיש, "אני לא רואה כאן שום מסגרת שאני יכול לומר עליה שהיא וואוו. מה קרה הפעם, אספת מכל הבא ליד?"

בנדיטו נעלב. הקשיש הבחין במצוקת הבחור שלפניו וניסה לרכך את דבריו. "שמע", אמר לו בטון אבהי, "תלמד קצת, תעשה שיעורי בית ותחזור אליי עם סחורה טובה, איכותית, עם קו עיצובי, שאתה מאמין בו, ולא עם ערימה של מסגרות שאספת בשוק".

בנדיטו ההמום ננעץ במקומו. הוא היה צריך את סטירת הלחי הזו, אך התאושש במהירות. הארה פנימית מילאה אותו. מה יש לו להתרוצץ בין כל מיני יבואני זבל מסין ולנסות למכור לדוכנים, שמתחרים ביניהם על המחיר הנמוך ביותר? הפוך, בנדיטו, הפוך.

הוא חש לפתע שראשו מסוחרר ועיניו הוארו. הוא יהיה יבואן בעצמו, יבואן של מסגרות יוקרתיות, יקרות. הוא יעבור מהרחוב הלוהט והמהביל אל הקניונים הממוזגים. הוא יתקדם מקופסאות הפלסטיק שבדוכנים אל הסטנדים המבריקים שבחנויות היוקרה של תל אביב. זהו! הוא נישק לפתע את הקשיש, שעמד מולו, ויצא מהחנות בריצה. אפילו לא טרח לאסוף אִתו את תיק הג'יימס בונד עם מסגרות המשקפיים, שאם להודות על האמת, אסף אותן מכל הבא ליד.

הוא חזר בהליכה מהירה לשוק הכרמל, עלה על אוטובוס בקו 40, ירד בדיזנגוף סנטר והחליף לאוטובוס מספר 709, שנסע עד רחוב החשמונאים, וממנו צעד אל רחוב מנחם בגין, שבו היו מרוכזים משרדי הממשלה. לפני כן בדק שלא מתקיימת שם הפגנה כלשהי, ונכנס הישר לגוב האריות, אל משרדי מס ההכנסה.

כשהגיע תורו לקבל שירות, הוא התיישב מול פקידה צבועת שיער והודיע לה חגיגית, שהוא "מר בנדיטו" בשבילה, מכיוון שהוא הופך מנער מכירות בשוק ליבואן הרשמי של מסגרות משקפיים יוקרתיות. "עכשיו", שאל אותה, "איפה נרשמים אלה שעושים עסקים גדולים?"

* * *

יומיים בלבד אחרי שקיבל את חותמת היבואן הרשמית של מדינת ישראל, בנדיטו פתח במתקפה על כל חנויות המשקפיים במרכז תל אביב. אחרי שבוע הוא הרחיב את הסתערותו לשכונותיה המרוחקות של העיר, ואחרי חודש הוא כבר רשם לעצמו ביקור בכל חנויות המשקפיים ברחבי גוש דן.

את שנתו הראשונה כיבואן הרשמי של משרד המסחר והתעשייה הישראלי הקדיש ללימוד העסק מקרוב ומרחוק, כיתת רגליים בין החנויות, ישב שעות וימים כצופה מהצד, כשהוא מנסה ללמוד את טעמו של הקהל הרחב.

הוא עקב בעניין אחרי הנשים שעמדו מול הסטנדים עמוסי המסגרות ובחן את מבטן. את הרפרוף מימין לשמאל, מלמעלה למטה, את החיפוש אחר המשהו המיוחד הזה שעוצר אותן לרגע, ומה שהכי עניין אותו הייתה המסגרת הראשונה, שהלקוחה משכה מהסטנד העמוס לעייפה. הוא ניסה להבין למה דווקא המסגרת הזו משכה את תשומת ליבה. זו הייתה שאלת מיליון הדולר. האם זו הייתה המשיכה לצבע הזהוב, השחור זפת או צבעה האדום של המסגרת? אולי לגודלה של המסגרת על מרחב הפנים הייתה חשיבות בעיניה, אולי הסולידיות הרגועה או השונוּת שלה משאר המסגרות, ואולי זו בכלל בחירה במסגרת שדומה לזו שבפרסומת התלויה על הקיר, זו עם הדוגמנית שנושכת באופן מרומז ידית של משקפיים?

בשנתו השנייה בתחום ובוודאי בשנים השלישית והרביעית כבר ידע בנדיטו כל מה שצריך לדעת על אופנת המשקפיים. הוא הבין כיצד עליו לבחור את המסגרת הטרנדית הבאה שתככב בחנויות וידע לתמחר אותן לבעלי החנויות וללקוחות הפוטנציאליים. הוא לא ראה אף אחד ממטר. הוא בנה שרשרת של ספקי משנה, קבע מחירים, נתן הנחות למצטיינים והגיע באופן אישי ומנומס לבקר את בעלי החנויות, אלה שהעדיפו לרכוש מסגרות מיבואנים אחרים. פגישות אלו תמיד הסתיימו בדרך זו או אחרת בחתימה על חוזה חדש.

שמו של היבואן הקשוח הלך לפניו בחנויות היוקרה בערים הגדולות. למעשה, הרכילות על היבואן המתרוצץ הייתה מסויגת למדי. מצד אחד נשמעה הערכה על יכולתו לזרוח ככה פתאום בעולם האפרורי של מרכיבי המשקפיים, ומצד שני החלו להישמע קולות שמוחים על שיטותיו הדורסניות, שאיך לנסח זאת בעדינות, לא תמיד מתיישרות עם עולם האופטיקה הסטרילי.