טרויה

פרולוג

אני בצרות עכשיו, או שאני בצרות.

זה היה אמור להיות יום נפלא, יום ראשון לחודש האביב. אבל לא עבור הרמס, עבדכם הנאמן, שהיה אותה שעה בדרך. בטיסה לממלכת השאול.

טרטרוֹס, כן. והשם מתועב כמו המקום עצמו. רק שמדובר בג’וב שלי, מה לעשות: מוביל המתים הרשמי להאדֵס, לשער הגיהנום. אחת לשבוע אני גורר אותם אחריי, את כולם, שרשרת הצללים המרעידה, המיוסרת, מנסה רק שלא לפגר, לעמוד בקצב. בתור הזהב, כשהמלחמה עוד היתה מאבק של ממש, כשאכילס עוד היה קוצר בהם, בטרויאנים, כמו שיבולים בשדה, עשיתי את הדרך כל ערב. כעת לא בער עוד דבר. המלחמה כבר מזמן על אש קטנה, והמתים - הם יכולים להמתין. ובאותו יום לא הובלתי איש אחריי. באותו יום מקולל באתי לקחת.

ואז, בארבע עשרים וחמש, צילצלה הקונכייה בילקוט. ואני כבר ניחשתי, באותו רגע ממש, שאני בצרות צרורות.

זיאוס, סיננתי חרש, מגשש אחרי המכשיר המזוין. הקונכייה היא ההמצאה של הפייסטוֹס, הטרייה מכולן, והיא האובססיה של הבוס עכשיו. ומאז שנפלה לידיו אין רגע שקט. כעת הוא מצלצל בכל שעה, מכל מקום. והוא מת על זה.

כן, אדוני, אני אומר. הרמס שומע!

הבוס לא מבזבז דקה על נימוסים. הרמס יקירי, יש לנו בעיה קטנה. והזקן, קל להבחין, רותח. מעלה עשן.

מה קרה, בוס?

הנשר הביא לי איגרת, זה מה שקרה! תפס יונת דואר בחושך, מעל לטרויה, וזרק לי פה כתב חידה... משהו מתבשל שם, הרמס, אתה שומע?! משהו מאד לא טוב, לפי תחושת הבטן!

את תחושות הבטן, אני חושב לעצמי, תדחוף מצידי לתחת. יחד עם הנשר שלך. אוקיי בוס, אמרתי למכשיר, כולי אוזן!

והזקן נושם עמוק, נרגע מעט, וקורא מהכתוב:

פנתר אחד למשנה פנתר. שובך יונים יצא לדרך. שעת הש’ הלילה, בשמונה, וכל העולם יזדעזע כשנבוא (כולל התייש הזקן מהאולימפוס, שיכול מצידי לקפוץ).

לוקח לי רגע לנצור את זה בראש, בזיכרון. בסדר, בוס. רק שעכשיו, אתה ודאי זוכר, אני בדרך לטרטרוס...

ואני לא יודע, אתה חושב?! אני שלחתי אותך!

הזקן נרגע עוד יותר, תודה לאל. הרמס, יקירי, אבל אתה כבר תדע להסתדר, אני בטוח. ומישהו מחכה לך שם, שליח. בטרטרוס. ואיך אני אגיד את זה, הוא בטח כבר מת לצאת.

לך תזדיין, אני מסנן בין שיניי, קובר את המכשיר בילקוט. לך תזדיין, סבא...

אבל בואו נעצור פה, ברשותכם, ונתחיל מהתחלה.

03:01

דקה אחרי שלוש והנשר מעל העיר. טרויה כולה לרגליו, הרחק למטה. עשרים אלף רגל למטה, אם לדייק. וגם היום, כתמיד, הוא לא מתגבר על היצר ומנמיך. אולי בכל זאת יימצא לו משהו, באוויר.

מה עושה שם הנשר, תשאלו, בשעה כזו? אלא שזה מעשה שהולך שנים אחורה, כשבני אדם רק באו לעולם, דיירים חדשים, חלשים, תועים בחושך. וקופאים בקור. ופרומיתיאוס, הטוב בבני הענקים, קם וגונב את האש. כן, למענם. זיאוס, שליט האלים, יוצא כמובן מדעתו. זה לא היה בתכניות שלו. כך שפרומיתיאוס נכבל לסלע, בפיסגת הרי הקאווקז, ובשבע וחצי בבוקר, בכל יום, מגיע אליו הנשר של זיאוס. זולל את הכבד שלו לארוחת הבוקר, חם וטרי מהתנור.

אז הנה תמצית הסיפור: טרויה על מסלול הטיסה לפרומיתיאוס, והרי הקאווקז רחוקים, אפילו לנשר, ובינתיים כל מה שנחוץ לו זה חטיף. משהו קטן לדרך, אם רק אפשר. העיר הנצורה שרועה למטה, בחשיכה, והוא סורק אותה לאיטו, בסבלנות ברזל: נמל פריאמוס, שער סרפדון, גני הרה, ארמון המלך, כיכר אפולו, האמפיתיאטרון העירוני, שדרות כרונוס... אבל רק רגע, מה זה שם בדיוק, חצי שמאל הצידה, אם לא... יונה!

שלוש בלילה ויונה בשמיים, אשרי המאמין! הוא סוגר מדפים וצולל, יורד עליה כמו אבן... ווושששטראח! תפסתי אותך! אבל רק רגע... כוּס-אממממממממו!!!

ברגע שהוא נועל אותה, עמוק במקור, הוא יודע: יונת דואר. ועם איגרת על הרגל, כמו שהבוס אוהב אותן... אז זה לא היום שלו, אחרי הכל. הנשר מקלל את מזלו, את גורלו, ואת בני-הכלבה הטרויאנים. ורק כשאין יותר אוויר הוא מתעשת, חוזר לעצמו, ויוצא בכיוון לאולימפוס.

04:19

בשביל איגרת, פסק זיאוס, תעירו אותי כל שעה, יום ולילה. טרויה כבר גזלה ממנו הרבה, שעות שינה לאינספור. ורק אלהים יודע כמה רצה בהן, בשעות המתוקות ההן במיטה הגדולה, הרכה, עם גופה החם של הרה זוגתו לצידו.

אבל זו רק אתנה בתו, האלה הגדולה, שתעז להעיר אותו משנתו. מצטערת על השעה, אבא, היא לוחשת באוזנו. אבל הנשר היה פה, השאיר לך איגרת.

הנשר...? איגרת...? זיאוס זקוק לרגע להתאפס. הוא מתעטף בחלוק, מוזג לעצמו כוס של נקטאר, משקה האלים, ויוצא לגזוזטרה. גבוה בפיסגת האולימפוס הלילה צונן, קריר ממש. מרחוק כבר ניתן לחוש בריח האביב. הוא מעלה את הלהבה בעששית ויושב בכורסא. טוב, הוא מסנן לעצמו, אז בואו נראה מה יש לי פה היום...

פנתר אחד למשנה פנתר. נקודה... הוא קורא מהכתב. מה לעזאזל?! הוא שב לקרוא, מהתחלה. מילה במילה. אחר כך נופלת דממה וגליל הקלף נשמט מידו. שליט ההר מזנק על רגליו ועיניו יורות ברקים.

הרמסססססססססססס! מהדהדות בנות הקול מצוקי האולימפוס.

הרמססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס!!!

רגע אחר כך כבר מצלצלת הקונכייה אצלי. הבוס הגדול על הקו עם הסיפור ההוא על האיגרת...

לך תזדיין, אני חוזר ומגדף את הזקן. אז נכון שאנחנו בטיסה, ונכון שאין מהיר ממני, משליח האלים. אבל גם למהירות יש גבול! ועכשיו זה תיק חדש שנופל עליי: האיגרת שלו. ומה כבר איכפת, אחרי הכל: הרי בשביל זה בדיוק יש את הרמס...

גבוה למעלה, בשמיים, אני משלים עם גורלי. שעת הש’ בשמונה, כתוב שם, ויש לי עוד דרך לטרטרוס! טינופת, אני מסנן לעצמי, כי זה כל מה שנותר לי. מכאן, מהרגע הזה, ועד שמונה בערב. וזה הכל.

04:30

כרכרת האלטע-זאכן של ויאלי, האחים ויאלי, יוצאת מדי בוקר לסיבוב בעיר. רק ארבע-וחצי, עדיין חושך, והם כבר בדרך. וכשמדובר בוויאלי סופרים כפולות של שתיים. ראשית הם עצמם, ויאלי הגדול והקטן, ואז פנסי הרוח, שניים בחזית העגלה, ושניים בגב, ולבסוף שתי הפרדות, נינה ובלה, או על דרך הקיצור נינהבלה.

האחים ויאלי, צמד גאפירים מהגטו, קונים בזול ומוכרים טיפה ביוקר. עושים פרנסה מהשמעטס של טרויה. יודעים לעמוד על המיקח, כמובן, אבל בסוף, בשורה התחתונה, כולם יוצאים בהרגשה טובה. אלה האחים בשבילכם. ולא איכפת להם מהקטיושות. הסירנות עובדות, טרויה כולה במקלטים, והם היחידים שתמצא ברחוב. כרכרה אחת ברחובות הריקים, מתגלגלת קדימה כאילו כלום.

מנקודת המבט של הקטיושה, יסביר לכם ויאלי הקטן, מה המציאה הגדולה פה? שני דלפונים נוסעים עם ערימה של זבל, ועוד מהגטו...

הסיבוב של האחים מתחיל קרוב לבית, כי הגטו תמיד מוֹכרים-בלבד, ויש די לבאגאג’ מלא לפני שיוצאים העירה, לשכונות האמידות בפרברים. וכך בדיוק גם היום, הבוקר. עשר דקות לחמש הם בסימטת מדיאה, מול בית מס’ 13 בלב הגטו ממש. הצנטרוּם של הפּיילה.

זה מוזר, מפטיר ויאלי הקטן תחת שפמו. ערימת רהיטים תקועה בחזית הבית. ערימה של ממש. מוזר, מאשר ויאלי הגדול. מאד. השניים מציתים לפידים ויורדים למבט מקרוב. כלי מיטה, כלי שולחן, כלי מטבח, כלי רחצה, חבילות בגדים וספרים. תכולה של בית שלם, בלי ספק, ומאלה המצוידים היטב.

בראש הערימה ארון גבוה, ועל הדלת פיסת נייר קטנה. ויאלי (הגדול) מקרב את הלפיד כשאחיו קורא בקול:

לאחים ויאלי בוקר טוב

כל מה שאתם רואים פה שלכם

והכל בחינם!

בעל הבית

מה בשם כל הקדושים...? השניים מחליפים מבט. רגע אחר כך הם עוברים בשער, פוסעים בשביל הכניסה ועוצרים מול הדלת. ויאלי הגדול מקיש באצבע כבדה. דממה. הוא מנסה את הידית. הדלת נעולה. הם מקיפים את הבית, בודקים חלונות ותריסים. הכל מוגף בקפידה. שככה יהיה לי טוב, פוסק ויאלי הקטן. אחיו, מצידו, מאשר בניד ראש. הם עושים את דרכם חזרה, לחזית הבית. ויאלי (הקטן) תולש את הנייר מהדלת, טומן בילקוט על צווארו. בוא, הוא זורק לאחיו, אנחנו הולכים ליושב-ראש. ביאנקיני צריך לשמוע את זה.