תחום אפור

 אני רץ קדימה מהר.

זה לא רק משפט ברמת הקלישאה!

אני רץ, אבל אני עושה את זה שונה מאחרים. אני לא שם עין על מטרה מסוימת הרחק מקדימה ומתחיל לרוץ. אני לא מתכנן משהו ארוך טווח וצעד אחר צעד מתקדם קדימה לעבר המטרה עד שאני משיג אותה. אני מזהה "דרך" ומתחיל לרוץ, ואני ממצה את הדרך הזאת עד סופה, וכמובן שעל הדרך אני עושה ארגזים של כסף. אחת התכונות החזקות שלי היא שכאשר אני רץ קדימה בטירוף, אני לא ממוקד רק במה שקורה מקדימה, אלא אני אוהב להסתכל על "הנוף" מסביב, והרבה פעמים קורה שבנוף הזה אני מזהה הזדמנויות מעניינות אחרות, חדשות, שבדרך כלל אפילו לא חשבתי עליהן. אני שומר את המידע הזה בראש שלי, ובצורה מסודרת, בדרך כלל מהר מאוד, אני מנצל כל אחת ואחת מההזדמנויות האלה. כך יוצא שכשאני מתכנן לקנות שעון מיוחד ששמתי עליו עין, אני מסיים את התהליך עם מרצדס מהודרת שקניתי מבעל השעון במחיר פגז. זו הזדמנות שנקרתה בדרכי וניצלתי אותה עד תום.

על השעון ויתרתי כי צריך סדר עדיפויות בחיים!

הרבה אנשים שמו לב לזה שאני רץ קדימה מהר, ועשרות אלפי העוקבים שלי ברשתות החברתיות מבקשים ממני כל הזמן עצות איך להצליח בעסקים ורוצים לדעת איך עשיתי את מה שעשיתי. והעוקבים שלי רוצים שאת המידע הזה אספק עם פרטים, בצורה מעמיקה. אני מעביר הרצאות, והקהל שלי נהנה ומפיק מהן תועלת, אבל בהרצאות אי אפשר באמת לרדת לעומק. ההרצאות נועדו לתת דחיפה או לפעמים ניעור לבן אדם, והתפקיד שלי הוא בעיקר לגרום לקהל לצאת מההרצאה בהיי. עומק אפשר לספק רק בספר, אז החלטתי לכתוב ספר על המסע שלי כדי לתת לכם, הקוראים, מידע רב על הדרך שלי ועל התובנות שהפקתי במשך קרוב לשני עשורים של פעילות עסקית.

הערה קצרה על שם הספר: אפור זה לא צבע מרהיב, והרבה מהסיפורים שלי דווקא מאוד צבעוניים. אבל אפור ממצה את הכול. מצד אחד, אני איש עסקים הכי לגיטימי שיש ואני הכי "לבן" ונקי ומוצא את הנישות הנכונות לעשות כסף. יש לי את היכולת הזאת. מצד שני, מכיוון שהעולם שבו אני מתנהל, לא תמיד נקי, כאיש עסקים רציני, אני צריך להיות גם מחובר לאזורים אחרים שהם קצת יותר "שחורים", קצת יותר קשוחים. והשילוב הזה הוא זה שיוצר את האפור.

אנשים רוצים ממני את הסיפור שלי, אז הנה.

קבלו סיפור.

אני מקווה שתפיקו הרבה מקריאת הספר הזה.

שלכם,

יקיר

חיפה

הסיפור שלי מתחיל בחיפה.

גדלתי בסביבה של נרקומנים ועבריינים בשכונת הדר שבחיפה. אני אוהב מספרים ואני אוהב לכמת דברים ואני אוהב לדרג דברים, אז אם האפשרויות לדירוג של שכונות הם מאחד עד עשר, אז להדר הייתי נותן את הציון שתיים.

לאבא שלי היה, ויש עד היום, מעין בית קפה שמוכר גם אלכוהול. זה חשוב לסיפור הרקע שלי כי השנים האלה בבית הקפה של אבא הן אלה שעיצבו את מי שהפכתי להיות כבן אדם, כחבר, כאיש משפחה וכמובן כאיש עסקים. הקטע של אלכוהול מאוד חשוב בעסק של אבא כי שם הכרתי את כל המנעד האנושי שקיים בשכונת הדר.

היום, כבעל ניסיון רב בהסתובבויות בעולם, אני יכול לומר שזה די מייצג את המנעד האנושי שקיים כמעט בכל מקום אחר בעולם. בבית העסק של אבא יצא לי להכיר רופאים חשובים בעלי שם שמגיעים בבוקר לפני העבודה לכוסית האחרונה לפני שהם מתחילים לעבוד, כי הם אלכוהוליסטים. מנגד, יצא לי גם להכיר עבריינים שזה מה שהם עושים, פותחים את הבוקר עם אלכוהול. מה שלי יצא מהסביבה הזאת זו היכולת לדעת לתקשר עם כולם. כנראה זו יכולת שנובעת מאינטליגנציה רגשית מפותחת. עד היום אני יכול לשבת עם פרופסור מבוגר ומכובד ולנהל איתו שיחה על המחקר שלו, ושעה אחרי זה לשבת על כוסית עם עבריין מוכר וגם בו באמת ובתמים להתעניין.

כשאני יושב עם עבריין או עם נרקומן, אני לא עושה את זה מפחד או מאינטרס. אני עושה את זה כי הבן אדם באמת מעניין אותי, ואם אני יכול לעזור, אני אשמח לעשות את זה. יש לי יכולת הסתגלות למגוון רחב של סיטואציות, ובנושא הזה אני אוהב לתת את המטפורה של זיקית.

כמו זיקית, אני נטמע היטב במצבים שונים.

בהסתובבות שלי כילד בבית הקפה של אבא יש לי סיפורים שאין דרך אחרת לתאר אותם מאשר להכניס אותם לקטגוריה "הכי קשוח" שאי פעם תדמיינו.

ברור לי שספר השראתי חייב לכלול גם תיאור של "הנמוך" בחיים כדי שתוכלו לקבל השראה כמה גבוה אפשר להגיע, אבל אני חשבתי שתיאורים של הזרקות של נרקומנים ואלימות קיצונית הם מרכיבים מיותרים בספר שלי. עורך הספר שכנע אותי לספר רק אנקדוטה אחת קצרה כדי לתאר כמה מסוכן היה בילדות שלי, אז הנה הסיפור על יוסי.

בבית הקפה בהדר היו די הרבה "דיירים קבועים", ואחד מהם, יוסי דנינו, היה מדי פעם מצייר אותי, ציורי פחם יפים. זה בחור שלמרות שהיה יושב שם כמעט כל יום שעות רבות, לא ידעו עליו הרבה, והוא גם לא היה דברן גדול. הוא כן היה צייר גדול. לימים, גילו שהוא רוצח סדרתי, ועל אחת מהרציחות שלו גם סיפקו לי די הרבה פרטים — מה הייתה השיטה, מה היה המרחק בין הראש לשאר הגופה ואיפה הונח הראש במשך תקופה בדירה של זה שהיה מצייר אותי. זו ההגדרה שלי לקשוח, ואני שמח שמהעולם הזה הצלחתי להתרחק.

כבר מגיל צעיר נמשכתי לכסף וידעתי לעשות קומבינות שיביאו לי כסף, וכבר מגיל צעיר ידעתי להחזיק את עצמי כלכלית.

אני חושב שבגיל 10 או 11 זיהיתי את הפוטנציאל של איתור "המקור של דברים" שמאפשר לך לקנות משהו בזול ולמכור אותו ביוקר. אני זוכר שהייתי יורד לשוק וקונה אולרים קטנים ויפים ואז עולה לשכונה ומוכר אותם לילדים ברחוב ברווח עצום.

אני גם זוכר פעם אחת שאחותי חזרה מטיול בתאילנד והביאה לי במתנה נפצים. ולא, אל תשאלו אותי איך היא העבירה את הנפצים האלה בשדות התעופה, זה היה לפני 25 שנה וכנראה שהביטחון אז היה קצת פחות קשוח. אחותי הביאה לי מתנה כדי שאשתולל ואפוצץ נפצים ברחוב, אבל אני "איש עסקים" אז מכרתי אותם לחברים ודפקתי קופה. כבר בגיל הצעיר הזה היה לי חוש של סוחר. כבר אז אפשר היה להגדיר אותי "סוחר בנשמה".

בגיל 16 עזבתי את הבית. לא כי היה לי רע אצל ההורים, אלא כי עבדתי וכבר הייתי עצמאי והחלטתי שאני צריך מקום משלי ואין סיבה שההורים ישלמו עליי.

שכרתי לעצמי דירת חדר קטנה ועבדתי באולם אירועים בחיפה. למרות שבהתחלה עבדתי בעבודות קשות ולא מתגמלות, נהניתי מכל דקה בעבודה. לא משנה איזו עבודה נתנו לי, תמיד עשיתי אותה באהבה, בשמחה ובשיא הרצינות.

אחת מתכונות האופי שלי היא שלא משנה מה הסיטואציה, אני "all in", כמו שאומרים בפוקר. אם אני ב־12 השעות הקרובות שוטף כלים באולם אירועים, אז אני עושה את זה על הצד הטוב ביותר. אני לא מתבכיין ואני מנסה להפיק את המקסימום מהסיטואציה הזאת.

די מהר עליתי בסולם הדרגות באולם האירועים והפכתי להיות מלצר ולאחר מכן ברמן. מהתקופה שלי כברמן שם יש לי הרבה סיפורים עסיסיים. אבל אני לא חושב שיש סיבה להכניס סקס לסיפור חיים שאמור לתת השראה לקוראים, אז רק תדמיינו אותי עם האחות של הכלה.

כשהיה לי קצת כסף, קניתי את הרכב הראשון שלי — מיצובישי קולט ישנה. קניתי אותה מחבר של אבא שלי. סיכמנו שאשלם לו ב־11 תשלומים של 1,000 שקל ושאקבל את הרכב אחרי התשלום הראשון. אבא שכנע את החבר שלו שאפשר לסמוך עליי כי אני עובד קשה ותמיד יש לי כסף, והחבר של אבא שלי חייך אליי ואמר, "יקיר, תדע שתמיד טוב שם טוב משמן טוב". כך הפכתי לבעל רכב.

הרכב הזה חשוב לסיפור שלי כי בזכותו הייתי עובר אצל סוחר בוואדי לפני שהייתי מגיע למשמרות באולם האירועים וקונה ממנו נעלי "נייק שוקס" מזויפות וחולצות של "פולו ראלף לורן" ואת הסחורה הייתי מוכר למלצרים בסוף האירוע. כלומר נוצר מצב שנוסף על הטיפים שקיבלתי, הייתי מסיים את הערב גם עם כל הטיפים של כל אלה שעבדו איתי. זו הייתה הדרך שלי להפיק את המקסימום מאירוע.

בתקופה הזאת לא היה קל לחיות לבד ולא תמיד היה לי הרבה כסף, אבל היה לי חשוב לשמור על העצמאות שלי ולהחזיק את עצמי כלכלית.

בשנת 2007 התגייסתי לצבא. במשך שנה שרתתי בשירות בתי הסוהר, אבל אז היה אירוע טראומטי שבו אחד מהסוהרים שעבדו איתי נרצח על ידי אסירים ביטחוניים, וביקשתי לעבור לחיל "ירוק", שם סיימתי את השלוש שנים.

גם בצבא תמיד הסתדרתי, המפקדים שלי אהבו אותי, וכשהייתי צריך חופשות כדי להשקיע קצת בעבודה ולקושש קצת כסף, תמיד נתנו לי.

הצורך להרוויח הרבה כסף תמיד היה קיים אצלי כי אני מחשיב את עצמי נהנתן, וזו תכונה שלא מוותרים עליה בקלות. זו תכונה שהחברים שלי מאוד אוהבים בי, ולי לא מפריע לפתוח שולחן בבר ולשלם בסוף הערב כמה אלפי שקלים למרות שבמהלך כל הערב שתיתי רק בקבוק מים.

בסיטואציות האלה אני נמצא בחברה טובה, עם חברים שנהנים, וזה מה שעושה לי טוב. כך זה היה כשהייתי בצבא וכך זה עד היום.

אני רוצה קצת להסביר את הנקודה הזאת כי לחלק מכם ודאי עוברת בראש המחשבה: "וואלה, איזה פראייר יקיר", ואני רוצה להפריך את המחשבה הלא נכונה הזאת.

אני לא פראייר כי הסיטואציה של לשלם אלפי שקלים, בדרך כלל על אלכוהול ועל אוכל של החברים שלי, היא לא מצב שנכפה עליי אלא משהו שאני יזמתי. אני מתנהל כך ואני נהנה מזה, ולכן אין סיבה שהחברים שלי, שלא נמצאים במצב הכלכלי שלי, יצטרכו בסוף הערב לשלם על השריטות שלי. זה אני, זה האופי שלי, וכך אני מתנהל עם כסף.

אל תיתנו לכסף לנהל אתכם.
תמיד תהיו אתם אלה שמנהלים
את הכסף.
וזיכרו — אם נגמר לכם הכסף,
תמיד אפשר לייצר עוד.

אני אופטימיסט חסר תקנה, וגם ברגעים הכי קשים אני יודע שאני אתגבר ושיהיה טוב. אני היצרן של הכסף ואני יודע שתמיד יש לי את יכולת הייצור הזאת, ולכן בכל דקה נתונה בחיים שלי אני נהנה מהמקום שבו אני נמצא, גם אם זה בתוך תקופה קשה.

במשך יותר מעשור, כל שנה בחיי היא שנה טובה יותר מהשנה הקודמת. כלומר אני נמצא בגרף עולה, ואני מתכנן שהגרף שלי ימשיך לעלות.

כשקורים אירועים שליליים, ולצערי יש כאלה אצל כל אחד, אני חי את האירוע מלמעלה. אני רואה אותו ממעוף הציפור, וזה מאפשר לי לעשות כמה דברים. זה מאפשר לי לנתח את הסיטואציה המלאה ולהפיק לקחים כדי שגם אוכל לצאת מהמצב הלא טוב מהר וגם אדע איך לא להיכנס למצב דומה בעתיד.

אני חושב שזו יכולת שלמדתי מאבא שלי.

לפני די הרבה שנים, עוד לפני שהיה לי נהג, הייתי מעורב בתאונה שהלך בה האוטו. זה היה אוטו שממש אהבתי בשווי של כמה מאות אלפי שקלים. יצאתי מהרכב, הייתי מבסוט שאין עליי שריטה והרמתי מייד טלפון לסוכן הביטוח שלי ואמרתי לו, "בוא תנהל את האירוע".

מייד עשיתי טלפון שני להזמין מונית כדי לא לאחר לפגישה שבדרך אליה עשיתי את התאונה.

האירוע קרה, עבר, ואני עשיתי לו מיקור חוץ ונתתי לאנשים שיודעים לנהל אירועים כאלה לעשות את מה שהם יודעים כדי שאני אוכל להמשיך ביום שלי ולהגיע לפגישה שבה אני אוכל לעשות מה שאני יודע — ארגזים של כסף.

אני אומר שלמדתי את הגישה הזו מאבא שלי כי אני זוכר אירוע ספציפי שקרה כשהייתי בן 11.

באחד הימים שבהם עזרתי לאבא למזוג בירה, הגיע אחד האלכוהוליסטים אחרי לילה מזעזע שבו הוא הפסיד 200 אלף שקל בהימורים.

כשהבחור ישב בצד לשתות את הבירה שלו, אבא ניגש אליי ואמר לי, "יקיר, אתה רואה אותו? הוא הפסיד אתמול המון כסף, אבל היום הוא קם בבוקר וגם היום הוא יום עבודה רגיל שבו הוא יחלק סנדוויצ'ים לבעלי הבאסטות בשוק.

בלילה הוא עבר אירוע קשה ולא טוב בגלל ההתמכרות שלו להימורים, אבל למרות שרע לו, הוא הבין שאם הוא לא יתאפס על עצמו ויסגור את האירוע שקרה לו בלילה, לבסטיונרים לא יהיה מה לאכול היום".

אני הפנמתי מהסיפור הזה שגם כשעובר עליך משהו רע, ולא משנה אם הוא קרה באשמתך או לא, אתה צריך להמשיך.

מההורים שלי אף פעם לא למדתי איך להתנהל עם כסף או איך להתייחס לכסף. הם אף פעם לא העבירו את המסר שכסף זה הדבר הכי חשוב, שכסף זה משהו שצריך לשאוף אליו.

אני פיתחתי את הרצון הזה בעצמי.

עד גיל 10 בערך, אימא שלי בעצם גידלה אותי כמעט לבד כי אבא היה כל הזמן בעבודה. רק בגיל 10 גיליתי יותר עניין בעסק שלו והתחלתי להיצמד אליו יותר.

וכן, אם אתם שואלים לגבי בית ספר, אז בצעירותי כמובן שהלכתי לבית ספר, אבל מעולם לא התחברתי, לא חברתית ולא אינטלקטואלית לאירוע. הייתי ילד שמנמן בלי הרבה חברים, ונושאי הלימוד לא בדיוק עניינו אותי כך שעם הזמן יותר ויותר התרחקתי מהעניין.