אולי תרפא/י אותי?

פרק 1: דירה להשכיר

"תגיד, אתה יודע אולי מה השכנים עושים?".

"למה את מתכוונת?", שאל אותי בעל הדירה.

"מה הם עושים? מה העיסוק שלהם? במה הם עובדים?".

"למה את שואלת?", שאל בעל הדירה.

"אני שואלת מפני שלפעמים יש לאנשים עיסוקים שיכולים למרר לשכנים שלהם את החיים, למשל אם יש לך שכן שהוא מורה לפסנתר או לתופים, כל היום יש רעש, או שכן שיש לו קליניקה בבית וכל הזמן אנשים נכנסים ויוצאים. פעם הייתה לי חברה שגרה בבניין שהייתה בו מרפאה ולפעמים הקליינטים היו מחכים בחדר המדרגות... זה היה די מציק"; "אה, אני מבין, יש משהו במה שאת אומרת, אבל פה בבניין אין בעיות כאלו", אמר בעל הדירה, "אם אני זוכר נכון, השכנה למעלה היא מעצבת פנים, המשפחה מולה ההורים הם עובדי מדינה במשרדים בקרית הממשלה וזה שגר פה ממול לדירה הוא... דוקטור...".

"אוי לא", אמרתי לעצמי.... "דוקטור... לָמה אבל למה בדירה שכל כך מתאימה לי צריך להיות בבִּניָן שכן דוקטור?!".

"... אבל הוא לא דוקטור רופא...", המשיך בעל הדירה, דוקטור משהו באקדמיה... היסטוריה או משהו כזה".

נשמתי לרווחה, "טוב, אני רוצה את הדירה", אמרתי, "איך מתקדמים?".

נעים מאד, יערה מרום, סטודנטית לרפואה שנה שלישית בטכניון בחיפה, בת 26, רווקה, אוהבת חיות, ואחת מחמש המצטיינות במחזור שלי, שנה אחר שנה. כן, כזאת אני, אוהבת להצטיין. הבירור שעשיתי עכשיו עם בעל הדירה המהממת שעמדתי לשכור בשכונת בת גלים בחיפה, עשר שניות הליכה מחוף הים ועשר דקות הליכה מהפקולטה לרפואה ומהמרכז הרפואי רמב"ם, הוא בירור שאני יודעת שהוא מוזר, ואני לא אוהבת לעשות אותו, אבל אני חייבת לעשות אותו. בבִּניָן שבו אני גרה אני לא רוצה שכנים שהם רופאים ורופאות, וגם לא כאלו שעוסקים במקצועות הבריאות.... אה, ובעצם גם לא כאלו שעובדים בבתי חולים ומרפאות ובמד"א ובזק"א ובחברות אמבולנסים, ובטח לא כאלו שעובדים בחברה קדישא ובשאר ענייני קבורה וטהרה והכי גרוע... פתולוגים וכאלו שעובדים בזיהוי פלילי. זה פוסל די הרבה מהדירות שאני מחפשת, וזה עוד לפני קריטריוני פסילה אחרים של מיקום, גודל וכו'. משונֶה לא?

כן אני בחורה קצת משונָה, בעצם לא תמיד הייתי כזאת, אבל לפני כמה שנים קרה לי משהו, משהו נורא ואיום, משהו שאני לא מאחלת לאף אחד, משהו שאני מאד-מאד מתביישת בו. אם הייתה יכולה לרדת פייה טובה מהשמיים והייתה אומרת לי "יערה, אני נותנת לך עכשיו מתנה: את יכולה לבחור אירוע אחד בחייך שאת יכולה לבטל ולמחוק, אירוע שיחדל להתקיים ולא ישפיע יותר על חייך", זה האירוע שהייתי מבטלת, בלי שום ספק. אבל להחזיר את הזמן לאחור רק סופרמן יכול ופיות טובות יש רק באגדות.

אז מה קרה לי בעצם?

כאשר השתחררתי מהצבא נסעתי, כמו עוד הרבה חבר'ה, לטיול בדרום אמריקה. היה לי כסף מפני שהייתי שנה בקבע בתור קצינה ולכן נסעתי ממש מיד אחרי השחרור. הייתי צעירה ויפה (היום אני רק מהממת), ילדה טובה פתח תקווה ודי תמימה. זה היה בערך הטיול הראשון שלי לבד לגמרי בתור אדם בוגר והרגשתי שכל העולם לרגליי. ואכן הטיול היה מהמם, עד אותו היום שבו שתיתי את המיץ של הקקטוס הזה, סן פדרו, שיש בתוכו חומר שנקרא מֶסְקַלין שאמור לעשות לך טריפ ארוך ונעים. לימים, אחרי שזה כבר קרה לי, קראתי את הקטע הבא בספר "כמו גחליליות":

"... הבנתי שהמשקה שמופק ממיץ קקטוס נקרא בשם האקזוטי 'סן פדרו'. לחלק מהמטיילים היו נזקים בלתי הפיכים. אלה שהיה להם קצת יותר מזל נשארו שרוטים. טיילנים סיפרו לי איך עד היום הם חווים את השפעות ה'סן פדרו' בפלשבקים מחרידים. היו כאלו ששתו מן המשקה וחשבו שהכל בסדר, אבל ההזיות תקפו אותם מאוחר יותר. ביום בהיר אחד, חודשים ושנים לאחר הטיול, התחיל מסע הייסורים שלהם. החלום הרטוב שלהם הפך לסיוט של כל חייהם. והכל בזכות 'סן פדרו'. הסם כל כך חזק, שדי לשתות אותו פעם אחת, וכל היתר היסטוריה..."

("כמו גחליליות", נורית מץ, הוצאות "כתר", 2005)

אם הייתי שמה את הידיים שלי על הספר הזה לפני הטיול, אולי מצבי הנוכחי היה נמנע. אם... אבל עם המילה 'אם', כידוע, אפשר להכניס את כל פתח תקווה לתוך בקבוק. ואני, ילדה טובה ותמימה פתח תקווה כמוני, מה ידעתי על סן פדרו? חשבתי שזה כמו אלכוהול או גראס, מרגישים קצת ב"היי" כמה שעות וזהו.

טעיתי.

פרק 2: סַן פֶּדְרוֹ

אז שם, בדרום אמריקה, ישבנו כולנו ומישהו מהחבר'ה שטיילתי איתם באותו הזמן (גם כן חבר'ה...) העביר בינינו כוסות פלסטיק. הסתכלתי על כוס הפלסטיק שקיבלתי, בתוכה היה מן מיץ ירוק ומגעיל כזה שמפיקים אותו מהקקטוס. שתיתי בלגימה אחת, הטעם היה מחריד, לקחתי לגימה מפחית דיאט קולה שהייתה איתי, כדי לסלק את הטעם, נשכבתי על הרצפה וחיכיתי. ההשפעה לא איחרה לבוא ומהר מאד יצאתי לטיסה סביב התודעה שלי, טיסה שהסתיימה בהתרסקות. הטיסה החלה בהרגשה שעולם סביבי מנצנץ בצבעים חזקים וזוהרים בצורה שאי אפשר היה לתאר. האוויר מסביב היה טעון באנרגיה וכל צליל וקול קיבלו משמעות שונה ועמוקה. הרגשתי שאני נמשכת לתוך שטיח של צורות וצבעים, כאילו המציאות עצמה הייתה קנבס והתודעה שלי הייתה המכחול, מציירת קלידוסקופ של צורות גיאומטריות מושלמות, מושלמות מידי, מלאות יופי וקסם. איבדתי את האחיזה בזמן, מצאתי את עצמי נסחפת בנוף של זיכרונות ופנטזיות; העבר, ההווה והעתיד התמזגו לתוך רצף חלק וצבעוני. גלים של רגשות שטפו אותי, מעבירים אותי בין תחושות של אופוריה, אקסטזה, שמחה, כעס ועצב והכל תוך כדי התבוננות פנימית עמוקה. הרגשתי תחושה עמוקה של חיבור עם כל מה שסביבי, כאילו אני חלק מסימפוניה קוסמית, כל תו משתלב בהרמוניה עם התו הבא באחדות מושלמת. המחשבות הסתחררו במוח שלי כמו מערבולות בנהר, זרמו ללא מאמץ מרעיון אחד למשנהו. תובנות בעבעו ממעמקי התודעה שלי, חושפות אמיתות על עצמי ועל העולם, אמיתות שבעבר היו נסתרות מהעין. חשתי יראת כבוד עמוקה לכוחו של המסקלין ולעולם הטבע שממנו הוא נובע, יראת כבוד מעורבת בפחד מכך שהמסקלין אפשר לי טבילה מלאה בתוך מעמקי התודעה שלי... נשמע מגניב, לא? זה באמת היה מגניב, אפילו מאד, אבל אז קרה שינוי לא צפוי בתוכנית ובמקום לצאת מהטריפ באיטיות ובכיף, כמו מתוך שינה טובה ועמוקה, נתקעתי בתוכו והמסקלין, כך נראה, שינה את המוח שלי ואת הנפש שלי למשך שארית חיי. באיזשהו שלב בתוך הטריפ, פתאום היה לי קטע שכאילו הסתכלתי על יערה מבחוץ והייתה לי מן הזיה כזו שהיערה הזאת שאני מסתכלת עליה נמצאת בתוך בית קברות צ'אוצ'ילה. זה בית קברות שנמצא באזור נסקה בפרו (היכן שנמצאים הציורים הענקיים האלה על אדמת המדבר), שזו למעשה עיר מתים כזו שמלאה בשלדים וגולגולות וכל מיני חפצים שקשורים אליהם. בית הקברות הזה שרד את שודדי הקברים ואת עקבות הזמן בגלל מיקומו הנידח ומזג האוויר היבש. בקיצור, תוך כדי הטריפ השלדים והגולגולות החלו לנוע ולרדוף אחרי יערה, זו שהסתכלתי עליה מבחוץ כאילו, ויערה החלה לצרוח ולצרוח מרוב פחד ואימה ורצתה לרוץ ולא יכלה והשלדים הקיפו אותה והיו בכל מיני צורות וצבעים מוזרים ואפילו אני זוכרת ריחות בהזיה הזו, ריח נוראי כזה של ריקבון... אני יכולה לספר עוד ועוד על הטריפ הזה, אבל הדבר העיקרי הוא שרציתי שהוא ייגמר כבר והוא לא נגמר, הוא נמשך ונמשך ונמשך.... החבר'ה שהיו איתי סיפרו לי שצעקתי ובכיתי וצעקתי ובכיתי והם ניסו להוציא אותי מהטריפ, שפכו עלי מים, נתנו לי סטירות, אבל המוח שלי היה עמוק-עמוק בתוך זה, כאילו המסקלין חדר לתוך איזו חרדה בסיסית שיש לכל אחד מהמוות, אבל אצלי הוא כנראה העצים את החרדה הזאת עוד יותר והיא פרצה את כל הגבולות, אולי בגלל שהייתי ילדה ונערה חרדה מטבעי ואולי בגלל כל מיני סיפורי שואה שסיפרו שתי הסבתות שלי (שעשו לי הרבה חלומות רעים בתור ילדה). שתיהן היו שורדות שואה "הארְד-קוֹר1", אחת מהם הייתה נכנסת ויוצאת מבתי חולים פסיכיאטריים ומדברת לעצמה ברחוב. כאשר סוף-סוף יצאתי מהטריפ, היה לי, כמובן, זיכרון נוראי ממנו, אבל חשבתי, זהו, היה, נגמר... אבל ההרגשה הרעה נשארה ונשארה והתחלתי לחוש חרדה, חרדה קיומית כזו... הייתי בטוחה שאני הולכת למות או להשתגע, כמעט בכל יום הרגשתי את זה. לימים הבנתי שכמעט בכל יום אחרי ההתנסות עם הסן פדרו הזה קיבלתי התקף חרדה. מה זה התקף חרדה? מה ההרגשה? ההרגשה היא כמו סליל שמתהדק בתוך הבטן שלך. קצב הלב עולה ועולה ואת מרגישה כאילו תוף פועם בתוך בית החזה שלך, כאילו את מנסה לברוח מאיום בלתי נראה. כל נשימה הופכת לרדודה ומאומצת. המחשבות שלך מתרוצצות כמו מערבולת, מסתחררות בקקופוניה של דאגות ופחדים. החשיבה הרציונלית נמחקת ומפנה את מקומה לתחושה של אבדון מתקרב, ובמוח שלך עולים התרחישים הגרועים ביותר שאת יכולה לדמיין ובבהירות חיה וחדה מאד. את מרגישה כאילו ירד עליך ענן אפל, מסתיר כל אור ותקווה. פיזית, הגוף שלך מגיב בשטף של תחושות. השרירים נמתחים ורועדים, כאילו מתכוננים לקרב. את כולך מזיעה. בחילה מתפתלת בתוך הבטן שלך, מאיימת להתפרץ בכל רגע. הזמן מאבד כל משמעות, כל שנייה נמתחת לנצח, נצח של ייסורים. העולם סביבך מטשטש ומתעוות. המציאות מרגישה לך שברירית, כאילו היא עלולה להתנפץ למיליון רסיסים בכל רגע. בסופו של דבר, כמו סערה שחולפת, העוצמה של ההתקף מתחילה לרדת. הנשימה מתייצבת, קצב הלב מואט, ותחושת ריקנות מתחילה לשטוף אותך. את מרגישה מותשת ומרוקנת, כולך חרדה מהידיעה שסערה נוספת אורבת ממש מעבר לאופק. התקפי חרדה הם כמו ללכת לאיבוד במבוך של פחד ואי-ודאות, כל פיתול ומִפנה מובילים עמוק יותר אל החושך.

ניסיתי להמשיך לטייל ולהעמיד פנים שהכל בסדר. ניסיתי להשכיח את התקפי החרדה עם גראס, אלכוהול ועוד על מיני חומרים, חלקים טבעיים יותר וחלקם פחות. חלקם רק החמירו את החרדה ולכן מהר מאד הפסקתי עם זה והתחלתי לפתח חרדה מכל חומר משנה תודעה כלשהו, תמים ככל שיהיה. ניסיתי להשכיח את החרדה על ידי חברויות עם טיפוסים שונים שנתקלתי בהם תוך כדי, חלקם ניסו להרגיע אותי ולא הצליחו, חלקם רצו רק את הגוף שלי, ועם נפש כה שברירית שהייתה לי אז פשוט מסרתי אותו בלי לעשות הרבה שיקול דעת ושנאתי את עצמי אחר כך. ההתקפים הלכו והתעצמו, עד שלא יכולתי לשאת אותם יותר. בכל יום שחלף הייתי עסוקה במחשבות שאני מתה, או שאנשים יקרים לי מתים, או שאני משתגעת או שאני עומדת להרוג מישהו (מזה הכי פחדתי). למי שלא עבר התקפי חרדה, קשה להסביר עד כמה ההתמודדות עם דבר כזה היא קשה, היא מנטרלת אותך ומשבשת לך כל הגיון ומחשבה, ובעיקר התחושה הקשה הזאת של הפחד שמלווה אותך בכל עת, היא כמו כאב פיזי בלתי נסבל שאתה רק רוצה שהוא יסתיים. עינוי. בסופו של דבר, לא יכולתי לשאת את זה יותר. חתכתי את הטיול באמצע, הגעתי לבואנוס איירס, להוסטל של גבְּריאלה, בחורה יהודייה טובה שעזרה לי כל כך בימים הקשים האלה ועזרה לי להתארגן על הטיסה הראשונה שהייתה לכיוון ישראל. בשדה התעופה חיכו לי ההורים שלי ואחותי; איך שהגעתי נפלתי עליהם והתחלתי לבכות בלי הפסקה. נסענו מיד לפתח תקווה ובמשך חודש הייתי פשוט מונחת אצלם, אצל ההורים, כמו איזה חפץ, ישנה עם אימא שלי ואחותי במיטה, בוכה הרבה ובלי יכולת של ממש לתפקד. כן, ככה הסתיים הטיול הגדול שלי, עם שריטה עמוקה לכל החיים, ואני רק בת 22.

פרק 3: בְּלוֹגֶר/וְולוֹגֶר

"שלום משפחת שקד, אתם בטח ההורים, אברהם ו...עליזה ואתה...?"; "אני אח של גיא... איתן, נעים מאד", אמרתי..."בוא גיא..." ואחזתי בידו של נער צנום עם שיער שחור ארוך-ארוך ונכנסנו יחד למתחם מגודר שעליו התנוסס שלט "אופק — דיור מוגן". "לי קוראים נחמה", אמרה האישה שקיבלה את פנינו, "אני העובדת הסוציאלית הראשית ב'אופק', אני יודעת שאני לא אובייקטיבית אבל הגעתם לאחד ההוסטלים הטובים ביותר בארץ לבוגרים ומבוגרים עם אוטיזם, בואו אני אראה לכם את המקום ואת החדר של גיא". גיא החזיק לי את היד והרגשתי איך הוא לופת אותה בכוח, ידעתי שהוא מפחד וחרד, אבל ידעתי גם שאין דרך אחרת, שגיא לא יכול להיות אצל אימא ואבא יותר, שהוא צריך מסגרת ושירותים שאימא ואבא והמשפחה כבר לא יכולים לספק לו. "אל תדאג גיא, אני אבוא לבקר אותך, כמעט כל יום, אנחנו לא הולכים לשום מקום", אמרתי והתכוונתי לזה. "אתה מבטיח איתן?", שאל גיא בקול חלש, "מבטיח", אמרתי לו, "יאללה, בוא נלך אחרי נחמה". נחמה הסתובבה אלינו לפתע ואמרה לי "אתה מוכר לי, יכול להיות שראיתי סרטון שלך פעם ביו-טיוב?"

איתן שקד, או בכינויי הרשת שלי StridingEithan ('איתן הצועד'), טיילן, יוטיובר ובלוגר/ וְולוֹגֶר2 של טיולים בעולם. תמיד אהבתי לטייל. ההורים שלי לקחו אותי ואת האחים והאחיות שלי לטיולים בארץ ובחוץ לארץ מגיל אפס כמעט. זה היה להם חשוב. מאד. "זה מפתח את האישיות", הם אמרו לי כאשר היינו מקטרים 'מתי נגיע?', 'אוף, משעמם!' וכו'. כאשר הייתי קטן לא ממש הבנתי לֶמָה הם התכוונו אבל לימים כן. כאשר התבגרתי קצת, נהייתי משוגע על טיולים ושילבתי את האהבה הזו יחד עם אהבה נוספת שהייתה לי — כתיבה. בגיל 12 התחלתי לכתוב בלוג במִן אתר אינטרנט לנוער על טיולים שעשיתי בארץ יחד עם ההורים. ארבע שנים לאחר מכן, כשהייתי בן 16, קניתי אייפון, שרק יצא שנה קודם לכן, והתחלתי לצלם סרטונים קצרים של הטיולים שעשיתי בארץ ולהעלות אותם ליוטיוב (בגיל הזה עשיתי אותם כבר לבדי או עם חברים). זה היה הרבה לפני שהיוטיוב היה מוצף ביוטיוברים ו-וולוגרים. אפשר לומר שהייתי אחד הראשונים בארץ שהתחילו לעשות וולוג של טיולים בעברית, והעובדה שהייתי צעיר יחסית היה אטרקציה לצופים ולעוקבים (אפילו ראיינו אותי באיזה תכנית טלוויזיה פעם). לאט-לאט התחלתי לצבור קהל הולך וגדל של עוקבים אשר ליוו אותי בנאמנות בטיוליי המוסרטים (שהחלו, באיזה שהוא שלב, להיות גם בחוץ לארץ) עד שהתגייסתי לצבא, ואפילו עשיתי קצת כסף מהפרסומות ששולבו בוולוגים האלה. לקראת הגיוס עשיתי טיול פרידה במזרח טורקיה שלֻוָּה בוולוג מושקע במיוחד והבטחתי לעוקבים הנאמנים שלי לחזור ברגע שאוכל. היה לי ברור שאחרי שאשתחרר אחזור לזה ובגדול, אהבתי את כל העבודה שקשורה בוולוגים האלו: לטייל, להסריט, לספר, לערוך... גם הטכנולוגיה שהתפתחה בקצב מסחרר אפשרה כל הזמן לעשות דברים חדשים ומגניבים. אבל מה שהכי אהבתי בעיסוק הזה שלי זה את המפגשים עם האנשים — המטיילים, האוכלוסייה המקומית (בעיקר בטיולים בחוץ לארץ, מן הסתם) וסתם אנשים ברחוב. מפגשים מגוונים שנותנים לך נקודות מבט על החיים שאתה לא מכיר ומפתחים בך את "שריר הסובלנות" וקבלת האחר, לזה כנראה התכוונו ההורים שלי כשהם אמרו שטיולים מפתחים את האישיות.

אהבתי מאד להיות טיילן ו-וולוגר וכבר הייתה לי תכנית מאורגנת היטב מה אני הולך לעשות עם זה לאחר שאשתחרר: בחלומי כבר ראיתי את עצמי מטייל בכל העולם ועושה וולוגים וסרטונים ברמה אחרת, מקבל המון לייקים, עוקבים וצפיות ונהיה יוטיובר הטיולים הכי מפורסם בעולם.