סטוקמן ריפורט

הפלגה ראשונה

✯

ועכשיו אני פה. מיטה בחדר בקומה השביעית. מלון איטלקי במזרח אירופה. הוילון מרקד בפראות מאופקת ממשב הרוח העדין המגיע מחלון המרפסת הגדול. הרוח נושאת את טעמו של הים השחור ומביאה אותי לסחוב עוד סיגריה. אני קם בזהירות, כדי לא להרוס את שני ברבורי המגבות שעל המיטה. ודאי עמלה עליהם זמן רב, האישה שסידרה את שני היפים האלה בצורה כה מדויקת.

לבנה זורחת מעל הים השחור. שובל אורה שעל המים מתמזג עם שובל העשן היוצא ממני. הם יוצרים שביל בו אוכל לפסוע בקלות כל הלילה. מפתה לצעוד בו. בקסמו, ודאי יחזיר את מחשבותיי אל המקום שעזבתי. אנא סלח לי קסם, הערב אשאר לגלול את היום ממרפסת זו.

הדלתות נפתחו בצאתי מהטרמינל בנמל התעופה אוטופני בשעות הבוקר המאוחרות. שני סוחרי בקר זקנים, אסא ובני, חיכו לי מאחוריהן. ערכנו היכרות קצרה ויצאנו לדרך, אל עיר הנמל שבקצה המזרחי של הארץ הזו. דרך ארוכה. שדות לפתית נפרשו לצד כבישי בטון. שני סוחרים זקנים המתחרים האחד בשני, אך עתה, כדי לחסוך כסף, עבדו יחד. בתוך המכונית הדוהרת, התפשטה האהבה כאש בשדה קוצים. המצב שעשע אותי כפי שלא שועשעתי זה זמן רב, אך שמרתי את זוויות פי מאופקות.

הערב הגיע ועמו הגענו אנו אל העיר. מרצפות הרחוב וקירותיו עשויים אבן כהה וכל השאר ברזל ועץ. מסעדה איטלקית על המזח. פבריציו, סוחר בקר איטלקי, המתין לנו לצד שולחן תחת פרגולה מעוטרת גפן סמיכה. לחיצת ידו ומבטו העידו שהוא גבר; גבר במובן שהפוליטיקלי קורקט מנסה להכחיד. אחד משלנו.

שלושה סוחרי בקר ממולחים. לא מבזבזים זמן רב על נימוסים. הביזנס קשוח. האוכל מרכך. צריך ממנו הרבה. איני סוחר בקר, אך עשיתי דבר או שניים לפני שהגעתי הנה, ולא הלכתי לאיבוד בשיחה המורכבת. צפיתי בשתיקה ולא עסקתי באוכל. דגתי לי בשקט את כל הגינונים הקטנים ואת חצאי הניסיונות. הם טובים, הם חריפים, הם מנוסים. קרנה מהם מעין הילת ביטחון שהאירה סביב לשולחן אליו ישבנו. יכולתי להבחין בעניין הרב שגילו צוות המסעדה ושאר האורחים בנעשה. ראיתי מקרוב כיצד התיאבון נפתח עד הסוף. אצל פבריציו לא היה זה תיאבון, אלא סטנדרט מהוקצע ביחס לאוכל, כמו גם ביחס לשאר. בסתר לבי הרגשתי מבסוט לגביו. הרגשתי מבסוט גם מעצמי, על שלא אבדתי בין האוכל והמספרים. אלא שהצער שאפף אותי לא אפשר לזרם המבסוטיזם הניאו־מודרני הזה למלא אותי וסחף אל מקום אחר. הוא פירק את ההבנה שהיתה בי לגורמים שהרכיבו אותה. גורמים אלה כמו שלפו אותי לחלוטין מהמתרחש סביב לשולחן. כאילו שהפריע למישהו שהייתי מבסוט. הסטתי את הכיסא בחצי סיבוב והוצאתי את הראש כדי להתאוורר עם סיגריה. השער נוצר בידיו של נפח ולא של מסגר. כמוהו כל שאר רהיטי הרחוב העשויים ברזל. שחפים לבנים. עורבים שחורים ורעים כמו באגדות. יונים אפורות כמשכינות שלום ביניהם. השמש נפלה בין הבניינים. דמדומיה לא הטילו ולו צל של גוון על מי הים השחור. אפור חזק האפיר על הכל, לא הותיר סיכוי למי מהצבעים האחרים, גם לא להבהוב הפנסים שזה עתה נדלקו. טס קינוחים גדול צנח במרכז השולחן. עליו הונחו מכל טוב. אסא הביט בי כמפתה מבעד לחבורת סַנְטֵריו. בנונשלנטיות סימנתי 'לא' באצבעי. הוא תמה בפליאה. "אני לא אוכל בשר עם חלב", הסברתי. "אל תדאג", אמרו אסא ובני כאחד, "אנחנו עוד נתקן אותך", וקרצו לי בחיוך כמו גם זה לזה. לפבריציו יש סטנדרט ובני הגיע לגיל בו מחשבים את מינון צריכת הסוכרים, שניהם בחרו בקפידה קינוח אחד והסתפקו בו. גם אסא הגיע לגיל החישובים, אלא שהוא לא עסק בהם ושאב את כל השאר. מדי פעם הביט בי ברחמים, כתוהה על איוולתי. כך, גם אני הבטתי בו בין קינוח אחד למשנהו. בסך הכל, אני בעד שוויון וזה מה שהיה בינינו כרגע. לכן, הרשיתי לעצמי לחייך. הוא לא הבין מדוע ובין קינוח לקינוח, פרש באוזנינו את משנתו בנושאי דת. מה שהעיר שיח בענייני דיומא בישראל, שהתגלגל לפוליטיקה, שגלגלה את פבריציו להזמין חשבון ולקחת אותנו למלון האיטלקי.

הסיגריה הפכה לשתיים. והבן אדם כמה רחוק ילך, בסוף ימצא את עצמו. המשפט הזה הופך את השתיים לשלוש. הגיע הזמן לשטוף מעלי את הסירחון שלהן ושל היום הזה כולו. אני נעצר שוב מול הברבורים. עבדה עליהם קשה. לא אגע.

נשכבתי רטוב ליד הברבורים. לילה טוב.

✯
 

אחרי מנופים גדולים והסתעפויות של צינורות ארוכים וגדולים, מעבר לשני שערי ביקורת מרוחקים זה מזה, פרושה רחבה ענקית של משטחי בטון ומצע כלשהו רטוב ולא ברור. חצר אחורית. בצדה האחד של החצר ניצב בניין בו אמורה לשכון הלשכה הווטרינרית. את צדה השני תחמו שלושה האנגרים ישנים המשמשים מכלאות זמניות; מתבן ומכולה שהוסבה למגורי הסוורים העובדים ברציף הלייב־סטוק בנמל מידיה שבנובודארי. באותו יום הרגשתי את הסירחון באף בלבד. על המזח, בין כל אלה עוגנת לבנה וגדולה, ההרפורד אקספרס. שבע קומות לבעלי חיים, קומה וחצי לבני אדם ועוד קומה וחצי לאחסון. תיבת נח מודרנית. 43 מדרגות בגשר הגנג־וויי, המקשר בין המזח לבין שער הסיפון הראשי. בקצהו העליון עומד קצין הסיפון השלישי, האמון על רישום ובדיקת היורדים והעולים.

"הבחור החדש?", שואל אותי הקצין.

"כן".

"ברוך הבא אל סיפונה של ההרפורד אקספרס!".

אין זמן לנימוסים והיכרות, יש ביזנס או, במילים אחרות, יש 2,200 ראשי בקר להעמיס. 2,200 ראשים על גבי 35 משאיות, צריכים להיכנס לאניה אחת, כשהם מסודרים במאות חדרים על פי סוג, גודל ומין. וטרינר אחד, ארבעה סוורים ושישה סוחרי בקר; שלושה רומנים, אחד איטלקי ושניים ישראלים, שאני צריך ללמוד להיות שם במקומם בתור המנצח על התזמורת הזו.

אני יושב בקצה רמפת ההעמסה עם אסא, בני, הווטרינר ושאר הסוחרים. לומד איך מנצחים על המערך שבחוץ. בהפוגה שבין כל כמה משאיות אני עובר לתוך האניה כדי לראות כיצד המערך מתנהל מבפנים. בחוץ, נהגי משאיות דוחקים בסוחרים, שדוחקים באסא ובבני ולהפך. הווטרינר עושה קולות רקע, בעיקר של מטבעות, ודוחק בסוורים, אין להיפך. בפנים, תחת פיקודו של רב המלחים או, בשמו הבינלאומי בוסון (Bosun), צוות מלחים קולט את בעלי החיים אל בטן האניה. שאר צוות האניה, בפיקודו של הצ'יף, קולט אספקה על כל סוגיה. רעש, מתח, לחץ — טעינה.

עם ההשתדלות ללמוד היטב את המלאכה ישנה גם נחמה שלא אעשה זאת עוד זמן רב. עוד לפני שהגעתי לפה ארגנתי את הנסיעה לקנדה. אני עם חיי החקלאות סיימתי. זה כרטיס היציאה. העבודה באוניות היא רק הקונקשיין. שם, בקנדה, אעבוד בבניה בעץ, אפתח את התחביב הזה, אצבור כסף וניסיון. אמנם באופן לא חוקי, אך מה להפסיד — כבר אין לי. לכן כל מה שיהיה — בחזקת רווח יהיה.

הטעינה הסתיימה. מהסוחרים, הסוורים, המשאיות וכל שאר מחוללי הרעש על הרציף נותרו רק גבעולי קש המתגלגלים באבק לצלילי הרוח. הצוות החל להאכיל את הבקר. הקצין הרביעי ואני סקרנו את מלאי המזון והריפוד בשתי הקומות העליונות ובסילואים ובדקנו אותו. כשסיימנו, הוא פנה לעיסוקיו, עד יגיעו סירות הפילוט שיובילו אותנו אל מחוץ לנמל, אל מרחבי הים. מרוקן מהטעינה, נותרתי שעון על מעקה הסיפון העליון והדלקתי סיגריה. שקט. השמש שוקעת בתוך האפור. נדמה שאין דרכה של השמש כאן כדרכה במקומות אחרים, בהם היא זורחת ושוקעת בחן ובצבעים. אלא שכאן היא מופיעה לפתע בבוקר כאילו שבה בכוחות מחודשים ונחושה, כי היום תנצח בקרב את האפור. אלא שבערב היא שוקעת בו בתבוסתנות, שוב. חץ עשן חוצה לפתע את הרקיע ומוציא אותי מעצמי. לאחריו עוד אחד. מעולם לא ראיתי כך כוכבי שביט.

✯
 

חזרתי לגנג־וויי (Gangway) כדי לאסוף את המזוודה. אחד מנערי הסיפון ליווה אותי במבוך האניה אל חדרי. מבוך, כך ודאי יחוו את האניה כל מי שיעלו אליה לראשונה. ביתם של אלפי ראשי בקר ושלושים אנשי צוות, כפר צף. סחרור העייפות, ריבוי דלתות זהות ומסדרונות צרים הפכו אותי לאליס העוקבת אחר הארנב הלבן בדרכה אל ארץ הפלאות. בקצה גרם מדרגות, אחרי שהפסקתי לספור את הדלתות הזהות ואת הפניות במסדרונות הצרים, עצרנו מול שלט זהוב ודק, שהתנוסס ביוקרה על דלת. כיתוב כהה בלט ממנו ונשא בגאון את האותיות האנגליות שהרכיבו את המילה וטרינר. זה חדרי. לו ראתה זאת אמי ודאי היתה מתמלאת גאווה.

בפנים, מיטה ושולחן מקובעים לרצפה. סביבם ארונות שונים ומגירות בעלות מנעולי לחיצה. החדר המתין מצוחצח. המיטה הוצעה בקפידה. על כפל השמיכה נחו שתי מגבות מגולגלות וסבון. לפני השולחן, מאחורי פתח צר, היה חדרון קטן ובו מקלחת ושירותים. קסמו לי במיוחד המקלחת והמיטה. אילו האמנתי בקסמים ודאי הייתי נעתר לקסמן. חרף הבידוד האקוסטי הרב, געיות העגלים הדהדו באוזניי. אף קסם לא ירגיען, רק עבודה. הנחתי את המזוודה על רצפת החדר ובכף ידו של נער הסיפון הנחתי סוכריית מנטה מצ'וקמקת, אותה קיבלתי מנהג משאית שניסה לשחד אותי ולהתקדם בתור. לפחות אחד מאתנו יצא את החדר מבסוט.

הגעיות התפוגגו. בינתיים, סיים הצוות להאביס את הבקר והסיפונים התרוקנו מאנשים. הלחץ השתחרר והבקר החל לרבוץ בנחת על הנסורת שכיסתה את הרצפה במאות החדרים. היה זה הזמן הטוב ביותר להביט בכל אחד מהפרטים. עם מחברת ודלי תרופות אני עובר ובודק אחד אחד. מתא לתא, מסיפון לסיפון, הגעיות שבאוזניים נרגעות גם הן, ומתחלפות בקיסם צמר גפן הדולה מהן את האבק ומכשיר אותי לדייט לילי קצר עם המיטה. נרדמתי באחת. אם לא הייתי זוכר את העבודה שקדמה לכך, ודאי הייתי חושב שזה קסם.

✯
 

למעט הסברים קצרים בודדים ומנומסים מאת הקצינים והבוסון אף אחד על האניה לא פנה אלי. יהיה זה שקר לומר שכבר בבוקר הראשון הבנתי את אופן העבודה באניה והתנהלותה. להבדיל, הבנתי מיד שינהגו בי בנימוס ויבצעו את הוראותיי, מתוקף תפקידי, ולא מתוקפם של אמון או חברות. מדובר בצוות אנשי ים החיים אלה עם אלה במשך תקופה לא מבוטלת ונושאים במשותף בנטל עבודה קשה. אנשים כמוני, אמנם שוהים עמם על האניה, אך באים והולכים כמו הסחורה, כמו העגלים, כמו הגלים; נשברים מהר, מתחלפים, אין מה להתרגש מהם. ההבנה הזו, לא הזיזה לי במיוחד. ידעתי שעלי לוודא שהצוות יבצע את עבודתו נאמנה ולא פחות חשוב, לוודא שאבצע היטב את עבודתי.

כל בעלי התפקידים התכנסו לשיחת צוות, שפתחה כל בוקר על גשר הפיקוד. לאחריה, מסרתי לבוסון את כמויות המזון שיש לחלק לבקר וירדתי אל הקרגו הולדס (cargo holds) או, בעברית, סיפוני המטען. בוקר ראשון להפלגה. אבק הנסורת עדיין עמד באוויר ועוד לא נספג בשתן ובצואה. בידי דלי ובו תרופות, סט מזרקים, גיר צבע לסימון ומחברת טיפולים לרישום העגלים החולים. סיפון, סיפון, תא, תא, עגל, עגל; כך אני עובר.

אנשי הצוות בסרבלי עבודה כתומים הולכים במהירות ובשקט כנמלים הנושאות שקי תערובת על כתפיהם, משקל שלושים קילוגרם האחד. הם מרוקנים את השקים באבוסים. מדי פעם אני לוטש מבט כדי לראות שאכן שמים בכל אבוס את הכמות שביקשתי. במרוצתו, סיים הצוות את סבב ההאכלה הראשון. עדיין לא עברתי על יותר מחצי אניה. בעלי חיים בודקים לאט ובשקט. הים שקט. השקט טוב לי. תוך כדי העבודה אני שוקע בים של מחשבות. הבדידות והשקט לא זרים, אך פתאום נעימים ואני מתמסר להם. כמה שעות של שקט וריכוז יכולות לגרום לים סוער להפוך לנחל, הזורם בנחת בין גדותיו. כזה נחל אני רוצה להיות. במעיי האניה אני זורם בין גדות המחשבות המתבצרות כחומה. כצלף המביט בין החרכים ומחפש את מטרתו, כך בוחן אני את העגלים בין המחשבות.

שעת צהריים. Top Tank, סיפון מספר אפס. סיימתי לעבור על כל האניה ואני עולה חזרה את כל שבעת סיפוני המטען. הצוות מוריד במנוף בין הקומות בלות של קש לקראת סבב ההאכלה השני. אני עוצר להתבונן באנשים ובמלאכתם: מנופאות זעירה. מלח בדרגת AB מתפעל את המנוף מגג האניה. לצדו שני מלחים בדרגת OS מסדרים בלות קש קטנות אל תוך רשת גדולה וקושרים. מתוך האניה מלח נוסף בדרגת AB מכוון בעזרת מכשיר קשר את המנופאי, המשנע את הקש בתוך הפיר המוביל אל בטן האניה. שני מלחי OS פורקים בזריזות את הבלות בסיפון הפנימי. שלושה מלחי OS אחרים מסדרים את הבלות במערום מסודר. הבוסון, עומד בצד ומנצח על המערך. גבו הישר כפלס הוקף בזרועותיו השלובות לאחור, אשר תחתיהן רגליו נמתחו לפישוק ברוחב הכתפיים, כמו סמל משמעת במסדר כבוד. צווארון סרבלו נותר מיושר כפי שהיה בבוקר. מעליו מתנופפת ברוח הוונטילציה מטפחת מנומרת. היא סימן ההיכר המבדיל בינו לבין שאר המלחים. שיערו עודנו משומן ומסורק ועל פניו ארשת רצינות. הוא חי את התפקיד והתפקיד חי בזכות שכמותו. רעש הוונטילציה מביא אל האוויר מילים קצרות וברורות הנאמרות בקול רם. אצבעות זריזות ומיומנות פותחות שאקלים ומנעולים של אנקולים שונים. ידיים חזקות פורקות ומסדרות, מגשימות את המילים הקצרות. מבטים מהירים וחטופים חולפים בכל עבר, מוודאים שהמלאכה אכן נעשית כהלכתה: מנופאות זעירה בגדול.

"Deck number 4 done. Deck 5 next", הכריז הבוסון. המעבר בין סיפון לסיפון קוטע את רצף העבודה. פרצה לאתנחתות חטופות. הבוסון שומר על פאסון, אני מתעמק בו; ספק מבין את הבחורים ספק צריך קצת להרפות בעצמו. אחרי חמישה סיפונים, הוא משחרר מעט את הרסן. ה־AB והמלחים הוותיקים מנצלים זאת ומתיישבים על מערום החבילות. OS אחד נותר לעמוד דרוך בצד; OS ג'יי.אר, הצעיר מכל אנשי הצוות פרט לנערי הסיפון. הוא נמצא בחוזה העבודה הראשון שלו על האניה, טירון. ממתין למוצא פיו של הבוסון, כדי שיגאל אותו מבדידותו. כשזה לא מגיע הוא פונה אלי בפתאומיות. "היי אתה, אתה מישראל לא?". "כן", עניתי מסווה את הפתעתי באדישות. "אתה יודע קרב מגע?". "כן", השבתי מופתע שוב מכך שהוא ידע מה זה קרב מגע. "תראה לנו מה אתה יודע", קרא והצוות יושב ומסתכל בעניין. הבוסון מופתע בעצמו ולא יודע כיצד להגיב 'לחוצפתו' של הטירון. לפני שהוא מספיק לרסן אותו, אני זורק לו מקל לגירוש בקר. "קודם תראה מה אתה יודע".

אחר חודשים ארוכים במהלכם לא הצליח לקנות את שמו ומקומו בקרב הצוות, הצליח עתה ליצור הזדמנות לעשות זאת. הוא לא מתכוון לוותר עליה. גם העובדה שאני גדול ממנו בכעשרים סנטימטר ובכעשרים קילוגרם לא מרתיעה אותו. הוא מלא מוטיבציה — אין לו מה להפסיד. הוא מוריד את קסדת העבודה באלגנטיות, כאילו חיכה לרגע הזה. צועד שני צעדי תנופה מהירים. מבטו המתקרב מלא בזעם שבעבע בתוכו חודשים ארוכים ונכבש בתסכול. הוא מזנק לעברי עם המקל. עוד לא סיים את הזינוק וכבר שכב מרותק ומצופה בנסורת על הרצפה. מבטיהם של אנשי הצוות מלמדים שזה עתה קניתי את שמי בתוכם. כל מחשבות הבוקר מתפוגגות, פתאום אני לא חושב, אני מרגיש. בפועל אנחנו על רצפת הסיפון הרביעי, אבל הוא עמוק בקרקעית הים. הוא לא ידע כמה מסוכן המקום ממנו קפץ. אני עכשיו על איזה גג ורצוני לקפוץ ממנו. לא זה השם שביקשתי לעצמי בין אנשי הצוות. לא ביקשתי לעצמי שם כלל. רק למקומות רעים הובילו אותי שמות שכאלה, כמו גם לאניה המסריחה הזו. איך לא למדתי את השיעור? כיצד שוב נכשלתי במבחן ולמה נעניתי לו בכלל. השדים שניסיתי להשאיר בחוץ נכנסים, מביאים עמם גם כאלה ששכחתי.

קל להשפיל מסכנים וקשה מאוד להקים מושפלים ואני קופץ מהגג, ומושיט לו יד כדי להקים אותו. הצוות מביט המום. לפי כל הקודים, הייתי אמור להיעמד מעליו ולבעוט בו ובחוצפתו, ואולי גם לקנח ביריקה. אני בולע את הרוק ומנצל את מבטיהם. "תרגיש בנוח אחי. הייתי לוחם בצבא", אני אומר תוך כדי שאני מסדר את צווארון סרבלו, מנקה ממנו מעט נסורת עם כף היד ומסתלק במהירות במעלה המדרגות. המבטים ההמומים של אנשי הצוות נותרו עליו. אני מקווה שיעריכו את תעוזתו. רק עיניו של הבוסון נעוצות בגבי. רודפות אותי עד שאני סוגר את דלת איזור העישון מאחוריי.

✯
 

שעת ערב ואני ניגש לגשר הפיקוד לבדוק שהכל בסדר. לא שידעתי להעריך ולכן, כל מה שהיו אומרים לי היה בסדר מבחינתי. היתה זו שעה נוחה למשמרת, על כן היתה זו משמרתו של הצ'יף, סגנו של הקפטן. שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא השיב שהכל בסדר ושאל בנימוס לשלומי ולשלום העגלים. השבתי שהכל בסדר. עוד לא ידעתי להעריך את ערכו של הבסדר הזה. הסדר החל לשעמם אותי. חוסר הידיעה אף על פיו החל לדגדג. גם את השעמום הזה עוד לא ידעתי להעריך. "צ'יף, מתי אנחנו חוצים את הבוספורוס?". הוא קם בעצלתיים מכיסאו, ניגש למסך המרכזי וסימן לי לבוא. הוא הצביע על שעה בתחתית המסך והסביר, "בזמן הזה אנחנו אמורים להגיע לאזור ההמתנה. שם נעמוד על העוגן עד שנקבל אישור להיכנס בין המיצרים. אני לא יודע מתי נקבל אותו. זה תלוי בכמות האוניות הממתינות". כך, סגר ביעף אחד שאלות נוספות שעלולות היו לצוץ. "בסדר", השבתי כפוטר אותו ממני. הכל שב לסדרו, גם הצ'יף לכיסאו.

מיצרי הבוספורוס, השער הצפון מזרחי לים התיכון, מחברים בין הים השחור לבין ים המרמרה, הגבול בין אסיה לבין אירופה. סיפורים על מי טורקיז ויופי רב מלווים את המיצרים הללו.

שלוש לפנות בוקר ואני קם לראותם. כמעט כל הצוות נמצא על גשר הפיקוד בבגדי פנאי. יופים המדובר של המיצרים הוציא גם מלחים ותיקים ממיטתם. עתה מסתכלים כולם על הגשר האדיר המחבר בין המצרים ומואר בשעה זו באורות אדומים. מעבירים ביניהם משקפות ומילים. הבטתי מעט בגשר ובעיקר בהם, כמנסה לפענח את דיבורם. "הם אומרים שבניית הגשר נמשכה שלוש וחצי שנים ומתווכחים מה 'הקופה', אם בכלל, שהטורקים דופקים מכל האוניות וכלי הרכב שעוברים עליו ומתחתיו", נשף לי ג'יי.אר ליד הכתף בחינניות כאילו פענח אותי. "תודה", השבתי נוקשה מבחוץ ומובך מבפנים. "כבר היית פעם בבוספורוס?", הוא מנסה לפתח שיחה. לא נעים היה לי להסתכל לא בעיניו ולא בפניו ואני תופס במבטי את הבוסון. הוא לא לוקח חלק בדיון ולא מסתכל על הגשר. עיניו נעוצות בנו.

לפנות בוקר ואני יורד אל בטן האניה כדי לעשות סיבוב בין תאי העגלים. אנו צפויים להכנס אל המיצרים מעט אחרי עלות השחר. זו שעה רגועה והאניה על העוגן. זהו זמן מצוין להסתכל על הבקר. אני מהלך בין התאים כמצלמה בבדיקה פולשנית במעי האניה. זמזום הניאונים נבלע ברעש מערכת האוורור, זה הרעש היחיד שרוחש כרגע בסיפונים. קרירות של לפנות בוקר ורוב העגלים רובצים בתאיהם ומעלים גרה. לעתים, הצלילים הקבועים מופרים לקול גמיעה של עגל משוקת. האבוסים ריקים כמעט. זה זמן טוב לבחון האם כמויות האוכל מאתמול התאימו. הרטיבות במצעי הרביצה בסיפונים אחד ושלוש מתחילה להיות מורגשת, אני מתלבט עם עצמי אם מוטב לפזר נסורת נוספת בבוקר כדי להקדים תרופה למכה או שמא מוטב לחכות עוד יום, כדי לשמור נסורת לימים הבאים. על אף אי הנעימות, אתייעץ בבוסון המנוסה ממני בסוגיות כאלה, אני אומר גומר על ההתלבטות. עגלים חולים אני מסמן בצבע כדי שיבלטו מול עיניי בסיבובים הבאים. זמן שקט זה טוב גם כדי לבדוק כיצד עבר עליהם הלילה והאם החיוניות שלהם אכן משתפרת בשעות השקטות.

אני שב אל גשר הפיקוד כדי לתת את הוראות ההאכלה למשך היום. השמש עלתה בינתיים והכל עסוקים לקראת הכניסה למיצרים. אני מפקיד את רשימת ההוראות בידי נער הסיפון, מבקש ממנו להעבירה לבוסון ולצ'יף כשיתפנו. חיוך נסוך על פניו וידו לא נסגרה עם הרשימה. הוא ציפה לסוכריה. לא היתה לי. "כדאי לשמור על החיוך", אמרתי והלכתי לתפוס עמדה טובה על הגג. כשהגעתי לגג סבר פניו שנדרכו מאמירתי עלה לפתע במחשבתי. ככל הנראה פירש את אמירתי כאיום. לא שאני מת על זה, אבל לפחות דאגה לקיום בקשתי לא תעיק עלי בזמן שאביט בנוף. הסיפורים אודות הבוספורוס מתאמתים. חיבור מי הים השחור וים מרמרה אכן יוצר את הטורקיז המרהיב. שחפים חגים מכל עבר, גם סירות דיג וסירות מנוע קטנות. בגדות המיצרים מבנים עתיקים; שרידים לאימפריות ששלטו בהם. ביניהם שקקו חיי מסחר ובילוי. מדי פעם, דולפינים מגיחים מתוך הטורקיז ומלווים את האניה. אני על הגג. תרתי משמע.

✯
 

חצינו את ים המרמרה ועברנו את מעבר הדרדנלים. עתה אנו משייטים מהים האגאי החוצה אל הים התיכון. עוד יום עבר בקרוז. מעבר לכברת הדרך יש לזה גם נפח בעבודה. בהפלגה כזו כל יום הוא יום, אולי אפילו קצת יותר. גם היום לא מת אף עגל והלחשושים מתגברים. עבודת הצוות בסיפוני המטען הסתיימה בשעות אחר הצהריים. בשעות המנוחה שבין שש בערב לבין שש בבוקר נשאר בסיפונים משגיח המכונה 'Cattle Watcher' או, בעברית, שומר הבקר. את תריסר השעות מחלקים לארבע משמרות אותן מאיישים שלושה אנשים: את המשמרת שבין השעה שש בערב לבין השעה שמונה בערב מאייש מלח ראשון; את זו שבין השעה שמונה בערב לחצות מאייש מלח שני; את זו שבין חצות ועד לשעה ארבע בבוקר מאייש מלח שלישי; ולבסוף, את המשמרת שבין השעה ארבע בבוקר לשעה שש בבוקר מאייש שוב המלח הראשון. על הקאטל ווטצ'ר (cattle watcher) לסייר בין כל הסיפונים, לוודא שהסדר והתקינות נשמרים ולהודיע על בעיה, במקרה הצורך. תוך כדי משמרת ניתנות לקאטל ווטצ'ר כל מיני משימות זעירות שלא בוצעו או שיהוו טרדות קטנות ומיותרות בסדר העבודה שלמחרת. אך מעל לכל אלה, תפקידו העיקרי של הקאטל ווטצ'ר בעיני המלחים הוא הכנה או ביצוע מלא של חלק מפעולות הבוקר, דבר אשר יאפשר חיסכון בזמן ובעבודה לכלל הצוות ביום המחרת. סמיכות המשמרת השניה של המלח הראשון לשעות העבודה הצוותיות מעלה את הצפיה ממנו, או יותר נכון את הדרישה, לבצע כמה שיותר 'הכנות'. סמיכות שעות זו גם מקנה לו הכי מעט זמן החזר מנוחה על חשבון שעות העבודה הצוותיות. שני דברים אלו הופכים את איוש משמרת זו לדבר לא סימפטי בעליל.

✯
 

ארוחת הערב הסתיימה ואנחת סוף יום החלה רווחת בין אנשי הצוות, מה שגורם להצטופפות יתרה בפינת העישון היחידה על האניה. זו פעולה החותמת כל ארוחה, אולם לאחר ארוחת הערב היא חותמת גם יום.

נותר עוד יום להפלגה ועד עכשיו אין תמותה. הלחשושים על כך מרשים לעצמם להתגבר ולהפוך לדיבור גלוי. המלחים מדברים, הבוסון שותק, אני מתכווץ, מנסה לא להיראות או להסביר שנותר עוד יום ושאין על מה לברך. יש עוד דברים רבים לעשות עד העגינה, מחר בערב. ג'יי.אר נכנס לפינת העישון בבגדי עבודה. הוא סיים משמרת קאטל ווטץ' ראשונה. התיישב בפינה. חלץ נעלים. הדליק סיגריה. לא התרווח. עיניו ברצפה, עיני כל השאר במקומות אחרים ואני עומד בצדו השני של החדר, נשען על הלוקרים ומרגיש בנוח לבהות במבט סקרן וחסר בושה בגרביים המחוררות של ג'יי.אר. האנשים מתחילים להתפזר לחדריהם. אני נותר בפינה, בגרביים של ג'יי.אר. "ברכות על השיא החדש שקבעת", מקפיץ אותי O.S צ'ארו תוך כדי שהוא קם ללכת. "אף אחד מעולם לא עשה באניה הזו פרפקט", מסנן אחריו בקול חלש וברור אקרו, אחד הוותיקים בצוות, תוך כדי שהוא מכבה סיגריה. הוא גם כיבה לי את המחשבות ושלח אותי לעוד סיבוב ערב בין הסיפונים.

✯
 

לילה של תחילת קיץ. אני עומד על ירכתי הסיפון האחורי. מסתכל כיצד השובל הרחב הנפער תחת האניה מחיתוך המים ממהר להתאחות. חושך בלב ים. הרוח רצה ומתפזרת בין השערות בחזה, והכוכבים תלויים בשמים באין מפריע לאורם. רעם המנועים מפר את דממת העלטה. האניה כאי בודד של אור בתוכה. ירכתיה כחומת ברזל נצורה. האור נופל ונשפך על כל היקום מסביב, צובע את השובל בתכלת זוהר, המתאחה רק כאשר שב אל חיקו של החושך. מפלצת אור ומתכת בלב ים, נושאת בבטנה כשלושה משקי ענק בכפר שממנו באתי. כפר צף בלב ים. 32 אנשים מקיימים את הכפר הצף: תשעה מלחים פשוטים בדרגת O.S וארבעה מלחים מתקדמים יותר, בדרגת A.B, ובראשם כאמור, רב המלחים, הבוסון. הם אמונים על הטיפול בבעלי החיים ועל תחזוקה. ווייפר אחד האחראי על הניקיון בחללי המנועים. שני אוילרים השומרים על מינוני השמנים השונים. שני הנדסאים ומהנדס אחד שהוא סגנו של העומד בראש מחלקה זו, האיש המהווה את מספר שלוש בהיררכיה של האניה, הלא הוא הצ'יף אנג'ניר. לצדו האנג'ניר קאדט; מעין נער סיפון המשמש את המהנדסים. בשביל לאחד שתי מחלקות אלה לכדי חטיבה אחת מובן שצריך גוף מקשר, שידע גם לדאוג לאנשים הנמצאים על האניה. זוהי מחלקת מפקדה, לכאורה, אותה מאכלסים: המסגר, החשמלאי, שני נערי סיפון והצמד שבלעדיו החיים באניה לא היו חיים, הטבח והמס־מן הדואג לניקיון ולכלל תשמישיהם השונים של דרי האניה, מעין משרת מודרני. במחלקה זו גם ניתן לכלול את סגל הקצינים: הקצין הרביעי והצעיר, הקצין השלישי, הקצין השני הלא הוא הצ'יף ואיך לא, האיש העומד בראשה של הפירמידה, ראש הכפר, הקפטן. הבכירים מגיעים לפה לחצי שנה, הלא בכירים מגיעים לתשעה חודשים. בתקופה זו יתנתקו כמעט לחלוטין מהעולם. יבלעו בספינה. יפיחו חיים במכונה וישיטו אותה ברחבי העולם, יום יום, שעה שעה, דקה בדקה. והרגעים נשזרים אלה באלה כחוליות שרשרת.

✯ 

שבע וחצי בבוקר. המלחים מחלקים תערובת בסיפונים התחתונים, אז מסתובב בעליונים, כדי לבחון את העגלים בשקט כשהם רגועים. עובר בזהירות בין תא לתא, בוחן עגל עגל. העין הרעה אורבת בכל פינה. אני נזהר, אך היא לא מאחרת להיפקח ולהישיר מבטה בלעג. דק 15 תא B6, עגל 3384, נפוח. מה זה נפוח, עוד רגע מתפוצץ. חייב ריקון קיבה ומיד. צינור, אני צריך צינור! אני טס במעלה המדרגות לארון בחדר התרופות ומטיס כל דלת ומכשול בדרך. אין בארון, אין בכלל בחדר. פאק. פאק. פאקקק. אני רץ לדק שבע, שם המסגריה ומחסני הציוד. שובל בלגן נשאר אחריי יחד עם הבטחות שאסדר אחר כך עד שלפתע אני מוצא איזה צינור מים מגומי. חותך חתיכה ומשגר עצמי חזרה לדק חמש. העגל כבר שוכב ומרייר את נשמתו בקצף. אני מכניס את הצינור אל פיו והוא נלחם עם הלשון. "בן של זונה, מאיפה הכח, אתה עוד רגע מת" אני גוער בו בראשי ועם יד שמאל אני מכניס אצבע הכי עמוק שאני מצליח בכדי לרתק את חלל פיו, ביד ימין אני מצמיד את הצינור ללחי ומתחיל להשחילו אט אט במורד הוושט אל הקיבה. נדמה שגם עיניו נפוחות. "בן של זונה", כעת דברתי אליו בקול, "תעזור לי".

צליל תססס ארוך, שנשמע כמו לחישה דקה בפתיחת פחית מוגזת וקרה. לחישה צעקנית שגל סירחון עולה בעקבותיה מהצינור. הסתימה נפתחה והעגל מתחיל להתרוקן. אני מעסה את בטנו ומוודא שהתרוקן מספיק. נותן לו קצת לנוח ובינתיים שוטף בשוקת את הריר שדבק בידיי. לאחר מכן מקים אותו על רגליו. הוא המום מעט אבל חיוני. יהיה בסדר. חייבים להוציאו לבידוד ולהאכילו בקש בלבד. הזעקתי שני מלחים ויחד העברנו אותו לבידוד באחד מבתי החולים שעל הסיפון. שלחתי מלח אחד לקרוא לבוסון ונשארתי עם השני כדי לארגן את בית החולים. "בוסון, העגל הזה נשאר כאן בבידוד. אסור שיאכל תערובת בשום אופן. תסגור את כל הצוות". הבוסון מבין והבוסון סוגר.

✯
 

האניה מתקדמת אל עבר נמל היעד. היום מתקדם אל סופו והיבשה נראית באופק. התאים מרופדים, האבוסים מלאים והדו''חות מתויקים ומסודרים בקלסרים. הכל מוכן לקראת הביקורת הווטרינרית שתערך בנמל. ישנן הרבה פרוצדורות ויש גם זמן המתנה עד שניכנס לנמל ונגיע לביקורת. הקצינים טוחנים בקשר ונערי הסיפון מתזזים ממקום למקום. שאר אנשי הצוות פורשים למיטותיהם, כדי לאגור כוחות לקראת הלילה. אני מצטרף למגמה ומחליט לערוך את סיבוב הלילה מוקדם, כדי להספיק לישון לפני הפריקה.

דק 6, דק 5, דק 4, דק 3 עוד זריקה קטנה, דק 2, דק 1 וטופ טנק (top tank) בוצע. הבקר רובץ בנחת והכל עומד על משכנו בשלום. בכל זאת, אני מחליט לערוך ביקור 'חס וחלילה' נוסף בבתי החולים. בית החולים בדק 5 נקי מתערובת. 3384 חיוני ויפה ואין סיבה לדאוג. וואלה... פרפקט. באווירת פרפקט זו אני עולה בחזרה למגורים ועובר, כמובן, בפינת העישון.

ג'יי.אר סיים את משמרת הקאטל ווטצ'ר הראשונה. יושב שם בגרבי המסננת שלו, מעשן ומנסה לעשות טבעות. כבר חלפו כמה ימים, חלפו גם כמה מילים בינינו והוא מרגיש נח להמשיך בניסיונותיו הכושלים לירות טבעות עשן מפיו בנוכחותי. שנינו לבד וגם אני מרגיש בנוח.

"ג'יי.אר תגיד, למה הגרביים שלך ככה?", הרשיתי לעצמי. "איך ככה?", הוא מתמם. "לא פרפקט", אני ממשיך בעדינות על אף אי הנעימות שנוצרה. "החברה מספקת לנו את כל הביגוד, מלבד הלבשה תחתונה וגרביים. אני", הוא היסס, "זו הפלגה ראשונה שלי אז...". "למה לא קנית לך גרביים באחת העצירות?". "כל זוג גרביים יעלה לי פה מינימום אירו. ותבין.. באירו אחד.. אני מאכיל את המשפחה שלי ליום!".

הבנתי. הבנתי עוד לפני ששאלתי. הוא בטח חושב על המשפט הזה בכל צעד שני שהוא עושה. סובבתי את ראשי הצדה אל עבר הדלת בבושה ובמיאוס. מיאוס מהעולם, מיאוס מעצמי.

כיביתי את הסיגריה וקמתי ללכת. רגע לפני שיצאתי, נעצרתי. "ג'יי.אר תביא שאכטה". "עכשיו סיימת סיגריה", הוא הזדעק. "תביא, תביא". לקחתי שאכטה ארוכה ושחררתי טבעת עשן שריחפה מעל לראשו באוויר החדר העומד. "ג'יי.אר עכשיו אתה באמת נראה כמו מלאך". חיוך דקיק ומאופק השתרבב תחת עיניו הבוהות מעלה; חיוך המופיע כשמישהו גורם לנו לחייך למרות שאנו עצבניים, אלא שאנו עוצרים את עצמנו כדי לא להרוס את הפוזה. "אם היית יודע עברית הייתי ממשיך עם עוד משחק מילים, אבל אתה לא יודע.. מזלך... לילה טוב סוויטהארט".

המשך בספר המלא