שמיים כחולים

1

הם היו כמו תכשיטים

הם היו כמו תכשיטים, יהלומים חיים, והיא ראתה את עצמה כורכת אחד מהם סביב כתפיה והולכת ל"בּוֹבּוֹ" או ל"קורנֵרסטון", יושבת בחוץ ומעמידה פנים שהיא לא שמה לב כשאנשים חולפים על פניה. זאת תהיה הצהרה, זה בטוח. היא תלבש גופיית סטרפלס צמודה כדי להבליט את הניגוד לעורה החשוף — גופייה שחורה, ללא ספק שחורה, והיא תלבש גם את הג'ינס השחור ואולי אפילו תחבוש את הפֶדורה — ופשוט תשפיל מבט אל כוס המשקה או תרים אותה לעבר טוד כאילו אין בזה שום דבר חריג. והוא ישתף פעולה, היא הייתה בטוחה בזה — הם הגיעו לשלב ביחסים שבו הוא כבר נתן לה טבעת, והם עברו לגור ביחד והיא יכלה לקבל כל מה שרצתה פחות או יותר.

חוץ מתינוק. את צוחקת או מה? אני לא קרוב להיות מוכן וחוץ מזה ההוצאות, אלוהים. הוא גם לא נתן לה לקחת כלב — או אפילו חתול. הוא אלרגי. לשיער. לקשקשים. לפרעושים. ויש לה בכלל מושג כמה כסף נאלצו הוריו לשלם על משאפים וזריקות וכולי כשהיה ילד? לא היה לה מושג. וכרגע זה גם לא הזיז לה. קנייה אימפולסיבית לפי הספר — ברגע שחלפה בדלת וראתה אותם נוצצים בתיבות הפלקסיגלס, היא ידעה שהיא חייבת לקנות אחד מהם.

החנות נקראה "זוחלוגיה" והייתה ממוקמת בשולי המרכז המסחרי, בין דוכני מזון מהיר ומוסכים ומסעדות זולות של אוכל האיטי וקובני. היא לא הייתה מבחינה בה, ובטח לא נכנסת אליה, אלמלא הייתה משועממת כל כך. טוד הכניס את המכונית לשטיפה ולא היה יכול פשוט להשאיר אותה שם ולסמוך עליהם שיעשו את העבודה — לא, הוא היה חייב להציץ מעבר לכתפיים שלהם בזמן שקרצפו וניגבו ומירקו, לוודא שהם עושים מה שצריך. כזה הוא היה, פרפקציוניסט, והוא אהב לומר שהם מתאימים כי היא ההפך מפרפקציוניסטית. זה אולי נשמע פסיב־אגרסיב, אבל בעצם לא היה רחוק מהאמת. הפכים נמשכים, לא? — זה עניין ביולוגי.

היא חיפשה בר כי חשבה שמוחיטו ישמח אותה, כשפתאום ראתה את הנחש בחלון, עבה כמו צמיג של משאית ושרוע על ענף מלאכותי שהזדקר מהרצפה בזווית של ארבעים וחמש מעלות. הוא היה בצבע שוקולד ולאורכו פיתוחי זהב שנראו כמו דוגמה מקטלוג. עיניו היו חרוזים שחורים קשים. לשונו השתרבבה החוצה ופנימה חליפות. ויותר מכל, הוא היה נוכח באופן שרוב הדברים בעולם לגמרי לא נוכחים. היא לטשה בו מבט ממושך, שקעה במעין טראנס עד שבבואת מכונית שחלפה מאחוריה ניערה אותה. היא כמובן ראתה נחשים קודם — בגן חיות, בסרטי טבע בטלוויזיה, מרוחים על האספלט בכבישים כפריים — אבל מעולם לא הסתכלה בהם מקרוב עד עכשיו, כשהמושג המופשט והדבר האמיתי התמזגו לכדי רעיון, רצון, צורך, צורך פתאומי דוחק שכיווץ את גרונה. היא עצרה לרגע כדי לשלוף את בקבוק המים המטוהרים, המועשרים במינרלים, שהיו פושרים למדי, שתתה לגימה ארוכה של מים פושרים, הסתובבה ונכנסה.

המקום היה אפלולי, וכל האור בקע מתיבות התצוגה. התיבות השתרעו לאורך הקירות, מקצה לקצה, ועל גבי שולחנות באמצע החדר, ובתוכן לטאות או צפרדעים או צבים מופרדים זה מזה, אבל ברובן היו נחשים חסרי תנועה, כמו המון גלילי בד בחנות טקסטיל. היה גם ריח, מעודן ויבש, ריח של תהליכים, והיא חשבה על זה, על כך שנחשים משחררים את הלסתות כדי לבלוע את הטרף — עכברים או חולדות, לא? אולי ארנבות בשביל הגדולים. ומה אחר כך? מחרבנים, כנראה. חרא של נחשים, מה זה בדיוק? האם זה הריח שהיא מריחה? הם בוודאי גם משתינים, אם כי היא קראה באיזה מקום שהם סופגים מחדש את רוב הלחות. ואולי קופר סיפר לה, אחיה הביולוג, שיודע הכל.

הנחשים בקושי זזו, זה ששכב ממש מולה בחן בהילוך איטי את מכסה הפלסטיק השקוף של התיבה, בשלווה וללא חיפזון כאילו הוא מסומם. הוא היה נחש בתוך קופסה ולא היה לו לאן ללכת — הקופסה הייתה הכל, הקופסה הייתה העולם — ומשום מה זה העציב אותה. הם לא צריכים יותר מקום? טרריום שבו יוכלו להתמתח למלוא אורכם, עם אבנים ואדמה או לפחות חול? נחשים אוהבים חול, לא? או שזה נכון רק לגבי נחשים מדבריים? השם עַכְסָן עַכְנִי עלה במוחה לצד הבזק תמונה מהיר מסרט טבע, נחש חום־אפרפר מתנחשל בנוף צחיח כמו מנוע בעל כוונות משלו. אבל הנחש שלנגד עיניה היה יפהפה, כולם היו יפהפיים, כאילו מישהו טבל מכחול בצבעי אקריליק ועקב אחר הקווים שבקעו מפיותיהם ב־V הולך ומתרחב וצייר צורות מרושתות על גביהם ובצידי גופם. היא שייטה מתיבה לתיבה, הציצה פנימה, שופינג לכל דבר, כשמישהו צץ פתאום מדלת אחורית שלא הבחינה בה, והיא הבינה שהוא בוודאי צפה בה בטלוויזיה במעגל סגור, אולי מכיסא משרדי ארגונומי שאפשר להשכיב אותו עד הסוף ממש, כי אין סיבה שיעמוד על הרגליים בחנות נטושה באמצע היום.

"מחפשת משהו מסוים?"

הוא השעין את האגן באגביות על שולחן בגובה המותן שניצב במעבר ונשא כמה תיבות תצוגה, פניו הוארו מלמטה כמו בתעלול של האלווין והאור חדר לנחיריו וחידד את קצה אפו. הוא היה בן גילה בערך, או מבוגר ממנה בשנה, שנתיים, ולא היה מלא או שמן אלא סתם לא מוגדר כמו דור שלם של בחורים שמשחקים משחקי מחשב בכפייתיות כל שעות היום, וטוד לא נמנה איתם, תודה לאל.

"אני לא יודעת," אמרה. "ספר לי עליהם. כלומר, הם מהממים. המספרים בצד, אלה המחירים?"

"כן, ברור, אבל אם משהו מוצא חן בעינייך, יש על מה לדבר — אני מגדל אותם, את מבינה? זה הקטע שלי."

"זה למשל," היא אמרה וגהרה מעל התיבה הקרובה, שנחש בהיר וחלבי באורך כשישים סנטימטר, עם פסים מוגדרים לעילא בצבע קליפת לימון, נח שם על בטנו ובהה בחלל. "מה הסיפור שלו?"

"קוראים לו בננה־קוראל גלואו. מורף של פיתון מתכדרר?" הוא הניף את ידו. "ואלה כאן, כולם מתכדררים. בדיוק חזרתי מהרֶפּטיקון בקיסימי — התערוכה הגדולה?"

היא הנהנה, אף שלא היה לה מושג על מה הוא מדבר. הוא ניסה למכור לה משהו והיא התכוונה לקנות אותו. זאת הייתה ההקדמה. חלק מהמחיר היה לשמוע אותו מדבר.

"בדיוק סידרתי אותם בתצוגה, אפילו את ההיברידים הכי נדירים, למקרה שמישהו ייכנס. את השווים באמת אני לוקח הביתה כשאני סוגר בשבע, אבל כרגע החנות פתוחה ורוב הדברים שאת רואה הם למכירה."

"הוא יפה," היא אמרה, והצביעה על נחש בצבע דם קרוש, עם דוגמה של רעפים שחורים, כמו הדפס על חולצה ב"אנתרופולוג'י". "וגם הוא. אבל הנחש בחלון הכי משך לי את העין. אני יודעת שהוא גדול מדי, אבל יש לך כזה — כלומר, את הדוגמה הזאת — בגודל הזה נניח?"

"אה, כן, שניים, אבל רוב האנשים רוצים מתכדררים. הם הכי באופנה כרגע." היא עקבה אחריו לשולחן אחר, ועליו ארבע תיבות עם נחשים דומים לזה שבחלון, אבל קטנים יותר, הרבה יותר קטנים — קטנים פי עשרה ממנו, פי עשרים אפילו. היה בהם משהו... חמוד, אם אפשר לתאר נחש כחמוד. שמחים בחלקם, חלקלקים, נוצצים — היא לא מצאה את התואר הנכון, אבל בגודל הזה הם היו פרופורציונליים והתאימו בדיוק. כֵּיפים, כמו שאמא שלה הייתה אומרת. "הם תינוקות?"

"פחות או יותר. הם בּוּרמים, פיתונים בורמזיים? לפני שנתיים היה אסור למכור אותם בגלל מה שקרה באֶוֶרגלֵיידס."

"הם ברחו, נכון? שמעתי על זה."

"אנשים יכולים להיות ממש חסרי אחריות, זאת האמת — תחשבי על אלפי הכלבים והחתולים שצריך להרדים במקלטים כל שנה — אבל ערערנו וזכינו. בעלות על נחש היא זכות חוקתית בסיסית — חיים, חירות ואושר, לא? ושום דבר לא גורם אושר יותר מנחש. האנולות והחרדונים המזוקנים וכל אלה הם בסדר בדרכם, במיוחד לילדים, אבל נחש זה הדבר האמיתי. חכי ותראי." הוא השתתק. הייתה לו מטפחת מנוקדת סביב הצוואר — כדי לספוג את הזיעה, כך הניחה. היה חם בחוץ, וחם עוד יותר בפנים. הוא התעכב רגע כדי להתיר את המטפחת, חבט אותה בירכו פעמיים־שלוש כאילו זה אמור לעזור במשהו, ותחב אותה לכיסו. "פעם ראשונה, כן?"

"אני עד כדי כך שקופה?"

"לא, לא, זה מגניב," הוא אמר. "כאילו, ברוכה הבאה למועדון. ואני מת על הבּוּרמים, אל תביני לא נכון — הם יופי של חיות מחמד, אבל הם בדרך כלל גדֵלים מאוד." הוא לטש בה מבט יציב עכשיו, מוכר את הסחורה, והיא שאלה את עצמה אם התאורה משטיחה גם את פניה, מן הסתם כן — זה רק הוסיף לאווירה האינטימית, לחוויית החניכה, כי זה היה מגניב, ממש מגניב, עולם חדש נפתח בפניה ביום רגיל לגמרי, כמו הטוסט עם שתי הביצים השלוקות שהזמינה בדיינר לפני שלקחו את המכונית לשטיפה.

"אז מה ההבדל, אם אני לוקחת אחד מהארבעה האלה — הם זהים, כן? כלומר, אחד מהם בריא יותר או שונה בעיניך? איזה מהם כדאי לי לקחת?"

"החלטה שלך. כולם מאותה אמא."

נדרש לה רגע. "ההיא בחלון?"

"כמו שאמרתי, הם גדֵלים מאוד. אנשים מחזיקים אותם לאורך כל החיים שלהם — ותאמיני לי שתרצי לעשות את זה, כי זה חתיכת טריפ ואת ממש תיקשרי אליו — אבל מדובר בעשרים שנה נניח, אפילו עשרים וחמש, כן? הקטן הזה כאן" — הוא הקיש באצבעו על התיבה הקרובה אליו — "הוא יכול להגיע לחמישה וחצי, שישה מטרים, אבל הממוצע הוא בדרך כלל שלושה וחצי, ארבעה." הוא השתתק והסתכל לה בעיניים. משום מה, המוחיטו שחיפשה צץ לפתע במרכז תודעתה, קפוא וחגיגי. היא הרגישה שהקרקפת שלה מזיעה. גרונה ניחר. המכנסונים נצמדו לגופה כאילו רקדה סלואו עם בן זוג בלתי נראה. "המתכדררים קטנים יותר," הוא אמר, "ולמען האמת בגלל זה הם פופולריים. הם, והמורפים הממש מגניבים שאנשים יוצרים."

טוד יהיה מופתע. טוד יחייך ויגיד, "מגניב," אבל מתחת לפני השטח הוא יתנגד. ואולי לא, אולי הוא יזרום איתה, אולי היא תקנה גם לו נחש והוא ילבש אותו כמוה כשיצאו, סתם כדי להתפאר, ולמה לא בעצם? למה לא להיות שונים פעם? החיים הם לא רק לעבוד ולהזמין אוכל ולראות נטפליקס ולשבת על הדק ולצפות בגאות מטביעה את החוף כמו בני מאה. אבל היא מקדימה את המאוחר. ובאמת שטוד לא זקוק לתשומת לב — יש לו מספיק בעבודה. היא הקישה על התיבה שלפניה. "זה המחיר, מה שכתוב בטוש שחור? שלוש מאות חמישים?" הנחש כמו הרים אליה את מבטו, אבל עיניו היו עכורות והיא לא ידעה בוודאות.

"כן. וזאת מציאה אמיתית. יחסית למתכדררים."

"אתה מוכן לרדת, נכון?"

"נעשה את זה בשלוש מאות," אמר.

*

בפנים היה כנראה חם יותר מאשר בחוץ, אבל לפחות היה מוצל. ברגע שחלפה בדלת, נישאת על גלי ההתלהבות של הרכישה, השמש הקימה סביבה חומות בלתי נראות. זה היה סתיו, עונת ההוריקנים, והיא אהבה אותה, אהבה את פלורידה, אהבה את טוד, אבל בימים כאלה, כשהפכה בן רגע למכונת הזעה והאוויר כבד כל כך שהיה נדמה לה שהיא צועדת בתוך נהר שמגיע עד צווארה ונפרש לפניה עד קצה האופק, היא התגעגעה לקליפורניה. רגליה בגדו בה והפכו דחוסות. הטישרט נדבקה לגבה ורצועות החזייה היו כמו עור לא מעובד ורטוב. מוחיטו, היא חזרה ומלמלה שוב ושוב מתחת לאפה, מוחיטו, מוחיטו, מוחיטו, כמו משחק, ולעגה לעצמה בזמן שהמכוניות התנגשו בחומת האור בזו אחר זו, בחלונות סגורים ומזגנים על מקסימום.

אבל רגע — זה לא בר שם מעבר לכביש? כן. מקום בשם "קוֹרָה", שלט ניאון, דלת כפולה וחלונות מסוככים משני צדדיה, בלי שולחנות בחוץ, רק מדרכה מוכתמת ומכוסה יריקות. תוכי צרח מאחד הדקלים החבוטים שרכנו משני צידי הרחוב. ומטוס סילון שמן כמו ספינת אוויר ריחף באמצע השמיים והנמיך לקראת נחיתה. היא לא אהבה להיכנס לבדה לברים זרים, בחורים התחילו איתה, גם זקנים, או סתם נעצו מבטים, אבל זה היה מקרה חירום, לא? וסיבה למסיבה. היא תשתה ותתקשר לטוד ותגיד שיש לה הפתעה בשבילו, ואם הוא עוד לא סיים והמקום נסבל — העיקר שיש בו מזגן, למען האמת — אולי היא תשתה עוד אחד.

הנחש נח בשקית בד עם הדפס של שם החנות, כמו כל רכישה אחרת, אלא שכמובן אי אפשר לשים אותו בשקית פלסטיק כי הוא לא יוכל לנשום, הסביר המוכר — אר־ג'יי — אף שזה אמור להיות מובן מאליו. הוא מכר לה גם מכל, ארבע מאות חמישים ליטר, שנראה לה גדול מדי עד שחשבה על הנחשית בחלון, והיא קנתה גם שלוש שקיות נסורת משבבים של עץ צפצפה וסיבי קוקוס, וכעשרה עכברים קפואים (מתבגרים, שלב אחד אחרי ולדות — עוד משהו שלמדה היום), שהיא וטוד יאספו בדרך הביתה. זה היה בסדר, והיא כבר חשבה איפה תציב את המכל, בסלון ליד הטלוויזיה, כדי שכולם יראו, או אולי בחדר השינה, כדי שתראה אותו כשתפקח את העיניים בבוקר, ולא רק את טוד, זאת אומרת. אבל טוד לא הבהיק. או התפתל. למעט כששכבו — והיא שוב צחקה כי פתאום צץ במוחה שם לנחש. היא תקרא לו וילי. ואם ישאלו אותה למה — וישאלו — היא תפער עיניים ותגיד, זאת בדיחה פרטית.

אר־ג'יי הציע לשמור לה את הנחש עד שתחזור, אבל היא נענעה בראשה לשלילה. היא רצתה לחוות את הריגוש כשתסתובב איתו כמו כל רכישה חדשה, ואף שהוא לא שקל יותר מקופסת שימורים של רסק עגבניות, היא נהנתה מהמוצקות שלו בשקית שהשתלשלה מידה הימנית בזמן שהתלבטה אם לחצות את הכביש כאן או להיגרר כל הדרך לרמזור... אבל אלוהים, איזה חום. הוא הרג אותה, אף שווילי בטח נהנה. היא העיפה מבט לשני הכיוונים, חישבה, חצתה את הכביש בדילוגים, פתחה את דלת הבר ונכנסה.

המקום מצא חן בעיניה מייד, בעיקר מפני שהיה ריק, למעט הברמנית — אישה בגיל העמידה עם עגילי אלמוג ופרצוף צפון־אירופי גנרי, לא שונה בהרבה מזה של אימה למען האמת, והתברר שהיא היא קורה — וזוג, גם הוא בגיל העמידה, שחלק צלחת טָקיטוֹס על הבר. השלושה הנידו בראשם לעברה, כאילו נכנסה לשם כל יום בשתיים אחר הצהריים בשש השנים האחרונות. מה שגרם לה להרגיש בת מזל כשהתקדמה לעבר הבר והתיישבה במרחק שני כיסאות מהזוג, נתנה להם מרחב, וחיכתה שהברמנית תשאל את השאלה שאת התשובה עליה שיננה כבר כמעט שעה שלמה. המוזיקה לא הפריעה לה — ג'ז כלשהו — המזגן הקפיא אותה כאילו הייתה בקוטב, וכל הבקבוקים הרגילים היו מסודרים בשורה על מדפים מאחורי הבר, כולל, ראתה מייד, רום לבן של פְלוֹר דה קַניָה, הרום היחיד עלי אדמות מבחינתה. לפחות בשביל מוחיטו.

היא לגמה מחצית מהמשקה לפני שקלטה מה היא עושה — עד כדי כך הייתה צמאה — וביקשה כוס נוספת וגם מי קרח, ושלפה את הטלפון כדי להתקשר לטוד.

"היי," הוא ענה בצלצול הראשון.

"סיימת?"

"לא יודע, קאט, עוד חצי שעה אולי. את בסדר? איפה את?"

"בבר."

"בר? לא קצת מוקדם?"

"יש לי הפתעה בשבילך."

"באמת? חסכת מאה דולר כי הייתה שמלה במבצע? משהו כזה?"

"לא. זה משהו לשנינו."

היא שמעה רעשי רקע, החבטות והדפיקות הרגילות, קולות של גברים, מוזיקת רוק מיושנת מהדהדת מהקירות, וחשבה שהוא יגיד משהו נוסף, יקניט אותה או לפחות ישאל מה זה, אבל לא, אז היא אמרה רק, "תתקשר אלי כשתסיים."

*

בכוס השנייה היא כבר לא מיהרה, שיחקה בטלפון וליקטה בהיסח הדעת אגוזים מקערית הזכוכית המוכתמת שנחה על הדלפק. בטלוויזיה הקרינו משחק כדורגל, לא שזה עניין אותה — פשוט הייתה שם טלוויזיה, תמיד, בכל בר שהוא, חוקקת תמונות במוח בכל דקה בכל יום. ובלילה. שיחקו כדורגל גם בלילה, באיזשהו מקום בעולם, וכמובן שהיו שידורים חוזרים למען אלה שהחמיצו את ההתרגשות בפעם הראשונה, עשרים ושניים חבר'ה במכנסיים קצרים בועטים בכדור עד אין קץ. במגרש ירוק כמו קרם דה מנט. משקה ששנאה. איך אפשר לשתות את זה בכלל? או שַרטרז? או פֶרנו? שלא לדבר על לשתות את זה ולצפות בכדורגל.

היא תלתה את התיק על משענת כיסא הבר, אבל את שקית הבד הניחה בחיקה, כדי שתרגיש את המשקל ותקרין מעט מחום גופה על הנחש — על וילי — למקרה שהמזגן מקפיא אותו, אבל בעצם היא לא ידעה מה נחשב מקפיא כי הכל היה חדש לה.

המחשבה הביאה איתה קוצר רוח. היא רצתה לחזור הביתה, לראות אותו, להתפעל ממנו, לשחק איתו — או לפחות להתעסק איתו כדי ליצור אמון, שהוא הצעד הראשון, אחרי מזון. נחשים לא אוהבים כמו כלבים או חתולים — המוח שלהם פרימיטיבי מדי לרגשות נעלים כאלה — אבל אר־ג'יי הבטיח שהנחש ללא ספק יזהה אותה ויתייחס אליה אם לא באהבה, אז בשלוות נפש — המרב שאפשר לקוות לו. "אפשר להסתובב איתו בחוץ?" היא שאלה. "לשים אותו על הכתפיים, זאת אומרת? אתה יודע, כמו שרואים בפרסומות? או מישהי שראיתי פעם בסאות' ביץ'? — נדמה לי שהיא הייתה דוגמנית, בכל אופן היה לה נחש על הכתפיים וזה ממש, אתה יודע, תפס את העין."

אר־ג'יי משך בכתפיו. "הם מתרגלים לכל דבר."

עכשיו, כיוון שטוד לא היה כאן ולא ענה לטלפון וכיוון שהיא התרגשה והשתעממה במידה שווה, ואולי גם השתכרה קצת, היא התירה את השרוך שהזדקר מפתח השקית והתכופפה כדי להציץ פנימה ולהתפעל מהרכישה שלה. הנחש היה שם, מצונף ולוטש עיניים, רגוע ולא מוטרד בכלל. הוא לא הראה שום סימן לכך שקר לו, אבל היא הבינה שממילא לא הייתה יודעת — מה הוא יעשה, ירעד?

כשהרימה את עיניה, קורָה עמדה מולה ורכנה מעל הבר כדי לראות מה יש לה בשקית. "'זוחלוגיה'? אל תגידי לי שקנית נחש אצל אר־ג'יי."

היא הנהנה. בני הזוג — עם שיזוף של סירת מנוע ושיער צבוע בגוון אחיד של חלודה כאילו התחלקו חצי חצי בקופסה של "נייס אן' איזי" — סובבו את ראשיהם.

"לי יש שני מתכדררים. מוהבי מיסטיקס? מכירה?"

היא חשה מין ריגוש חשאי. היה לה נחש בשקית — אפילו לא גלוי לעין — והיא כבר הרגישה את כוחו. "לא, מצטערת," אמרה. "זה כאילו... הראשון שלי?"

ההודאה ביטלה את כל תחושת הכוח, אבל קורה כנראה לא הסתייגה. השפתון שלה היה עבה מאוד. החיוך שלה היה אוהד. "טוב, אל תתביישי, תני לראות."

"מה, כאן?"

"אלא איפה? אני חובבת נחשים מוסמכת, לויס ולארי אוהבים הכל — נכון, לוֹ? — אחרי המשקה השני לפחות." הצחוק הקוצני שפרץ הסתיים בכך שלויס השתעלה לתוך אגרופה. בטלוויזיה בעטו בכדור. "קדימה, קדימה," התעקשה קורה. "אל תשמרי אותו לעצמך, תני כבר לראות..."

המשקאות עשו את שלהם וההתייבשות העצימה את השפעתם, אבל היא לא הרחיקה לכת עד כדי כך שתכניס את ידה לשקית שיש בה נחש חי, ולכן אמרה, "בטוחה?"

"אם הוא תינוק, תאמיני לי שהוא לא יכיש אותך. אלא אם כן יש לך שם בּיטיס גָבּוּני — ואני יודעת שאר־ג'יי לא מוכר שום דבר ארסי." היא ירתה מבט אל הזוג. "תודה לאל."

עוד פרץ צחוק. לא נורא. הכל ברוח טובה. זה בדיוק מה שרצתה. היא הרימה את כנף השקית ותחבה את ידה פנימה בלי לדעת למה לצפות — אחרי הכל, פיתונים עלולים לנשוך, אף שהשיניים שלהם נועדו לאחיזה בלבד, והן נסוגות כשהם בולעים את המתבגרים או הוולדות או מה שזה לא יהיה, לפחות ככה אר־ג'יי אמר. מה שהרגישה — גוף הנחש, גופו החי — היה חלק ורציף כמו עור, לא שונה מארנק עור הנחש שהיה לה בבית ("אקססורי קטן אבל חזק, שמושך מבטים בשניות"). כעבור רגע הוא החליק במעלה ידה וזרועה, וכשהרפתה מהשקית הנחש התרומם איתה כמו הרחבה של גופה, ראשו מתפתל וחותר קדימה, והיא נאלצה להשתמש גם ביד השנייה כי וילי לא הפסיק לזוז קדימה ואחורה, לרפרף בלשון ולהתפתל ולהתקדם ולנסות לטפס באוויר בסולם שרק הוא ראה.

"וואו," אמרה לויס, הרימה את רגליה מהרצפה ושיכלה את עקביה על מוט התמיכה של הכיסא. "את לא מתכוונת לשחרר אותו, נכון?"

הג'ז, או מה שזה לא היה, התאים את עצמו כביכול לקצב התנועה של וילי, והיא צרה מין משפך בכף ידה והוא עבר דרכו ודרך המשפך של היד השנייה ובחזרה. היא הרגישה כמו להטוטנית, הרגישה חיבור, תמורה, כאילו נועדה לעשות זאת כל חייה וכן, ועכשיו היא זרמה איתו. במלוא מובן המילה.

קורה אמרה, "הוא יפהפה. אני מתה על הדוגמה. אבל הוא לא מתכדרר, נכון?"

"בּוּרמי," היא אמרה, והרגישה שהריגוש גדל אקספוננציאלית — מעתה ואילך היא תסביר את זה ואת כל מה שכרוך בזה לכל אחד, בכל מקום, חתיכת נושא לשיחה...

"הם גדלים להיות ענקיים, את יודעת — אר־ג'יי הסביר לך, נכון?"

היא חייכה. "כמה שיותר גדול יותר טוב, לא?" אבל למען האמת, היא לא הצליחה לדמיין את זה, את הדבר הקטן הזה בעובי לחמנייה ובאורך שישים סנטימטר גדל להעתק של צמיג המשאית מחלון הראווה שמעבר לכביש, אבל ככה זה בחיים, לא? זה כל העניין. גם היא גדלה ונעשתה דומה לאמא שלה, לפחות במידה כזאת שכולם אמרו שהן נראות כמו אחיות, ואולי זה החמיא לאימה אבל בשבילה זה היה כמו רעל, במיוחד בגיל ההתבגרות. אבל וילי תפר את האוויר במחט העיקשת של ראשו, ועכשיו רצה לעלות על הדלפק, ומכיוון שלא ידעה מה לעשות היא הרשתה לו, וכעבור רגע הוא טיפס על זרועה של קורה וקורה אמרה, "כן, טוב, הוא נחש מגניב לגמרי, ואני לא רוצה להשבית את השמחה אבל אני אומרת לך שאישית, הייתי קונה מתכדרר."

וילי זכה לשישים שניות נוספות של תהילה, עד שקורה החזירה לה אותו והיא הכניסה את ראשו למשפך כף ידה והטמינה אותו בשקית והזמינה עוד כוס מוחיטו, שקורה הכינה לה על חשבון הבית.

*המשך הפרק בספר המלא*