מאמא רוזה

1

"אם תמשיכי ככה אני ארצח אותך, נשבע לך, תסתובבי מייד!" נשף ולאדי לתוך אוזנה של רוזה. "את שומעת אותי?!"

אדי הוודקה ששתה עלו באפה, וכל תא בגופה התכווץ כשדחק את גופו אליה. יללת פחד נשמעה באוזניה. רגעים ארוכים חלפו עד שהבינה כי מפיה היא בוקעת. משהו בתודעתה דרש ממנה להתעורר ולהיזכר שהיא כבר לא שם, שהוא לא כאן, שהיא לגמרי לבדה במיטתה אלפי קילומטרים ממנו, ושהגוף המזיע הוא רק גופה שלה.

רוזה הסירה את השמיכה מעל גופה ובהתה בתקרת חדרה החשוך. ליבה דהר. הוא לא יתקוף הלילה, הוא לא יתקוף עוד, אך עד מתי יבקר בחלומותיה בלילות ויעשה בהם כבשלו? היא הציצה בספרות השעון הזוהרות ונאנחה. נותרו שעתיים בלבד עד שיהיה עליה להתעורר ויום ארוך לפניה. פועלים יגיעו היום למסעדה להתקין את השלט החדש. "בוג'ימוי, אלוהים שלי," היא נאנחה, אספה את רגליה אל בטנה והסתובבה על צידה, עוצמת את עיניה בכוח. "אלוהים, תן לישון בשקט, מעט, בבקשה."

"קצת ימין. לא, קצת שמאל, כן, נו, יופי." אירנה עמדה על המדרכה מול המסעדה וידיה על מותניה. "מאמא רוזה ואירנה" — היא קראה את הכתוב על השלט בזמן ששני הפועלים ירדו מהסולם. "בוא, אתם תשתה מים עכשיו," פקדה ומזגה מים קרים מקנקן פלסטיק שהציבה על המדרכה. שלושתם הביטו בשלט שאותיותיו הכחולות בלטו על רקע אדום. "חָרָשׁוֹ, בסדר, עבודה טוב, סליחה, טובה, נכון? ככה אומרים?"

הפועלים הנהנו וגיחכו, גומעים בקולניות את המים הקרים.

"אז מה, את רוזה או אירנה? מתי פותחים את המסעדה?" שאל הפועל הגבוה, מנהל העבודה.

"אני אירנה. פותחים שבוע הבא ואתם לבוא לאכול אצלנו במסעדה, כן?" היא העבירה מבטה מהגבוה לנמוך.

"טוב, למה לא? מה, אוכל רוסי?" שאל הנמוך.

"כן, זה משהו טוב, טוב מאוד. אתם להכיר אוכל רוסי?"

"לא ממש, זה, איך להגיד, זה לא האוכל בבית שלנו," התחמק מנהל העבודה וקיפל את הסולם.

"יש אצלנו אוכל טוב, טוב מאוד. רוזה," הצביעה אירנה על האישה במסעדה, "היא מבשלת פירושקי, בורשט, מיצוין, כן, מיצוין."

"טוב, גיברת, אנחנו הולכים." מנהל העבודה נשא את הסולם על כתפו.

"או, בוג'ימוי, סליחה. אני מדברת ושוכחת לשלם אותכם." אירנה שלפה מכיס סינרה כמה שטרות מקופלים והניחה בידיו. היא ניגבה את הזיעה מפניה ומתחה את חולצתה מעל מכנסיה שוב ושוב. רוזה, שעמדה בתוך המסעדה ופניה אל המזגן, עקבה אחר ההתרחשות כמשקיפה על שותפתה ממגדלור. איזה מרץ יש לה, חשבה. מעולם לא ראיתי אותה בשמלה, זה מוזר, והיא אף פעם לא ראתה אותי במכנסיים. עד כמה, אם בכלל, היא מכירה את האישה שמתרוצצת בחוץ בארבעים מעלות? מעט, בטח מעט מדי. היא נזכרה בביעותי הלילה. אירנה יודעת עליה עוד הרבה פחות, וטוב שגם היא לא שואלת יותר מדי.

"רוזה, נו, בואי, רוזה, תראי מה יצא," קראה אירנה ברוסית, דוחקת בה להיפרד מהמזגן. רוזה סימנה שהיא באה. אירנה נאנחה וניגבה את מצחה. החום הישראלי הזה. אם יש משהו שלא תוכל להתרגל אליו לעולם, זה הלחות הזאת והחום השורף את הגוף וממס אותו לשלולית אדם. גם חמש שנים בארץ לא הרגילו אותה להבל המצמית הזה.

הפועלים הכניסו את הציוד לטרנזיט ונסעו, והן נותרו על המדרכה, ידיהן על מותניהן וראשן מוטה אל מול השלט כאילו מדובר ביצירת פאר.

"יופי, כן, יופי," אמרה רוזה, עוברת על כל אות של "מאמא רוזה ואירנה". "את בטוחה שלא חסר גם מאמא ליד אירנה?"

"לא! את המאמא, לא אני. מי מבשל? ברור שלא אני," ענתה אירנה בנחרצות.

כשחשבו על השם והתלבטו, היה לשתיהן הכי חשוב שיבינו שהמסעדה הזאת היא מקום לכולם, מקום קטן בלב שכונת שיכונים גדולה, מקום לאכול בו אוכל ביתי במחירים עממיים, כמו במסעדה של אימא של רוזה באוקראינה, אלא ששם המסעדה גדולה בהרבה ונמצאת במרכז העיר. רוזה שיערה שגם את אירנה מטרידה השאלה איך יצליחו במקום כזה, שהוא לא תל אביב ולא ירושלים ולא בליבה של שום עיר, אלא מסעדה שכונתית בין שיכונים, קרוב לים.

אישה מבוגרת התקרבה ונעמדה על המדרכה, ניגבה במטפחתה את מצחה וקראה בקול, מצרפת אות לאות — "מא־מא רו־זה ו־אי־ר־נה." היא הפנתה מבט בוחן אל אירנה ואז אל רוזה. "חדשות כאן?" אירנה החזירה מבט בוחן וענתה, "כן."

"וואלה, תצליחו בעזרת השם, לא קל, לא קל בימים כאלה, אבל השם ישמור אותכם."

"תודה," ענתה הפעם רוזה וחייכה חיוך רחב, "את לבוא אצלנו, ואנחנו מכינים אוכל טעים, טוב?"

"אין הרבה כסף, כפרה. אם ירצה השם, אולי אני יבוא. שאלוהים ישמור אותכם, כל טוב," אמרה והמשיכה בדרכה, גוררת את עגלת הקניות באיטיות אחריה ומותירה את שתיהן בוהות בה ותוהות מי באמת יפקוד את המסעדה הזאת, ואם הן יצליחו בכלל.

הן נכנסו למסעדה והגיפו את התריס ואת עצמן מפני העולם. נותר שבוע עד הפתיחה. "יאללה, יש עבודה," אמרה אירנה. את ה"יאללה" למדה כבר בשבוע הראשון שלה באולפן, ומאז אימצה אותה כמילה שימושית מאוד.

"הרבה עבודה, ממש הרבה," נאנחה רוזה.

ביניהן דיברו רק ברוסית. כמה משוחררות וחופשיות היו אז, רשאיות לצחוק בשפת אימן, להתבטא ברהיטות ובדיוק, להטיח זו בזו הערות בלי לחשוש, בלי לגמגם. רוזה מירקה את השולחנות, אף שרק אבק מועט מעבודות השיפוצים דבק בהם. היא הזיזה אותם ממקום למקום שוב ושוב, עד שאירנה התרגזה ואמרה שהיא סתם מגזימה ומייצרת רעש מיותר, אבל לה היה חשוב שיעמדו בדיוק במקום הנכון, במרחק הנכון זה מזה, וייראו הכי טוב שיכולים להיראות שולחנות פלסטיק שכוסו במפות פלסטיק, ועליהן אגרטלי פלסטיק לבנים שבתוכם פרחי פלסטיק.

"אני כל כך רוצה שיום אחד נקנה שולחנות יפים שלא זזים וחורקים, וכיסאות מרופדים כמו שצריך ומפות בד על השולחנות, את יודעת, כמו באודסה."

"בטח. נקנה. אבל עכשיו זה יקר מדי. סבלנות, כשיהיה כסף. עם הבישולים שלך כנראה יהיה כסף. איך כולם אומרים כאן? בעזרת השם. אוי לנו אם לא. חוץ מזה, מה שמתאים לאודסה לא מתאים לכאן. אולי תפסיקי כבר עם הניקיונות האלה? זהו, כבר נקי! פסח נגמר אתמול!"

אך רוזה המשיכה במרץ. "שלא יגידו שבמסעדה שלנו מלוכלך. אירנה, תדעי לך שזה הכי גרוע, אפילו יותר גרוע מאוכל לא טעים."

רוזה חשבה על המסעדה המשפחתית באודסה, על אימא שלה, שבטח ברגעים אלו ממש מורה לעובדיה לנקות פה או שם. גל געגועים תקף אותה, והסמרטוט נסחט בין אצבעותיה עד שמפרקיהן הלבינו, כשחשבה על אימה הנאה עומדת זקופת קומה ליד הקופה בסינרה הלבן והמגוהץ ובכובעה, מחייכת לסועדים באדנותיות אך בנימוס שמעיד על הדרת תפקידה, ובוחנת את שביעות רצונם עם גמר הארוחה. לפתע נראתה לה המסעדה שלהן בין השיכונים חיקוי מכמיר לב. מה תאמר אימה על כזאת מסעדה, כשהן תתראינה בעוד כחצי שנה? היא יישרה את גבה והתבוננה בזרי הפלסטיק ובאולם הקטן. אירנה והיא ניצלו את רוב כספן ואת הטבותיהן כעולות כדי לשכור אותו. אל תמעיטי בערך המקום, הזכירה לעצמה. היא, שהייתה נערה מאודסה שבחשה בסירים מהבילים, חגורה תמיד בסינר צחור, וקיבלה פקודות והוראות מאימה או מהמורים ב"טכניקום", בכל זאת התבגרה בעשור, ועכשיו היא כאן ולא שם, וזה כבר טוב. היא נזכרה בחיוך ביום ההוא לפני מספר שנים, שבו אימה מצמצה בהנאה בשפתיה לאחר שטעמה את מרק הבשר שבתה למדה להכין ב"טכניקום", ואמרה שמעכשיו יגישו אותו בכל יום במסעדה שלהם ושהיא כנראה למדה משהו ב"טכניקום". בסוף אולי גם תצמח ממנה טבחית טובה. אז אולי כבר לא אולי? חייכה אל הסמרטוט.

"אני הולכת לבנק לסדר את החתימה האחרונה בחשבון," העירה אותה אירנה מהרהוריה. "בקשר לבנות שיבואו היום אחרי הצוהריים, את תשבי איתן ותבדקי אם הן מתאימות לנו, טוב?"

"אני? למה אני?" טבלה רוזה שוב את המטלית בקערת המים.

"כי את מבינה באנשים. את יודעת מי יכול לעבוד במסעדה ומי לא, וחוץ מזה, אין לי סידור ליורי ואני ממהרת."

סוף־סוף מישהי ענתה על מודעות הדרושים ששתיהן תלו על כל העצים ולוחות המודעות בשכונה. אחרי דיונים רבים אירנה אפילו הסכימה לקנות מודעה בעיתון, אף שהייתה יקרה. אירנה הייתה מורה למתמטיקה באודסה, והיה ברור מאליו שיהיה זה תפקידה להתעסק בכספים, לדאוג להזמנות, לארגון ולניהול, כך סיכמו ביניהן. ואם היה צריך אישור לכך, רוזה שמה לב כבר מהרגע הראשון שאת אירנה שום דבר לא מבלבל ולא מסיט מדרכה, ושהיא מרוכזת ומחושבת הרבה יותר ממנה.

לבחורה הראשונה שהגיעה לראיון עבודה קראו מלי. רוזה הושיבה אותה ליד אחד השולחנות הרחוקים מהכניסה והתיישבה מולה, מתבוננת בגופייתה הקצרה מדי, במחשופה הנדיב, בעגילים הארוכים ובצרור השרשראות התלויות על צווארה. מלי חייכה די הרבה וצחקקה, חושפת שיניים לבנות וגומות חן. "יש לי ניסיון, באמת יש לי ניסיון ממש טוב, אני יספר לך," היא אמרה, אבל רוזה לא הצליחה להקשיב לה. הבחורה הזאת תתכופף לעבר הסועדים ותוציא להם את הנשמה ואת העיניים, ולהן שֵם לא טוב. "את תמיד להתלבשת ככה? גם לעבודה? ועם האלה באוזניים?" מלי ענתה מייד שאם צריך היא תלבש בגדים אחרים, אבל רוזה התקשתה מאוד להאמין.

אחריה באה שיר, שנראתה בת עשרים וחמש בערך, כבר לא ילדונת, אבל משהו בהבעת פניה הטריד את רוזה, והיא הבינה מהו רק לאחר שסיימו לשוחח. שיר סיפרה שעבדה במטבח צבאי, במקדונלד'ס ובפיצרייה, אבל לאורך כל השיחה היא לא חייכה, בכלל. שריר לא נע בפניה. רצינותה ונוקשות פניה הטילו על רוזה עצב פתאומי ותחושת כבדות, שתורגמו מייד למחשבה על סועדים שיאמרו שהמסעדה הזאת לא נעימה ושהם אינם יודעים לומר מדוע, אך הם לא יחזרו לאכול בה, וזה הכי גרוע, אפילו יותר מלכלוך.

"חלפו שלושה ימים," אמרה אירנה. "אם לא תמצאי מישהי, את ואני נצטרך לעשות הכול לבד או לא לפתוח בכלל, שזה ממש רע. את יודעת, בוריס כל הזמן הזהיר אותי שזה לא עסק פשוט, העסק הזה."

רוזה בחנה את פניה והוטרדה מהספק שניכר בהן. "בסוף אנחנו נמצא את האחת שתתאים לנו, את תראי. קצת אופטימיות, אירנוצ'קה."

"את בטוחה שאת יודעת מה את מחפשת?" שאלה אירנה. "את לא מגזימה בדרישות שלך?"

"מגזימה? לא," התגוננה רוזה וסללה באצבעותיה שבילים בין שערותיה. "תקשיבי, צריכה להיות בחורה שנראית יפה, בלי כל הברזלים בגוף, בלי איפור מוגזם, בלי בגדים קרועים — ילדה טובה שיודעת לחייך ושיש לה ניסיון בעבודה עם קהל או במסעדה. זו דרישה מוגזמת בעינייך?" ובלי לחכות לתשובה, הוסיפה, "היום אחר הצוהריים יגיע גם מישהו בשביל שטיפת הכלים והעבודה הפיזית."

אירנה משכה בכתפיה, "אני מקווה שתמצאי, אני באמת מקווה," מלמלה ופנתה אל מחברת החשבונות, ורוזה נכנסה אל המטבח והחלה בשטיפת הירקות. היא נזכרה בדרישות שהציבו לה כשהייתה בת עשרים, ואיך השפית ב"טכניקום" רדתה בה על כל דבר, על קווצות שערה הסוררות שבצבצו מתחת לכובעה, על הציפורניים, על כמות המלח בסיר ועוד. כמה קשה היה לרצות אותה. אני צריכה מישהי כמוני, סיכמה לעצמה בגיחוך.

"שלום מדאם, אני אנדום," נשמע קול נמוך מפתח המסעדה. היא הניחה את הירקות וניגשה אל דלת המטבח. גבר צעיר וגבוה היה בעל הקול הנמוך. צבע עורו העיד על כך שמוצאו מאפריקה, והיא תהתה אם מסודן או ממצרים. בדבר אחד הבחינה מייד: חיוכו חשף שיניים צחורות שהסתדרו בפיו ישרות כחיילים ממושמעים, והוא הקרין רוגע. מאין ה"מדאם" הזה? היי, אנחנו במזרח התיכון ואני כבר מזמן לא הגברת של אף אחד.

היא הזמינה אותו לשבת ליד אחד השולחנות והחליקה את ידה על השולחן, לוודא ששום גרגר אבק לא דבק בו. לאחר שהביאה קנקן מים וכוס ואת הקלסר עם הטפסים שאירנה הכינה, מזגה לו מים בלי לשאול לרצונו וקירבה את הכוס אליו. "אתה לדבר גם צרפתית?"

"כן, קסת, מדאם," הנהן אנדום וקירב אצבע לאצבע.

רוזה השתדלה לא לנעוץ מבטים בשרירים שבלטו מחולצתו. הוא נראה לא רק צעיר וגבוה, אלא בעיקר חזק מאוד. היא שלפה את הטופס מתוך הקלסר והגישה לו עט, והוא החל לבהות בו בכתפיים שחוחות ובראש מורכן. הוא שיחק בעט זמן־מה ומבטו תעה ברחבי החדר, חוזר אל הנייר ונסוג. מתי בכלל החזיק עט לאחרונה? המילים השחורות הקטנטנות ריצדו לנגד עיניו כנמלים על פני הדף. "את יכולה בבקשה, מדאם, להגיד לי מה צריך לכתוב פה?"

כמו שני עיוורים בחושך גיששו שניהם אחר השאלות הרבות שאירנה כתבה בטופס, אבל מהר מאוד זנחה רוזה את השורות המתוחות כסרגל, וכתבה בשפת אימה ולפי שיקול דעתה את דבריו של אנדום על עבודתו במסעדה ליד שוק הכרמל ובדרום תל אביב ועל סחיבת המשאות בשוק הסיטונאי. היו שאלות שהחליטה לא לשאול עכשיו, אך תוך כדי השיחה אנדום סיפר שהוא נשוי ואב לילדה בת שלוש, שהוא כבר חמש שנים בארץ ומתגלגל מכאן לשם. "קשה, קשה עבודה, אבל מה לעשות, צריך כסף." הוא קימט את מצחו. רוזה נקבה בסכום שהן קבעו שישלמו לו, והוא הנהן בשתיקה ובהה באצבעותיו שנחו על השולחן, שלובות זו בזו כשבילים כהים.

"בעבודה אצלנו ידיים נקיים, ציפורניים לא ארוך, סינור כל היום, נעליים סגור," אמרה רוזה.

"כן, מדאם, אני יודע."

"אני להראות לך את המטבח," נעמדה רוזה והחליקה יד על סינרה. "מכונה לכלים אין אותנו, צריך לרחוץ אצל כיור." היא התרשמה שההבהרה הזאת לא הבהילה אותו, ופתחה את ארונות המטבח כמו מציגה לראווה את סלון ביתה.

אנדום חייך, "מטבח חדש?"

"כן," חייכה רוזה.

"טוב, לא כמו דרום תל אביב."

"ביום ראשון מתחילים. בהתחלה ניסיון, אחרי אחד חודש אתה לעבוד קבוע."

אנדום נתן בה מבט ארוך, שוקל אם הבין את התנאי שנחרץ בזה הרגע. "בסדר, בסדר, מדאם. אנדום עובד טוב, את מבסוט מבסוט. אני מרים זה, טוב?" מבטו שוטט לעבר כמה קרטונים שנערמו בכניסה למטבח.

עובד אחד יש לנו, חשבה בסיפוק על אחת ההחלטות החשובות שקיבלה בניהול המסעדה החדשה, כשליוותה אותו ביציאתו מהמסעדה. וחיוך שלו יכול למלא חדר שלם. עכשיו צריך רק את האחת.

2

אל הדירה שלה בשיכון, לא רחוק מהים, הגיעה רוזה בלילה. הדירה הזאת היא הדבר הטוב ביותר שהצליחה למצוא לאחר עזיבתה את משפחת ברודי. היא הגיעה אליהם עם מזוודה אחת קלה למדי, בעיניים עצובות ופחד גדול בליבה, אבל ידעה שאימה צדקה ואי אפשר אחרת. היא הייתה חייבת לעזוב ומהר, לפני שיהיה מאוחר מדי.

בבית משפחת ברודי הסכימו להשכיר לה חדר, והיא לא הפסיקה להודות להם עד שכעבור זמן־מה הבינה שהכסף הרב שהיא משלמת להם מדי חודש ממשכורתה הצנועה גם הוא תרומה לא מבוטלת, ושבעצם הם די מרוצים שמישהו משגיח על בנותיהם כשהם יוצאים לבלות.

אחרי שסיימה את האולפן, היא התקבלה לבשל במטבחו של מפעל משקאות גדול. השנים הרבות שבהן בישלה במסעדה באודסה נתנו את אותותיהן באוכל שבישלה לפועלים, שניחם אותם על השעות הארוכות של הכנסת בקבוקים לארגזים בעמידה על רגליים עייפות ליד מסוע האריזה. הם אמרו שהאוכל שלה ושל סבטלנה עוזר להם להרגיש קצת יותר בבית וקצת פחות עצובים על החלומות שהתנפצו בכל יום בין הקרטונים וליד כפתורי המכונה. הם לא ידעו שגם רוזה פוחדת שהחלום שלה עומד להתנפץ במפעל החלומות הלא מתממשים. היא רצתה לדבר עם אנשים ולא לעמוד כל היום מאחורי הסירים וליד הכיור במטבח הפנימי, מציצה לרגע מדלפק ההגשה, לראות אם הם אוכלים ומחייכים, וחוזרת לערבב.

בכל שבוע היא קיבלה הפסקה של שעה ללכת לאולפן של המפעל. בשעה הזאת דיברה בעברית, כי המורה שאלה שאלות ונתנה תרגילים של פעלים ואוצר מילים, ולא הרשתה בשום פנים ואופן לענות ברוסית. רק כשהסתובבה אל הלוח, הם ניצלו את ההזדמנות להחליף ביניהם כמה מילים בשפת אימם, במיוחד בנוגע אליה. היא הייתה אולי בת שלושים, והם התקשו להאמין שהיא לא ממוצא רוסי בגלל עורה הבהיר ומראה פניה. המורה נשבעה שהיא צברית, ובכל זאת הם לא האמינו לה. הצחיק אותם שהיא חייכה כל הזמן ולא הבינה למה אנשים לא מחייכים אליה בחזרה, ולמה הם מגיעים לשיעורים לא מוכנים, כאילו הגיעו לכיתה רק כדי לנוח. היא התלהבה מהשפה העברית וניסתה להדביק אותם בהתלהבותה. איך היה אפשר להסביר לה שבמפעל לא צריך יותר מדי שפה? גם כך כל העובדים נמצאים שם כל היום ומדברים רוסית ולא רואים אור יום, ובבית שוב מדברים בשפת אימם. הרי במפעל רק המורה, המנהל והמזכירה מדברים עברית. היא צריכה להבין שזו "רוסיה־לנד", ושהיא ואנשי ההנהלה הם הזרים. שעשע את הכיתה שהמורה אמרה לבוריס, בעלה של אירנה, שזה לא בסדר שהוא לא בא כבר שלוש פעמים לשיעור, והוא שאל אותה, "מה אפשר לעשות אם עובדים כל הלילה ואחר כך גם ביום? את רוצה שאני לבוא לישון אותך בשיעור?" כולם פרצו בצחוק, והיא אפילו לא תיקנה את שגיאותיו. פניה האדימו לגמרי, ומבטה הוכיח שהיא סוף־סוף מבינה שהיא מכלה את זמנה בניסיון להניע ללמידה אנשים שבסך הכול רוצים לנוח, ומחכים שאחרים יתקדמו בעברית במקומם. למזלה ולמזלו של הרוב, תמיד ענו לה שניים או שלושה. אלה היו הפועלים שהבינו שלא צריך להתייאש כל כך מהר, ושהאולפן הוא כרטיס היציאה שלהם מהמפעל להתקדמות במדינה החדשה שפתחה להם שער. הם היו אלה שקיבלו על עצמם את התפקיד להמריא, ענו לה על כל שאלה ואפילו הכינו שיעורי בית עבור כולם. זה כנראה מה שהחזיק אותה עוד מספר חודשים, עד שיום אחד גם היא הפסיקה להגיע, ועל לוח המודעות נתלתה הודעה שאין אולפן עד להודעה חדשה. מישהו בירר ונאמר לו שהחברה שהעסיקה אותה לא שילמה לה ורימתה אותה, ובוריס אמר שלפחות עושים את זה גם לישראלים ולא רק לעולים החדשים.

רוזה עבדה שם שנתיים, עד שגם היא הפסיקה לקוות והבינה שבין הסירים נמצאת אחוזת הקבר לחלומותיה. היא הייתה כל כך עצובה, שאפילו חשבה לחזור הביתה לאודסה, אל המסעדה המשפחתית שנעקרה ממנה, אבל בשיחותיה הבוכיות עם אימה, זו אמרה לה שלא תעז כי הוא עדיין מחפש אותה, ושזו תהיה השטות הכי גדולה שתעשה אחרי שברחה ממנו. אפילו המחמאות והכבוד שהרעיפו עליה במסדרונות על הפירושקי המעולה ועל הבליני שכדאי שתכין ממנו יותר בשבוע הבא, לא שכנעו אותה. ככל שהזמן עבר, חלחלה בה ההבנה שהיא מפחדת להפוך לסבטלנה, שכבר עשרים שנה עובדת במפעל וכל הזמן רק צועקת והפנים שלה בוערות מהאדים של הסירים ומהחום הנורא במטבח חֲסַר החלון, שבו האוויר נפלט רק דרך פתח עליון צר. אף שהתלוננו וביקשו קולט אדים חזק ומזגן, המנהלים סירבו להשקיע ברווחתן. רוזה שאלה את עצמה אם גם היא תלך בקרוב הביתה ברגל כמעט שעה, רק כדי להסתכל על העולם ועל אנשים כעל יצורים נדירים, ואם גם רגליה יהיו נפוחות ובצקיות.

כשהרעיון החל להתבשל במוחה, שאלה את סבטלנה אם תרצה לפתוח איתה מסעדה. "פאצ'ימוי, למה? השתגעת? מה עשיתי רע?" השיבה לה בבהלה. "מכאן אני הולכת רק למקום שאין בו אוכל ואין בו ריח ואין בישולים ולא עומדים על הרגליים." רוזה הסתכלה עליה בשתיקה ובצער ושאלה את עצמה אם היא בכלל במקצוע הנכון, אך במחשבה שנייה החליטה שהיא חייבת לנסות ולהגשים את חלומה, שאם לא כן, היא באמת תירקב במפעל ותבשל את חלומה למוות יום־יום בסירי המרק העצומים. היא הבטיחה לעצמה לחפש מקום שיש בו חלון, אפילו גדול.

על בוריס ועל אירנה לא חשבה בכלל בשלב הזה. היא הרי לא באמת הכירה את האנשים במפעל חוץ מאשר את סבטלנה, שאפילו התקשתה לכנותה בחיבה סבטה, ומכל מכריה בישראל לא היה אפילו אדם אחד שהייתה יכולה באמת להתייעץ איתו ולדבר איתו על עצמה ועל חייה. כל מי שהכירה במפעל נשא את חבילת צערו ואת חלומותיו מעורבבים היטב כמו רוטב לסלט, כשלפעמים החלומות מעודדים וצפים מעלה, ולפעמים הצער משתלט כמו השמן המסרב לשקוע.

באחד השיעורים באולפן כתבה המורה הצעירה על הלוח את השורש חל"מ והמילה חלום התמתקה בפיה כסוכרייה עסיסית. הם התבקשו לומר משפט שמתחיל ב"אני חולם על..." ורוזה אמרה בתורה, "מאוד אני חולם פותח מסעדה בישראל של אוכל רוסים." המורה מייד תיקנה — "לא 'מאוד אני חולם' ולא 'פותח' אלא 'לפתוח'," אבל כולם כבר הבינו וחלמו לרגע את חלומם, ובעיניהם הצטעף מבט של געגועים לביתם או למקום רחוק אחר. משהו צבט את ליבם, ואפילו הסעיר את דמיונם לרגע קט.

רוזה לא ידעה אז שלפחות אדם אחד באמת הקשיב למה שהעזה לחלום בקול רם. "יש לך מישהו שינהל לך את המסעדה ואת העניינים הפיננסיים?" שאלה אירנה ליד עמדת התה בהפסקה. "לא, אין לי כלום. זה רק חלום," ענתה רוזה בעברית וחייכה בסיפוק על כך שהצליחה להשתמש במילה החדשה בשפה שוברת השיניים. כעבור רגע הציצה באירנה במבט חודר, ומייד ברחה לשפת אימה והתעניינה, "למה את שואלת?"

"חשבתי שאולי את צריכה מישהו, ואני טובה במתמטיקה ובכלכלה ויודעת מה זה כספים, ובוריס, בכלל, היה בתפקיד גדול פעם, היה אינג'ינר בכיר באודסה, לא כמו עכשיו בתפקיד גרוע במפעל הזה, אז אולי?"

רוזה התבוננה בה כלא מאמינה וניסתה לדמיין את עצמה עובדת עם האישה הרזה, הקשוחה הזאת, שצעירה ממנה בחמש שנים לפחות אבל החלטית יותר ממנה, ושאלה את עצמה אם הן יסתדרו. לפני שהספיקה להתלבט יותר מדי, שמעה את עצמה אומרת, "את יודעת מה? זה רעיון. אולי נשב ונדבר?" הן חייכו, אירנה את החיוך הרזה שלה, ששואב לה את הלחיים פנימה, ורוזה את החיוך העגלגל שלה, שמרים את עצמות לחייה ומקמט את צידי עיניה היפות.