ג׳סי והיפות שלו

פרק 1

ביי פליציה
סמנתה

אני עוצרת על המדרכה ומביטה בזעף לעבר בית האחווה של שחקני הפוטבול. המוזיקה מתנגנת שם בכזאת עוצמה, שהחצץ כמעט רוטט מתחת לרגליי.

טוב, נו. למה ציפיתי?

המסיבות האלה של "קאפה־גמא" מהוות את אחד מהאירועים המשמעותיים ביותר בחיי האחווה היווניים והרעש הבוקע מהן מחריש אוזניים.

במשך כמעט שנתיים הצלחתי לחמוק מהן, מאז שהתקבלתי ללימודים באוניברסיטה המחקרית של צפון קרוליינה בעיר שארלוט.

עד היום בערב.

טיפ לסטודנטיות שנה א' לעתיד — לעולם אל תתערבו עם חברות לאחווה, בעיקר לא אם במקרה של הפסד, אתן תיאלצו לעשות את מה שהן רוצות.

זו מלכודת של השטן.

"זה רק לחצי שעה, סאם!" השותפה שלי לחדר, ברי, צועקת ומושכת בזרועי. "ואם לא תאהבי את זה, פשוט תלכי."

"אני כבר לא אוהבת את זה," קולי מתבכיין. "בבקשה, בואי נחזור הביתה. נזמין פיצה עם אננס ונצפה בעונה החדשה של 'אין מוצא'."

"בפעם האחרונה שצפיתי איתך בחרא הזה היו לי סיוטים במשך שבוע. הו, תראי, הנה דילן! טוב, אני צריכה לזוז. תיהני," מצייצת ברי בהתלהבות ופונה בדילוגים לעבר החבר שלה, שמחכה לה בפתח בית האחווה.

"ברור שאני איהנה," אני נאנחת ומתבוננת בעצב בדמותה המתרחקת.

ידעתי שהיא תנטוש אותי, כי בחורות כמו בריאנה בייטס לא מסתובבות עם מישהי שנמצאת בתחתית הסולם החברתי של האוניברסיטה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה מהר כל כך.

אלוהים, עוד לא נכנסנו לתוך הבית אפילו...

קול צחוק נשמע לידי. אני מביטה בקבוצת הבחורים הרועשת שחוצה את המדשאה בעצלתיים בדרך אל הבית, וצווחת בבהלה כשאחד מהם צובט אותי בישבן בעודו חולף על פניי.

זהו זה.

לא אכפת לי שהפסדתי בהתערבות. נכנעתי לשטויות שלה רק פעם אחת, אבל זה הכול, אני לא מתכוונת לרדת כל כך נמוך בגלל ההפסד הזה.

אני פוסעת לאחור בכוונה לעזוב, אך בדיוק באותו רגע מישהו תופס באחת מהצמות שלי ומושך אותי לעברו.

"לאן את הולכת בדיוק?"

אני מפנה את הראש ורואה בחור שאני לא מכירה, חבוש בכובע מצחייה כתום עם הלוגו של קבוצת הכדורסל של האוניברסיטה. הוא בקושי עומד על הרגליים, מסריח מבירה, וסיגריה תלויה מפיו בגיחוך, מפיצה עשן.

"תעזוב אותי!" אני תופסת בידו האוחזת בשיער שלי ומנסה לנתק אותה ולהשתחרר, אבל נוחלת כישלון חרוץ.

"את סטודנטית שנה א'?" שואל אותי הבחור שבקושי מסוגל להניע את הלשון ובוחן את פניי בעיניים מזוגגות. "לא ראיתי אותך כאן קודם."

הוא ממשיך להחזיק אותי קרוב אליו, כמו כלבלב עם רצועה, ושואף מהסיגריה. פיו נפתח לצורת עיגול מושלם והוא נושף טבעת סמיכה של עשן לתוך הפרצוף שלי.

"מה לעזאזל אתה עושה?" אני צועקת בגועל ומנופפת בידי כדי לסלק את העשן.

הבעת פניו מתחלפת במהירות והמטומטם הזה צוחק, מנער את האפר בידו החופשית ואז שואף שוב מהסיגריה.

בזמן שאני מנסה להתמודד עם הבהלה המשתלטת על כל הגוף שלי, הוא תופס את פניי בידו, מוחץ עד כאב את הלחיים שלי, ואז מתכופף, ונושף את העשן המסריח היישר אל הפה שלי.

אני משתעלת בחוזקה. עדשות המשקפיים שלי מתכסות אדים, הדמעות מערפלות לי את הראייה. מחשבה מהירה חולפת במוחי, שאני תכף איחנק ואמות כאן לעיני עשרות סטודנטים, או גרוע מזה — שאקיא את נשמתי.

אין מצב שהייתי מטנפת ככה את החצר הקדמית של מישהו מרצוני החופשי.

"לעזאזל איתך, בריגס..." נשמע קול מאחורי גבי ושנייה לאחר מכן אני שומעת מכה עמומה.

אני ממצמצת במהירות בניסיון לגרום לראייה שלי להתבהר, ורואה לפניי דמות גברית במכנסי ג'ינס וחולצה ירוקה עם רקמה של האותיות היווניות "קאפה" ו"גמא", שמהצווארון שלה מבצבץ צוואר מקועקע.

אני מרימה את הראש ועיניי מתרחבות מתדהמה. מי שעומד מולי הוא לא אחר מאשר הכוכב העתידי של האן־אף־אל, ג'סי צ'מברס, סטודנט שנה ד' והקוורטרבק של קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה. הבחור שכולן מאוהבות בו. וזו לא הגזמה.

"בואי ניכנס פנימה." הלסת שלי נשמטת כשצ'מברס מושיט לי את ידו. עיניו החומות היפות פוגשות לשנייה את שלי ואז חוזרות לעבר הבחור במצחייה הכתומה, שעכשיו זרוק על הדשא.

"ואתה, בריגס, תזדיין מכאן! אם עוד פעם אראה אותך בשטח שלי — אכסח לך את הצורה."

"אני חושבת שעדיף שגם אני אלך," אני ממלמלת בקול צרוד משיעול.

"תפסיקי עם זה, משקפיים, הכיף רק מתחיל!" ג'סי חונן אותי בחיוך בעוצמת המיליון וואט המפורסם שלו, ולפני שאני מספיקה להתעשת, הוא תופס לי את היד וגורר אותי אחריו.

החום מהמגע שלו מתפשט בגופי בתחושת עקצוץ מוזרה. אני מתבוננת בידיים שלנו, ומנסה לנחש אם זה רק נדמה לי, או שגם הוא מרגיש בזה.

לאורך השנתיים שבהן אני לומדת בשארלוט, ראיתי את ג'סי בקמפוס אלפי פעמים, אבל הוא אף פעם לא העיף בי מבט. ובטח שלא דיבר איתי.

אתם מכירים את הרגע המכונן הזה מסדרות הדרמה הישנות של דיסני, כשהבחור הכי לוהט בכל האוניברסיטה מבחין לפתע בחנונית הבלתי נראית?

אז ככה בדיוק אני מרגישה עכשיו.

צ'מברס מפלס את דרכו בין הסטודנטים המתגודדים ליד הכניסה הראשית ומוביל אותי לתוך בית האחווה שלו, שבו הוא מתפקד בתור הנשיא. כולם טופחים לו על הכתף בברכת שלום כשאנחנו חולפים על פניהם.

הסלון עמוס בחבר'ה צעירים. השעה עוד לא עשר אפילו, ורובם כבר שיכורים לגמרי. גופים מיוזעים ועירומים למחצה טובעים בתוך ים של כוסות בצבע לבן־ירוק — הצבעים הרשמיים של אוניברסיטת שארלוט — ושולחן הקפה השחור במרכז החדר עמוס כולו בשתייה חריפה.

על הקיר הצפוני תלוי שלט ענק עם שם קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה — 'שארלוט 49', השנה שבה הקבוצה נוסדה.

אני מביטה סביבי, ומבחינה בכך שלמרות חודש אוקטובר הקריר, סטודנטים רבים לבושים בבגדים קלילים מאוד. אני מבינה מהר מאוד למה — חם כאן בטירוף.

ג'סי אוחז בחוזקה בידי ומוביל אותי למטבח קטן בעיצוב של חלל פתוח, ושני בחורים באים אחרינו.

המשך בספר המלא