טאף גאי

פרק 1

אש

מעניין איך היא במיטה, רועשת או שקטה? האם היא זקוקה למשחק מקדים ארוך או שהיא בדיוק כמו הטסלה החדשה שלי, נדלקת ממגע קליל אחד?

"למי אנחנו מקדישים את החתימה?" הנמכתי מעט את קולי והכנסתי בו נגיעה קלה של צרידות סקסית.

"לבריאן," ענתה המוכרת היפהפייה והחייכנית והוסיפה במהירות, "זה אחי הקטן. אלוהים אדירים, אש סנדרס בכבודו ובעצמו... בריאן פשוט ישתגע מאושר! הוא חולה על הוקי ואוהד שרוף של קבוצת 'הנשרים של שיקגו'."

רכנתי באדישות מעל לדלפק והתחלתי לשרבט בטוש על הדף מילות עידוד והערכה לאחיה הקטן.

"אגב, קוראים לי קארן."

לא הזיז לי איך קוראים לה, אבל היא לא הייתה צריכה לדעת מזה.

"נעים להכיר, מותק. מה את עושה הערב?"

עיניה המלוכסנות מעט בצבע כחול בוהק הבזיקו בהשתוקקות וציפייה. היא סידרה בפלרטטנות את תלתליה הכובשים וחייכה חיוך תאוותני. כבר דמיינתי איך הבובה הזאת תביט בי מלמטה למעלה בעודה מכניסה את הזין שלי לפה החמים שלה ו...

"מותק, אני בהיריון!"

הורדתי בחוסר רצון את מבטי מהבלונדינית בעלת הרגליים הארוכות יותר מגשר ברוקלין שבניו יורק, ופניתי לעבר קולה המצטלצל של מיקי.

אשתו של החבר הכי טוב שלי ריקדה בהתלהבות ליד המראה בגודל מלא והציגה בפניי עוד בגד — שמלה איומה בגוון ירקרק, שהזכיר לי קיא של טבעוני, וחייכה חיוך רחב. שערה החום הארוך היה פזור על גבה. עיניה הירוקות הגדולות נצצו מאושר והיו מוארות במעין אור פנימי משלהן.

איך אפשר להיות כל כך מקסימה ומעצבנת בו־זמנית?

"סוכרייה, את לא חייבת לצעוק את המשפט הזה בכל פעם שאת יוצאת מתא המדידה," אמרתי באיפוק, והנדתי בראשי בחומרה נוכח הלבוש שלה, והפניתי את תשומת ליבי חזרה לבלונדינית. "אז איפה היינו?"

הבחורה הביטה בבהלה לכיוונה של מיקי, ואז חננה אותי במבט של 'איזה חתיכת חרא עלוב אתה' ואמרה בקול קפוא כקרח, "אני מצטערת, מר סנדרס, אבל אני צריכה לעבוד."

לכל הרוחות.

יופי, תודה רבה לך באמת, מיקאלה!

"תמשיכי ככה, מתוקה, ובקרוב מאוד אפילו לא תצטרכי לספר לדייב את הבשורה המשמחת הזאת. הוא ישמע עליה מהחדשות," מלמלתי בזעף כשניגשתי למיקי.

"פאק, אתה צודק," היא נאנחה בכבדות והציצה בחשש סביבה. "פשוט רציתי להתאמן קצת..."

"עליי?"

"כן. כי אתה החבר הכי טוב שלי," היא העלתה שוב את הטיעון האהוב עליה, שהיה קשה מאוד להתווכח איתו.

פגשתי את מיקי לראשונה לפני שלושה חודשים. הבחורה המסכנה השקתה את עצמה למוות בטקילה באיזה בר מחריד שאליו הגעתי במקרה אחרי אחד האימונים, והיא דחתה אותי בגסות כשניסיתי להתחיל איתה.

ושתבינו, כשמדובר בנשים, אני לא רגיל שדוחים אותי. כך שהייתי קצת... אובד עצות.

וכך התחילה לה ידידות אמיצה.

זמן קצר לאחר מכן מיקי נרדמה שיכורה על הבר, כך שהבאתי אותה לבית שלי ושל דייב, ושם היא גרה עד עצם היום הזה. עכשיו היא על תקן בעלת הבית, לא העוזרת.

ואתם יודעים מה?

אני כל כך פאקינג שמח שהיחסים שלנו הפכו מייד לידידות ולא לסטוץ חד־פעמי כפי שאני רגיל. כי בסופו של דבר הרווחתי הרבה יותר ממה שהייתי מרוויח מזיון מזדמן.

"אוקיי, אז הנה לך דעה של החבר הכי טוב שלך — השמלה הזאת על הפנים."

"אבל למה?" היא רקעה ברגלה בעצבנות של ילדה קטנה והעלתה חיוך על פניי.

"כי את נראית בה כמו סלרי."

"לפני חמש דקות נראיתי לך כמו אימא זנותית בשמלת מיני אדומה, ועכשיו זה... אתה יודע מה, בחור גדול, ככה לא מדברים עם אישה בהיריון!"

"אני מצטער, סוכרייה," ניגשתי למיקי, הצמדתי אותה אליי בחוזקה ונישקתי אותה בראש. "האמת היא שלקלהאן בכלל לא יהיה אכפת מה את לובשת כשהוא יגלה שהוא עומד להיות אבא."

"אתה חושב?" היא שאלה אותי בהתרגשות וחיבקה את מותניי.

"אני בטוח."

"אתה היית שמח מזה?"

הזדעפתי.

"אם הייתי מגלה שאני עומד להיות אבא?"

"כן."

"אני לא יודע," עניתי בהיסח דעת ותחבתי את ידיי בתוך הכיסים האחוריים של המכנסיים שלי. "מעולם לא חשבתי על זה."

האמת היא שכן חשבתי על זה. אבל המחשבות האלה תמיד הפחידו אותי עד מוות.

"ואם מחר החברה החדשה הזאת שלך, מה שמה... אבי? תגיד לך לפתע שהיא בהיריון?"

נימת קולה המזלזלת של מיקי פגעה בי קצת.

"קוראים לה אמבר," הזכרתי לה, ומשום מה הוספתי, "ונראה לי שזה רציני בינינו."

עיניה של מיקי הצטמצמו. היא הביטה בי בחשדנות, ואחר כך נכנסה לתא המדידה בלי להגיד מילה. כעבור שנייה שמעתי את צחוקה השקט והצרוד.

גלגלתי את עיניי, הסתובבתי וצנחתי על הספה שעמדה מאחוריי.

למה אמרתי את זה עכשיו?

כנראה רציתי להרגיש כמו בחור רציני שמתייחס באופן בוגר לבחירת בת זוג לחיים, מה שהיה שקר מוחלט. חד וחלק.

לעזאזל, נראה שעוד אתמול התהוללתי עם האחים שלי לקבוצת ההוקי שבה אני משחק, ויחד זיינו כל מה שזז בלי לחשוב פעמיים, והיום הרגשתי כמו אוהד של 'היאנקיז' שהתיישב בטעות באחד המקומות השמורים לאוהדי 'רד סוקס'.

לאחרונה, דייב ומיקי התחתנו, כך שנאלצתי לרכוש לי בית חדש כדי לא להפריע לירח הדבש הבלתי נגמר שלהם. נוסף לזה, השוער שלנו, ריבז, חגג לפני כמה ימים את האירוסים שלו. לעזאזל, אפילו החלוץ של 'הנשרים' — ווידמן, שהמוטו שלו לחיים תמיד היה, 'לא מזיין אף אחת פעמיים' החליט להירגע ולהתמסד לפתע. הוא הכיר איזו זמרת ג'אז צעירה ואפילו העלה איתה תמונות משותפות באינסטגרם, מה שבימינו כבר שווה ערך לחתונה.

וזה מוזר, כי דווקא אני, בניגוד לממזרים קלי הדעת האלה, תמיד הייתי זה ששאף לממש את התרחיש של 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה'.

ארבעה ניסיונות נישואים מחורבנים — הם ההוכחה הכי טובה לכך.

קמתי מהספה וניגשתי למתלה החולצות הקרוב. המוכרת הנחמדה, שנדמה לי שקראו לה קארן, עמדה לידו ותלתה תגיות של הנחות על החולצות. כשהיא הבחינה בי מתקרב, היא ניגשה בהפגנתיות לצד השני.

מבטי רפרף במקרה מהמוכרת הבלונדינית לעבר תמונה שהייתה תלויה על הקיר ממש מאחוריה. התבוננתי בעניין בקנבס הצבעוני.

למען האמת, לא הבנתי יותר מדי בסגנונות ציור, אבל אם לשפוט לפי משיכות הצבע הארוכות והתזזיתיות, זה נראה קצת כמו אקספרסיוניזם מופשט. ראיתי משהו דומה במוזאון 'גטי' בלוס אנג'לס. בעבודותיו של ג'קסון פולוק. אלא שבניגוד ליצירות הפרסקו העגמומיות של פולוק, הציור של האומן הזה היה עליז מבחינת הגוונים שהוא בחר.

ככל שהתבוננתי בציור יותר, כך הוא כבש אותי יותר ויותר. הדופק שלי הואץ פי שלושה. הרגשתי כאילו חזרתי לרגע לילדותי בג'קסונוויל, שם נולדתי וגדלתי.

המשיכות הצהובות הזכירו לי את החול הקטיפתי של חופי הים בפלורידה, הכתומות — את השקיעות הבוהקות, והכחולות־תכולות — את האוקיינוס האטלנטי.

זה היה מדהים, לחוות רגשות אמיתיים כל כך מעצם התבוננות בתמונה התלויה על הקיר בבוטיק של אופנה איטלקית, אבל לא יכולתי לעשות עם זה שום דבר, זה היה חזק ממני.

הבטתי בציור עוד ועוד, כמהופנט...

"מי צייר את זה?" שאלתי את קארן כשהצלחתי לבסוף להתיק את מבטי מהקנבס הצבעוני.

גבותיה הדקיקות של הבלונדה התרוממו בפליאה. "אמ... אין לי מושג."

"ולמי יש מושג?"

"המממ, אולי לג'סיקה," הבחורה משכה בכתפיה, אובדת עצות. "היא המנהלת הראשית שלנו. אני יכולה להתקשר אליה ולשאול."

"זה יהיה נהדר, תודה."

כעבור כמה דקות קארן אמרה לי את שמו של הצייר. זה היה איזשהו מר פי מפיטסבורג שנהג למכור את עבודותיו בשוק הפשפשים המקומי. שלחתי מייד את המידע הזה לסוכן שלי, וביקשתי ממנו למצוא את האומן הזה כמה שיותר מהר ולהביא אותו אליי.

ופאקינג לא משנה באילו תנאים.

פרק 2

מרפי

מרחתי את משיכות המכחול האחרונות על אחד הקירות של סלון הקעקועים כשהטלפון שלי צלצל בכיס. ניגבתי את ידי במהירות במטלית, הוצאתי את הטלפון כשאני כמעט שומטת אותו אל תוך דלי הצבע והצצתי במסך.

ליבי נחמץ בפניקה.

שאפתי עמוקות ועניתי, "הלו," אמרתי בקול כמה שיותר רגוע, למרות שהדופק שלי כבר הרקיע שחקים מרוב לחץ.

"שלום, מיס ברנן," קולה התקיף של מנהלת בית הספר חלף בצמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. "את מודעת לכך שהלימודים של בתך הסתיימו כבר לפני שעתיים?"

הצצתי בשעון היד וקיללתי ללא קול.

"אף אחד לא אסף אותה?" שאלתי בדריכות, אפילו שכבר ידעתי את התשובה.

"לא."

פאק!

פאק!

פאק!

זינקתי ממקומי והתחלתי להתרוצץ מפינה לפינה בעודי אוספת בחיפזון את החפצים שלי ברחבי סלון הקעקועים שבו ביצעתי את העבודה המזדמנת הזו כאומנית עיצוב.

הייתי לבושה באוברול ג'ינס מוכתם בצבעים שמעולם לא הצלחתי להסיר בכביסה, טי־שירט בצבע שמנת ונעלי לאופר צהובות עם פרנזים. היה ברור שאין לי זמן להחליף בגדים, אז רק החלפתי את הנעליים למגפיים מחממים. תפסתי בנייד שלי בעזרת הכתף ומלמלתי לתוכו מילות התנצלות מסורבלות. אחר כך לבשתי את המעיל, חטפתי את התיק ביד אחת ואת המפתחות ביד השנייה ורצתי החוצה.

"אני מתחננת בפנייך, גברת הייז, רק אל תסלקי את ג'ו מבית הספר!" דמעות זלגו כבר על לחיי. "אני נשבעת בכל היקר לי, זה לא יקרה שוב!"

"זו כבר הפעם הרביעית שאת נשבעת, למיטב זיכרוני, מיס ברנן," ענתה המנהלת בקרירות. "אבל את צריכה להבין שקיים נוהל שעל פיו..."

"אני מבקשת ממך," הפצרתי בה. ידי רעדה והמפתח של המכונית קרקש בחוזקה סביב למנעול כשניסיתי להכניס אותו לתוך החור. "בבקשה..."

גברת הייז נאנחה בקול רם.

"את חייבת לאסוף את הילדה מכיתת הגן בתוך עשרים דקות."

כעבור רבע שעה החניתי את השברולט ספארק הישנה שלי בחניון בית הספר ופניתי לעבר הבניין האפור, שמראהו החיצוני הזכיר יותר כנסייה בפטיסטית.

ג'ו שנאה את כיתת הגן של בית הספר הציבורי הזה. ואני שנאתי את עצמי על כך שלא היה לי כסף להעביר אותה לבית ספר אחר, פרטי. בתשלום.

גברת הייז כבר חיכתה לי ליד שער הברזל הגבוה כשהיא אוחזת בידה של ג'ו, שנראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי בכל שנייה. פניה הקטנות היו סמוקות מקור, מה שרק הבליט את עיניה הכחולות בעלות המבט המפלח. מתחת לכובע הסרוג המצחיק בצורת ראש אריה הציצו כמה קווצות שיער שהתבדרו ברוח. כשהבחינה בי, היא חייכה בהיסוס, חושפת את החור בפיה משן חלב שנפלה לאחרונה.

"דבורנית קטנה שלי," השתופפתי מולה ואימצתי אותה אל ליבי. "סליחה, אני כל כך מצטערת, סליחה..."

"ביל שוב הבריז לנו?" שאלה ג'ו בעצב ונצמדה אליי.

"עיכבו אותו בעבודה," דקלמתי את השקר שהכנתי מראש עבור המנהלת.

"מיס ברנן, אולי כדאי להעביר את ג'ו לחינוך ביתי?" התעניינה מיס הייז וסגרה את מעיל הטוויד השחור שלה.

האישה הזאת נראתה כמו דיוקן חי ונושם של מעמד האצולה הבריטית. בת קצת יותר משישים. בגדים מוקפדים ושמרניים בגוונים כהים, גינונים מאופקים וחיוך מנומס, קפוא תמידית על פניה, שהזכיר יותר עווית מאשר הבעת רגש אמיתי.

"אני לא חושבת שהאפשרות הזאת תתאים לנו," הזדקפתי, סידרתי את משקפיי שגלשו על קצה אפי ונטלתי את ידה של בתי. "אני מבטיחה לך שזה לא יחזור על עצמו."

"אם זה כן יחזור על עצמו, לא תהיה לי ברירה אלא..." היא השפילה את מבטה לעבר ג'ו, קפצה את שפתיה הדקות והמשיכה לעטות את החיוך המזויף שלה.

נראה שהמקרים היחידים שבהם היא מחייכת בכנות הם כשהיא חותמת על מסמכי השעיה וסילוק מבית הספר.

"כן, כמובן, אני מבינה. תודה שהתקשרת אליי, גברת הייז."

נפרדנו מהמנהלת ודידינו באיטיות לעבר חניון בית הספר.

ביל כבר היה בבית, ברור. הוא שתה בנינוחות מפחית הסודה שלו, זרוק על הספה הארוכה, וצפה בגולף בטלוויזיה. הבוס שלו היה הנשיא של מועדון הגולף המקומי, ולכן בכל ערב צפה ביל במשחקים המשעממים האלה, כדי לעשות רושם טוב על הממונים עליו במסגרת ארוחות צהריים עסקיות ואירועי חברה, בעזרת להטוט במילים מגניבות הקשורות לגולף, שמשמעותן ידועה רק לקומץ נבחרים.

ובאופן כללי, לעשות רושם טוב — זה הטריק האהוב עליו.

תכירו — ביל ויליס, בחור נאה שחור שיער בן שלושים, בעל נימוסים ללא רבב וחיוך צחור, שמסוגל לגרום לעולם כולו ליפול שדוד לרגליו, או כך הוא מאמין לפחות. ביל הוא מנהל בכיר בחברת ביקורת מס, אבל התפקיד הזה כבר קטן עליו.

כך הוא חושב, בכל אופן.

"היי, בנות!"

ביל ניגש אל חלל הכניסה לברך את פנינו.

מראהו חסר הדאגות הרגיז אותי עוד יותר. ג'ו ואני החלפנו מבטים והתעלמנו ממנו בזמן שאנחנו ממשיכות להוריד את הנעליים והמעילים.

הוא הזכיר קצת את אשטון קוצ'ר מהסרט 'קשר לא מחייב' — עיניים חומות בגוון ויסקי מיושן היטב, גיחוך יהיר שכמעט לא ירד מפניו המסותתות כיהלום, ושיער סמיך — תמיד פרוע וסתור באופן רומנטי למדי, כאילו התבדר ברוח הקלילה או תחת ליטוף עדין מידה של מאהבת.

למען האמת, ויליס לא היה הטיפוס שעשה לי את זה בדרך כלל. אני לא נוטה להידלק על גברים שכל מהותם נשענת על מה שהגיוני ומעשי בלבד, כאלה שמקפידים לחלק כל חשבון לחצי, עונדים עניבות משי, חושבים שג'אנק פוד הוא מזון השטן, ושג'ינס הוא פריט לבוש שמשויך להומלסים בלבד. בדרך כלל אני נמשכת לבחורים מלאי תשוקה, קלילים וכאלה שבולטים בשטח. אלא שהמנוולים האלה תמיד מאכזבים אותי.

"קרה משהו?" ביל נעץ בי מבט שואל, ואז טפח בכף ידו על המצח. "פאק..."

"תחטיף עוד אחת, אבל כמו שצריך," סיננתי מבין שיניי כשחלפתי על פניו.

"ג'ו, אני מצטער," הוא פנה לבת שלי. "שכחתי לגמרי שהייתי צריך לאסוף אותך מבית הספר..."

"אתה תמיד שוכח," ענתה ג'ו בעלבון והכניסה את רגליה בתוך נעלי הבית האהובות עליה בצורת פלמינגו.

"זה לא נכון!"

"זה כן נכון! ועוד איך נכון!" צעקה ג'ו ורצה לחדר שלה.

מיהרתי אחריה, אבל היא טרקה את הדלת מול האף שלי.

"הבטחת לי שתאסוף אותה," נשענתי בגבי על הדלת, הרמתי את המשקפיים על הראש ועיסיתי באנחה כבדה את עיניי. "אם התוכניות שלך השתנו, יכולת פשוט להתקשר אליי. טלפון נייד. יש דבר כזה, שמעת על זה פעם?"

"פשוט שכחתי, אוקיי?" ביל התחיל להתעצבן. עיניו החומות היפות נהיו אפלות — וזה היה סימן ידוע לכך שמסכת האדיבות שלו תחמוק ממנו עוד רגע.

כדי להימנע מעימות נוסף, צעדתי בשתיקה למטבח בתקווה שביל יהיה מספיק חכם לא לבוא אחריי.

חוכמה היא לא הצד החזק שלו.

הוא הלך מאחוריי, התיישב ליד אי המטבח והתבונן בי בדממה בזמן ששטפתי את הירקות לסלט. זה היה אחד ההרגלים המרגיזים שלו — לפשל, ואחר כך להשתרך אחריי בבית במשך כל היום, כמו איזו רוח רפאים.

"מרפי..."

"יכלו להעיף אותה מבית הספר בגלל זה!" התפרצתי, לא עומדת בזעם שלי.

"אבל זה לא קרה."

שמטתי את הסכין ובהיתי בו בהלם.

"אתה יודע מה? לך תזדיין, ויליס!"

"למה יש לך טענות אליי בכלל, מרפי?" הוא מחץ בידו את פחית הסודה הריקה שלו, זרק אותה לפח הזבל, ואז אמר את המשפט שהוטח בי כמו סטירה. "אחרי הכול, היא לא הבת שלי בכלל."