שני חדרים בלב

ראשון

לין

7 באוקטובר

יום שבת. שש וחצי בבוקר. אני מתעוררת בבהלה מהאזעקה. הרבה זמן לא שמעתי אזעקה. פאק, מה זה קשור עכשיו?

ניקה, הכלבה המהממת שלי, נכנסת אליי לחדר בריצה. היא מזהה את הצליל הזה, עברנו יחד כמה וכמה תקופות כאלה שהאזעקות היו חלק בלתי נפרד מהיום, אבל הפעם הן לא מפסיקות. עוד אזעקה ועוד אחת ועוד אחת. משהו מוזר קורה פה. אני קמה במהירות מהמיטה, ניקה צמודה אליי, אנחנו נעמדות במסדרון שבין החדרים, זה המקום הכי מוגן בבית שלי, הוא פנימי ורחוק מהחלונות.

ניקה לא שקטה, היא תמיד רועדת כשנשמעת אזעקה ועוד יותר כשנשמעים הפיצוצים שבאים אחריה. אני מלטפת אותה, מנסה להרגיע אותה, זה לא בדיוק עוזר. הדי הפיצוצים כל כך חזקים. היא ממשיכה לרעוד. האמת היא שאף פעם לא פחדתי מאזעקות, אני לא מהאנשים שנכנסים להיסטריה.

אני גרה בתל אביב. בדרך כלל, אין פה הרבה אזעקות. לכן הבוקר משהו מרגיש לי מוזר. רק שלא התחלנו עוד מבצע לחימה, זה כבר הפך להסדר קבוע, שקורה כל כמה חודשים.

הטלפון שלי מצלצל. השארתי אותו ליד המיטה, אני לא יכולה לגשת אליו, אני חייבת להישאר במרחב המוגן המאולתר שלי בינתיים. הדי הפיצוצים עוד בשיאם. מי שזה לא יהיה, שימתין בסבלנות. עוד מעט אחזור לכולם.

הטלפון לא מפסיק לצלצל. הודעות מתקבלות בזו אחר זו בקצב מטורף. אני מתחילה לדאוג. אלו לא סתם אזעקות. משהו קורה.

שקט. נגמרו הפיצוצים. אני ניגשת לחדר ולוקחת את הטלפון. על המסך מופיע מספר לא נורמלי של התראות על הודעות נכנסות ועל שיחות שלא נענו.

לפני שאני מספיקה לחזור לשיחה שלא נענתה מההורים שלי, אימא מתקשרת.

״היי, אימא,״ אני עונה מייד.

"הכול בסדר?״ הקול שלה שונה. ״תנעלי את הבית, תסגרי את החלונות ואל תפתחי לאף אחד את הדלת!" אימא שלי בהיסטריה. זה לגמרי מוזר, אני לא מבינה מה קורה. נו, בסדר, הייתה אזעקה, זה לא משהו חדש במדינה הזו.

"אימא, תירגעי רגע, מה ההיסטריה? אני תכף יוצאת לעבוד מהקפה."

"איזה קפה?!" היא צועקת לתוך הטלפון. "תפתחי חדשות!"

"אימא, עוד לא התעוררתי, תני לי רגע לשטוף פנים," אני אומרת ותוך כדי השיחה עם אימא נכנסות שיחות משיר ומרז. פאק, מה נסגר? משהו פה מסריח.

״אימא אני כבר חוזרת אלייך.״

"אל תצאי מהבית!" היא צועקת ומנתקת.

ואו! איזו היסטריה, מה נסגר? אימא שלי, בדרך כלל, לא מתנהגת ככה. אני מתה להגיע לבית הקפה הקבוע שלי, לשתות קפה, לקרוא ספר ולעשות עיניים לקראש החתיך שלי. אין לי מושג איך קוראים לו, אבל הוא סקסי ברמות. אני יודעת לא אשלוט בעצמי עוד הרבה זמן. האמת היא שאני לא רוצה לשלוט על עצמי בכלל.

אחרי הפרדה הקשה לפני חצי שנה, החלטתי שאני עם מערכות יחסים רציניות סיימתי. סקס רנדומלי עם גברים, זה הקטע שלי עכשיו. בעשרים ותשע שנות חיי הייתי עם שני גברים בלבד. לא עוד. אני רוצה להיות חופשיה, לעשות כרצוני ולהיות עם כמה גברים שבא לי.

אני הולכת לסלון, מדליקה את הטלוויזיה ומעבירה לערוץ 12 בפעם הראשונה מאז שעברתי לכאן. הטלוויזיה שלי לא מכירה ערוצי חדשות, אני ממש לא מתעניינת בפוליטיקה. אני אוהבת תוכניות ריאליטי, יש לי חלום להשתתף בתוכנית "הישרדות" זה נראה כמו אתגר של פעם בחיים.

אני מביטה במסך ולא מאמינה למה שאני רואה. הלב שלי הולם בקצב מהיר, לא יכול להיות שזה קורה, המדינה באנדרלמוסיה, הטילים הם הבעיה הכי פחות מדאיגה. מדובר בחדירת מחבלים המונית שפרצו את הגדר והשתלטו על מספר קיבוצים בעוטף עזה.

אני משאירה את הטלוויזיה דלוקה ונכנסת לוואטסאפ. הקבוצות מפוצצות בסרטונים של צעירים נסים על נפשם, חלקם נרצחים מול המצלמה. פאק! המוח שלי לא מצליח לעכל את מה שאני רואה. אני לא מבינה מה קורה, לא רוצה להאמין שזה קורה.

רז שוב מתקשר. שיט, שכחתי לחזור אליו.

"למה לא חזרת אליי, לעזאזל?" הוא רוטן.

"אני צופה בחדשות. אני לא מסוגלת לדבר." "גם אני בהלם. אל תצאי מהבית לשום מקום, תנעלי את הדלתות ואת החלונות."

רז הוא הפרטנר שלי לריכולים על גברים, אנחנו מדרגים אותם יחד. מדי פעם הוא משתף אותי בתמונות הדיק פיק שהוא מקבל, מתברר שאצלם בקהילה זה מקביל לשיחת חולין. חוץ מענייני הגברים, אנחנו באותו ראש. שנינו חובבי ספורט, זה די מסביר את העובדה שהכרנו באמצע אימון עמידת ידיים. מעבר לכך, רז ואני שותפים לאהבה לאנימה יפנית ולהארי פוטר. בקיצור, שני חנונים.

"אני לא מבינה למה לא מראים בחדשות את מה שרץ בוואטסאפ. מה קורה פה? מאיפה הגיעו כל הצעירים האלה?"

"הם היו במסיבת טבע סמוך לגדר, המחבלים פאקינג התחילו לרסס אותם באמצע המסיבה," הוא אומר והעיניים שלי מתמלאות דמעות.

"אני לא מאמינה לך. איפה הצבא שלנו? למה אף אחד לא בא לעזור להם?" אני שואלת בקול חנוק.

"אני לא יודע, אבל אני מודאג. יש לי חברים במסיבה והם לא זמינים," רז נשמע חנוק, אני שומעת אותו בוכה.

"אהוב שלי, בוא נהיה אופטימיים ונקווה שהם בסדר. בוא אליי, נעבור את זה יחד," אני אומרת ועדיין לא מעכלת את מה שקורה. אני מרשה לעצמי להזמין את רז כי הוא גר די קרוב אליי, במרחק שלושה רחובות מפה. אני מקווה שהוא יספיק להגיע לפני שתהיה עוד אזעקה.

"אני בא."

אני מסיימת את השיחה עם רז וחוזרת לשיר שחייגה אליי כבר מספר פעמים. שיר עונה מייד לשיחה. שתינו שותקות, לא מבינות מה קורה. היא גרה קרוב אליי, אבל היא נסעה לסוף שבוע אצל ההורים שלה, אחרת הייתי מזמינה גם אותה אליי.

אנחנו מנתקות את השיחה ואני ממשיכה להתעדכן במה שקורה דרך הוואטסאפ, הטלגרם והאינסטגרם. הסרטונים שמתפרסמים ברשתות נראים כאילו נלקחו מאיזה סרט אימה. אני בטוחה שזה פייק, אין סיכוי שזה אמיתי. המוח שלי לא מסוגל לקלוט שהזוועות האלה מתרחשות במציאות. פה. בישראל.

שני
תומר

שש בבוקר. יום שבת. אני כבר ער, כמו תמיד. אני אוהב את הבקרים ואת שגרת הבוקר שלי. אני עושה קצת מתיחות, קורא כמה עמודים בספר ומתעדכן בנוגע להשקעות שלי. כך מתחילים הבקרים שלי, אפילו בשבת לפני שאני הולך לבית הקפה הקבוע שבו אני אוהב לפתוח את היום שלי.

אני כבר מת להגיע לבית הקפה ולהתענג על כוס קפה טוב, להתמוגג ממראה איזו מישהי שיושבת שם באופן קבוע. אני עדיין לא יודע את שמה, אבל כבר תקופה שאנחנו מחליפים בינינו מבטים. היא לגמרי מפלרטטת איתי עם העיניים שלה. האמת היא שאיבדתי עניין בסקס מזדמן וקל להשגה. אחרי מערכת היחסים הרצינית שהייתה לי ונגמרה בצורה מכוערת מאוד, הייתי עם נשים רק בשביל סקס. אני כבר שבע מזה. זה לא אומר שיש לי רצון לפתח שוב מערכת יחסים רצינית, בטח שלא בזמן הקרוב, אני פשוט נהנה להביט בבחורה מהקפה ולשחק קצת עם העיניים. נראה שגם היא נהנית מזה. המשחק הזה מושך אותי ואני מחכה לו בקוצר רוח. לשמחתי, היא טיפוס של בוקר. אני יודע את זה כי היא כל הזמן מגיעה מוקדם ותופסת את המקום הכי טוב בקפה.

בדרך כלל, כשאני מגיע לבית הקפה, היא כבר שקועה בקריאה. אני עוקב אחרי הכריכות של הספרים שהיא קוראת. היא מחליפה ספר כל יומיים-שלושה ולפי מה שראיתי עד עכשיו, היא אוהבת ספרים קצת אפלים. אני מסתכל עליה, שערה בלונדיני, ארוך וחלק. היא אומנם נמוכה מהממוצע, אבל היא שרירית. אין לי ספק שהיא מתעסקת בספורט כלשהו. חוץ מזה, היא עובדת הרבה על המחשב, מעניין אותי לדעת מה היא עושה. אני שוקל לפנות אליה היום, כשאפגוש אותה בבית הקפה.

אזעקה קוטעת את מחשבותיי. אני לוקח את הטלפון הנייד והולך למחסן שנמצא בחדר מדרגות, זה המרחב המוגן של הדירה שלי. אני פותח את הטלפון ונכנס לראות מה קורה. כל מיני כותרות הזויות תופסות את עיניי. אני מבין שלא רק פה נשמעות אזעקות, אלא כמעט בכל הארץ. כשאני נכנס לטלגרם, הדם אוזל מפניי. מחבלים חדרו לישראל והשתלטו על יישובים בעוטף.? מה מפאקינג קורה פה? אני מתקשר לחבר מהצבא שעדיין משרת בקבע. הטלפון שלו לא זמין. כשאני מנתק, הטלפון שלי מצלצל.

"היי, אימא.״

״איפה אתה?״ היא שואלת בקול מודאג.

״אל תדאגי אני במרחב מוגן." אני מרגיע אותה לפני שתקבל התקף לב.

"אל תגיד לי ׳אל תדאגי׳. אני יודעת מה יהיה לי עכשיו, שנים לא ישנתי בלילה."

אני יודע על מה היא מדברת, אבל נראה לי שהיא קצת מגזימה בתגובה שלה.

"אימא, תירגעי, לאן הפלגת עם המחשבות שלך?" אני מבין את הדאגה שלה. היא כבר רגילה לכך שמגייסים אותי לכל דבר שקורה. בכל זאת אני עדיין חושב שהיא קצת מגזימה, אנחנו עוד לא יודעים כלום על מה שקורה.

אני יוצא מהמרחב המוגן וחוזר לסלון, מדליק את הטלוויזיה על ערוץ החדשות ובמקביל פותח את הטלגרם בטלפון. אני נכנס לסרטון חדש ששלחו באחת הקבוצות, מנסה להבין מה קורה. חבורה של צעירים בורחים ממסיבת טבע, מתרוצצים לכל עבר, צרחות נשמעות ברקע. לעזאזל, אני נעמד כאילו אני יכול לעשות משהו מפה. לאט לאט אני מתחיל להבין שמשהו איום ונורא קורה. אני מתקשר למפקד שלי במילואים, הוא לא עונה. אני משתגע. אני יכול לעזור, אבל אף אחד לא עונה לי. לא יודע מה לעשות.

שלישי
מאט

אני מתעורר בבוקר, מכניס קפסולה למכונת הקפה ומסתכל דרך החלון על הבניינים הגבוהים של ניו יורק. הגעתי לפה אתמול בערב לחופשה בת מספר ימים, לא יזיק לי להירגע קצת. מצאתי דירת אייר בי־אן־בי מושקעת ומטופחת, חבריי מהפלוגה מתארחים בדירות סמוכות באותה הקומה.

השעה שמונה בבוקר. אני לוקח את הקפה ואת הטלפון ומתיישב על הספה. אני אוהב לקום מוקדם גם כשאני בחופש. לשתות קפה בצ'יל, זה הכיף שלי.

אני מתרווח לי על הספה ומתכנן את היום. צלצול הטלפון קוטע לי את המחשבות. מוזר, אף אחד לא אמור להתקשר אליי בשעה הזאת. אני מסתכל על צג הטלפון. פאק, זה המפקד שלי. שיחה ממנו בשעה הזאת זה לא סימן טוב.

אחרי שני צלצולים אני עונה לו, הוא מספר לי סיפור הזוי על פשיטה של מאות מחבלים לשטח ישראל מתוך רצועת עזה. יישובים הסמוכים לגדר נמצאים תחת מתקפת טרור כבר מספר שעות והמצב שם לא טוב. יש מאות אזרחים הרוגים, יש גם חטופים. אני מזדעזע מכל מילה שיוצאת מפיו ואני כבר מבין את המשמעות של הבשורה המרה ומה הולך לקרות. הוא מבקש ממני להעיר את כולם, להסביר להם את המצב ולהמתין לשיחה ממנו. הוא מנתק את השיחה ואני מנסה לעכל את מה ששמעתי.

אנחנו "כוח דלתא", יחידת עילית השייכת לכוחות המבצעים המיוחדים של ארצות הברית. הייעוד המרכזי שלנו הוא לוחמה בטרור. אנחנו חייבים להתארגן במהירות ולחזור חזרה לצפון קרוליינה. עוד לא קיבלנו פקודה חד משמעית, אבל די ברור שישלחו אותנו לישראל.

אני ממלא אחר הוראותיו, מעיר את חבריי ומסביר להם את המצב. כולם מתכוננים נפשית האדרנלין מתחיל להציף את כולנו.

המפקד מתקשר שוב, לעדכן אותי שהוא סגר לכולנו כרטיסי טיסה חזרה לבסיס. הטיסה יוצאת בעוד שלוש שעות. לפני שהוא מנתק, הוא מעדכן אותי בקצרה בחומרת המצב. אני מקשיב ולא מאמין למה שהוא אומר. מסיבה בטבע, ירי בצעירים באמצע מסיבה, חטופים, גופות בכל מקום, נשים, ילדים, זקנים.

אני מנתק את הטלפון, נחרד מתיאורי הזוועות ששמעתי עכשיו, אך מהר מאוד מתאפס על עצמי. אין זמן לזה. אני נכנס למוּד שאני מכיר טוב מאוד, מוּד מלחמתי. רגשות בצד, רעל בעיניים. התגייסתי בשביל להעלים את הרגשות שלי, אני כבר מומחה בהעלמת רגשות. שלוש־עשרה שנים אני עושה את זה. זה עובד לי מצוין.

אנחנו מגיעים לבסיס שכולו גועש. המפקד מכנס את כולם ומסביר את המצב. המצב הרבה יותר גרוע מכפי שחשבתי. מצב מלחמה. אנחנו המומים, מזועזעים. איך כל זה קרה? מה קרה לצבא החזק של ישראל? לא יכול להיות שהצבא נרדם בשמירה? משהו כאן מסריח.