תלתן 2 – העצלן המחייך

פרק 1

"זכיתי!" צָוְוחה תלתן בהתרגשות והרעידה אַגַב כָּךְ את כל קירות הבית, "אני לא מאמינה!"

נוּנה הכלבה זקפה את ראשה והִטתה אותו הצידה. גם היא לא האמינה. לעומת זאת, גוּרגוּר ופָזי החתולים נבהלו וברחו מהבית בריצה. הם לא אהבו מְהוּמוֹת, וּזְכיָיה, תְהֵא אשר תהא, לא עניינה אותם כְּלָל וְעיקָר.

אימָהּ של תלתן, טלי, הייתה באותה השעה במרפאה, עסוקה בניתוח חֵירוּם לשוּשוּ, הכלב של יוגב ותהילה, חַבְרֵי המושב, שגרו בשכֵנוּת לטלי ותלתן. שעות ספורות קודם לכן שׂיחק שוּשוּ עם בלון מנופח ותוך כדי משׂחק, אגב נשיכה, פוצץ ובלע אותו. כיוון שהבלון עלול היה לגרום לחֲסימַת מֵעַיִים, עלה הצורך לנַתחוֹ מהר ככל האפשר.

אבל לתלתן הייתה בשׂורה, והיא הייתה חייבת לשתף את אימהּ מייד, פשוט חייבת. לרגע שָקְלָה להתקשר לאורי, חברהּ הטוב, או לסבתא אורה, אבל לא, החליטה בסופו של דבר, היא תמתין בסבלנות (או לא בסבלנות) לאמא שלה שתסיים כבר את הניתוח. אמא שלה צריכה להיות הראשונה לדעת.

כשאחרון התפרים נתפר ושושו הרדום לְמֶחֱצָה הוּרַד משולחן הניתוחים והחל אט אט להתעורר, יכלה טלי לנשום סוף סוף לִרְוָוחָה. זה היה חַלוֹן ההִזְדַמְנוּיוֹת של תלתן, והיא מיהרה לנצל אותו.

"אמא!" תלתן פתחה חָריץ בדלת המרפאה ובדקה אם כבר אפשר להיכנס.

טלי שטפה את ידיה והסירה את החלוק, בעוד הדס, הסַיַיעַת, שטפה וחיטאה את כְּלֵי הניתוח. טלי נראתה מוּתֶשֶת. ניתוח החירום ארך כשעתיים, ובכלל היו לה תוכניות אחרות לאחר הצהריים הזה. היא נֶאֶלְצָה לקבוע מחדש שלושה תורים לא דחופים כדי לְפַנוֹת זמן לשושו.

"אמא!" קראה שוב תלתן ונופפה בִּפְרָאוּת במכתב שאחזה בידה. היא ידעה שאין להפריע לטלי בזמן שהיא עובדת, אבל גם ידעה, לפי פָּנֶיהָ של אימהּ, שהניתוח הסתיים בהצלחה ובכל מקרה, מספיק ודי, העניין אינו סובל עוד דיחוּי.

"כן, תילי?" הִפְנְתָה לעברה טלי מבט עייף.

"לא תאמיני!" מיהרה תלתן לנצל את שְעַת הַכּוֹשֶר וזינקה בהִתְלַהֲבוּת, "זכיתי בתחרות!"

"איזו תחרות?" טלי כלל לא זכרה במה מְדוּבָּר.

"תַחֲרוּת הכְּתיבָה, אמא, את לא זוכרת?!" תלתן לא הבינה איך אפשר לשכוח דבר כזה.

חודשים ספורים קודם לכן, ממש זמן קצר לאחר שטלי ותלתן שָבוּ אַרְצָה ממִקְלַט הפּילים "אינְדלוֹבוּ אוּבָזִיוֹ" שבדרום־אפריקה, מצאה תלתן מוֹדַעַת פִּרְסוֹמֶת על תחרות כתיבת סיפור קצר מִטַעַם חֶבְרַת התעופה הלאומית. במודעה נכתב: סַפּרו על הרפתקה מיוחדת שעברתם בחופש הגדול, ואולי תזכו בכרטיס טיסה לכל יַעַד בעולם, לִבְחירַתְכֶם!

תלתן ידעה כי סיכויי הזכייה שלה כמעט שְוֵוי עֵרֶךְ לזכייה בהגרלת הלוטו, אבל החליטה שאין לה מה להפסיד, ובכל מקרה, הייתה לה חֲוָויָה מוּפְלָאָה לְסַפֵּר והיא רק חיפשׂה עם מי לַחְלוֹק אותה. היא שָקְדָה על הסיפור לַתחרות במשך ימים רבים, קראה לו בשם "הפיל היוֹדֵעַ" – משמעות שמו של מִקלט הפילים שבו שָהוּ – וכשהסיפור היה מוכן, הִדְפּיסָה וְכָרְכָה אותו (בשלושה עותקים, ממש כפי שביקשו בַּהַנְחָיוֹת הַקַפְּדָנִיוֹת), הכניסה למעטפה, וניגשה אל סניף הדואר שבמושב כדי לשלוח אותו בדוֹאַר רָשוּם. ימים ספוּרים אחר כך קיבלה אישור שהחבילה הגיעה לְיַעֲדָהּ.

מאז חלפו כמה חודשים, שנת הלימודים החלה, ותלתן שוב מצאה את עצמה בתוך השִגְרָה המוכרת שכללה שיעורי חשבון, אנגלית, היסטוריה, שׂפה ועוד אֵי־אֵלוּ מקצועות. השבוע הראשון ללימודים היה מְרַגֵשׁ, אך בְּהַדְרָגָה שב השִעמום לרבּוֹץ לצידה כחתול מנוּמנָם, בעיקר במַהֲלַךְ שעות הבוקר שבהן היה עליה לנסות ככל יכולתהּ להתרכז בַּלימודים. וכמו בכל שנת לימודים, גם השנה נָדדוּ מחשבותיה אל מעבר לכוֹתְלֵי בית הספר, וגם השנה מצאה את עצמה מביטה מבעד לחלון הכיתה בנוּלי וטימוֹר, הטַוָוסים שהסתובבו על מִדְשְאוֹת המושב המוֹריקוֹת, בעוד היא תוהה בליבה מתי תצא להַרְפַּתְקָה חדשה.

היא התגעגעה לאָקָאני, החבר שהכירה במִקלט הפילים שבדרום־אפריקה, ולאימו לֶסֶדי, וגם לשאר עובדי המִקלט, וכמובן גם לפילים עצמם, אך יותר מכול התגעגעה לתחושה המְרוֹמֶמֶת של היציאה למסע ולהרפתקאות. אילו מישהו רק היה שואל אותה או מַציעַ, הייתה עוזבת את בית הספר וחיה מהרפתקה להרפתקה. אבל אף אחד לא שאל ובטח שלא הציע, ותלתן ידעה כי היא חייבת ללכת לבית הספר. טלי אמרה לה שיש בארץ חוֹק חינוּךְ חוֹבָה ושאי אפשר לעשות מה שרוצים. ילדים חייבים ללמוד, בבית או בבית הספר. אז תלתן למדה וחָלְמָה, וחלמה ולמדה, ותָהֲתָה אם יום אחד תצא למסע נוסף.

והנה כָּעֵת, עמדה ונופפה בִּפְנֵי טלי במכתב הזכייה שלה, והחלום המתוק לצאת שוב למסע ולגלות מדינה חדשה נֵיעוֹר לחיים ונִהְיָה לפתע קרוב מאי פעם.

פרק 2

טלי ותלתן רקדו במרפאה בהתרגשות אֵין קֵץ. בתקופה האחרונה הייתה טלי בעוֹמֶס כה רב, עד ששכחה לַחֲלוּטין מתחרות הכתיבה, מה גם שבתוך תוכה ידעה כי סיכּוּיֵי הזכייה של תלתן קְלוּשים. לא משום שתלתן לא ידעה לכתוב ולא משום שהסיפור לא היה מוצלח – תלתן דווקא כתבה יפה והסיפור היה מעניין – אבל מדובר היה בתחרות אַרְצית, שמשתתפים רבים לקחו בה חלק והסיכוי לִזְכּוֹת היה נמוך.

"עכשיו אני צריכה לבחור לאן אני רוצה לטוס!" אמרה תלתן בִּשְׂביעוּת רָצוֹן ושפשפה את כַּפּוֹת יָדֶיהָ זו בזו, "אני פשוט לא מאמינה!"

"לכל מקום בעולם?" טלי נשמעה מְסוּפֶּקֶת.

"לכל מקום בעולם," תלתן לא הצליחה לִכְבּוֹש את גַאֲוָותָהּ והרגישה לרגע כמו טימור הטווס בשעה שהוא פּוֹרֵשׂ את נוצותיו בפני נולי ומנסה לְהַרְשימָהּ. "מתי חופשת בית הספר הבאה?" שאלה את טלי, רוֹקֶמֶת בליבה תוכניות.

"עוד מעט," השיבה טלי, "בַּחֲנוּכָּה."

"אז אני נוסעת בחנוכה!" הִכְריזָה תלתן.

"תְבַלי," קָרְצָה טלי, "אם את נוסעת לבד, כמובן. ואם כך, אם את באמת נוסעת לבד, אז גם לי יש תוכניות משלי."

"מה?" הִתְבַּלְבְּלָה תלתן, "קודם כול, אני לא יכולה לנסוע לבד, אמא. אני בת עֶשֶׂר. חוץ מזה, אני בכלל לא רוצה לנסוע לבד, אני רוצה לנסוע איתךְ, אבל הפרס הוא כרטיס אחד..." גַבּוֹתֶיהָ הִתְכַּוְוצוּ בְּחוֹזְקָה. "אולי..." העלתה רעיון, "גם את היית צריכה להשתתף בתחרות הזאת, אולי הייתְ זוכָה במקום השני ואז היו לנו שני כרטיסים..."

טלי צחקה. "למען האמת," אמרה בחיוך מַמְזְרי, "כבר יש לי כרטיס מִשֶׁלי, או לכל הפחות היה לי... ויתרתי עליו. לא תִכְנַנְתי להשתמש בו..."

"על מה את מדברת?" זינקה תלתן מִמְקוֹמָהּ, "איזה כרטיס?"

"זה לא כך כך משנה, אני חוֹשֶשֶת שֶמִמֵילָא מאוחר מדי," ביטלה טלי את הדברים, "כבר סֵירַבְתי לכרטיס ולהצעה כולה."

"סירבתְ לכרטיס טיסה?" תלתן הרגישה את הגבות שלה מתכווצות עוד יותר וגם את המֵצַח, "למה סירבתְ?" המשיכה לשאול, "מי מסרב לכרטיס טיסה?!"

"מי שלא רוצֶה להשאיר את הבת שלו לְבַד בארץ," השיבה טלי.

"אמא, את מוכנה לדבר בָּרוּר במקום בחידות?" ביקשה תלתן, "איזו הצעה? איזה כרטיס?"

טלי נאנחה וסיפרה: "לפני חודשיים קיבלתי הזמנה להשתתף בְּכֶנֶס חשוב ומעניין שצָפוּי להתקיים בקרוב במרכז גדול להַצָלַת חיות־בר. פנו אליי ושאלו אם אוּכַל להגיע ולהַרצוֹת לפני וֶטֶרינָרים, חוקרים, ביולוגים ושאר עמיתים על ניתוחי הקָטָרַקְט שביצענו, עֲמיתַיי ואני, בפילים בדרום־אפריקה."

"בְּאַבָּאסי ובְנֶמָה?"

"בְּאַבָּאסי ובְנֶמָה," אישרה טלי בגאווה.

"וואו, אמא, זה מדהים!" התרגשה תלתן, "ואיזה כָּבוֹד!"

"זה באמת מעמד מכוּבָּד," הודתה טלי, "שלא לדבר על כך שהכנס עצמו מְרַתֵק והייתי מאוד שׂמחה לקחת בו חלק ולהיות נוֹכַחַת בהרצאות. ישתתפו בו אנשי מקצוע מכל העולם."

"אז איך יכול להיות שסירבת?" תלתן לא הצליחה להבין.

"כי זה היה מוּרְכָּב מִדַי, תילי," הסבירה טלי, "אני לא יכולה להשאיר אותךְ לבד, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקחת אותךְ איתי."

"רגע!" קפצה תלתן, "אבל עכשיו, כשאני זַכָּאית לכרטיס משלי, נוכל לנסוע יחד! את תטוסי עם הכרטיס שהִבְטיחוּ לָךְ, ואני אטוס עם הכרטיס שזכיתי בו!"

"למען האמת," הודתה טלי, "זה רעיון מעניין. אני לא בטוחה שנצליח לְאַרְגֵן הכול בהַתְרָאָה כזו, ואני לא בטוחה שההצעה עדיין עַל הַפֶּרֶק, אבל אני מוכנה לנסות לברר."

"גם אני מוכנה לנסות!" הִתְנַדְבָה תלתן, "איפה הכנס?"

"הו, זו כבר הפתעה מסוג אחר לגמרי," הִמְתיקָה טלי סוד.

תלתן הִזְדַקְפָה, "הפתעה? אמא, גלי לי, לאן אנחנו טסות?"