מארז תלתן

פרק 1

היה זה יום אביב מושלם, רגע לפני שהקיץ מַגיע, כשתלתן קיבלה את הבשׂורה.

היא שכבה על הדשא, התגלגלה יחד עם נוּנה הכלבה ושׂיחקה איתה בכדור הבד הישן שֶנוּנה כל כך אהבה. היא היתה חיֶיבֶת להשתחרר קצת אחרי יום הלימודים המֵעיק שעבר עליה, וגם נוּנה הרגישה כך אַחֲרֵי בוקר שלם בתוך הבית. אוּרִי היה אמור לבוא אל תִלתָן אחרי הלימודים, אבל הוא קיבל מכה חזקה בבּוֹהֶן כשניסה לשׂחק יָחֵף בכדורגל, ולכן לא הִגיע לבית־הספר. תלתן המאוכזבת התנחמה בנוּנה, שהיתה בזרועותיה, ותמיד שָׂמחה לחיבוקים וּלאהבה.

בין גלגול לגלגול, שמעה תלתן את שַׁעַר הֶחָצֵר נפתח. היתה זו טלי, אִמהּ, שחזרה הביתה.

"תִילִי!" קראה טלי, "לא תאמיני מה קרה!"

"מה?" הביטה תלתן באִמה הנִלהבת. גם נוּנה הזדקפה, תוֹהָה אם מדובר במשהו שקשור לאוכל.

"לא תאמיני איזו הצעה קיבלתי! את לא מבינה כמה זה מדהים!" טלי, שלָרוֹב היתה אֵשֶׁת מילים, היתה כל כך נרגשת, עד שלא הצליחה להתנַסֵחַ כמו שצריך.

תלתן החלה לאבד את סבלנותה: "נו! סַפְּרי כבר!"

טלי ניסתה להסדיר את נשימתה והתחילה שוב: "קיבלתי הזמנה לקחת חלק בפְּרוֹיֶקְט של ניתוחי עיניים לִשְנֵי פילים!"

"פילים?" עיניה של תלתן נדלקו, "וואו! כמה אני אוהבת את החיה הזאת! יש בה משהו כל כך... עָדִין!"

"עָדִין?" טלי הופתעה, "מעניין. את בטח מַכּירה את הביטוי 'פיל בחנות חַרסינה' – משתמשים בו כדי לתאר התנהגות מגוּשֶמֶת..."

"בעיניי הם עדינים," משכה תלתן בכתפיה, "אבל רגע, אמא, עשׂיתְ בכלל פעם ניתוח לפיל?"

טלי הֵנידה רֹאשה לִשלילה. "מעולם לא," הודתה. "ניתחתי כל מיני בעלי־חיים, אבל לא פיל..."

"זה כל כך מרַגֵש!" אמרה תלתן, מוּקסמת מהמחשבה.

נוּנה זקפה את אוזנֶיהָ והתבוננה בטלי ובתלתן בעיניה הנבונות: יוצאים לטיול? מַגיע חבר חדש? למישהו יש חטיף?

"זה באמת מרגש," הנהנה טלי נמרָצוֹת, "ולא תאמיני איך הם הגיעו אליי. דרך הסרטון שֶאַתְ צילמת, הסרטון שבו אני מבצעת ניתוח קָטָרַקְט בְּעין של סוס שלא ראה טוב. הם מצאו אותו באינטרנט! את זוכרת את הסוס ההוא בחַוַות הרכיבה הטיפולית?"

"בטח שאני זוכרת! הֲרֵי סיפרתי בבית־הספר על הניתוח שלָךְ ועל הסוס. אפילו הִקרַנתי את הסרטון!"

"אה, נכון," נזכרה טלי, "אבל אני עֲדַיִין לא מבינה איך הסרטון הזה הגיע לָאינטרנט."

"בגלל אילנה," צִחקקה תלתן והניחה את ידה על פיה, כאילו נפלט לה סוד כָּמוּס.

"אילנה?" טלי כיוְוצָה את גבּותֶיהָ, "המנהלת? מה הקשר של אילנה לַסרטון שלי?"

"שירלי המחנכת התלהבה מההרצאה שלי," הסבירה תלתן, "וביקשה שֶאַעֲביר אותה לא רק לכיתה אלא לכל בית־הספר, ואז גם אילנה התלהבה, ואחר כך וַעֲדַת העיתון רִאיְינָה אותי והעלו לאתר של בית־הספר תמונה שלי נואֶמֶת וגם את הסרטון שֶלָךְ. נחמד, לא?"

טלי היתה קצת מופתעת. "איך לא סיפרתְ לי את כל זה?" שאלה.

תלתן משכה בכתפיה, "לא יודעת. זה לא נראָה לי כל כך חשוב. חוץ מזה, אַתְ כל הזמן עסוקה עם המטופלים שלָךְ."

"אז את רוצה להגיד לי שבִּזְכות המנהלת שלָךְ הזמינו אותי לְנַתֵחַ פילים?" הקשתה טלי.

"לא בזכות המנהלת," צחקה תלתן, "בזכותי!"

טלי פרצה בצחוק וחיבקה את תלתן חזק. "בכל אופן," הוסיפה בחִיוּך שובב, "את באה איתי, כמובן, למַסָע הזה. הֲרֵי לא אשאיר אותך כאן לבד."

"מסע?" שאלה תלתן, "איפה זה? בגן החיות התנ"כי בירושלים? בסָפָארי ברמת גן? בגן החיות הלימודי בחיפה?" ניסתה לְנַחֵש.

"את ממש לא קרובה..." אמרה טלי.

"אז תְגַלי כבר!" תָבעה תלתן בקוֹצֶר רוח, "איפה את עומדת לנתח פילים?"

"איפה יש פילים?" המשיכה טלי למתוח אותה.

"נו, באמת!" הניחה תלתן את ידיה על מוֹתְנֶיהָ, "בכל העולם! בַּג'וּנגֶלים! בַּסָוָואנוֹת! בְּאַפְרִיקָה!"

"בּוּל פְּגִיעָה!" קראה טלי בתרוּעַת ניצחון.

תלתן תלתה בה מבט שואל, וטלי רק הִנהֲנָה.

"אנחנו... נוסעות לאפריקה?" שאלה תלתן בזהירות, כמעט בלחש, וטלי רק המשיכה להַנהֵן, והחיוך הקטן שלה נמתח ונמתח עד שכל פָּנֶיהָ זרחו.