היער הנודד

הקדמה

ביער הנודד שעציו כחולים

נפגשות ילדה וגמדה

כל אחת מאוד חרדה.

בין האחו להרים השחורים

הן יגלו: לא כל פיה חמודה

לא כל מכשפה מפחידה.

ולאורך המסע, יצורים מכושפים

יעניקו עזרה או יחודו חידה

בסיפור שכלל אינו אגדה.

פרק 1

"דפודיל סיגריד מונטנגרו!" אִמה קטעה את זרם המחשבות בצעקה רמה מתוך החדר שלה. הילדה עיקמה את שפתיה והניחה את המחשב הנייד על שולחן האוכל. היא ידעה בדיוק מה אמא שלה מצאה בחדר וכמה ארוך יהיה הנאום שהיא עומדת לחטוף. דפודיל נאנחה, למה היא עושה כזה עניין מזוחל קטן ובלתי מזיק? איזו דרמה! אפשר לחשוב שהיא החביאה נחש פעמונים במגירת המשחקים. היא פשוט תצטרך למצוא מחבוא טוב יותר ללטאה הבאה.

"מה חדש בבית הספר?" אביה ניסה לנטרל את הדממה שהחמיצה את ארוחת הערב. בינתיים אמא נטלה את הצלחת של דפודיל, שכינוי החיבה שלה היה דֶף, והעמיסה עליה ערימת חסות וביצה מקושקשת. דף משכה כתף, וכהרגלה, כדי שתהיה לה סיבה לא לענות, מילאה את פיה בעלים ירוקים. זאת היתה טעות איומה. הרוטב הלבן לא היה רוטב אלף האיים הקבוע, וכעת היה פיה מלא בפיסות ירוקות עם רוטב סמיך של גבינת עובש. היא לא יכלה לירוק, התנהגות גסת רוח כזאת לא תעלה על הדעת בביתם. הבעתה הפגינה בדיוק את תחושת הגועל שעלתה בגרונה, והדבר העלה חיוך דק על פניה של גברת מונטנגרו, שהאמינה באדיקות בחוקותיו של חמורבי, כלומר עין תחת עין. הלטאות של דפודיל, היא הסבירה שוב ושוב, מעוררות בה גועל נפש עד שהיא כמעט מקיאה. במיוחד כאשר הן משאירות את הזנב כמזכרת בידה. בתה סירבה להקשיב, ולכן תיאלץ לחוות את אותה תחושת בחילה. אבא של דף העביר מבט בין אשתו ובתו — אחת מהן סמוקה וכמעט דומעת, והאחרת מורחת פרוסת לחם בתשומת לב רבה מדי — והחליט לא לברר מה קורה ביניהן. הוא שלח יד אל קערת הסלט, ריחרח מעט והחזיר אותה למקומה. גם הוא תיעב גבינת עובש.

בלילה, מתחת לשמיכת הפיקה המפוספסת בגוונים של אגם קפוא, דפודיל הדליקה פנס קטן והתפנתה אל עולמות שבהם ילדות קטנות ולטאות כחולות מבריקות יכולות לחלוק חדר, ומעל ראשן לא מרחף איום עבש. לטאות היא חיבבה במיוחד לאחר שלמדה כי האמריקאים הילידים סברו כי הלטאה, בזמן שהיא מנמנמת בשמש, רוקמת חלומות. ולא סתם חלומות, אלא כאלה שאם חולמים אותם חזק ולפרטי פרטים, עשויים להתגשם מיד.

הפעם היא בחרה בסיפור על בזלת, הגמדת הנחושה, אשר יצאה ממבטחי המנהרות העמוקות שבהר ללא־קצה אל מסע נועז במיוחד כדי לראות, ולו רק פעם אחת בחייה, את הים. גמדים, כידוע לכול, מתרחקים ממקורות מים עמוקים משום שמשקלו הסגולי של גופם כבד ביותר והם שוקעים כמו אבן אל הקרקעית. דף שירבטה את ההרפתקאות שעברה בזלת כסקיצות של קומיקס. מחר, כשתחזור מבית הספר, היא תתבונן בציורים ותכתוב את המילים. אולי אפילו תבקש מהבייביסיטר שלה לאייר את הסיפור בצורה מקצועית.

ממש לפני שנרדמה ראתה מולה את בזלת הגמדת ממתינה במעבה ההר, רגליה הקצרות והשריריות נטועות בפישוק רחב וגבה שעון על הדופן הלחה. למה היא ממתינה? דפודיל תהתה. הגמדת פרשה את ידיה כאומרת: איני יודעת. אין לדעת כמה זמן איאלץ להמתין כך עד שאוכל להמשיך בדרכי, עמוק־עמוק אל בסיס ההר העצום, אל האגם הרדוד שעל גדתו צומחות הפטריות. דפודיל נשאבה לתוך השינה, בהכרה שהמשך הרפתקאותיה של בזלת תלוי בה.

פרק 2

בשיעור הראשון נכנסה גברת וונג לכיתה עם מגילת קלף גדולה ביד אחת, וביד השנייה חצוצרת פלסטיק כתומה שבה תקעה שלוש פעמים. אחר כך היא בחנה את פני התלמידים וכיחכחה.

"שימו לב, שימו לב. בנות חכמות ובנים חכמים." דף אהבה את גברת וונג. תמיד היו לה רעיונות יצירתיים ללימוד חומר משעמם. המורה הניחה את החצוצרה על שולחנה וניערה את המגילה עד שנפתחה לגמרי. זה הולך להיות ארוך, חשבה דף, כשהקלף הגיע כמעט לרצפה והסתלסל מעט בחזרה. המון מילים אפשר לכתוב במגילה כה ארוכה, במיוחד אם משתמשים בכתב קטן.

"הנני מתכבדת להכריז בזאת על פתיחת תחרות כתיבה לסיפורים קצרים בנושא קבלת האחר." ויקטור, שישב מאחורי דף, נשף אל גבה, "למה אי־אפשר לכתוב על מדוזות מתפוצצות או על ליצנים אוכלי אדם?" דף לא הגיבה. כמעט כולם במדינה הזאת מפחדים מליצנים, והיא לא הבינה מדוע. במקום שממנו הגיעה משפחתה, ליצנים היו מצחיקים וטיפשיים ובכלל לא מפחידים.

"התחרות נערכת על ידי העירייה והיא נושאת פרסים." כמה ילדים שלא אהבו שיעורי ספרות הזדקפו לשמע המילה "פרסים", ודף העוותה את פניה. "סיפורים קצרים בני שלוש מאות עד אלף מילים יתקבלו עד סוף החודש. אנחנו נכתוב בכל יום במשך עשר דקות." אחת הילדות, שהיה לה שיער קצוץ, הרימה יד ושאלה אם יהיו גם שיעורי בית בכתיבה, ובתגובה קיבלה בעיטה לקרסול מחברתה לשולחן.

גברת וונג סימנה על הלוח איקס וכתבה לידו את שם התלמידה המכה, ודף התכווצה. שני איקסים והמורה שלחה מכתב להורים, שלושה הובילו לפגישה עם המנהלת. "לסיפור שלכם יהיו שלושה חלקים," היא שבה להסביר. "מי יודע מה הם?" דף הצביעה מיד וכשהמורה פנתה אליה, הכריזה, "התחלה, אמצע וסוף." גברת וונג נראתה מרוצה. "שנתחיל?"

"ואם אני לא רוצה להשתתף בתחרות?" שאל ילד גבוה עם משקפיים עבי־עדשות. המורה חייכה במתיקות.

"ההשתתפות בתחרות היא בחירה, כמובן. הכתיבה בשיעור, לעומת זאת, לא. דפודיל, גשי אלי, בבקשה."

ראשה של דף הונף בהפתעה. היא לא עשתה כלום, מה גברת וונג רוצה ממנה? ויקטור גיחך. דף דחפה את הכיסא אחורה בדיוק בזמן לתפוס את ידו השמנמנה בין שולחן הכתיבה שלו למסעד כיסאה. הצווחה הקטנה שלו היתה מספקת מאוד. כשהיא הגיעה לשולחן המתכת הגדול שבקדמת הכיתה, גברת וונג הנמיכה את קולה.

"דפודיל, את כותבת מוכשרת." ניחוח עדין של קוקוס נדף מהקוקו השחור המבריק שלה. "לדעתי יש לך סיכוי טוב לזכות באחד הפרסים." דף שאפה בחדות. היא לא ידעה שהמורה מעריכה את כתיבתה. "כדי להצליח, כדאי שתיצרי מתח בסיפור שלך. איזו הסתבכות או אתגר שהגיבור או הגיבורה שלך יגברו עליהם וכך ייהפכו לטובים יותר. חזקים יותר. את מבינה?" דף נדה בראש מושפל. היא הבינה, אבל זה לא מצא חן בעיניה.

"את גם צריכה להתמקד בתיאור רגשות עזים. רגשות שהקוראים יוכלו לזהות ולהזדהות איתם. אהבה, פחד, רצון חזק, כולם יוצרים עניין ומתח. אפילו ייאוש במקום הנכון ובמינון הנכון עשוי לעורר הזדהות עם הגיבורה או עם הגיבור שלך."

"אבל אני אוהבת את הדמויות שלי, למה אני צריכה לעשות להן חיים קשים?" דפודיל התאמצה לשמור על קול נמוך.

"אני מבינה," המורה חייכה בשפתיים מתוחות, "אבל את צריכה לחשוב גם על הקוראים שלך. בכל הרפתקה יש איזו סכנה, איזה מתח. הסוף כמובן יהיה טוב וכולם ינשמו לרווחה. כן?" דפודיל חשבה שלא, וכפי שקרה לה תמיד כשהיתה נבוכה, היא הסמיקה.

גברת וונג חייכה, והגומות בלחייה נגלו. "תנסי להיזכר בפעמים שחשת רגש עז ותתארי אותו, בסדר?"

דפודיל לא היתה מרוצה, וזה בלשון המעטה. אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה שאני כותבת, החליטה בדרכה למקומה, למרות שידעה שאלה סתם מילים. היא לא תפסיק לכתוב, היא הרי כותבת מגיל שבע! רק שזה היה מתסכל כל כך. אף אחד לא התייחס אליה ברצינות. המורה רצתה שתשנה את צורת הכתיבה שלה, ואפילו ההורים אמרו שהסיפורים שלה רק נחמדים. נחמד אומרים על אוכל שלא רוצים לאכול אבל גם לא רוצים להעליב. האם רק היא מרגישה עד כמה הסיפורים שלה מוצלחים? היא קראה אותם שוב ושוב ונשאבה פנימה אל היערות המוזרים, אל המוזיקה של הציפורים ואל הריח שעלה מן המכרסמים, אל הטעם המיוחד שעמד באוויר ובמיוחד אל היצורים והיצורות — כן, יצורות! — שחיו בעולמות הללו. אלה עם הכנפיים ואלה עם הזקן. נושפי האש וממטירי הגשם. את כולם אהבה. והיא היתה טובה אליהם. לא כמו הסופרים שהכאיבו לדמויות שלהם ואפילו הרגו אותן בשביל שלקוראים יהיה מעניין. לא, היא לא תעשה משהו כזה לעולם. דפודיל נרעדה לרגע. אולי בגלל זה הסיפורים שלה רק נחמדים? אבל איך אפשר להעניק חיים למישהו רק כדי לקחת אותם ממנו בפרק הבא? ובכל זאת, התחרות... היא יכולה להיות סופרת אמיתית. כזאת שמפרסמים את הספר שלה, ואולי אפילו יהפכו אותו לסרט. ואז הילדים שמציקים לה יבקשו ממנה חתימה והיא תוכל לסרב.

כשהתיישבה בחזרה על הכיסא בכיתה, דפודיל עצמה את עיניה בחוזקה, נטלה עיפרון מחודד מהקלמר שעליו רקדו פיות בעלות שיער מסביונים והתחילה לכתוב.

בזלת שמפיניון מן ההר ללא־קצה לא היתה גמדת. לא לגמרי. אמא שלה היתה בת שבט גמדים מכובד שאיכלס את מחילותיו של ההר ללא־קצה. אבא שלה השתייך לשבט הפיות מהאחו ביער שמעל ההר. זה היה יער אלונים אפלים ועצומי צמרות, שתחתם ניתן ללקט פטריות מאכל ועשבי מרפא. ליקוט היה אחד מתפקידיה הבולטים של בזלת משום שהגמדים נמנעו בכל כוחם מלצאת החוצה.

בזלת היתה נמוכה ועבה כמו אמה, עיניה ירוקות כעיני אביה, ועל גבה הרחב זוג כנפיים סגולות קטנות ומחודדות בקצותיהן. הכנפיים ריפרפו במהירות כשהתרגשה או כשפחדה מאוד: שני רגשות שהיו זרים ומוזרים עבור עם הגמדים השקול וההגיוני.

"מה יש לפחד ממשהו שעדיין לא קרה?" אמא שלה, נוריט, טענה בבוז כאשר תלתה את חגורת הכלים הכבדה על מסמר שחור לצד המשקוף. "או שיקרה משהו רע ואז תתעמתי עם הבעיה, או שלא יקרה. לכן אין סיבה לבזבז כוחות על מחשבות של מה אם." בזלת נאנחה, לא היה טעם לנסות להסביר רגש למי שלא חש בו מעולם. אמה הגישה לה סל מרופד בבד גס. "יש שמועות שפטריות נמשמש בקעו בין הסלעים שסביב האגם התת־קרקעי. החורף היה קשה ואני זקוקה לגיוון." בתה בהתה בה, ופיה נפער.

"אבל אמא..." היא התחילה לגמגם. פטריות נמשמש נחשבו מעדן שרק מעטים זכו לאכול ממנו. האגם התת־קרקעי, שנקרא גם האגם ללא־שם, נמצא בתחתיתו של ההר ללא־קצה והיה מלא מים. אפילו גמדים מנוסים שהרהיבו עוז להגיע לשם נהגו ללכת בזוגות, למקרה שאחד מהם ייפול פנימה. כל גמד הכיר את סיפורי האימה מהאגם עוד מינקותו. ובכל זאת, הנה עומדת נוריט מול בתה בגב זקוף, אגרופיה מונחים על מותניה הרחבים, ושולחת אותה לשם.

"ובכן," אמרה, "הגיע הזמן שתוכיחי לכל דלי הדעת ובעלי הדעה הקדומה מי את ומה את מסוגלת לעשות." בזלת השתנקה. מי הרגיז את אמא שלה ככה? מה כבר אמרו עליה שלא נאמר? הגמדים החשיבו נימוס והתנהגות תרבותית כמעט כמו מזון. בהר הם חיו בצפיפות, חדרי המגורים היו קטנים והמחילות צרות, כדי לא לחורר את ההר ולפגוע ביציבותו, וחשוב לא פחות — כדי לא להרגיז אותו. בגלל הקרבה הפיזית, לא היה ניתן לקיים חיים משותפים ללא חוקים ותקנות ברורים מאוד. ובכל זאת, לגמדים היתה דרך להביע את דעתם, וכמו שנהגו לומר, לגמד לוקח זמן לגבש דעה, אך כל דעה היא נחרצת ובהצלחה למי שינסה לשנות אותה...

"מה קרה?" לחשה בזלת לאמא, ולא ידעה מדוע היא שואלת, הרי לא רצתה באמת לדעת. נוריט סובבה אליה את צווארה הקצר.

"כמו בכל שנה, באביב הקרוב תצא משלחת של צעירי ההר למפגש הילידים הגדול." היא חטפה את כובעה הכחול וקימטה אותו בזעם. "כמובן אף אחד לא יודע מי הכין את הרשימה, אבל שמך לא הופיע בה." כחכוח עלה מגרונה, כאילו משהו נתקע שם. "אני אבלע את ההר על פסגתו ועל אגמו לפני שאניח למישהו להתבייש בבת שלי! גמדת, פיה או חיפושית משה רבנו." זרועותיה השריריות היו שלובות על חזה. היא תצטרך כובע חדש, חשבה בזלת. זה כל מה שהיא יכלה להתרכז בו, הכובע המטופש עם פרחי הלבד שתפרה עליו בעצמה. נוריט סובבה אליה את גבה והתעסקה בלחם כדי שבתה לא תראה את הדמעות. בזלת בהתה עוד רגע באריג החולצה הגס, בלעה רוק ובדקה שצנצנת זחלי האור שלה נמצאת בכיס הגדול שעל בטנה. היא לקחה את הכריך בריבת כוכבניות שהושיטה לה אמא, הכניסה לסל הקלוע ופנתה ללא מילה נוספת אל עומק ההר.

צלצול פעמון חדר לאוזניה, ודף קפצה ממקומה. כבר נגמר השיעור? הרי היא רק התחילה לכתוב, ובדיוק באמצע המתח! עכשיו היא תצטרך להמתין כדי לגלות אם בזלת אכן ירדה לבטן ההר, ועוד לבדה.