מה שכולם רואים (ומה שלא)

גלגלי החיים

שלהי אוגוסט בפארק. לפנות ערב עדיין חם והביל, אבל מפעם לפעם אפשר כבר להרגיש בריזה קלה. השמש כמעט שוקעת והספסלים מתרוקנים מיושביהם. בשמיים מתאספות מאות דרָרות שצורחות את דרכן לעבר חורשת האקליפטוס הקרובה. רק שלושה ספסלים נשארים תפוסים, יושביהם צופים בתהלוכה ארוכה של משפחות בשלל שפות שעוזבות את שטח הפארק.

על הראשון יושבים בחור חרדי צעיר ונערה חרדית. כל אחד בקצה אחר של הספסל. הם משוחחים ביניהם בנעימות, וניכר שהם מנסים לתהות זה על קנקנו של זה לצורך שידוך פוטנציאלי.

על הספסל השני אימא צעירה ועייפה. מולה עגלת תאומים כבני שנה. היא נותנת לכל אחד מהם ביסקוויט, בתקווה שאלה ירגיעו את הקטנטנים לקראת לילה לא שקט נוסף.

על השלישי יושבת מטפלת פיליפינית, ולידה קשיש שמוט על כיסא גלגלים.

משפחות־משפחות עוברות על פניהם, סוחבות שולחנות מתקפלים, צידניות ריקות, ילדים על קורקינטים, ילדים רצים וילדים רדומים על כתפי הוריהם.

הפארק מתרוקן במהירות. כשהשמש שוקעת, קמים גם יושבי שלושת הספסלים ומתחילים ללכת לעבר היציאה. ראשונים האימא והתאומים שנרדמו בינתיים, והם מתגלגלים בחלום ראשון. מיד אחריהם הקשיש, גם הוא כבר ישן בכיסא הגלגלים שלו. אחרונים העלם והעלמה, מתהלכים לאיטם, עיניהם ממוקדות בגלגלי החיים שלפניהם.

ורק הדררות שכבר התמקמו על ענפי האקליפטוסים לא מבדילות בין גלגל לגלגל, ומשאירות את רשמיהן הרטובים על זקן, על תינוק ועל צעיר, בדיוק באותה המידה.

על קרירות ושקט

חם בנמל. הביל, צפוף ורועש. הלכתי לתחנת האוטובוס הראשונה ובליבי חלום קטן: מזגן ושקט. האוטובוס עמד בתחנה. עליתי והתיישבתי בחלקו האחורי. עלה עוד זוג צעיר והתיישב מלפנים. הנהג המתין. נותרה עוד דקה ליציאה, אולי יגיע עוד נוסע.

הגיעה במרוצה אישה כבת חמישים. חצאית כחולה עד הקרסוליים, חולצה בהירה בשרוולים ארוכים ופֵּאה ממיטב פאות בני ברק. בידה האחת סל רשת שמתוכו בצבצו כמה תפוזים, אשכול בננות ושקיות ניילון מרשרשות שבתוכן נחו אריזות מפלסטיק ממוחזר עם פירות צבעוניים. בידה השנייה אחזה תיק גדול. היא התיישבה לפניי והיטיבה על ברכיה את סל הרשת. אריזות הפלסטיק השמיעו קולות פצפוץ קלים, והשקיות ענו להן ברשרוש. הוציאה מהתיק טלפון סלולרי מהסוג הישן, והקלידה מספר. ״הלו, שרה, זו דבורה. מה נשמע? קנית גרביונים?! מההה?!! איזה גודל?״

נוסעים. האוטובוס מתחיל להתמלא. דבורה מגבירה את קולה. ״מה עם ספריי?! קנית ספריי?!!״ הגבר המבוגר שיושב מלפניה מסתכל לאחור במבט זועם.

האוטובוס עוצר בתחנה. עולה בחור צעיר. בידו הימנית הוא שולף ארנק מכיס מכנסיו האחורי, מוציא מתוכו בעזרת האגודל כרטיס רב־קו ומגיש אותו לנהג. בידו השמאלית הוא מסדר את אוזניית הבלוטות’. הוא מתקדם לאורך המעבר ומתיישב מאחוריי. ״אלי, שומע? אני באוטובוס בדרך למשחק. מה?? לא שומע? מי מגיע?! וואללה?!! אני מת לראות אותו. חושב שיש מצב לסלפי?״

ברחוב ארלוזורוב חונה מכונית אדומה. פנסיה מהבהבים והאזעקה שלה נשמעת למרחוק.

בדיזנגוף עולה חבורת ילדות בנות ארבע־עשרה. שתיים מתיישבות במושב האחורי, והאחרות נעמדות ליד הדלת. ״נועה! תראי מה קניתי בזארה!״ מכריזה אחת מהן. היא מוציאה משהו מתוך שקית וזוכה לקריאות התפעלות מכל חמש חברותיה.

״ספּריי אפשר למצוא אצל שמואל!״

״סבבה אחי, הולך להיות משחק פצצה!״

״וואו, מה זה יפה לך הצבע!״

הגעתי לתחנה שלי עם המון שאלות.

מה קנתה הילדה?

מה גודל הגרביונים של שרה?

עם מי רוצה הבחור לעשות סלפי?

המזגן עבד יופי.

זוגיות

״חזרתי!״ היא קוראת ופותחת את הדלת. נכנסת ישר למטבח ופורקת את הסלים.

הוא יושב בסלון וקורא ספר. ״היי,״ היא אומרת. ״איזה חום, מזמן לא היה שרב כזה. ביום כזה צריך לשתות הרבה מים.״

״מממ,״ הוא עונה והופך דף בספר.

היא נכנסת שוב למטבח ומתחילה להכין ארוחת צהריים.

״עוף או קציצות?״ היא קוראת לכיוון הסלון.

״לא משנה,״ הוא אומר.

כשהמרק על האש והעוף בתנור היא חוזרת לסלון. ״לא תאמין את מי פגשתי. רבקה, זוכר את רבקה שהייתה שכנה שלנו כשגרנו ברחוב הנרקיסים? אז מתברר שמאיר, בעלה, נפטר לפני שנתיים. מסכנה, הילדים גרים בארצות הברית והיא לבד בבית. איזה מזל שהילדים שלנו נשארו בארץ. באר שבע זה לא כל כך רחוק ואפשר לקחת אוטובוס ישיר מהתחנה המרכזית. אתה זוכר את מאיר? היה מסתובב תמיד עם כובע קסקט ותיק עור גדול.״

״מממ.״

״נזכרתי במשהו,״ היא אומרת. ״ציפורה, השכנה מהבית ממול, אומרת שכל הקיר של הבית שלהם מלא הפרשות של עטלפים. היא טוענת שהעטלפים גרים בפיקוס שלנו, ושנדאג לסלק אותם. איך אפשר לסלק עטלפים? מה אתה אומר, אולי נתקשר לעירייה?״

״מממ,״ הוא אומר, סוגר את הספר ומדליק טלוויזיה. הדרבי הגדול, מכבי תל אביב נגד הפועל תל אביב.

״בעוד חמש דקות המרק יהיה מוכן. אני מתחילה לסדר שולחן. לשים לך אטריות או שקדי מרק?״

״בהפסקה,״ הוא עונה.

״קראתי אתמול באינטרנט שהבדידות היא המגפה של המאה העשרים ואחת. מתברר שיש המון אנשים כמו רבקה שבאים הביתה לבית ריק ואין להם עם מי לחלוק. איזה מזל יש לנו שאנחנו יחד בבריאות טובה, ויכולים להחליף חוויות ולדבר בינינו על הכול. נכון, חיים? איזה מזל!״

----

״חיים?״

״מממ.״