הקדמה
פברואר 1988
הוּלדה הרמנסדוטיר פקחה את עיניה.
הכבדות האיומה שרבצה עליה סירבה להיעלם. היא רצתה בעיקר לישון כל היום. אפילו כאן, בכיסא המשרדי הקשה והלא נוח הזה. למרבה המזל, היה לה משרד משלה במחלק החקירות והיא נהגה להסתגר בו, לבהות בחלל הריק ולעצום את עיניה לסירוגין. ערימות המסמכים הלכו והצטברו לפניה, ומאז חזרה מהחופשה לפני שבועיים, היא לא לקחה ברצינות אפילו תיק אחד.
התנהגות זו כמובן לא נעלמה מעיניו של סְנוֹרי, הממונה עליה, לפחות לא לחלוטין, אבל ייאמר לזכותו שהוא גילה כלפיה הבנה וסובלנות. עם זאת, היא הייתה מוכרחה לחזור לעבודה, כי לא הייתה מסוגלת לבזבז את הזמן ולשבת כלואה בבית עם יוֹן. אפילו היופי הטבעי המרהיב באולפטנס, סביב ביתם צמוד הקרקע, כבר לא השפיע עליה. היא כבר לא שמעה את רחש הגלים, לא ראתה את הכוכבים בשמיים או את הזוהר הצפוני, גם כשהופיעו ממש לנגד עיניה. והיא ויון כמעט שלא דיברו זה עם זה. היא הפסיקה ליזום שיחות, אם כי ענתה לו כששאל משהו ישירות.
החורף, כמובן, רק הוסיף שמן למדורה. זו הייתה התקופה הקרה והחשוכה ביותר בשנה. כל יום היה גרוע מקודמו, ונוסף על כך, חודש פברואר המחורבן הזה היה מושלג במיוחד. מכוניות נתקעו בפקקים פה ושם, והולדה נאלצה להתאמץ מאוד כדי להוציא את הסקודה שלה מאולפטנס ולהגיע לקופאוואגור, על אף שהייתה מצוידת בצמיגים איכותיים.
במשך זמן מה היא אפילו פקפקה אם תחזור בכלל לעבודה. היא פקפקה אם תצא שוב מהבית, תקום מהמיטה, תגיח מתחת לשמיכה. אבל במצב הקיים עמדו לפניה שתי אפשרויות בלבד: להישאר בבית עם יון, או לשהות בעבודה מבוקר עד ערב, גם אם הישגיה היו דלים.
היא העבירה במשרד את הימים, הזיזה מסמכים ודו"חות ממקום למקום, העמידה פנים שהיא קוראת, אבל לא הצליחה להוליך את עצמה שולל. היה לה ברור שזה ישתפר. היא ידעה שלעולם לא תצליח להתגבר על תחושת האשמה, אבל היא בוודאי תתעמעם עם הזמן. כך קיוותה, לפחות. ובו בזמן, הכעס גבר. היא הרגישה את הזעם ואת השנאה מצטברים מיום ליום, וידעה שהם אינם מועילים לה, אבל לא הצליחה לשלוט בזה. היא פשוט הייתה צריכה למצוא פורקן לרגשות האלה, כך או אחרת...
הטלפון על השולחן צלצל, אבל הולדה לא התרגשה ממנו. היא הייתה עדיין שקועה בעולמה שלה ולא הביטה במכשיר הטלפון עד שחלף זמן מה.
"הולדה."
"היי, הולדה. זה סנורי."
היא נבהלה. הבוס שלה לא נהג להתקשר אליה, אלא אם כן היה מדובר במשהו דחוף. בדרך כלל התקשורת ביניהם הצטמצמה לישיבות בוקר רשמיות. הוא לא התערב יותר מדי בחקירות השגרתיות.
"כן, שלום."
"תוכלי לקפוץ אליי? קרה משהו."
"אני באה."
היא ניתקה, קמה על רגליה והביטה במראה שנשאה בתיקה. היא הרגישה נורא, אבל בעיקר לא רצתה להפגין חולשה בעבודה. מובן שאף אחד לא היה עיוור למתרחש, אבל כרגע היא חששה יותר מכול שישלחו אותה לחופשה ארוכה יותר. היא הייתה מוכרחה לעסוק במשהו כדי לשמור על שפיותה.
סנורי חייך אליה כשנכנסה למשרדו המרווח. היא חשה חמלה עזה נושבת מכיוונו וקיללה בינה לבינה.
"מה שלומך, הולדה?" שאל והציע לה לשבת לפני שהספיקה לענות.
"טוב. בסדר גמור, בהתחשב בנסיבות."
"יש מספיק עבודה?"
"כן, לא רע, הכול מתחיל להתארגן מחדש אחרי החופשה. אני סוגרת קצוות פתוחים בכמה תיקים משנה שעברה. הכול מתקדם לאט."
"את בטוחה שאת מסוגלת לעמוד בזה? אפשר להוציא אותך לחופשה ארוכה יותר, אם את צריכה. מובן שגם אנחנו צריכים אותך, כפי שאת יודעת, אבל אנחנו רוצים שתהיי במצב רגשי שמאפשר לך להתמודד עם משימות קשות."
"אני מבינה."
"אז את כן?"
"כן מה?"
"במצב המתאים?"
"כן," שיקרה והישירה מבט לתוך עיניו בלי לסגת.
"הגיע אלינו תיק, הולדה, שהייתי רוצה לבקש ממך לחקור."
"כן?"
"תיק מזעזע."
ואז הוסיף: "ממש מזעזע, למען האמת," הוא קימט את מצחו והדגיש את המילים בתנועות ידיים. "גופה במזרח הארץ. אנחנו צריכים לשלוח מישהו לשם תכף ומייד, ואין בלש מנוסה כמוך שפנוי כרגע."
הולדה חשבה לעצמה שהוא היה יכול לנסח את המחמאה במילים מוצלחות יותר, אבל היא הסתפקה במה שיש.
"מובן שאסע. אני מוכנה," אמרה, אף על פי שידעה שזה לא נכון. "איפה במזרח?"
"אה, באיזו חווה כפרית, באיזה מקום נידח. לא ייאמן שיש שם בכלל חקלאות."
"ומי הקורבן, כבר יודעים?"
"מי? לא, סליחה, לא סיפרתי לך את כל הסיפור, הולדה. לא הייתה שם רק גופה אחת... והמראה היה מחריד. לא ברור כמה זמן הגופות היו שם, כנראה מאז חג המולד..."
חלק א'
חודשיים לפני כן —
זמן קצר לפני חג המולד 1987
1
סוף הספר.
אֶרלה הניחה את הספר, נשענה לאחור בכורסה הישנה והבלויה ונשמה עמוק.
היא לא הייתה מודעת לשעה. זמן רב חלף מאז האורלוגין בסלון התקלקל, כנראה כמה שנים, והם לא היו מיומנים מספיק כדי לתקן אותו בעצמם. השעון היה כבד ומסורבל, כך שמעולם לא עלה בדעתם ברצינות לסחוב אותו לג'יפ הישן ולנסוע איתו עד לכפר. הם לא היו בטוחים שהוא ייכנס לרכב, או שמישהו בכפר יֵדע לתקן מנגנון כזה. לא, לא, הוא יישאר שם כקישוט סלוני ותו לא. הוא היה בבעלות הסבא של איינר שהביא אותו איתו מדנמרק, או כך לפחות מספרת האגדה. הסבא שלו למד שם בבית הספר לחקלאות, ואז חזר הביתה וקיבל לידיו את ניהול החווה. כך ציפו ממנו, אֵיינָר תמיד אמר. ואז הגיע תורו של אביו, ולבסוף איינר קיבל את המושכות. הסבא מת מזמן וגם אביו מת, בטרם עת. החיים והעבודה בחווה היו קשים הן פיזית והן נפשית.
ועכשיו היה קר, נוסף לכול, כצפוי בעונה הזאת. הבית היה ישן, ובתנאי מזג אוויר מסוימים לא הייתה ברירה אלא להתעטף בשמיכה חמה, בחלק מהחדרים ובסלון. וזה בדיוק מה שעשתה. השמיכה שמרה על חום הגוף, אבל הידיים שבצבצו מתחת לשמיכה היו קרות ולא תמיד היה קל לדפדף בעמודים. מובן שהשלימה עם המצב. לא היה משהו אחר לעשות, הקריאה הסבה לה יותר הנאה מהרבה דברים אחרים, ובעזרת ספר טוב היא הייתה יכולה לנסוע הרחק־הרחק, למקום אחר לגמרי, לארץ אחרת, לתרבות אחרת, שם מזג האוויר חמים יותר ותנאי המחיה קלים יותר. לא שהיא הייתה כפוית טובה או לא מרוצה מהחווה או מהמקום, ממש לא. זו הייתה כמובן המורשת של אבות אבותיו של איינר, ולא הייתה ברירה אלא לקבל אותה ולהפיק את המרב מהמצב. ארלה עצמה גדלה בעיר, בריקיאוויק שלאחר מלחמת העולם השנייה, ולא בהכרח התכוונה להפוך לאשת חוואי בשממה, אבל אז היא פגשה את איינר, לא עמדה בקסמה של האהבה, ובגיל עשרים ומשהו הם כבר היו ההורים של אנה.
ואם מדברים על אנה, הבית שלה היה הרבה יותר טוב משלהם. הוא נבנה הרבה אחרי החווה, במרחק־מה מביתם, ושימש בעבר דיירים שגרו בשכירות בחווה. החיסרון הגדול, כמובן, היה חוסר היכולת לעבור בקלות בין הבתים במזג אוויר כמו עכשיו. במהלך החורף הקשה, הג'יפ בדרך כלל עמד בחוסר מעש. אפילו הנעה כפולה, צמיגים ממוסמרים ושרשראות לא הועילו במיוחד כשהשלג ירד בכמויות גדולות, יום אחרי יום אחרי יום. בתנאים כאלה אפשר היה לנוע ברגל, או על מגלשי סקי, ולמרבה המזל שניהם ידעו לגלוש היטב. היה בוודאי נחמד לו הייתה להם הזדמנות ללכת לעיתים קרובות — אפילו מדי פעם — למדרונות סקי אמיתיים ולהתנסות שם, אבל לא היה להם זמן מיותר לזה והכסף היה בצמצום. הם בקושי הצליחו לנהל את החווה בתקציב מאוזן, ובזבוז כסף על הנאות ועל טיולים היה מעשה חסר אחריות. הם לא דיברו על הנושא לעיתים קרובות. המטרה עכשיו, כמו בפעמים רבות בעבר, הייתה להילחם על החיים, להשאיר את החווה פעילה, עם הראש מעל המים. והיא ידעה שבראשו של איינר גם כבוד המשפחה מונח על הכף. הוא נשא על כתפיו את המשא הכבד של אבותיו והם צפו בו מכל פינה ומכל גומחה אפלולית.
רוחו של הסבא, איינר איינרסון הראשון, השגיחה עליהם בחלק הישן ביותר בבית, שם ישבה ארלה עכשיו. את החלק הזה של הבית הוא בנה מעץ "בידיים חשופות, בדם ויזע", כפי שבעלה אמר פעם. ואביו של איינר, איינר איינרסון השני, צפה בהם באגף החדש, כפי שארלה קראה לו לפעמים, החלק הבנוי מבטון שכעת הכיל את חדרי השינה ונבנה כשאיינר איינרסון השלישי, בעלה, היה ילד.
ארלה עצמה לא רחשה הערכה רבה לאבות אבותיה. היא דיברה עליהם לעיתים נדירות. הוריה חיו בריקיאוויק, כל אחד בנפרד, והיא פגשה את שלוש אחיותיה בתדירות נמוכה. מובן שהמרחק מילא תפקיד בכך, אבל למען האמת, משפחתה מעולם לא הייתה מלוכדת במיוחד. אחרי שההורים התגרשו, האחיות הפסיקו להיפגש ומפגשים משפחתיים הפכו לנדירים מאוד. ארלה לא הצטערה על כך במיוחד. מובן שהיה נעים לו הייתה זוכה לתמיכה מצד המשפחה שלה, אבל במקום זאת היא פשוט השתלבה במשפחתו של איינר וטיפחה את הקשרים שם.
היא ישבה בכיסא בלא ניע, כי לא היה לה כוח לקום מייד. הדרך הובילה רק למיטה, אבל היא רצתה להרשות לעצמה להישאר ערה עוד קצת וליהנות מהשקט. איינר כבר נרדם מזמן. בעיניו, הייתה מעלה גדולה בהשכמה מוקדמת. בעונה הזאת, סמוך לחג המולד, היום היה קצר מאוד, וארלה לא ראתה סיבה מיוחדת למהר להשכים קום כשעדיין חשוך מאוד. האור הגיע רק מאוחר בבוקר, וזו הייתה שעה מצוינת להתעורר בה בדצמבר. עם זאת, הם למדו לא לריב על נושאים זניחים כאלה, והשתדלו לא לעשות הר מעכבר כשצצו חילוקי דעות. המקום שבו גרו לא היה מסביר פנים במיוחד, ולכן הייתה חשיבות לעובדה שהיחסים ביניהם היו עדיין טובים. וכן, הם עדיין היו מאוהבים, אולי לא כמו בימים הטובים כשנפגשו לראשונה, אבל האהבה התפתחה ומערכת היחסים בגרה.
ארלה התחרטה מעט על כך שסיימה את הספר מהר כל כך. היא הייתה צריכה להתעכב איתו קצת. בפעם הקודמת שנסעו לכפר, היא לקחה חמישה־עשר ספרים מהספרייה. הכמות הייתה כמובן מעבר למכסה, אבל היא נהנתה מהֶסדר מיוחד, במידת הסביר, ונוסף לכך הורשתה להחזיק בספרים להשאלה זמן רב יותר מהמותר בדרך כלל, לפעמים אפילו חודשיים-שלושה. ועכשיו היא סיימה את חמישה־עשר הספרים. זה היה האחרון. היא קראה מהר במיוחד הפעם, ורק אלוהים יודע מתי תגיע שוב לספרייה. היא הרגישה את אותה תחושת ריקנות מוכרת משתלטת עליה, כשמשהו מסתיים והיא יודעת שאין לה אפשרות להשיג עוד. היא לא הצליחה לזוז. אולי המילים "תחושת ריקנות" לא תיארו את המצב לאשורו, כי היא כמובן חוותה בעוצמה את התחושה שהיא מעין אסירה בשממה.
בחווה נאסר לדבר על כליאה, זה היה מושג שהם היו חייבים להתעלם ממנו, אחרת המחשבה הייתה הופכת למעיקה מאוד.
חונקת...
כן, זה היה ספר מצוין, הטוב ביותר מבין חמישה־עשר הספרים. אבל לא מוצלח ברמה שהיה כדאי לקרוא אותו שוב. היא כבר קראה את כל הספרים שקנו או ירשו עם הבית, ואת חלקם פעמים רבות.
היא הביטה אל עץ האשוח בפינת הסלון. הוא היה מרשים למדי, ושלא כהרגלו איינר טרח לבחור עץ סביר. הריח של העץ אפף את הסלון הקטן והשרה אווירה נעימה שבישרה על חג המולד המתקרב. אז הם באמת ניסו לגרש את החושך, גם אם רק לזמן קצר, ובכך חוויית הבידוד התהפכה למעשה. ארלה אהבה לדעת שבחג הזה, שכולו שלווה ונחת, הם יוכלו להיות בשקט מוחלט, פשוטו כמשמעו, כי אף אחד לא היה יכול להגיע רחוק כל כך אל פנים הארץ בשלג, אלא אם כן יש לו רצון חזק במיוחד. וזה מעולם לא קרה עד כה.
הם עדיין לא קישטו את העץ, זה נעשה בדרך כלל בחג הקדוש תורלקור, יום לפני חג המולד, אבל כמה חבילות כבר היו מונחות מתחתיו. לא היה טעם לנסות להסתיר את החבילות כי הן נקנו כבר מזמן. לא הייתה אפשרות לקפוץ לחנות בערב חג המולד כדי לקנות את המתנה האחרונה, או שמנת לרוטב.
אבל היא ידעה שמתחת לעץ היו מונחים ספרים, היא ידעה, והתפתתה להקדים את ההנאה ולפתוח אחד מהם. איינר תמיד נתן לה ספרים, אחד או שניים, ובערב חג המולד היא ציפתה יותר מכול לגלות אילו ספרים קנה לה, ואז להתיישב בכורסה הנוחה עם ממתקים ובירת חג המולד ולקרוא עד הלילה. הכול היה מוכן לכבוד החג. קופסת הממתקים עמדה סגורה על שולחן חדר האוכל. בירה כהה ומיץ תפוזים ניצבו במזווה, ואסור היה לגעת בהם עד חג המולד. ומובן שבערב חג המולד יוגש כבש מעושן. כמו בשנה שעברה, כמו בשנה שלפניה, כמו תמיד...
ארלה קמה והרגישה את הקור הצורב, מייד כשהסתלקה החמימות שהביאה איתה שמיכת הצמר. היא ניגשה לחלון הסלון והסיטה את הווילונות, הביטה החוצה אל החשכה וראתה שיורד שלג. היא שיערה שכך יהיה. תמיד ירד שם שלג בחורף, קשה היה לצפות למשהו אחר במקום ששכן עמוק בפנים הארץ, גבוה כל כך מעל פני הים. היא חייכה לעצמה. המקום הזה כמובן לא נועד לבני אדם, לא בעונה הזאת. כוח העמידה של אבות אבותיו של איינר היה מעורר השתאות, ועכשיו ארלה נאלצה לשלם את המחיר על נכונותם להקריב את עצמם. עכשיו היא הייתה לכודה שם.
החווה הייתה אמורה להישאר מיושבת, בכל מחיר. לא שהיא התכוונה להתלונן, מובן שלא. כמה חוות באזור ננטשו בעשור האחרון, ואיינר תמיד הגיב באותה צורה — הוא קילל את הנוטשים על פחדנותם.
"ארלה, אהובתי," היא שמעה קריאה צרודה מחדר השינה. היא הייתה בטוחה ששמעה אותו נוחר מוקדם יותר הערב. "למה את לא באה לישון?"
"אני כבר באה," היא אמרה וכיבתה את המנורה בסלון, וגם את הנר שעמד על השולחן ליד הכיסא, ונועד בעיקר ליצור אווירה נעימה לקריאה.
איינר הדליק את מנורת הקריאה. הוא שכב בצד שלו במיטה כשהכול מונח במקומו הקבוע — כוס המים על השידה וספר של לקסנס. ארלה הכירה אותו היטב וידעה שהוא אהב להחזיק ספר של לקסנס על השידה, אף על פי שלא התקדם הרבה בקריאה בלילות. הם החזיקו בבית את רוב הרומנים שלו, והיא קראה אותם יותר מפעם-פעמיים. מה שהוא באמת קרא בימים אלה היו עיתונים ישנים ומגזינים, וכן מאמרים על נושאים על־טבעיים. העיתונים שלהם היו כמובן תמיד ישנים במידה כזו או אחרת, ובעונה הזאת חלפו לפעמים חודשים בין גיליונות. ובכל זאת, הם היו מנויים לעיתון המפלגה, שהצטבר בדואר בין הביקורים שלהם שם, וגם היו מנויים על כתבי עת שונים.
היא הבינה את העניין שגילה בענייני היום־יום, אבל את סיפורי הרוחות ומגלי העתידות לא הצליחה לקרוא בשום פנים ואופן, לא במקום הזה.
בחורפים לא עבר יום שבו היא לא ראתה משהו שהעביר בה צמרמורת. היא כמובן לא האמינה ברוחות, אבל הבידוד הזה, השקט הזה, החושך הארור הזה, כל אלה העצימו כל חריקה בקיר או בקורות העץ, את יללת הרוח, את האורות והצללים, עד כדי כך שלפעמים לא ידעה אם אולי עליה להאמין ברוחות רפאים בכל זאת. אולי זה יהפוך את החיים לנסבלים יותר.
אבל כשישבה לאור הנרות וקראה ספר, היא נסחפה לעולם זר לחלוטין, והרוחות לא יכלו לעשות לה כלום בינתיים.
ארלה נשכבה במיטה וניסתה להתמקם בנוחות. היא ניסתה לצפות ליום המחרת, אבל היה קל יותר לומר זאת מאשר לעשות. היא רצתה להיות מוקסמת מהסביבה — מהבידוד הזה — כמו איינר, אבל זה פשוט לא קרה. היא ידעה שמחר לא יהיה שונה מאוד מהיום שזה עתה הסתיים. מובן שחג המולד הביא איתו שינוי מסוים, אבל זה הכול. ערב השנה החדשה התמזג עם השגרה. אמנם תמיד היה אוכל חגיגי, כבש מעושן כמו בערב חג המולד, אבל הם לא ירו זיקוקים כבר שנים רבות. הגישה לחומרים כאלה הייתה כמובן מוגבלת. לא הוצעו זיקוקים למכירה כשיצאו למסע חג המולד שלהם לכפר, בדרך כלל בנובמבר, וקשה היה להצדיק נסיעה מיוחדת באמצע החורף כדי לקנות אותם מאוחר יותר. ובכלל, הם הסכימו על חוסר התועלת שבירי זיקוקים באמצע השממה. כך לפחות קבע איינר והיא הסכימה, אבל בתוך תוכה הודתה שלפעמים היא התגעגעה לצבעוניות שליוותה את ערב השנה החדשה.
"למה את ערה מאוחר כל כך, יקירתי?" שאל בעדינות.
היא רצתה להעיר לו שהשעה עוד לא אחת־עשרה, אבל כאן בחושך הנצחי הזה לזמן לא הייתה חשיבות רבה. הם חיו בקצב משלהם, הלכו לישון מוקדם מדי והתעוררו מוקדם מדי. המחאה השקטה שלה, שהתבטאה בישיבה בחוץ ובקריאה, לא השיגה דבר.
"סיימתי ספר," היא ענתה. "פשוט לא הייתי עייפה מספיק. גם התלבטתי אם כדאי שנתקשר לאנה, לבדוק אם הכול בסדר." ואז הוסיפה, עונה לשאלה בעצמה: "אבל כנראה מאוחר מדי להתקשר עכשיו."
"אני יכול לכבות את האור?" שאל.
"כן, בבקשה," אמרה, אם כי בהיסוס. והוא מייד כיבה את האור והחושך עטף אותם. האפלה הייתה כבדה אבל גם שקטה מאוד. לא היה שום זכר לאור. היא הרגישה איך השלג יורד לאדמה בחוץ, ידעה שהם לא ילכו לשום מקום — חוץ מאשר אל אנה, כמובן — עד ינואר לכל המוקדם. אלה היו החיים שבנו לעצמם, חיים שכל תכליתם הישרדות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
