עכשיו תורנו

חלק ראשון

הדי תופי המלחמה רעמו באוזנינו, רוח לחימה עזה מהולה ביצר נקמה מילאה את ליבנו, ועל הגב נשאנו שריון כבד — תחושת שליחות ומחויבות לאומה.

כמהנו להתחיל לנוע לשטח האויב, להנחית עליו את נחת זרוענו ולהיות חלק משינוי ההיסטוריה, אבל היינו רחוקים מן המערכה. בכל יום שחלף ולא צעדנו קדימה משהו נסדק ברוחנו ונקרעה פיסה מהשריון הערכי שנשאנו. רעש תופי המלחמה נעשה למנגינת רקע.

מיום ליום השתנתה דרך המחשבה שלנו — כבר לא היינו אזרחים המבקשים איכות חיים ושלווה אלא לוחמים ששים אלי קרב. יצר הלוחמה שהונחל לנו במשך שנות השירות הסדיר חזר. שנים הוכשרנו להיות לוחמים, לתקוף, להתקדם להשמיד ולנטרל.

לא לימדו אותנו לחכות.

מילואים

בכל פעם שקיבלתי צו הייתה התנהלות דומה; בהתחלה התכחשתי אליו כמה שבועות. לפעמים זה היה עוזר — "מה קורה שחר? שומע? הצו שנשלח לך, תתעלם ממנו. יש איזה בעיה בתיאום של שטחי אש״, או כל דבר אחר. במקרים שבהם לא היה לנו מזל ואכן נקראנו למילואים, הייתי מספר לאשתי הילה בחשש גדול שאני עומד להיעדר שוב מהבית. בדרך כלל זה היה מאוחר בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, תמיד כבדרך אגב, בחצי משפט: "שומעת, כנראה שיש לי מילואים עוד חודשיים, לא משהו רציני, כמה ימים״. בדרך כלל היא הייתה מפרגנת. בדרך כלל...

למנהלים שלי בעבודה הייתי מספר רק שבועות אחדים לפני המילואים. דוחה פגישות, מנסה לנקות שולחן, דואג שאף חשבון לא ייפגע, שלאף קבלן לא יידחו תשלומים בגלל השטויות שלי. לצוות העובדים תחתיי ולקבלנים שעובדים איתי לא הייתי מספר, שלא יחשבו שיש "בית ריק" ואפשר לעגל פינות. גם מזמין העבודה לא ידע כלום עד הרגע האחרון, כדי שלא יגיד לי שזה בעייתי להשאיר את האתר בלי מנהל ושלא יבקש אם אוכל רק הפעם לבטל את המילואים.

בזמן המילואים פֶּרץ שיחות הטלפון מלקוחות וספקים לא היה עוצר. הייתי משתדל לענות לכל שיחה, לפעמים מציע פתרונות בטלפון בלי שמי שמדבר איתי ידע שאני בדיוק לפני מטווח, אימון או פעילות מבצעית, ולפעמים מתחמק ממשימות שלא בא לי עליהן ומסביר שאין לי זמן לזה כי יצאתי למילואים. לעיתים קרובות המתקשר מן העבר האחר לא ידע בכלל שאני על מדים.

אין זמן "טוב" למילואים; איכשהו הם נופלים תמיד על תקופת מבחנים, על שיא הלחץ בעבודה, על חופשת הקיץ של הילדים בשיא הקיץ הלוהט או על שיא החורף, כשקר מוות. לפני כל מילואים הייתי מקבל מבול של טלפונים מחיילים שמסבירים לי כמה קשה להם להגיע דווקא לזימון הקרוב; השתדלתי לגלות הבנה, להגיד כמה קשה גם לי ולנסות לסגור איתם עסקה: "תגיע הפעם, ובפעם הבאה אתחשב בך"; "תגיע יותר מאוחר ביום הראשון, תצא מוקדם ביום האחרון..." לכל אחד העסקה שלו. היו גם כאלה שהתקשרו לוודא שהצו מתקיים; עקיבא היה כזה — מתקשר לוודא אם הכול נכון ואם אני צריך אותו. התשובה שלי הייתה תמיד זהה: "עקיבא, מה אעשה בלעדיך?" גם היום אני שואל את השאלה הזו, אבל אין מי שיענה.

כך היה גם באוגוסט 2023, כשנקראנו לתעסוקה מבצעית בגזרת קלקיליה באזור יהודה ושומרון. דווקא באוגוסט כשאין גנים, רק שלושה חודשים אחרי שנולד רואי, ילדי השלישי, ובשיא החום. הקו היה מלא באירועים, גזרת יהודה ושומרון הייתה ״גזרה חמה״ באותה תקופה, וצה"ל פעל בתקיפות וביוזמה שלא הייתה אופיינית לשנים האחרונות. זרקו עלינו מטעני חבלה, נקלענו להפרות סדר אלימות וביצענו מעצרים שהסתבכו. הייתי בהלם מגודל הסד"כ (סדרי כוחות) הצה"לי שמושקע באזור יהודה ושומרון; כמהנדס חשבתי על הכסף הרב שמושקע בתא השטח המורכב הזה, אך לא חשבתי על כך שהסד"כ ותשומת הלב שהאזור מקבל מהדרגים הגבוהים באים על חשבון מקומות אחרים.

בדיעבד הקו הזה היה מעין ״אודישן״ לדבר האמיתי. "יבש לפני רטוב" עבור הצוות. התגבשנו כצוות, צברנו קצת ניסיון מבצעי, בנינו את הקשר האורגני שלנו, והתחלתי להבין על מי אני יכול לסמוך בעיניים עצומות ומי מתאים פחות לחוג הזה.

בקיץ 2023 העם היה חצוי: היו שהתנגדו לרפורמה המשפטית והיו שתמכו בה. מי שחושב שפוליטיקה לא נכנסת לצבא, לא עשה מילואים. מילואימניקים הם בסופו של דבר אזרחים מן השורה שלפרק זמן קצר מתחפשים לחיילים, אי אפשר לנתק אותם באמת מהחיים האזרחיים, ובאותה תקופה כל מה שעניין את רוב העם היה הפוליטיקה. בקו הזה היו לנו אין־ספור ויכוחים מה נכון ומה לא, איך ממשיכים הלאה ומה האחריות שלנו בתור אנשי מילואים. מובן שנושא הקפאת שירות המילואים עלה על הפרק, כל מי שהתנגד לרפורמה המשפטית סימן את הקו האדום שלו, ומי שהיה בעדה הזדעזע. אני לא יכול להגיד שהצבא היה מפוצל לשניים, אבל בהחלט היה מתח באוויר.

כשחזרתי מהקו עם המון סיפורים, הסתכלה עליי הילה במבט כועס. היא לא רצתה לשמוע כלום, רק שאתן יד ואוריד ממנה מעט מהעומס אחרי שבועות עם שלושה ילדים בבית וללא מסגרות. בעבודה חיכה לי שולחן עמוס ביותר, חשבונות סופּר־דחופים, בעיות הנדסיות שיש לפתור, בעיות אישיות של עובדים, בעיות לוגיסטיות וכולי. ברקע ריחפה ההבטחה שהבטחתי להילה — חופשה משפחתית לפני סוף החופש הגדול — אבל איך יוצאים לחופש אחרי שנעלמתי ככה? הרי מבחינת כולם את החופש שלי כבר לקחתי; לך תספר שזה לא היה חופש, שהלכנו עשרה קילומטרים ביום עם ציוד, ישנו בקושי בלילות ולחמנו בטרוריסטים של השטחים (משחק ילדים לעומת מה שיחכה לנו בהמשך).

הייתי רגיל לכל זה — לחזור ממילואים ולגלות שכולם כועסים עליי שנעלמתי — והייתי מוכן לשלם את המחיר. אהבתי מאוד את שירות המילואים. הוא גרם לי להרגיש צעיר והעניק לי תחושת שליחות ותרומה למדינה. זה לא מובן מאליו שאנשים עוזבים הכול, עולים על המדים ונותנים את עצמם למען החברה, ואני אהבתי את ההרגשה הזו, כמו הרבה חיילים, אותה תחושת מחויבות, אותה תחושה שאם לא אנחנו, אז מי?

כקצין קרבי נלחמתי תמיד לעשות את המילואים הכי קשים שיש, לא תפקידי מטה נוחים שבהם אתה מגיע מתי שאתה רוצה ונשאר נקי, אלא תפקידי שטח קשים עם אימונים אינטנסיביים, מלוכלכים ומלאי זיעה, ועם מקסימום חיכוך עם חיילים. אהבתי את הקִרבה לחיילים. כך הגעתי להיות מפקד המחס"ר (מחלקת סיור) של גדוד הנדסה לפני שלוש שנים, אחרי שסיימתי עשור של תפקידי מ"מ (מפקד מחלקה) וסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בפלוגה מבצעית. סירבתי להמשיך לתפקיד מפקד פלוגה (בעקבות וטו של הילה), ועברתי לשרת כמפקד מחלקת הסיור שכבר הייתה על סף סגירה ופירוק.

מחלקת הסיור בגדודי ההנדסה מורכבת מעשרים הלוחמים הטובים בגדוד. המחלקה מופעלת ישירות על ידי המג"ד (מפקד הגדוד), ולפיכך זוכה לגמישות רבה. ייעודה של המחלקה הוא ביצוע משימות הנדסיות מורכבות והובלת הגדוד. התפקיד התאים לי: גם תפקיד שטח קשה ואינטנסיבי, גם קרבה לחיילים ולוחמים מצוינים וגם אוטונומיה מסוימת וחופש פעולה, שבזכותן בין היתר הצלחנו כל כך בפעולותינו במלחמה הזו.

במשך שלוש עשרה שנות שירות המילואים שלי התכונַנּּו והתאמַנּו למלחמה הגדולה שאליה יועדנו, אבל כשזו לבסוף הגיעה — היא הפתיעה את כולנו.

7 באוקטובר

כל אחד מאיתנו זוכר לפרטי פרטים איפה היה בבוקר של 7 באוקטובר.

גם בשבת ההיא, כמו ברוב השבתות, קמתי מוקדם ונתתי להילה להמשיך לישון. בשש שתיתי קפה ואחרי חצי שעה בערך הצטרפו אליי הילדים. בשעה זו התחילו הדיווחים על מתקפת הטילים על יישובי עוטף עזה. כבר בהתחלה חשבתי שזה חריג. כל כך מוקדם בבוקר, אחרי כל כך הרבה זמן של שקט יחסי, וכל כך הרבה טילים?

ערוצי החדשות היו עדיין שקטים, ונכנסתי לקבוצות הטלגרם השונות שהתחילו להתעורר. לא התייחסתי אל הילדים, והם לא אהבו את זה ואיבדו סבלנות. שלא כהרגלי הושבתי אותם לפני הטלוויזיה מול הסרטון הארוך ביותר של סמי הכבאי. אמנם הדיווחים היו סתמיים — ירי רקטות בכיוון העוטף — אבל אני הייתי מרותק.

בערך ב־7:40 התפרסמה התמונה המפורסמת של הטנדר הלבן עם המחבלים בשדרות. זו התמונה שהפילה לי את האסימון. כשהילה התעוררה הראיתי לה את התמונה של הטנדר. "לא יכול להיות", אמרה, "זה פייק ניוז, פוטושופ. לא חסר פייק בטלגרם״. אבל אז התחילו להתפרסם עוד ועוד סרטונים ותמונות — הסרטון של שיירת הטנדרים היוצאת מעזה, הסרטון של הרחפנים, סרטוני הירי של המחבלים על ניידת המשטרה ועוד־ועוד... הסרטונים זרמו ללא הפסקה, כולם סרטוני תבוסה שלנו. בשנים האחרונות, בזמן פיגוע יוצאים הרבה פעמים סרטוני זוועה מהזירה, אבל מהר מאוד מפורסמים גם סרטוני הניצחון שלנו, של חיסול המחבלים וההשתלטות על השטח. הפעם זה לא קרה; כל סרטון היה מופרע ומופרך מהקודם, כל סרטון היה נועז יותר ורצחני יותר. סרטוני הניצחון שלנו וההשתלטות על המחבלים — לא הגיעו. מה קורה פה? אנחנו החזקים, אנחנו שולטים בסיטואציה, ה"אויב" הוא סתם "חבורת ערסים" מטומטמים שבקושי יודעים להחזיק נשק ומדי פעם יוצאים מהחורים שלהם למשימות התאבדות.

הבנתי שפרצה מלחמה. אמרתי להילה שאני יוצא היום למילואים וזה ייקח זמן. היא אמרה שאני מדבר שטויות, שביבי לא יוצא למלחמות כל כך מהר, שלא יגייסו מילואים היום ושעוד מעט יפרסמו בתקשורת מה קורה שם. היא הייתה משוכנעת שכל התמונות של החיילים הנכנעים, של הגופות על הטנדרים ושל החטופים הן פוטושופ או תמונות ממוחזרות מהמלחמה באוקראינה.

בשעה 8:20 שלחתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של המחס"ר במילואים: "שלום לכולם, כולכם מעודכנים במצב עכשיו, ומה שאני כותב הוא על דעת עצמי בלבד. לא זכורה לי מתקפה שכזאת על ישראל ולהערכתי זו הכרזת מלחמה ויהיה גיוס מילואים. אני מעדיף תמיד להיות מוכן לכל תרחיש, תכינו תיקים, תשלימו משימות דחופות ותהיו זמינים״.

כולם ענו מיד שהם זמינים ומוכנים לבוא, גם הדתיים. כולם היו דרוכים. זה היופי במילואים, כשצריך אותנו אין בכלל שאלה אם מתאים ואם עכשיו ואם מסוכן ולכמה זמן — פשוט עוזבים הכול, מתייצבים ובאים.

המשכתי להיות מרותק למסכים, לא הצלחתי להפסיק לשאוב מידע, ועם זאת לא ידעתי מה לעשות ומה קורה. סרטוני הזוועה שהתחילו להגיע, הדיווחים בתקשורת על תושבי בארי שמופקרים לגורלם, שיחות הטלפון של מְבַלֵי המסיבה שמתחבאים ומקווים שהמחבלים לא ימצאו אותם ועוד־ועוד... משדר החדשות המזעזע והמרתק בהיסטוריה.

התוכנית שלי לבוקר השבת הזה הייתה ללכת לחדר הכושר ולאחר מכן לנסוע עם הילה והילדים להוריה. למרות הכול החלטתי לדבוק בתוכנית. בדרך לחדר הכושר קיבלתי הודעה שכל חדרי הכושר סגורים עד הודעה חדשה. יצאתי לרוץ בטיילת הים בחיפה. הייתי צריך לפרוק קצת אנרגיות, לחשוב עם עצמי ולהשתחרר; חשבתי על כך שבחודשים הקרובים לא תהיה לי שוב הזדמנות לרוץ וכדאי שאנצל זאת עכשיו לפני שמתחיל הבלגן. לא הצלחתי להשתחרר, וכל הריצה הקשבתי לחדשות...

כשחזרתי הביתה קיבלתי הודעה ממושיק המג"ד: "הוקפצנו, תגיע לימ"ח״. אמרתי להילה שאני נוסע לצבא ושזה יהיה ארוך מאוד, לפחות חודש וחצי (לא יודע מה חשבתי לעצמי). הזכרתי לה שב־2014, במבצע צוק איתן, היינו במילואים חודש. מה שקרה באותו בוקר לא קרוב לאירועים שהובילו לצוק איתן, לכן שיערתי שהפעם זה יהיה ארוך יותר והוצאתי את התיק עם ציוד המילואים ששכב בבוידם — רק לפני חודשיים זרקתי אותו שם למעלה בתקווה שיעלה אבק לכמה שיותר זמן. עליתי על מדים והתפניתי לטקס הפרידה מהילדים. חיבקתי חזק את נועה ויונתן, ידעתי שאני יוצא לתקופה מורכבת וארוכה, ניסיתי לנצור את המגע והריח שלהם בחיבוק ולקחת אותם איתי. רואי הקטן ישן. נתתי לו נשיקה זהירה, חבל להעיר תינוק... נישקתי את הילה. "תשמור על עצמך, ותעדכן תמיד איפה אתה״, היא ביקשה בקול תקיף ודואג, ואני הנהנתי והתחלתי בנסיעה לימ"ח בצפון.

ימ"ח הוא בסיס מחסני החירום של יחידות המילואים. בזמן הקפצה כל המילואימניקים מגיעים למחסנים שלהם, מתחיילים ויוצאים למשימות. הגעתי לימ"ח בשעה 11:30, וכבר היו שם לא מעט רכבים. אמנם היינו בצפון, רחוקים מהקרבות שהתנהלו בדרום, ובכל זאת הייתה תחושת מלחמה. בדרך כלל כשפוגשים את החבר'ה מהמילואים יש צחוקים, מתחבקים, מסתלבטים וסוגרים פערים. הפעם זה לא היה כך — הייתה תחושה שאנחנו באירוע היסטורי ויותר מכך, שאנחנו כותבים את ההיסטוריה בעצמנו. היו אנשים ששיתפו סרטוני זוועות זה עם זה, ומנגד היו אלה שלא היו מסוגלים להסתכל על הסרטונים ועדיין לא עיכלו את הסיטואציה. בדיעבד הבנתי שהסרטונים האלה השפיעו מאוד על חלק מהאנשים, עד כדי חוסר תפקוד.

אני הייתי מאלה שגמעו את הסרטונים. לא יכולתי להפסיק להסתכל, הסרטונים זיעזעו אותי, היממו אותי ולא האמנתי שזה אמיתי. הייתי חייב לראות בעיניים שלי ולנסות להבין מה לעזאזל קורה שם?

בשעה 11:50 שלח אחד החבר'ה מהמחלקה שמשרת במשטרה: "חברים אני לא משקר לכם, ואני ניזון מגורמים משטרתיים, המצב גרוע ברמה שאנחנו לא יודעים אפילו, תכינו את עצמכם לקראת מלחמה על הבית. יש חטופים יש הרוגים, המצב גרוע״.

ב־12:30 קיבלתי הוראה להקפיץ את כל החיילים לימ"ח. ההוראה התקבלה מהמפקדים בשטח. בכל צו 8 רגיל המילואימניקים מוקפצים באמצעות חייגן (שלא מפסיק לחייג עד שמישהו עונה) — שיחת טלפון אליך או אל אחד מקרובי המשפחה שלך הקוראת לך להתייצב בימ"חים בתוך זמן קצר, תלוי בתפקידך. במבצע עמוד ענן התקשרו אליי ביום חמישי בשעה שתיים לפנות בוקר — באותו רגע שכחתי את המספר האישי שלי, שצריך להקיש בתחילת השיחה, החייגן לא הרפה והתקשר להורים שלי ועדכן גם אותם באמצע הלילה.

ב־7 באוקטובר הגיעה השיחה מהחייגן רק בשעות הערב המאוחרות. בכל זאת יש זמן, זה לא שכבשו לנו כבר חלקים גדולים מהדרום והאויב בצפון מחכה על הגדרות. הרבה לפני שהחייגן הואיל בטובו להקפיץ את החיילים, כמעט כולם כבר התייצבו. אבל שעות קודם לכן, בשעה שלוש בצהריים, כשצברתי כבר את מרבית הכוח, קיבלתי הוראה להתארגן על ציוד כמה שיותר מהר ולמצוא דרך לרדת לדרום לכל משימה אשר תבוא.

הפעם האחרונה שהוקפצנו בצו 8 ופתחנו את מחסני החירום הייתה בצוק איתן. אז קיבלנו תיק עם כל הציוד הדרוש, הכול חדש וארוז בשקיות כמו שצריך. הפעם קיבלתי אותו תיק שעליו כתבתי את שמי במלחמה ההיא, לפני תשע שנים, ולהפתעתי — גם אותו הציוד שהיה כלוא וחנוק תשע שנים בתוך תיק במחסן מעופש. תארו לכם מה יצא מאותו תיק. לא נורא, זה מה יש, לקחנו שכפ״צים קלים, שגם עליהם עברו דבר או שניים, והתחלנו לשפצ״ר ולהתאים את הציוד.

חשבתי, מה אני צריך ללחימה בדרום? בגדול — ציוד אישי, נשק, תחמושת, מכשירי קשר ורכבים. בימ"ח אמורים לחכות לנו ארבעה רכבים מסוג האמר בכוננות למקרה כזה בדיוק. אבל באותו יום היה שם רק אחד... איפה לעזאזל השלושה האחרים? לא נורא, לקחנו את ההאמר, את הרכב שלי ואת הרכב של גיא, מפקד במחלקה. הוצאתי מהרכב שלי את כיסאות התינוק ואת כל הציוד הלא הכרחי שהיה בו, חילקתי לכולם שבצ"ק (שיבוץ קרבי) — מי נוסע בכל רכב — והתחלנו לזווד שני רכבים אזרחיים והאמר.

ב־18:30 בערב חסר לנו רק פרט אחד קטן — נשק... המחסן של הנשקים טרם נפתח, לְמה מחכים? רק כעבור שעתיים, בשעה 20:30 בערב הגיעו הנשקים. ״חתמנו״ עליהם ואז קיבלנו הוראה שאין צורך לרדת לדרום, שנראה שכבר הושגה שליטה מסוימת על האירוע.

מה עכשיו? מחכים למשימות; המון שמועות רצות באוויר ואף אחד לא יודע מה עושים. המשכנו לשפצ״ר את הציוד ולהשלים פערים, חיפשנו בבסיס את ההאמרים החסרים ומצאנו אחד בימ"ח של יחידה אחרת — איך הוא הגיע לשם אלוהים יודע. (מאוחר יותר נודע לי שיחידות שונות שחסרו להם כלים פשוט גנבו באותו יום עשרות האמרים. האם במלחמה צריך לעשות הכול כדי להשיג את כל האמצעים להילחם גם אם זה על חשבון אחרים? שאלה קשה...).

חיכינו לפקודות שלא הגיעו, ומאוחר בלילה שכבנו לישון על האספלט בימ"חים. לא הצלחתי להירדם. המשכתי לצפות בסרטונים שפורסמו. לא יכולתי לתפוס מה אני רואה ולא יכולתי להפסיק להסתכל.

בבוקר התקבלה המשימה: עולים לצפון לאזור שלומי כדי להיערך למתקפה של חזבאללה. מדובר בנסיעה ברכב פרטי של כשעתיים מהימ"ח בלי פקקים, איך מביאים לשם גדוד שלם על כלים משוריינים? התשובה — בנסיעה על כבישי הארץ. משימת הובלת הגדוד הוטלה עלינו. הוסבר לי שאסור לנווט באמצעות וייז מחשש שהאויב מצפון ידע לאן הגדוד נוסע, ולכן חזרתי למקורות ולמדתי ציר ניווט בעזרת מפות.

רק בשעות הצהריים הצלחנו להזיז את שיירת הנגמ״שים האין־סופית והתחלנו בנסיעה. שיירה כזאת בכבישים אזרחיים רגילים היא מחזה סוריאליסטי; עברנו במרכזי הערים עפולה ונהריה, ומכל החלונות מחאו לנו כפיים. בכל עצירה ברמזור אזרחים רבו ביניהם מי יקנה לנו צ'ופרים בסופר. כל רכב צפצף לנו וכל הולך רגל הריע לנו. חשבתי עד כמה חשוב שבעת הזו, שבה כבר מדברים בכל מקום על כישלון הצבא, הצבא ישדר עוצמה. הקפדתי לנופף לכולם בחזרה ולעשות סימן "וי" של ניצחון, שידעו שיש על מי לסמוך.

הכלים לא היו מוכנים לנסיעה כזאת, והכלי האיטי ביותר הוא שהכתיב את קצב ההתקדמות. רק בשעות הבוקר המוקדמות של 9 באוקטובר הגענו ליעד — מטע אבוקדו ליד קיבוץ מצובה. הקמנו אוהלים בצורת חי"ת, ובמרכז ערמנו את ציוד הלחימה שלנו. לאחר שהתמקמנו כינסתי את כל חיילי המחלקה לשיחת פתיחה, כמה מהאנשים לא עשו מילואים כבר כמה שנים ורציתי לערוך היכרות בין כולם. ביקשתי שכל אחד יספר על עצמו: מי הוא, מה הוא עושה בחיים ואיפה הטֶבח הנורא פגש אותו. התחושה של כולם הייתה שעכשיו עוזבים הכול לכמה זמן שצריך.

גם אני סיפרתי על עצמי: שחר, מהנדס בניין, בן שלושים וחמש מחיפה, נשוי באושר להילה ואבא לנועה בת הארבע וחצי, יונתן בן השנתיים וחצי ורואי הקטן בן החמישה חודשים. סיפרתי קצת על המקצוע שלי — מקצוע מרתק המורכב מניהול ישיר של מספר רב מאוד של עובדים וקבלנים, שילובם ושיבוצם בתוכנית העבודה כך שכל אחד יוכל לבצע את מלאכתו כראוי בלי להפריע לאחר, הכול למען הגשמת החזון היזמי והאדריכלי, וכל זאת מתוך הקפדה על יעדי איכות ועל מסגרת הזמן והתקציב. האתגרים העומדים בפניי רבים ולא קשורים בהכרח למקצוע ההנדסה. אלה הם אתגרים פסיכולוגיים, פוליטיים, מאבק תמידי בין בטיחות למהירות ולאיכות, סיכונים מחושבים, וכן — גם כסף; והכול בראי המטרה והתוצאה הסופית שאליה עליי לנווט את הספינה.

אז אני מהנדס בניין בהשכלתי, מנהל פרויקטים בחברה קבלנית גדולה. בפרויקטים שביצעתי אפשר לציין למשל את תחנת הרכבת "ספיר" בנתניה — בניית תחנה ורציפים מאפס לאורך מסילת רכבת פעילה. אתגר גדול מאוד. דמיינו מה המרחק בין הרציף לרכבת שעוצרת, ותארו לעצמכם איך בונים את הרציף בלי להפריע לתנועת הרכבות; פרויקט אחר הוא תחנת רכבת "השלום" החדשה בתל אביב, מונומנט אדריכלי מרשים ביותר בעל גג עצום המורכב מקונסטרוקציית קורטן (סגסוגת של פלדה) עם חיפוי זכוכית בצורת גל ענקי. הפרויקט נבנה מעל תחנת הרכבת העמוסה ביותר בארץ, שמדי יום עוברים בה עשרות אלפי נוסעים. בצידה המערבי נמצאים נתיבי איילון, הכביש העמוס ביותר בארץ, ומצידה המזרחי — נחל איילון. ביניהם מחבר גשר השלום, צומת סואן. ועכשיו חשבו איך בונים, מסביב לכל זה, תחנת ענק המורכבת מאלפי טונות של חומרים שונים.

אמרתי לצוות שלי שאני שואף שכולנו ננהג כקבלנים. אמנם אני יודע שלקבלן הממוצע יש תדמית לא כל כך טובה, אבל להיות קבלן משמעו לא לפחד מאתגרים, להבין במהירות את התמונה הגדולה של העבודה הנדרשת, לגזור משמעויות ולהציע פתרונות. תירוצים למה אי אפשר יש בשפע, תפקיד הקבלן הוא למצוא את הדרך לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. אני מצפה, אמרתי לחיילים שלי, שנהיה כולנו בעלי אופי קבלני, לא נפחד ממשימות מורכבות ונשאף לקבל כמה שיותר כאלה.

בסוף שיחת הפתיחה השוויתי בין המלחמה הנוכחית לזו של יום הכיפורים; במלחמת יום הכיפורים, שפרצה לפני חמישים שנה בדיוק (6 באוקטובר 1973), אנשים גויסו למילואים לתקופה של חצי שנה. אני לא בטוח שזה יהיה המצב גם הפעם, אבל אין ספק שגודל האירוע ומכת הפתיחה שקיבלנו מזכירים את אותה מלחמה, לפחות במספר הקורבנות. בשונה ממלחמת יום הכיפורים, אמרתי, אני לא חושב שמחבלי חמאס יכולים להחזיק בשטח שאליו נכנסו וביצעו בו את פשעיהם ולא נראה שכעת יש סכנה קיומית למדינת ישראל, אך תחושת ההלם דומה. הוספתי שהגענו לכאן כדי להפוך את הקערה על פיה; מדינת ישראל הושפלה וספגה מכה כואבת, וכעת תפקידנו לעשות הכול כדי שאף אויב לא יוכל להפתיע אותנו כך שוב — עכשיו תורנו.

מה עכשיו? תורנו לעשות מה? אני לא באמת יודע. אני לא יודע מה המשימות. אולי פשוט להיות מוכנים לקריאה. למדתי שאם יש דבר שקשה ללוחמים זה שמפקדם אומר את צמד המילים: "לא יודע".

שאלתי את עצמי איך לנצל את הזמן, בניתי תוכנית אימונים והתחלנו באימונים ״יבשים״: אימוני הליכה בסבך, בשטח פתוח וכדומה. בתא השטח שלנו היו עוד אלפי חיילים בעשרות מסגרות, כולם מפומפמים מסרטוני זוועה מהדרום ודרוכים כמו קפיץ מחשש להתלקחות בצפון, וכך האימונים שלנו בנחלי האזור ובמטעים כמעט הביאו לירי עלינו מצד כוחותינו האחרים, שסברו שיש אפשרות שכוח של עשרות חיילי חזבאללה, שנראים כמו חיילי צה"ל, מתקדם בתוך שטח ישראל במרחק של כשני קילומטרים מהגדר.

בזמן השהות במטע האבוקדו הוקפצנו פעמים רבות בשל חשש לחדירה בגדר, בשל זיהוי שווא של עשרות מצנחי רחיפה שחצו את הגבול בכיווננו, לא מעט פצמ"רים ועוד. כל אלה לא הגיעו עד אלינו. מה שכן הגיע היה טלפונים של אזרחים שמשתוקקים להתנדב ולתת תרומות. התקשרו אליי אנשים שרצו בכל ליבם לתרום ולהצטרף למאמצי המלחמה; אני חושב שהתחושה הייתה משותפת כמעט לכל מי ששירת בצבא אי־פעם. רבים חשבו שאנחנו בעיצומה של מלחמת קיום, "מלחמת העצמאות השנייה", כמו שפוליטיקאים מסוימים כינו אותה. גם לפני המלחמה, אך בייחוד לאחר שנפצעתי, רבים שאלו אותי בתמיהה למה אני חוזר למילואים ולעזה, למה אני צריך את זה. אחת התשובות היא שאני לא יכול לשבת מנגד. כמוני היו עוד רבים שלא יכלו לשבת מנגד וחיפשו את המסגרת שבה יוכלו לתרום. מכל הפניות הרבות שהגיעו בחרתי לצרף למחלקה שלושה וֵטֵרָנים ותיקים — מתניה, זיני ואיתי — חיילים שהכרתי ועזבו את המחלקה במילואים בשנים האחרונות. אף שכעסתי עליהם שלא הצטרפו לקריאות המילואים האחרונות, שמתי את האגו בצד וחשבתי שלפניי מלחמה ארוכה ואצטרך אנשים טובים שאוכל לסמוך עליהם. את מי שלא הכרתי — לא הסכמתי לצרף.

אזרחים שלחו אלינו כמויות אוכל לא הגיוניות, ארגזים על גבי ארגזים של חטיפים, עשרות פקטים של סיגריות והמון אוכל. בימים הראשונים של המלחמה היינו מקבלים בשעות הצהריים המוקדמות מנות שווארמה; אחרי שעה מקדונלד'ס; שעתיים אחר כך עשרות מגשי פיצה; ומיד לאחר מכן — אוכל ביתי שהאזרחים הביאו. בין לבין היה פה ושם גם אוכל של הצבא. כמות האוכל שנזרקה הייתה עצומה, פשוט כאב לב, אנשים טובים השקיעו ממרצם ומכספם ללא שום סנכרון ותיאום; כל מי ששאל אותי מה אנחנו צריכים אמרתי לו רק לא אוכל, יש לנו מעל ומעבר. אז גם התברר לי שבעוד אנחנו ללא טלפונים מחשש שיגלו אותנו, יש קבוצות וטסאפ עם מיקומי כוחות כדי שהתורמים ידעו לאן להגיע (ועל הדרך חזבאללה ידע לאן לכוון).

לכל אחד מהצוות הגיעו פניות של אנשים שרצו לתרום לנו ציוד, איזה שרק נרצה. הפניתי את כולם לנתי הרס"פ, שכל תפקידו בזמן זה היה לנסוע עם הרכב שלי ולאסוף תרומות. ערכנו רשימות ציוד שאולי נצטרך למלחמה: שכפ״ץ קרמי, וסטים, קסדות טקטיות, ציוד חם, שעונים, אולרי לדרמן, מטענים ניידים, פנסים, אבזורים לנשק ועוד. ניסיתי לחלק את הפריטים השונים בין התורמים כדי שכל אחד יביא משהו אחר, שיהיה קצת סדר בבלגן. בסופו של דבר קיבלנו הכול, היינו מאובזרים מכף רגל ועד ראש במיטב הציוד, ולא דרך הצבא. משיחות עם מילואימניקים אחרים הבנתי שכך היה אצל כולם.

ב־11 באוקטובר בבוקר קרא מושיק המג"ד לכל הקצינים והודיע: "קיבלנו משימה, היום בשעה עשר בלילה מוּכנוּת לכניסה ללבנון. תתחילו לעבוד ותכינו את החיילים שיתכוננו לחסל את מיטב הנוער השיעי״. שאלתי מה לגבי השכפ״צים הקרמיים, ומושיק הודיע שזה מה שיש ועם זה ננצח: נכנסים רק עם הציוד שקיבלנו בימ"ח.

קיבלתי משימה להוביל את הגדוד בציר שאורכו כחמישה עשר קילומטרים בתוך שטח לבנון. אספתי את כל החיילים והורדתי להם את הפקודה; הפנים של כולם נהיו לבנות. כעת נפלה ההבנה שלא הגענו לקייטנה אלא למלחמה וצריך להתכונן להליכה של חמישה עשר קילומטרים בתוך פאקינג לבנון! צריך להכין שוב את הציוד ולוודא שלא חסר כלום, אין פה חוכמות. כולם נהיו רציניים ועבדו במרץ.

לקראת שעות הערב קיבלנו דחייה של עשרים וארבע שעות, למחרת כבר קיבלנו חִזלוש לכל האירוע, ונשמנו לרווחה.