מארז מצולות

מצולות - חלק א'

פרולוג

הגלים סוערים, מזמינים אותי לתוך הים. הטלפון הנייד נשאר מאחוריי על החול, ורגע לפני שאני נכנסת למים, אני נעצרת בהיסוס.

כמה פחדנית אישה אחת יכולה להיות? אפילו את זה את לא מסוגלת לעשות? הקול בראשי נוזף.

אני נושאת את מבטי מעלה אל השמיים השחורים הזרועים כוכבים זוהרים, ורוח חמה מלטפת את עורי. גל מכסה את כפות רגליי, מרטיב אותי עד קרסוליי ואז נסוג. המים קוראים לי, שם בפנים נמצא הפתרון. שם כל הכאב פשוט ייעלם.

זאת התפאורה המושלמת לפרידה.

ליבי הולם מהר יותר ככל שאני מתקדמת פנימה, המים גועשים סביב ירכיי בגלים שהולכים ונעשים גבוהים יותר, רעש התנפצותם הולם באוזניי ובקרוב אכנס למקום בו יכריעו אותי. במקום להרגיש פחד אני מרגישה לפתע שלווה נעימה שמשתלטת עליי. הרצון להרים ידיים, הכמיהה לשים קץ לחיי העלובים, הם שמנהלים אותי כעת. גופי שמוביל אותי פנימה, הבין כבר את מה שהנפש טרם השכילה לדעת – השקט נמצא בתוך הים הסוער, הוא מתקיים עבורי בקרקעיתו השחורה.

תכף אצלול לסוף המיוחל.

מים מקיפים את בטני, את צווארי. אני מתקשה להשאיר את הראש מעליהם, כי הגלים ניתכים בגופי וזורקים אותי ביניהם מצד אל צד. סחף אדיר מושך אותי, זרם תת קרקעי גורם לי לאבד אחיזה בחול ואני נותנת לו לקחת אותי.

אני לא מרגישה חרטה.

פרק 1

זהו יום יפה באי הסיציליאני. השמש מאירה את עצי הפרא והם נראים ירוקים מתמיד באורה החזק. זוהר מסנוור מלווה את הגלים התכולים הנשברים באיטיות אל החוף. ממקום מושבי במטוס הפרטי אני בוחנת את הטבע הפסטורלי, היפהפה, ואני יודעת שלמרות הרוגע שנפרש תחתיי, במשך החופשה הזאת מייקל ואני עומדים רק לריב.

מרצדס שחורה ממתינה לנו כשאנחנו נוחתים בשדה הקטן של האי 'פנטלריה'. הייתי רוצה לעמוד סתם כך כדי להתפעל מהמקום אליו הגענו. הייתי רוצה לנשום במשך כמה רגעים את האוויר החם, ולהתלטף ברוח הנושבת מהים. אך אני מכירה את חוסר הסבלנות התמידי המאפיין את מייקל, ומזדרזת להיכנס אחריו למושב האחורי של הרכב. הנהג לא מהסס ושועט קדימה בדרכים העקלקלות שבאי.

"אשתי היקרה," מייקל אומר ומניח יד על ברכי.

המגע שלו מעביר בי צמרמורת, ואני מתכווצת במושבי ומתרחקת עד כמה שניתן לקצה המרוחק ממייקל. עיניו הכחולות מוסתרות במשקפי טייסים כהים, ובכל זאת אני מרגישה את מבטו בוחן אותי, גבתו המלכותית מתרוממת.

"את חייבת לנסות ליהנות איתי כאן," הוא מושך את ידו בחזרה ומעביר אותה בשערו השחור, מסיט ממני את מבטו המפציר. אני נותרת מכווצת במקומי ולא עונה. המקום בו נגע קלות בברכי מרגיש כאילו טפטף עליו זרזיף של מים רותחים.

הנהג עוצר בכניסה לאחוזה אימתנית בגודלה השייכת לזוג חברים של מייקל, מפיקים בכירים בעולם המוזיקה. מייקל ביקש מהם לאפשר לנו לנפוש באחוזה בזמן שהם מבלים את הקיץ במקסיקו, רק עשרה ימים, כי זמן לנופש הוא משאב נדיר מאוד בלוח הזמנים הצפוף של מייקל. במהלך הטיסה לאי מייקל הגניב אליי חיוכים מפייסים, כמו ביקש שאעריך את המאמץ שלו ואנסה לשתף פעולה. הנישואים שלנו גססו גסיסה ארוכה ומדאיגה, ונזקקנו להחייאה דחופה. מייקל חשב שנוכל להחלים פה מכל מה שעברנו.

בעשרה ימים בלבד.

"די, אהובה. תנסי להחמיץ פנים קצת פחות," מייקל אומר בעודי יוצאת מהרכב בכבדות. "את תאהבי את הבית, בחרתי לנו אותו במיוחד בשבילך. הבריכה ענקית, החוף במרחק הליכה קצרצר ורק לנו יש גישה אליו. אולי ננסה להתענג על הזמן שלנו כאן ולא לריב?" הוא שואל ומושיט לי יד.

אני מחייכת בכוח חיוך קטן אבל לא אוחזת בידו.

אנחנו עולים מדרגות אחדות ונעצרים מול דלתות עץ ענקיות. הדלת הכבדה נפתחת בפתאומיות ומאחוריה צצה צעירה בלונדינית ורזה. אני בוחנת את דמותה בזריזות: היא יפה או לא? חתיכה או לא? ובמילים אחרות – הוא ירצה לזיין אותה, כן או לא? ואם כן, האם יעז לעשות זאת כבר השבוע?

אני משחררת אנחת ייאוש ובולעת רוק. פניה רגילות, היא לא יפה במיוחד. גם הגוף שלה סתמי ולא מושך, אבל שדיה גדולים למדי. שערה הבלונדיני אסוף גבוה וזה מסב לה חן מסוים. אני חורקת שיניים בעצבנות, מעבירה את מבטי בחזרה אל מייקל ומחפשת לקרוא את תגובתו אליה. הוא נראה אדיש, אך מבחינתי כל אישה מלבדי מהווה סכנה.

"בון ג'ורנו¹, חברים!" הבלונדינית אומרת באיטלקית ומיד מוסיפה בעברית, "שלום, אני אלכס, סוכנת הבית. כבוד גדול לארח אותך ב'אחוזת סאקס', מיכאל רוזנשטיין. בואו, תיכנסו אחריי. זו אחוזה שנבנתה לפני כמאה שנה, ממש גן עדן פרטי על האי–"

"מייקל רוזנשטיין," מייקל קוטע אותה ומתקן, מדגיש את הגיית השם 'מייקל' על פני ה'מיכאל' שאמרה. הקול שלו קר ונחרץ, הוא משתמש כלפיה בטון מקפיא שמעמיד לדום אלפי אנשים שעובדים תחתיו ביום יום. אלכס מזדקפת ונלחצת בבת אחת, מתבלבלת במילותיה.

"סליחה, הייתי בטוחה שמכיוון שאתה ישראלי ואני ישראלית–"

"ובכך השיחה על השם שלי הסתיימה. בואי נמשיך הלאה," הוא חותך את דבריה.

"כמובן. סליחה על הטעות, לא אחזור עליה שוב. תן לי להתחיל מחדש," אלכס מחייכת, אבל תנועותיה מסורבלות יותר וסומק קל מציף את לחייה. היא איבדה את הביטחון שלה מול מייקל. זה משהו שקורה להרבה אנשים.

"אז התחלת לספר לנו על האחוזה," אני נחלצת לעזרתה ומחייכת אליה חיוך מרגיע. ברגע שמייקל רואה שאני נכונה להקשיב הוא נרגע גם. "אמרת שהיא נבנתה לפני שנים רבות?"

"אה, כן. ובכן," אלכס ממשיכה בהיסוס, "בואו נתקדם פנימה ואראה לכם את הבית."

היא פותחת לרווחה את דלת העץ הכבדה ואנחנו נכנסים לאחד הבתים היפים ביותר שראיתי בימי חיי. מייקל הבטיח שהאחוזה מיוחדת, והוא לא אכזב. הקומה התחתונה מעוצבת כחלל ענקי ופתוח ובו חלונות זכוכית מהרצפה עד לתקרה. החלונות פונים לבריכה גדולה המוצללת בעצים מסתעפים ובפרגולות עם בוגנוויליות סגולות ואדומות. מתוך הסלון הרחב ניתן לראות את מי הבריכה התכולים, ומאחוריהם את הכחול העמוק והזוהר של הים. המראה שומט לסתות.

תחום המוזיקה, כצפוי, מורגש מאוד בעיצוב של הבית. הקירות ברובם מכוסים באוסף תקליטים גדול, והתקליטים נמצאים גם על שולחנות הקפה הצבעוניים בין הספות הנמוכות. על הקירות הבודדים החופשיים מתקליטים מוצגת אומנות מודרנית מינימליסטית. רצפת עץ כהה מעניקה לחלל חום ביתי, והבית משרה אווירה אומנותית ויצירתית.

אלכס פותחת את דלתות ההזזה לבריכה ורוח חמה ונעימה נושבת פנימה. ריח מלוח של ים עוטף את החלל העצום ורחש גלים מגיע לאוזנינו. המיקום של האחוזה פשוט מושלם, ועל פניי מבליח חיוך קטן. זהו גן עדן של השראה עבור כל צייר ומאייר, כמוני.

"הנה את מתחילה לחייך," מייקל אומר בשקט ומניח בעדינות את ידו על כתפי. הוא מעסה אותה בתנועה רכה, מכיר את הגוף שלי היטב, יודע בדיוק איפה המתח שלי מצטבר, ואיפה צריך ללחוץ כדי שארפה מעט.

"המים בבריכה הם תמיד בטמפרטורה מושלמת של 25 מעלות. בארון ליד תמצאו מגבות נקיות וחלוקי רחצה. כאן יש מקרר עם שתייה ונשנושים," אלכס מצביעה על עמדת בר הממוקמת מימין לבריכה. "כל מה שיחסר לכם אתם מוזמנים לבקש ממני. אני מתגוררת בקומה למטה, אבל אל דאגה, לא תרגישו אותי בכלל." היא מחייכת בהתנצלות ומובילה אותנו מסביב לבריכה. לצד הבריכה מסודרים כיסאות קש ומיטות שיזוף. "אם הגעתם רעבים מהטיסה, אני יכולה –"

"אלכס, תודה רבה על הסיבוב, אנחנו נסתדר מפה," מייקל שוב קוטע אותה אך הפעם הוא עושה זאת בעדינות. הוא רואה שאישרתי את בחירת מקום החופשה שלנו, ובשל כך מצב רוחו השתפר.

"עדיין לא הראיתי לכם את חדרי השינה בקומה למעלה, ולא אמרתם מה תרצו שאכין לכם לארוחת הערב."

"אין בכך צורך. את משוחררת להמשך היום, תיהני מהערב החופשי." הוא חוזר שוב לטון הפיקודי. הטון שמאפשר לו לנהל את העסק המשפחתי במצוינות, אימפריית הענק שעוברת במשפחת רוזנשטיין מדור לדור. "אם יש כאן עוד אנשי צוות תגידי להם שיחזרו רק מחר, ומוטב שיחזרו כמה שיותר מאוחר."

אלכס קולטת בחושיה שהוא איש שלא מתווכחים איתו ומחייכת בהכנעה. היא מסתובבת לאחור אבל מתבלבלת ורגלה נתקעת בכיסא עץ. ההיתקלות נראית כמו מכה כואבת, אבל היא מצניעה את כאבה ונושכת את שפתה במקום.

"זה בסדר, אלכס. פשוט תיהני מהחופש," אני שוב מחלצת אותה מהמבוכה, כמו שאני רגילה לעשות ליד מייקל. היא מהנהנת ונעלמת בחלל הפנימי הגדול. זהו, אין מנוס מלהיות רק שנינו יחד.

"זה נחמד שיש להם סוכנת בית ישראלית," אני אומרת בשקט בעודנו מסתכלים לכיוון הים. "לא היית חייב לגרש אותה, האחוזה מספיק גדולה בשביל כולם."

"אני מתכוון להכין לך ארוחת ערב מפנקת עם כל המאכלים האהובים עלייך, ואז אנחנו נזדיין פה בכל פינה." הוא מסיט את שערי, חושף את צווארי ומטייל עם אצבעותיו ברכות לאורכו. "וממש לא מתאים לי שמישהו יסתובב לנו בין הרגליים," מייקל חותם בהחלטיות שקטה.

הוא מרים את משקפי השמש מעיניו. עיני הספיר הכחולות והיפהפיות נגלות אליי והמבט שניבט מהן ממושך וממוקד. מבטו עובר באיטיות על פניי וממשיך לאורך כל גופי. הפנים שלי משתחררות קלות ומרפות מהלפיתה המרה שעיצבה אותם בחודשים האחרונים.

כל כך רציתי שיסתכל עליי כך, שוב.

הוא פותח את הכפתורים בחולצתו המבהיקה בלובנה, וחושף את גופו השרירי והמושלם. "נקפוץ לבריכה, אוטיליה?" הוא שואל ומשליך את משקפי השמש והחולצה על הכיסא שלידו, בועט הצידה את הנעליים ומוריד במשיכה אחת את המכנסיים עם תחתוני הבוקסר. הוא מגניב אליי מבט שובב, וקו שפתיו שמוחזק בדרך כלל קפוץ, נשבר לחיוך קטן.

מייקל מזנק בקפיצת ראש מלאת חן אל תוך המים. לרגעים ארוכים הוא נעלם, בכוונה מותח את השהות שלו מתחת למים, מאלץ אותי להתקרב לשפת הבריכה ולחפש אחריו. אני משלבת ידיים וממתינה, מתחילה לדאוג אך לא נשברת, אני לא אקפוץ אחריו פנימה. לבסוף הראש שלו יוצא והוא שואף בבת אחת שאיפה חזקה של אוויר. הוא מזיז את שערו מצד לצד ומתנער כמו כלב.

"כמה זמן השארת אותי לבד מתחת למים! לא קפצת אחריי, את קשוחה מאוד!" הוא קורא לעברי וצוחק.

אני מזיזה את גופי מצד לצד בחוסר נחת.

מייקל מחייך חיוך רחב החושף שיניים לבנות. "המים ממש נעימים, את מפסידה." הוא מתקרב לשפת הבריכה, ואני צועדת צעד אחורה, ליתר ביטחון.

"אנסה אולי בהמשך," אני עונה בהיסוס, יודעת שאם אכנס איתו למים הוא יכניע אותי. מעולם לא יכולתי לסרב לו מבחינה פיזית. לא משנה מה עשה לי, רק השתוקקתי אליו יותר. זוהי תגובה אוטומטית של גופי, ומייקל יודע, לרוב, להשתמש בחולשה הזאת בחוכמה.

"איך שאת רוצה," הוא אומר ונסוג לאחור.

הוא מכניס חצי מפרצופו לתוך המים, כך שרק עיניו נותרות בחוץ, ועוקב אחריי בעיניו כמו טורף דרוך במים, הריסים השחורים והעבים ממסגרים מבט שלא בא עדיין על סיפוקו. לפתע הוא מזנק לעברי ואני לא מספיקה לסגת אחורה, כפות ידיו הרטובות לופתות את קרסוליי ומושכות אותי בתנועה מהירה לתוך המים.

"מייקל!" גופי נאבק בו במים אך הוא ממהר לחבק אותי. שמלתי מתנפחת ועולה מעלה לכיוון קו המים, הוא כורך את זרועו סביבי ובידו השנייה הוא מסיר ממני את משקפי השמש ומעיף אותם הצידה. המים חמימים ונהדרים, וגופינו קרובים אחד לשני כפי שלא הרשיתי לנו להיות במשך זמן רב.

"אני מצטער, אוטי. אני באמת מצטער." הוא אומר בשקט.

גופו העירום נצמד אליי, השרירים שלי רוצים להרפות בתגובה לחיבוקו אך נותרים קפוצים בחשד. כף ידו מתרוממת לכיוון פניי, אצבעותיו עוברות על לחיי. ידו השנייה מרימה את רגלי וכורכת אותה סביב ישבנו. "אני נשבע לך שלעולם לא אעשה את הטעות הזאת שוב." הוא לוחש מילים מנחמות לאוזני בקולו הנמוך והמחוספס, מצמיד את אגני אליו ונדחק אל בין רגליי. "אל תיתני לדבר הזה להרוס אותנו..."

תחינותיו לסליחה מצמררות אותי בצמרמורות חזקות שמתחילות בצווארי וחולפות לאורך גבי. אני רוצה להאמין לו, אני כל כך רוצה להתנחם, להחלים מכל הפציעות שפצע אותי לאחרונה.

"את כל מה שיש לי, בלעדייך אני כלום..." הוא מעביר את ידו בשערי ומנשק את צווארי. "אל תוותרי עליי."

המילים שהוא לוחש כעת על אוזני הן המילים שהשתוקקתי לשמוע, המילים שמכניסות את הגבר הכול יכול הזה שוב לכיס הקטן שלי. אני רוצה להתרפק לתוך החיבוק שלו, להרפות אל תנועותיו המתחככות והעדינות מתחת למים. האם יש לי אומץ?

"אני רוצה אותך, אני רוצה אותנו שוב..." הוא אומר בפגיעות חשופה.

הנשימה שלי כמעט נעתקת, המשפטים שהייתי זקוקה להם סוף סוף נאמרים. כמה התרחקנו, אני חושבת בכאב שלופת את ליבי. זה לא תמיד היה כך.

הוא מחבק אותי בבריכה ומניע אותי מצד לצד. אני פוקחת את עיניי ומביטה לתוך עיני הטורקיז המבקשות ממני סליחה. המבע בהן מודאג, וקיימת דממה משתקת בינינו, דממה שמייקל מבקש להתיר בחופשה הזאת, באי. גלי הים נשברים ברקע והוא מחבק אותי כפי שלא חיבק כבר חודשים. הוא רוכן לאוזני ואומר שוב ושוב, "אני אוהב אותך, אני מצטער על מה שעשיתי. אני מצטער."

אני מתחילה להתרפק אל תוך החיבוק שלו, עדיין לא מסוגלת לומר לו כן, או לא.

"אני רוצה אותך, אני רוצה אותנו שוב..."

ואני כמעט מתמסרת למייקל, שמצליח לבלבל אותי.

אלא שאז אני נזכרת.

אני נזכרת שהכול שקר.

ואני מתרחקת ממנו.

הוא מסתכל עליי במבט מופתע, והמבט בעיניו התכולות הופך ממפתה לקודר. ענן חוסם את השמש וצל מעיב משתלט על הבריכה. אני רואה לרגע את ההבזק הזדוני ניצת בעיניו, את הבלחת הטורף שבו. גופי נמתח כקפיץ, והבטן שלי מתכווצת לקראת הכעס שלו, שיבוא.

אך מייקל מחליט לסגת. הוא בולע את עלבון הדחייה, ומעלה על שפתיו חיוך דק במקום הזעף שחשבתי שתכף יתפרץ.

"את היחידה שאני מוכן לספוג ממנה יחס כזה," הוא אומר, ספק תוהה לעצמו, ספק מבקר אותי. הוא צועד כמה צעדים לאחור ומעביר את ידיו שוב בשערו הגלי, תופס ממני את המרחק שביקשתי ממנו. אני יודעת עד כמה קשה לו לקבל סירוב.

"אני מבין שאת צריכה עוד זמן, אבל את תראי שאני עוד אתקן את מה שקרה בינינו," הטון הפיקודי מתגנב לתוכן המפייס של דבריו.

הוא שוחה בתנועות חתירה מהירות וחזקות לקצה הבריכה ויוצא מהמים.

"יש שוק קטן לא רחוק מכאן, אני נוסע לעשות קניות. אכין לנו הערב מרק מינסטרונה ולזניה. הרבה זמן לא הכנתי לך את המנה האהובה עלייך," הוא קורץ קריצה שובבה. "עד שאסיים לעשות קניות ולבשל אני מצפה שתצטרפי אליי, ותשתדלי לגייס קצת מצב רוח טוב. תבואי מקולחת, מאופרת ולבושה, ובעיקר מוכנה ליהנות מכל מה שאני הולך לעשות בשבילך."

"אני אשתדל," אני אומרת במשיכת כתפיים, מכווצת, עדיין בחשש.

הוא לא טורח להתנגב ונכנס עירום ונוטף מים לבית. אני מחליטה לא לבוא אחריו, אלא לעכל עם עצמי את הרגשות שלי ולצוף על הגב. זה לא היה עימות חריף, אבל הילכתי על הגבול הדק של סבלנותו של מייקל. הוא רוצה לתקן את מערכת היחסים שלנו, אך אני עדיין לא בשלה להעמיד פנים שאנחנו זוג מאושר.

אני נרגעת רק כשאני שומעת את הפרארי שלו עוזבת את החנייה, פרארי שמייקל דאג מבעוד מועד שתחכה לו באי. קצב נשימתי מאט ואני נפעמת מהשמיים התכולים שמעליי. הם נפרשים כמעט חסרי עננים וגורמים לי להרגיש קטנה וחסרת משמעות. האוזניים שלי נמצאות מתחת למים והצלילים של הגלים והציפורים עמומים. זה מרגיע אותי, אני מבודדת, מאבדת תחושה של זמן. הסכמתי לבוא לכאן איתו, כמו שאני תמיד מסכימה לבוא אחריו, אז אולי כדאי שאתחיל לשתף פעולה.

בעבר הוא ידע לגרום לי להרגיש אהובה. רצויה. נחשקת. כן, היו לנו תקופות אחרות, בהן מייקל גרם לי להרגיש שהוא מעריץ את האדמה שעליה דורכות רגליי. התחלת הקשר שלנו פעלה על פי כל חוקי הרומנטיקה, ובכל זאת, תמרורי האזהרה היו שם כבר מהיום הראשון. 

מצולות חלק ב'-

פרק 1

אני מסתכלת שוב ושוב מאחורי כתפי. רגליי רועדות ובקושי נושאות אותי, אני מזיעה מרוב לחץ ומפחדת שמייקל יצוץ לפתע בין האנשים בתור לעלייה למטוס.

"הוא לא יבוא אחרייך, אף אחד לא עוקב אחרינו," נתן מבטיח לי בשקט. מבטו הרגוע נח עליי והוא משתדל לנסוך בי ביטחון. גוש עומד בגרוני מהפחד שמייקל יבוא וישים קץ לבריחה. בניסיון להעסיק את עצמי אני משפילה את מבטי לנייד, וקוראת שוב את ההתכתבות שלנו מהלילה הקודם.

 

03:21

מייקל: אני נוסע עם לואיז לבית חולים. אין לי זמן לעבור אצלך למעלה, תירגעי בינתיים ונדבר כשאחזור. יש הסבר לכל מה שקרה. אני אוהב אותך.

05:30

מייקל: איפה את לעזאזל?!

05:35

מייקל: אוטיליה, תעני לטלפון.

05:40

מייקל: איפה את נמצאת? אני דואג לך. תעני מייד.

05:45

יצאתי לטיול רגלי על החוף, בבקשה אל תחפש אותי. אני צריכה זמן לחשוב בשקט, הרחק מהמשפחה וממך.

 

"הגיע הזמן להתנתק מהטלפון הנייד הזה," נתן קוטע את הקריאה שלי בהודעות ואני מרימה את עיניי אליו. הוא מוציא משקית אריזת קרטון ובה טלפון נייד עם כרטיס סים חדש.

"הרשיתי לעצמי לקנות לך את זה, מקודם כשהלכתי לקנות סיגריות. עדיף שיהיה לך נייד עם מספר שמייקל לא מכיר, זה ייתן לך אולי קצת מרווח נשימה ממנו בימים הראשונים," הוא אומר.

"נתן..." אני מוצאת את עצמי חסרת מילים. "אני לא יודעת איך אוכל להודות לך."

"אל תודי לי. פשוט תנתקי את הנייד שלך ותשתמשי בינתיים רק בחדש. זה יעזור לך להרגיש יותר מוגנת."

אני מחייכת אליו חיוך רפה ומקווה שהוא צודק, למרות ששנינו יודעים שזה רק עניין של זמן עד שמייקל ימצא אותי.

אנחנו מתקדמים באיטיות עם הנוסעים וחוצים את סף דלת הכניסה למטוס. הלב שלי הולם בפראות ואני מסתכלת בחשש על הדיילות, הן נראות לי חשודות, כולם עלולים להיות משתפי פעולה של מייקל. אנחנו מתיישבים במושבים, אבל אני יושבת כמו על קוצים, ורק ברגע שהקפטן מכריז, ¹"Boarding Complete" ודלתות המטוס נסגרות, אני מבינה שזה באמת קורה.

אנחנו חוזרים לארץ.

אומנם זה רק הצעד הראשון, והדרך עוד ארוכה ואין לי מושג מה אעשה ואיך אתקיים, אבל אני בדרך הביתה.

זו התחלה.

נתן מניח את ידו על ידי ולוחץ אותה בחמימות. אני מחייכת אליו, הוא העוגן ומקור הכוח שלי לעת עתה, למרות שהוא מתופף ברגלו ללא הרף ונראה עצבני, כנראה בגלל הצורך בסמים. הוא אמר לי שהמאגר שלו נגמר כבר באי, ועכשיו, למרות שהוא משתדל לשמור את העצבים שלו לעצמו, גופו זז בכיסא ללא הפסק.

"נתן, אתה בסדר?"

"כן, זה בא והולך. יהיה לי שבוע קשה אבל אז התסמינים ייעלמו, כבר עשיתי את זה בעבר. עדיף שננסה לישון, היה לנו לילה ארוך," הוא אומר לי בעידוד. "תנתקי את הסוללה מהטלפון הנייד הישן שלך."

"כבר ניתקתי," אני מהנהנת.

אני מעמידה פנים שאני מסתכלת מחוץ לחלון בעודנו ממריאים, אך בעצם אני מסתכלת עליו נרדם בזמן שהמטוס מתייצב באוויר. למרות עצביו הרופפים הוא נכנע לשינה בקלות. משונה בעיניי שמבחינה חיצונית הוא נראה בדיוק כמו הסוהר שלי, אבל מגלם את המציל שלי.

אני עוצמת עיניים אך לא מצליחה להירדם. אין ספור מחשבות ותרחישים מציפים את ראשי. איך הוריי יגיבו כשאתייצב בדלתם בהפתעה? מה כדאי לי לספר להם ומה לא? איך מייקל יגיב להיעלמות שלי? אני כל כך מודאגת מחומרת התגובה שלו. לא אופתע אם מישהו מטעמו ימתין לנו כבר כשנרד מהמטוס כדי לקחת אותי בחזרה אליו, מייקל מסוגל לכאלה מעשים.

אבל אנחנו יורדים מהמטוס, עוברים את ביקורת הדרכונים בקלות ואף אחד לא עוצר אותנו. השלטים בעברית מציפים את ליבי בחמימות נעימה, וקריאות הכריזה בעברית מספקות לי נחמה. אף אחד גם לא עוצר אותנו כשאנחנו יוצאים מהטרמינל לכיוון רחבת המוניות. האוויר החם של הקיץ הישראלי מכה בי, והלחות הגבוהה מחניקה מייד את הנשימה. ההמולה הרועשת האופיינית לארץ מקיפה אותי ואני מבינה שאף אחד לא מחכה לנו, אף אחד לא עוצר אותנו, אנחנו באמת חופשיים לנסוע, כל אחד לביתו.

"בטוחה שאת רוצה להיות אצל ההורים שלך? הייתי רגוע יותר אם היית נשארת איתי," נתן מצית סיגריה. "הדירה שלי מספיק גדולה, ואני מוכן לישון על הספה."

"תודה על ההצעה, אבל אני ממש מתגעגעת אליהם."

"אני מבין, אבל... מייקל הולך לאבד את זה. הייתי מעדיף להיות לצידך כשזה יקרה."

אני משלבת ידיים ובטני מתחילה לכאוב, יודעת שאקבל עונש על הבריחה. "נגלה בקרוב עד כמה חמורה תהיה התגובה שלו."

נתן מחייך חיוך מר ושואף מהסיגריה. הוא מוציא את ארנקו מהכיס האחורי בג'ינס. "אני רוצה שתיקחי בינתיים את זה," הוא מוציא כמה מאות שקלים ושם בידי.

אני מובכת ומרגישה כל כך מטופשת. אין עליי אפילו ארנק, וגם לו היה, כנראה שמייקל היה חוסם לי את הגישה לכסף. איך ביום אחד אישה בת עשרים ושבע מגלה שאין לה כלום, ושהיא צריכה ללוות כסף בשביל לנסוע הביתה? כמה חסרת אונים ותלותית הפכתי להיות. אני אפשרתי לעצמי להגיע למצב הזה.

"אחזיר לך הכול," אני מבטיחה בשקט, למרות שאין לי מושג מתי ואיך אעשה זאת.

"זה המעט שאני יכול לעשות בשבילך."

"עשית בשבילי מעל ומעבר."

"לא, זו את שאזרת אומץ לקום וללכת, ואת מדהימה על כך. להשתחרר מהמשפחה שלי לא עומד להיות קל... אז אני מבקש שנשמור זה על זה, ושנגרום לזה להצליח."

אני מהנהנת. "מה התוכנית שלך לימים הקרובים?"

הוא מגרד את סנטרו ומשתהה. "אחרי שאירגע מתסמיני הגמילה אתחיל לעבוד. אצלם, אנסה ליצור חומרים לתערוכה חדשה. אתפרנס מהמקצוע שלי, כמו כל בן אדם רגיל."

"והגמילה לא מפחידה אותך?" אני שואלת בזהירות. אני לא רוצה להישמע שיפוטית, אבל הוא זקוק לעזרה. אם הוא לא ישתלט על ההתמכרות שלו הוא לא יצליח להרכיב את חייו מחדש, ובתוך חודש ישרוף את הכסף שנותר לו.

"אני צריך להסתגר בבית לכמה ימים. הגמילה תעבוד אך ורק בקאט יחיד ואכזרי. אז אני זקוק להרבה סבלנות ואולי למאגר של בקבוקי מים, כי אני עומד להזיע ולישון הרבה."

"אני מוכנה להיות שם בשבילך ולהכין לך מדי פעם משהו טעים לאכול," אני מציעה.

"תודה על ההצעה, אני עוד עלול לקפוץ עליה בהמשך. ואל תדאגי בגללי," הוא אומר בחיוך וברור לי שהוא מחפש לברוח מנושא השיחה. "את הדאגה העיקרית שלי. מייקל יצא למאבק חייו עלייך, אוטיליה. את צריכה להיות מוכנה לרע מכול."

"אני יודעת... אני מקווה שיהיו לי הכוחות לעמוד מולו."

"יש לך את כל מה שאת צריכה כדי להתגרש ממנו. תזכרי את זה כשהוא יבוא מולך בכל הכוח, כי הוא יבוא."

"אני יודעת," אני נאנחת.

"הייתי מעדיף, ממש, שתבואי איתי לתל אביב במקום לנסוע להורים שלך," הוא אומר שוב ומכווץ גבות. "אני חושש שתהיי שם לבדך."

"אני מתגעגעת להורים שלי ואני צריכה לחזור למקום מוכר ומוגן. נהיה בקשר כל הזמן."

הוא מביט בי בשתיקה ממושכת ומקמט את מצחו בספק. זה גם בכלל לא עוזר שאתה נראה בדיוק כמו מייקל, אני חושבת, אבל לא מעיזה להגיד.

"טוב, שכנעת אותי. העיקר שנמלטנו," הוא מחייך ואנחנו ניגשים למונית.

רגע לפני שאנחנו נפרדים עוברת בינינו תחושה מוזרה, מעין היסוס מתוח. האם גם הוא נזכר במה שקרה לנו בין הגלים? איך שהתנשקנו, איך שכמעט שכבנו? צמרמורת עוברת בגבי, ואני לא בטוחה איך עליי להיפרד ממנו.

הוא מחבק ומנשק אותי נשיקה תמימה על הלחי. אני משתהה עוד רגע בחיבוקו ושואפת את ריחו הנעים.

"אל תיעלמי לי," הוא אומר במבט מודאג.

"מבטיחה," אני מהנהנת, נכנסת למונית, ואומרת לנהג את הכתובת של הוריי בפתח תקווה.

זו הפעם הראשונה מזה שנים שאגיע לשכונה בה גדלתי שלא בליווי נהג פרטי. המונית נוסעת בתנועה האיטית ברחוב של הוריי, ואני מסתכלת על הילדים שמשחקים כדורסל במגרש בית הספר הסמוך לביתם, על האימהות שמובילות ילדים בעגלות. הכול כל כך מוכר ועם זאת אני מרגישה זרה מאוד.

אני משלמת לנהג וניגשת לבניין שדלתו למטה פתוחה כי האינטרקום בו אף פעם לא עובד. בקומה השלישית אני כבר מתנשפת, ותוהה איך הוריי מצליחים, בגילם, לעלות בכל יום כל כך הרבה מדרגות.

בטני מתהפכת רגע לפני הצלצול בפעמון הדלת שכתוב עליו 'רסקין'. אין לי מזוודה איתי, רק תיק קטן ובו דרכון, אוזניות, שני טלפונים, ואת התמונות המפלילות את מייקל בבגידה ובסאדו-מאזו קשה שנתן צילם והפקיד בידיי. לא הספקתי לקחת איתי יותר שהרי עזבנו את האחוזה במנוסה מהירה. אני שברירית, חשופה, ומחוסרת כול. ההתמודדות עם המציאות החדשה רק מתחילה.

מייד בעקבות צלצול הפעמון נשמעים צעדים המתקרבים בזריזות לדלת.

"מי שם?" אימי קוראת.

"זו אני."

הדלת נפתחת במהירות ואימי ניצבת מולי בעיניים נדהמות. פיה נפער בפליאה אך בשבריר שנייה מתעגל לחיוך ענקי.

"אוטיליה!" היא מתרגשת ואנחנו מתחבקות. "יונתן! הילדה הגיעה! הילדה הגיעה!"

אבי מסתובב לכיוון הדלת ממקום מושבו בכורסה. עיניו נפערות בשמחה והוא קם אליי בהתרגשות. כשהוא מתקרב אני מבחינה כמה הזדקן, בצעדים שלו שנעשו חסרי ביטחון ושבריריים.

"ילדה שלי... כמה זמן לא ראינו אותך," הוא מחבק אותי בחוזקה. הוא רזה מאוד, וגופו נראה כל כך פגיע שזה כמעט מרתיע לחבק אותו בחזרה.

"שב, יונתן. שב בחזרה בכורסה," אימי טופחת על כתפו בעדינות. "שלא תתעייף."

"כן, המפקדת," הוא צוחק ולוחץ בחיבה את זרועי.

"ילדה שלנו, איך זכינו בביקור פתע נפלא שכזה?" אימי מובילה אותי פנימה.

עיניהם החכמות של הוריי מייד מבחינות שמשהו איתי לא בסדר, וההתרגשות שלהם מתחלפת במהרה בדאגה. מאז שנכנסתי לזוגיות עם מייקל לא באתי אליהם בהפתעה, ותמיד ביקרתי בזמנים קצובים וידועים מראש. הם מזהים את העייפות שלי, את קמטי הדאגה העמוקים שהיממה האחרונה חרתה סביב שפתיי שנקמצו מרוב לחץ. עיניה הטובות והיפות של אימי בוחנות אותי ולא מפספסות דבר.

"בואי איתי למטבח. יונתן, שב בבקשה, לא אגיד לך שוב. אוטי ואני נכין קפה."

היא לוקחת אותי בידי ומושיבה אותי בשולחן האוכל הקטן במטבח, בדיוק כמו שהייתה עושה כשהייתי נערה והיו לי צרות. היא מנמיכה את הרדיו שתמיד דולק ברקע ומרתיחה מים לקפה, הסימן שלי להתחיל לדבר.

עשרות פעמים במהלך הטיסה חשבתי מה לעזאזל אגיד לה, והנה אני כאן ולא מוצאת את המילים הנכונות. איני רוצה לספר לה יותר מדי פרטים, אך אני מפחדת שמהרגע שאפתח את הפה לא אוכל להמשיך להסתיר. אני לא רוצה שתתבייש בי, וגם לא רוצה לצער אותה.

היא מערבבת קפה בספלים גדולים, תנועותיה יציבות וסבלניות. היא כל כך חזקה, תמיד עמדה איתנה מול כל קושי שהחיים הערימו עליה ומעולם לא נשברה. אני, לעומתה, כל כך חלשה והחיים שלי הלכו לכיוון הלא נכון, למרות שנראה היה שבחרתי במסלול הוורוד ביותר.

"אני מקשיבה," היא אומרת בשקט.

"אני..." אני אומרת כמעט בלחש.

"כן, אוטיליה?"

"אני רוצה להתגרש ממייקל," אני מצליחה להגיד בקול רם.

היא מסתובבת אליי ומניחה את ספלי הקפה בינינו על השולחן. היא מניחה מולי קערית עם שזיפים מצופים בשוקולד מריר, הממתק האהוב עליי שתמיד אפשר למצוא אצלם בבית.

"מה קרה, ילדה שלי?" עיניה הטובות מסתכלות עליי בדאגה.

אני רוצה לבכות אך איני רוצה להתפרק מולה. כשקשה לי קשה גם לה. כל חיי רצתה רק לגונן עליי ולמנוע ממני סבל, ועל כן אני מחככת את ידיי בירכיי ובוררת היטב את מילותיי. "לא טוב לנו. כבר תקופה ארוכה שאנחנו לא מסתדרים."

"זה בגלל הרומן שהיה לו? אף פעם לא דיברנו על זה, אבל קראתי באינטרנט... למרות שבסוף פורסם שנתן הוא שצולם בתמונה עם האישה ההיא."

"זה היה מייקל, לזרוק את זה על נתן היה רק טיוח. וכן, הרומן זו אחת הסיבות לרצון שלי להיפרד ממנו," אני נאנחת. וזו האלימות שלו כלפיי, אני חושבת. והסאדו-מאזו עם נשים אחרות שהוא כמעט מחסל. וחוסר היכולת שלנו להביא ילד לעולם. זה מרגיש כרגע כמו רשימה אין-סופית, אבל אני לא אומרת דבר.

"החופשה בסיציליה הייתה ניסיון להתגבר על המשבר?"

"כן..."

"ואני מבינה שהיא לא עזרה?" היא שואלת ללא שיפוטיות והשפה שלי מתחילה לרטוט בהיסוס מול שאלתה. לא, אימא. בחופשה הזו הוא זיין אותי כשרובה נמצא בינינו במיטה ואז כמעט חנק למוות את המאהבת שלו.

"החופשה לא כל כך עזרה לנו... המחלוקות הפכו לגדולות מדי."

"אני מתארת לעצמי שאם התרחקת ממנו ובאת עד לכאן אז לא קל לכם. את תמיד רצויה פה, זה תמיד יהיה הבית שלך, ואנחנו לעולם נהיה כאן בשביל לעזור לך," אימי מניחה את כף ידה על שלי ומלטפת אותה. היא מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לספר אבל שמוקדם מדי בשבילי לדבר. "מייקל מסכים איתך בעניין הגירושים?"

"אני... אני לא בטוחה." אני נאנחת והדמעות זולגות מעיניי, אני לא מצליחה לעצור אותן יותר. "אימא, זה עלול להפוך למכוער..."

היא רוכנת אליי ומחבקת אותי, "ששש, ילדה שלי. אנחנו נעזור לך."

"אבל איך אתחיל מחדש? אין לי כסף משלי, אין לי איפה לגור, ויכול מאוד להיות שהוא ייאבק בי, הוא לא ייתן לי ללכת."

"אוטי, תקשיבי לי. תזכרי מה שאמרתי לך מאז שהיית ילדה קטנה. כשיש לך בעיה גדולה, קודם כול תפרקי אותה לחלקים קטנים, ותפתרי אותם אחד, אחד. תהיי אצלנו כמה ימים ותתאפסי על עצמך. תנוחי, תחשבי, תבכי אם את צריכה וכמה שאת רק צריכה, ותזכרי שאת מוכשרת, ילדה שלי. יש לך את עצמך, וזה המון. אם תרצי להיות עצמאית, את תצליחי לפרנס את עצמך, אין סיבה שלא."

"אימא, יש לי תיק עבודות ישן ולא מעודכן –"

"אז תתחילי לעבוד עליו ותעדכני אותו. תמצאי עבודות קטנות באיור, בדיוק כפי שעשית כשהיית סטודנטית. יש לנו מחשב נייד, תוכלי להשתמש בו לכל מה שאת צריכה."

"אימא, אין לי אפילו בגדים..." אני מודה בשקט.

"אז מה? נגמרו הבגדים בעולם כולו?" היא מחייכת בעידוד. "יש פה טייצים ישנים וחולצות שלך. אפשר ללכת לקניון ולקנות כמה דברים כדי שתרגישי בנוח. אל תדאגי בנוגע לכסף. שלחת לנו הרבה ושמתי בצד, זה ישמש אותך עכשיו."

"כל הרעיון היה שהכסף ישמש אתכם."

"בסדר, אני רק מציעה פתרון זמני, עד שתתחילי לעבוד. מותק שלי, לא יחסר לנו כלום אם תקני לך כמה סמרטוטים בקניון," היא מלטפת בחיבה את ראשי. הדיבור שלה מקל עליי טיפה, אני אוהבת את האופן שבו הראש של אימא שלי עובד.

"אני מצטערת שאני נופלת עליכם," אני אומרת.

"אנחנו שמחים לראות אותך, את לא נופלת עלינו. ולגבי מייקל," היא אומרת ועננה חולפת בעיניה. "בחיי הנישואים יש לפעמים משברים קשים, ונדמה לנו שלא נתגבר עליהם. את חושבת שלא עברתי דברים קשים עם אבא שלך? בטח שכן. את הרי יודעת שעברתי שתי הפלות עד שהצלחנו להביא לעולם אותך, זה היה מאוד קשה לזוגיות שלנו, וחשבתי שלא נשרוד את זה. אבל הינה, כמעט שלושים שנה אחרי, אנחנו ביחד, אוהבים ומסתדרים. את לא יכולה לדעת איך זה ייגמר ביניכם, עברתם המון; ההפלות, הרומן שלו. קחי את הזמן ותנוחי אצלנו בבית עד שתביני מה את באמת רוצה לעשות," היא אומרת ברוגע ואני לוחצת את ידיה בהכרת תודה.

אימי היא אישה טובה והגונה שלא מסוגלת לתאר לעצמה את תהומות האופל בהן מייקל חי. לו הייתה מכירה אותו באמת הייתה מציעה לי לברוח על נפשי ולשמור על חיי. אבל היא לא יודעת, והיא נותנת לי עצות של אם מרגיעה ושקולה. "תמיד חשבתי שאת אוהבת אותו מאוד, הנישואים שלכם נראו מקסימים בעיניי, אם כי מעט אינטנסיביים. הוא החזיק אותך כל כך קרוב, נראה היה שהוא לא מסוגל לחיות רגע בלעדייך. אלה דברים שלא נעלמים בקלות. תני לזה זמן, ילדה שלי."

הוא אכן מטורף אחריי, אימא. ולא בצורה טובה... אני חושבת ואוכלת מהשוקולד. "טוב, אלך להתקלח ואז אשב לראות קצת טלוויזיה עם אבא, בסדר?"

"כמובן. הוא מאוד מתגעגע אלייך, אבל שתדעי שהוא לא מאוד צלול לאחרונה, הוא נהיה קצת שכחן ואיטי. זה הגיל, הכול מתחיל לחרוק," היא מחייכת ומתרוממת. "החדר שלך מחכה לך."

אנחנו נכנסות לחדר הילדות שלי, חדר קטן וצר ובו מיטת נוער. הקירות מכוסים בפוסטרים של להקות רוק ובציורים שלי. מעל למיטה על לוח שעם נעוצות תמונות שלי עם חברות ילדות וחברים מהלימודים, כל האנשים שנעלמו מחיי ברגע שמייקל ואני התחתנו.

"כפי שאת רואה, אני מחזיקה את החדר שלך בדיוק כפי שהיה, אפילו גרגיר אבק אין פה."

"לא חשבתי אחרת, אימא."

במקלחת הקטנה בביתנו אני שואפת ריח וניל מוכר, ריח הסבון הנצחי של אימי. אני מחייכת לעצמי, מסתבנת בו, ונותנת למים לשטוף את גופי במשך דקות ארוכות. אני מנסה לנשום נשימות עמוקות, ולהיאחז במילים הטובות של אימי.

כשאני יוצאת מהמקלחת אני בוחנת את הבגדים שיש לי בארון. אני בוחרת בטייץ אפור וישן שגדול עליי, וגם מוצאת חולצת טי שחורה ישנה ונעימה. התחמקתי עד כה מלעשות זאת, אך אני בודקת את הנייד החדש שלי, יש בו שתי הודעות.

 

13:45

נתן: הגעת להורים בשלום? תשמרי את המספר שלי ותגידי אם את רוצה להיפגש בהמשך. כבר התרגלתי לכף יד הקצת מזיעה שלך שמחפשת את שלי, היה כיף במטוס 

 

ההודעה שלו מעלה חיוך על פניי ואני שומרת את המספר, אך כשאני פותחת את ההודעה השנייה הלב שלי מייד צונח לתחתונים. ההודעה ממספר לא מזוהה, וברור לי מי כתב אותה.

 

14:55

מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?

 

אני חוטפת פיק ברכיים ומתיישבת על המיטה בלב הולם. חנק מצמית עולה בגרוני ועננה אפלה פושטת בכל איבריי. איך? איך לעזאזל הוא השיג את המספר של הטלפון החדש שלי? ולפתע מתקבלת הודעה נוספת ואני כמעט מזנקת מהמיטה מרוב פחד.

 

15:12

נתן: עדכני שאת בסדר. אני לא יודע אם זו פרנויה של גמילה, אבל אני פתאום מודאג לגבייך.

 

אתה מרגיש מודאג ובצדק, אני חושבת. ואתה כנראה ההוכחה לכך שטלפתיה בין אחים תאומים אכן קיימת.

 

15:14

הגעתי הביתה בשלום. למייקל יש המספר שלי, אני בפאניקה.

15:15

נתן: אני רוצה שתבואי אליי מייד. אוטיליה, אני לא צוחק. אני בא לאסוף אותך.

15:15

לא, אני... אני אדבר איתו. אולי הוא לא יודע עדיין איפה אני נמצאת בדיוק.

15:16

נתן: אם הוא עלה על המספר החדש הוא כבר יודע איפה את נמצאת.

 

הלב שלי קופץ בחזי למשמע צלצול הטלפון הביתי שמצלצל בשני המכשירים, גם בסלון וגם בחדר של הוריי. אני עוצמת עיניים בלחץ, כי אני פשוט יודעת. זה הוא שמתקשר. כעבור דקה אימא שלי נכנסת לחדר ולוחשת, "זה מייקל."

אני מהנהנת ומנסה להסתיר ממנה את הרעד שאוחז בגופי. אני לוקחת מידיה את הטלפון ומצמידה אותו לאוזני, אך לא אומרת דבר. היא סוגרת אחריה את הדלת.

"אוטיליה? את שם?" הוא שואל כמעט לא מאמין.

ליבי פועם במהירות למשמע קולו; כאילו הוא נמצא ממש כאן לידי, כאילו הוא יכול לראות אותי. גופי נדרך, שמיעתי מתחדדת, זיעה קרה מכסה את פניי. אני מסוחררת ומתיישבת על קצה המיטה.

"אוטיליה?" הוא שואל בשקט שוב.

"אני כאן," אני עונה בלחישה.

"אז את באמת בישראל," הוא נושף נשיפה ארוכה מלאת אכזבה ואז דממה על הקו. "אני לא מבין למה היית צריכה לעשות את זה."

"אולי זו בדיוק הבעיה, שאתה לא מבין," אני אומרת בשקט.

הוא נושף נשיפה ארוכה שוב, "נתן שכנע אותך לברוח?" הוא מנסה להשתלט על העצבים שלו, ואני ממש מסוגלת לשמוע אותו שוקל היטב את מילותיו.

"לא," אני אומרת בקושי רב, גרוני התייבש באחת.

"להתרחק לארץ אחרת זה אף פעם לא הפתרון, אוטיליה. אני שולח מישהו שיאסוף אותך כדי שתחזרי לכאן. נדבר על הכול ונעשה סדר בדברים."

הקול בקושי בוקע מגרוני כשאני אומרת את המשפט שמצריך ממני את כל הכוח שיש לי, אך אני מוכרחה להגיד לו אותו: "אני לא חוזרת."

דממה צורמת מעברו השני של הקו. האם באמת אמרתי את זה בקול רם? האם הוא שמע אותי? משהו ברקע נופל ונשבר. אז כן, הוא שמע אותי. הוא מכחכח בגרונו ומשתדל לומר בטון רגוע, "אין בעיה, אני בדרך אלייך. אומר לצוות להכין את המטוס, אנחת הלילה."

ליבי פועם מהר יותר ויותר, אני מזועזעת ומפוחדת מהמחשבה שהוא יגיע לבית הוריי. אשלם מחיר מאוד כבד על הבריחה שלי.

"מייקל, בבקשה אל תבוא. אני צריכה זמן –"

"נכון, אבל את צריכה זמן ביחד איתי. אני מבין שראית דברים לא קלים ושנבהלת, ואני מבטיח שכשאגיע אנחנו נדבר בפתיחות ואסביר לך את עצמי. לכל מה שראית יש הסבר הגיוני."

"איזה הסבר הגיוני יכול להיות למה שראיתי?"

"יש לי בעיה. אפשר לומר אפילו שיש לי בעיה חמורה מאוד. אבל את אשתי, ואת לא אמורה לנטוש אותי. את שוברת לי את הלב במקום לעמוד לצידי."

דמעות יורדות במורד לחיי. אני מכירה את המילים המיומנות שלו, את הדרישה שמסתתרת מאחורי התחינה. מילותיו המתרפסות הן מלכודת של משחקי מחשבה.

"לא. תאפשר לי בבקשה זמן עם עצמי, לבד."

"מחר מתחילה בסטוקהולם ועידה כלכלית חשובה שתימשך ארבעה ימים. אני אמור להשתתף בה, אבל אני מציע שלא אסע ונבלה כמה ימים רגועים בארץ, רק את ואני."

אני נאנחת, לא מצליחה להוציא מילה. יהיה כל כך קשה לסרב לו.

"את באמת מוותרת על ההזדמנות להיות ביחד רק שנינו? את לא רוצה לתת לי הזדמנות לפחות להסביר לך את הצד שלי לכל מה שקרה?"

כמו תמיד הוא מצליח לבלבל אותי. הוא מצליח לגרום לי לחשוב שזמנו יקר מפז ושעליי לעמוד דום בכל פעם שהוא מוכן להקדיש אותו לי. לא, זה עוד חלק חסר איזון בקשר החולני שלנו.

"אני מבקשת שתשתתף בוועידה כרגיל," אני אומרת.

מעברו השני של הקו נשימתו נעתקת כשלראשונה אני מוותרת על ההזדמנות לבלות איתו. זו קרקע חדשה ומפחידה בשבילנו, מעתה והלאה מייקל הוא לא צפוי מבחינתי. "אני מתחננת שתעזוב אותי בשקט בזמן הקרוב, אני ממש מתחננת, אני צריכה זמן לעכל. ללחוץ עליי זו לא הדרך להחזיר אותי אליך." בבקשה, שיהיה לי האומץ לעמוד מולך ולא להישבר.

"ממתי את מסרבת לבלות איתי? אני מציע לך שאבוא ונעשה מה שאת רק רוצה. פאק, מבחינתי נישן יחד אצל ההורים שלך, אני רוצה שתיתני לי הזדמנות רק לדבר איתך –"

"מייקל, אני לא יכולה."

"לאן הנתק הזה מוביל?" הוא שואל פתאום בכעס.

"זה לא מוביל לכלום," אני לא מעיזה להגיד את המילה שהייתי רוצה לומר – גירושים. אין לי אומץ להגיד לו שאני חושבת שזה הסוף שלנו. "אני פשוט מבקשת זמן, בבקשה תכבד את זה."

הוא נאנח מעבר לקו, זה לא מוצא חן בעיניו, אבל הוא לא מאבד את העשתונות. בינתיים. הוא גם רוצה להשתתף בוועידה, אני מכירה אותו.

"אוטיליה, את הדבר היקר לי בעולם. כרגע את לא מסוגלת להאמין לזה, אבל זו האמת."

"ומה שלום לואיז?" אני מעיזה לשאול בחסות המרחק.

"היא בריאה ושלמה," הוא עונה בקור רוח. "העברתי אותה לבית חולים ברומא, היא אמורה להשתחרר מחר. את לא צריכה לדאוג לשלומה."

אני יותר מודאגת מכך שאני לא יכולה לסמוך על מילה שהוא אומר. "אני צריכה לסיים."

"אני אוהב אותך. תהיי זמינה ואל תיעלמי לי. תחזרי להשתמש בנייד הישן שלך," נימת האיום המתגנבת לקולו מכווצת אותי על מיטתי.

"ביי, מייקל," אני לוחשת ומנתקת.

אני שומטת את ראשי בין ידיי, החדר סוגר עליי וקר לי, גבי מתכסה בזיעה. להתנגד לו דרש ממני כל כך הרבה כוחות נפשיים, ועדיין לא אמרתי לו שאני רוצה שניפרד, רק השגתי דחייה. למה אני לא מסוגלת להגיד לו את המשפט הפשוט – אני רוצה להתגרש?

אני נשכבת במיטה ומתכרבלת בתנוחת עובר, רוצה שכל הרעש בראשי ייעלם. ללא חסותו של מייקל אני לא מזהה את עצמי. התלות שלי בו היא חולנית, ואני רוצה להישאר במיטה ולא להתמודד יותר עם דבר. עטופה בשמיכה דקה אני מסתכלת על מאוורר התקרה ואז עוצמת את עיניי. אני לא בטוחה כמה זמן עובר עד שהנייד שלי מצלצל. נתן.

"חטפת צרחות כמוני?" בשנייה שאני שומעת את קולו חיוך קטנטן עולה על שפתיי.

"להפתעתי לא, השיחה איתי הייתה רגועה, יחסית."

"אז כנראה שמייד אחרי השיחה איתך הוא התקשר כדי להתפוצץ עליי. איתך הוא צריך להתאפק כי הוא עדיין מנסה לזכות בך בחזרה, אבל מה כבר יצא לו ממני? בכל מקרה, שתדעי שאני תמיד כאן לשירותך כדי לספוג את האש," הוא נשמע מחויך וזה גורם גם לי לחייך.

"מה מייקל אמר לך?"

"שאני אפס, בטלן, מסומם, שזה בלתי נסלח להתערב בנישואים של אנשים אחרים. בקיצור, שפך עליי את כל הקלאסיקות," נתן מנסה בהומור להקליל עבורי את המצב, הופך את הסיוט הזה למשהו שניתן להקטין ולהכיל.

"איך הוא מצא את המספר החדש שלי כל כך מהר?" אני שואלת בייאוש. "לא אצליח לנצח אותו לעולם."

"הוא איש חזק מאוד, אבל את חזקה יותר בזכות התמונות. תזכרי את זה."

"אני מקווה שאתה צודק."

"אני צודק. איך את מסתדרת?"

"אני משתדלת להירגע מהפחד שלי ממנו... מוזר לי מאוד לשכב במיטת הנוער שלי, בחדר שלא גרתי בו שנים. מוזר גם שאין לי מה ללבוש חוץ מטייצים מהתקופה שהייתי חיילת. הייתי אז יותר מלאה, אז אני צריכה בכל רגע להחזיר את הגומי למקום..."

צחוקו נשמע מעבר לקו. "אני בטוח שאת יפה גם בטייץ גדול מדי."

"תודה, אבל אתה לא צודק. איך אצלך?"

"עצבני, צועד בבית מצד לצד, ואני עוד יותר מתעצבן כשאני קולט שעברו רק שעות בודדות בכלוב שלי."

"אולי כדאי שתפנה למטפל מקצועי שילווה את התהליך? אני יכולה למצוא מישהו דרך אימא שלי, היא אחות. היא בטוח תוכל להשיג המלצה על מטפל שמתמחה בהתמכרויות," אני מציעה בעדינות והוא נאנח מעברו השני של הקו. "תסכים אולי לחשוב על זה, בשבילי? אתה הצלת את חיי, ועכשיו חשוב לי להציל גם את שלך. אולי נתחייב לעזור אחד לשני?"

"את לא מאפשרת לי לסרב לך כשאת מנסחת את זה ככה."

"אתה יקר לי מאוד, אני רוצה שתהיה מאושר."

"גם אני רוצה להיות מאושר... אולי תבואי לבקר אותי מחר ונלך יחד לאכול משהו? תוכלי לבדוק שאני באמת מתקשר למטפל שתמצאי לי. את יודעת, עם מכורים צריך לוודא כל דבר, אי אפשר לסמוך על המילה שלנו," הוא מחייך אבל הוא גם עוקצני כלפי עצמו.

"אני מאוד מאמינה בך. נדבר לקראת מחר בערב, טוב?"

"אני מקווה לא לאכזב אותך, אוטיליה."