להחזיק במושכות

פרק ראשון

סיסי

"אוי, יקירתי! המכשיר לסלסול שיער נפל לך מהמזוודה! יקירה!"

אני נעצרת במקומי בבת אחת ומביטה במזוודה שאני מתאמצת לגרור אחרי. הכיס האחורי קצת פתוח, והסבתא של חברתי הטובה ביותר, גברת דנפורת, קוראת לי בקול מתנגן, כשהיא רודפת אחרי בטרמינל הקטן ובידה הוויברטור בצבע כחול־טורקיז שלי.

הפנים שלי מתלהטות בן רגע ומקבלות גוון ורדרד כשאני ממהרת אליה, עיני נעוצות ברצפת השיש המבריקה כדי להימנע ממבטים של יותר מדי אנשים שאני מכירה מאז ילדותי.

אני שוקלת לזחול מתחת לשולחן הקבלה הגדול והלבן ולהתחבא שם. זה הדבר האחרון שהייתי צריכה היום — הטיסה שלי התעכבה, בכיתי במטוס כמו תינוקת בגלל ששכחתי את הקינדל בדירה שלי... תיקון — בדירה שעזבתי. אני רק רוצה להגיע הביתה, ללבוש פיג'מה ולפרוק את המזוודה, אבל משהו אומר לי שזה לא הולך לקרות. אמנם זה הערב הראשון שלי בבית, אבל היום יום ראשון, ולכן אני יודעת שאמצא את עצמי נגררת אל הסוס והחבית עם אוליביה וג'ינג'ר.

כשאני חוטפת מידיה המקומטות של גברת דנפורת את הוויברטור, היא קורצת לי בחיוך מרומז.

"זה היה ערמומי מצדי, נכון, יקירה?" לחשה לי.

הפה שלי נפער. שככה יהיה לי טוב. היא יודעת מה זה. "אין לך מה להתבייש, מותק. בחורה צריכה לעשות מה שבחורה צריכה לעשות," היא אומרת ומלטפת את זרועי.

האם אלוהים יכול לעשות איזה נס ולפעור את האדמה ברגע זה? אני ממש זקוקה לאיזו אפוקליפסה עכשיו.

"ת— תודה, סבתא דן," אני ממלמלת בעודי דוחפת את הצעצוע שלי לתוך התיק ומוודאת שהדבר הארור סגור היטב.

"אל תשכחי למסור ד"ש לאמא שלך, סיסי," היא מנופפת לי.

אני מפלסת בכוח את דרכי לעבר הדלת, מקווה שג'ינג'ר מחכה לי בצדה השני, כדי לקחת אותי לחלקו האחרון של המסע שלי הביתה.

לצערי, היא לא. לכן אני מתיישבת על ספסל בחוץ ומתפעלת מגודל מזלי. אני רק חמש דקות בבית וכבר רשמתי לעצמי רגע מביך להפליא. התחלה נהדרת. אני משלימה עם הגורל ומרכיבה את משקפי השמש שלי, מתפללת שסבתא דן תשמור על הפה שלה סגור.

זהו אחר צהריים טיפוסי של תחילת יולי בעיירה לורל קריק, קנטקי. השמש עדיין נמצאת גבוה מעל הר שוגרלנד במרחק, ועוברים ושבים מסתובבים במורד הרחוב הראשי והיחיד בעיירה.

אני יכולה להריח את ריח המאפים הטריים שמגיעים מכיוון ספַּייסרס סוויטס, בית הקפה האופנתי שלנו, ולראות את הלקוחות המקומיים נושאים שקיות של ג'נינג מרקנטייל, הבוטיק היוקרתי לעיצוב הבית. הכול נראה כל כך כפרי, ממש כמו כל עיירה קטנה בארצות הברית.

אני שואפת נשימה עמוקה של אוויר הרים צח ובודקת את הטלפון שלי, לראות אם ג'ינג'ר שלחה לי הודעה שמסבירה את האיחור. לא שאני צריכה להיות מופתעת. ג'ינג'ר דנפורת תמיד חיה בקצב משלה. אני בדיוק מחזירה את הטלפון שלי לתיק, כשאני שומעת הוכחה ברורה וקולנית מאוד לכך שג'ינג'ר הגיעה למרכז העיר. דולי פרטון צועקת במלוא העוצמה מהחלונות הפתוחים של החיפושית הלבנה שלה, שמסתחררת במהירות מפינת הרחוב.

אני עומדת ומנופפת לה, והיא נעצרת כמעט על המדרכה. החברה הכי טובה שלי מעולם לא היתה ידועה בכישורי הנהיגה שלה.

"תיכנסי, מהר," היא אומרת כשהיא פותחת את תא המטען ומסתכלת סביבה כאילו היא חייבת לברוח — ומיד.

"שוב עשית משהו לא חוקי? קול יכול לחלץ אותך מצרות רק מספר מוגבל של פעמים, את יודעת," אני ממלמלת לעברה, מניחה את המזוודה שלי בתא המטען, וניגשת למושב |הנוסע.

"בדיוק להפך, בייבי. אם קול יעצור אותי זאת תהיה סיבה מעולה לעבור על החוק. הגבר הזה מוזמן לשים עלי אזיקים בכל יום בשבוע."

אני נותנת לה מכה קטנה בכתף בגלל ההערה הגסה שלה על אחי הגדול, שהוא במקרה סגן השריף. ואז אני מחייכת אליה ומושיטה את זרועותי לחיבוק גדול.

"איכס... והַיי לך."

היא מחייכת אלי ודוחפת את משקפי השמש שלה למעלה. "טוב, תחגרי, מותק. אנחנו צריכות לברוח מכאן לפני שעוד מישהו בעיירה יראה את הצעצוע הכחול הזה שאת סוחבת איתך במזוודה."

אני נאנחת ותופסת את הראש בידיים.

"סבתא שלך סימסה לך ברגע שיצאתי מהדלת?"

היא מביטה כי כאילו אני משוגעת.

"לא, היא התקשרה אלי. למה את חושבת שאיחרתי כל כך? הייתי חייבת לעצור בצד ולצחוק במשך חמש דקות רצופות." ג'ינג'ר קורצת לי וגל של מבוכה שוטף אותי.

הערה לעצמי: את בבית עכשיו, במקום שבו כולם יֵדעו על כל דבר שאת עושה עוד לפני שבכלל תחשבי לעשות אותו.

עשר דקות מאוחר יותר, אנחנו מגיעות לקשתות של סילבר פיינס, חוות הסוסים בשירות הכול כלול של משפחתי, ותערובת מרירה־מתוקה של שלווה וצער שוקעת בעצמותי למראה הלוגו של החווה. הכביש התחום בגדרות לבנות שאורכו כקילומטר נראה תמיד אותו הדבר, לא משנה מה. זה גן העדן שלי, המקום הבטוח שלי; אף שאבא כבר לא כאן, זהו עדיין הבית האמיתי היחיד שלי, ופה אהיה הכי קרובה להרגיש אותו שוב. לא הייתי בבית מאז ינואר כשאבא נפטר, והכאב לא פחות מרסק עכשיו משהיה אז. בית החווה הלבן הענק, "הבית הגדול", מתחיל להופיע באופק.

"נו, שמעת שוב מהאפס חסר התועלת ההוא?" ג'ינג'ר שואלת, מנסה ככל יכולתה להסיח את דעתי.

"לא בשעה האחרונה," אני עונה ונאנחת. "הוא לא מתפקד כי אני הייתי זאת שעזבה אותו. איך העזתי! אנדרו ווטרפילד הגדול לא הצליח לשמור על ארוסתו? מה יכתבו בטורי הרכילות?"

ג'ינג'ר נוחרת בבוז. "הוא היה צריך לחשוב על זה לפני שדחף את הזין המתלהב שלו לכל אישה מתחת לגיל שלושים בסיאטל."

"אני חושבת שהוא הבין שגמרתי איתו אחת ולתמיד. עטפתי את טבעת האירוסין שלי בתחתונים שמצאתי בכיס המעיל שלו והשארתי אותה באמצע שולחן המטבח." אני מתחילה לצחוק ופיה של ג'ינג'ר נפער בתדהמה.

"את חתיכת כלבה משוגעת." ג'ינג'ר מנידה את ראשה בחיוך שאומר שהיא בהחלט מרוצה ממני.

"הייתי צריכה להבין את זה עוד לפני החורף. שעות העבודה המאוחרות, הנסיעות, כל העוזרות ה'מיוחדות' שתמיד ליוו אותו ואת הקולגות שלו לכל מקום."

"אנשים נוטים לסמוך על האדם שהם מאורסים לו. זאת לא אשמתך." אני מהנהנת ומסתובבת, מאפשרת לשמש להכות על הפנים שלי דרך החלון.

להגנתי ייאמר — אנדרו עשיר, חתיך וחרא מניפולטיבי, והוא הפיל אותי מהרגליים בשנה הראשונה שלי באוניברסיטת וושינגטון. כל כך רציתי להאמין באהבת אמת שנתתי לזה לעוור אותי. הייתי צריכה יותר משבע שנים — ואת המילים האחרונות של אבא שלי — כדי לראות את האור. לבסוף הלכתי בעקבות תחושת הבטן שלי והסתלקתי מסיאטל ומהענן הרעיל שריחף מעלינו. אני בסך הכול בת עשרים וחמש; את השנים המשוגעות והפרועות שלי ביליתי בלשחק אשת חברה אריסטוקרטית שעומדת להתחתן, ועכשיו אני רק רוצה לראות את המשפחה שלי, ליהנות, לקוות שאמצא עבודה, ולנשום.

כשאנחנו עוצרות ליד הבית והחצץ נמחץ מתחת לגלגלי המכונית, מיליון תמונות וזיכרונות חולפים בראשי. אֵבֶל הוא דבר מוזר — הוא מכה בך בעוצמה ברגעים שהכי לא ציפית לכך. סודה בטעמים במזווה, שאבא שלי אהב לשתות עם הרבה קרח ביום קיץ חם; המגרפה הישנה שאיתה יצרנו בסתיו את ערֵמות העלים הכי מדהימות לקפיצה; הנדנדה על העץ שבה אבא דחף אותי אינספור פעמים בשעות אחר הצהריים החמות. הכאב גואה בתוכי, מציף אותי. אני חצי מצפה לראות אותו יוצא במהירות מהדלת הקדמית, אבל בראשי אני יודעת שזה לעולם לא יקרה שוב.

"אני בבית, אבא," אני לוחשת.

ג'ינג'ר לוחצת את ידי. "הוא יודע, בייבי."

פרק שני 

סיסי

"לעזאזל, מותק, אני מרגישה כאילו לא ראיתי אותך חודש שלם של ימי ראשון," אמא שלי, ג'ולין — או בשמה המוכר, מאמא ג'ו — צועקת לי מתוך המטבח.

היא נכנסת לסלון כמו משב רוח רענן, מגרשת את מצב הרוח הקודר שלי בן רגע. ג'ינס צמודים, רגליים יחפות, שיער בסגנון פארה פוסט קשור בצעיף ורוד, וחולצת טי של ברוקס & דאן שנשמטת מכתף אחת.

"תני לי לראות אותך," היא מחייכת וקופצת אלי לחיבוק. וֵייד, אחי הבכור והזועף, נדחף דרך הדלת עם הרטריבר הזהוב הזקן שלנו, הארלי. הארלי מתחכך בי כאילו אני האדם הכי אהוב עליו. אני רשמית מכוסה בפרווה ורוק, אבל הוא הכלב הכי חמוד בעולם, אז אני סולחת לו בזמן שאני מגרדת מאחורי אוזניו.

"סיסי ריי," וֵייד מברך אותי לשלום בקולו הצרוד והאטי ומושך לי בקוקו. הוא תמיד מוסיף גם את שמי האמצעי.

"סַמָּל," אני משיבה בטבעיות.

הרבה מונח על הכתפיים של וייד — כל החווה שלנו למשל — אבל עכשיו זה מכה בי הרבה יותר מאשר אי־פעם. הוא נראה בדיוק כמו אבא שלי, וכשאני מביטה בו אני מרגישה שאבא שלי עדיין כאן.

אני משחררת את הארלי ונותנת לווייד חיבוק חזק. הוא מתכווץ קצת, כמו תמיד. הוא לא בדיוק מהסוג שנוגע או מרגיש, אבל אני יודעת שעמוק בפנים, איפשהו מתחת לחזות הקשוחה הזאת, יש לב.

"אני אקח את התיקים שלך; מאמא כבר סידרה לך את החדר בסטארדאסט," הוא מזכיר את אחת מחמש בקתות העובדים הקטנות בחווה שלנו, שכל אחת מהן נקראת על שם אלבום של וילי נלסון: ספיריט, סטארדאסט, בְּלוּ אייז, לג'נד ובְּלוּ גראס.

"קניתי לך מצעים חדשים והכול נקי ורענן בשבילך, מותק. אפילו מילאתי את המקרר באוכל," אמא אומרת לי.

"תודה, אמא," אני עונה בזמן שהיא מסדרת קווצת שיער תועה מאחורי האוזן שלי, ואוחזת בפני כדי להסתכל עלי.

ג'ולין אשבי עדיין יפה ותוססת בגיל חמישים ושמונה, והיא לא עושה חשבון לאף אחד. היא באמת רוח חופשייה אמיתית. אני מנסה להיות כמוה יותר ויותר בכל יום.

"נראה כאילו בכית, חמודה."

אני פולטת סוג של "אהה."

"אז כמה פעמים החרא חסר התועלת כבר התקשר אלייך?"

אני צוחקת מההערכה שלה על האקס שלי ומתיישבת על קצה הספה בסלון. היא מביטה בי בציפייה, ידיה על מותניה, אבל אני לא עונה לה. רק נאנחת, כי כרגע אני פשוט לא מסוגלת לדבר על אנדרו עם כולם.

"את יכולה לתת לי רק את הערב הזה? אני מבטיחה שאספר לך הכול מחר, את כל הפרטים. אבל עכשיו אני רק רוצה לנשום את האוויר הצח, לפרוק את הדברים שלי ולהסתתר בבקתה עם ספר."

ג'ינג'ר מתגנבת מבין צללי המטבח כאילו התוכנית שלי להישאר בבית זימנה אותה.

"אה, לא, את לא." המגפיים של ג'ינג'ר מקישים במהירות על הרצפה כשהיא נכנסת לסלון עם כוס תה מתוק מהמטבח של מאמא ג'ו. "כבר סיפרתי לכולם שאת בבית, ואנחנו לא מפספסות את 'ראשון של סנגריה'. את יכולה לישון מחר, אין זמן להתבוסס ברחמים."

"מי זה כולם?" אני רוטנת.

היא שולחת לי חיוך מושלם ומהמם. עיני הקרמל המדהימות שלה נוצצות בשובבות, ותלתליה הטבעיים בצבע חום כהה מקיפים את פניה. היא תמיד היתה אחת הבנות הכי יפות שראיתי במציאות.

"הבנות, כמובן. בכל זאת, זה ערב בנות." היא תופסת את ידי. "עכשיו בואי נאכיל אותך קצת ונארגן אותך. את הולכת להיראות כמו הרווקה הלוהטת שאת."

אני מביטה באמא שלי בתקווה שתציל אותי, אבל היא מרימה ידיים כאילו היא לא רוצה שום קשר לזה.

"עדיף מאשר להישאר בבית לבד עם הוויברטור שלך," היא מגחכת.

"אמא!" אני צועקת בזמן שהיא וג'ינג'ר מתגלגלות מצחוק.

העיירה הארורה הזאת...

שעתיים אחר כך, שירותי הסטיילינג של מאמא ג'ו וג'ינג'ר הצליחו להרכיב לי תלבושת שבחיים לא הייתי לובשת בציבור בכל זמן אחר. אבל כמו שהן ניסחו זאת בצורה כה רהוטה, "כל העיר כבר יודעת שיש לך אוסף של צעצועי מין, אז לפחות תודי בזה בגאווה."

יש יותר בגדים פזורים מסביב ממה שהחלל הזה מסוגל להכיל. הבקתה הזאת קטנה, כמעט כמו דירה זעירה, אבל היא תמיד היתה האהובה עלי ביותר כי החלון הגדול במטבח משקיף אל אחת ממכלאות הסוסים הגדולות בחווה שלנו, ובמרחק אפשר לראות את הר שוגרלנד בכל תפארתו.

אמא סידרה את הבקתה כך שתיראה כאילו גרתי כאן מאז ומתמיד, עם נרות דקורטיביים, כריות נוי ומגזינים על שולחן הקפה בסלון. יש בה רק חדר שינה אחד וחדר אמבטיה עם קירות כהים בסגנון בקתה, אבל זהו המקום המושלם בשבילי להתחיל מחדש.

בעבר, כשהחווה שלנו היתה בשיאה, היו לנו כמה מאמני סוסים שגרו במקום, בעיקר בשנים שאבא שלי התחרה במרוצי סוסים בדרבי. בעשור האחרון, וייד הוא זה שמנהל את החווה, כך ששתי בקתות עומדות ריקות מאז קוֹל עבר לגור בעיר עם הילדה האהובה עלי בעולם — מֵייבּל, האחיינית בת השבע שלי.

אני מסתכלת על עצמי במראת הגוף שהעברנו לסלון לרגל תצוגת האופנה המאולתרת שלי, ונאנחת כשאני שואלת את עצמי אם אני באמת הולכת ללבוש את זה: חצאית מיני מג'ינס כהה שאני ממשיכה למשוך למטה בניסיון לגרום לה לכסות לפחות את אמצע הירך שלי, וגופיית תחרה אדומה של ג'ינג'ר שהחזה שלי בקושי נכנס לתוכה.

בורכתי וקוללתי בצמיחה מוקדמת, אבל עכשיו לפחות התעגלתי בהתאם למידותי. אני מסדרת את שכבות השרשראות ועגילי החישוק הגדולים והמוזהבים שג'ינג'ר הוסיפה לתלבושת. היא גם עיצבה את השיער הארוך שלי למסה גולשת של גלים ותלתלים בלונדיניים רכים. מעולם לא היה לי כל כך הרבה ספריי בשיער, אפילו לא בנשף הסיום.

"צריך פה עוד משהו," ג'ינג'ר אומרת ונושכת בהרהור את השפה התחתונה שלה. "תורידי את הסנדלים האלה," היא מורה לי ומרימה באוויר אצבע עם מניקור צרפתי.

"עוד לא פרקתי את הנעליים —"

"אל תפריעי ליצירתיות שלי, פשוט תורידי אותם."

היא חולצת את המגפיים בצבע שנהב שהיא נועלת וזורקת אותם אלי. אנחנו חולקות נעליים מאז החטיבה.

"קחי," היא אומרת. "אבל תלבשי את אלה קודם." היא זורקת לי זוג גרביים ארוכים, גם בצבע שנהב, מהמיטה שלי.

"את רוצה שאני אנעל את הבייבי שלך?" אני שואלת. היא בקושי נפרדת מהמגפיים האהובים שלה.

"כן. את זקוקה להם הערב יותר ממני."

אני מצייתת לה, נועלת את המגפיים ומסתובבת כדי לראות את התוצר המוגמר.

"כן! בדיוק כמו דולי פרטון הקטנה, אם לדולי היו ציצים קטנים יותר." ג'ינג'ר קורצת ואני מעיפה עליה כרית מהספה.

"בדיוק כמו דולי," אני ממלמלת ומביטה במראה. ג'ינג'ר מנשקת את מאמא ג'ו על הלחי ומסתובבת אלי.

"אוקיי, תתכונני לקצת סנגריה והחלטות גרועות!" היא נועלת את הסנדלים שלי, משלבת את זרועה בזרועי, ומושכת אותי אל הדלת.

השמש בדיוק מתחילה לשקוע כשאנחנו נכנסות לרכב ומנופפות לאמא שלי, שעדיין עומדת במרפסת הבקתה. "ביי, אמא," אני קוראת מהחלון.

"תיהנו, בנות! תשברו לבבות, לא את החוק," היא עונה.

אני מצחקקת ומנידה בראשי כשאנחנו מתחילות לנסוע וג'ייסון אלדין שר דרך מערכת השמע. אני רחוקה להפליא מסיאטל, ולראשונה מאז החלטתי לעזוב את אנדרו, אני מרגישה משוחררת וחופשייה לחלוטין.

הסוס והחבית שוקק חיים ומלא נשים מכל רחבי העיירה, וכמה גברים אמיצים שלא רוצים לפספס את הבירה שאחרי הארוחה. ערבי הסנגריה של יום ראשון הם טקס קבוע בלורל קריק ככל שאני זוכרת את עצמי. זה ערב שמיועד לנשים בלבד, עם מוזיקת הקאנטרי הכי טובה שיש שמושמעת במערכת שמע מיושנת. אנחנו רוקדות, מרכלות ונהנות ממשקאות זולים, בייחוד מהסנגריה הביתית. כל תושבי העיירה יודעים שבימי שני לא כדאי לצפות בלורל קריק לשירות לקוחות טוב מאישה כלשהי. רוב הסיכויים שהן עדיין יהיו קצת בהנגאובר.

הקהל לא מאכזב הלילה. המקום מפוצץ, והבנות ואני נדחקות לפינה של בר הבוקרים הכפרי היחיד שיש לעיירה להציע. עברו כמה שנים מאז הייתי כאן, אבל אני לא רואה שהרבה השתנה, חוץ מכמה רצפות עץ אורן חדשות. אני מסתכלת מסביב ומתבוננת בכל שלטי הווינטג' שמעטרים את הקיר שמעל הבמה, שעליה להקות הבית מופיעות בסופי שבוע. הקירות הכפריים הכהים מעוטרים בבקבוקי ג'ק דניאלס ריקים שהפכו למנורות קיר, תאי הישיבה החמימים מוארים בנברשות עם אור עמום, ובאמצע החלל הפתוח נמצאת רחבת ריקודים גדולה. כל הקיר המזרחי הוא בר מעוטר באורות ניאון, ובמרכזו קמע העיירה שלנו, ארצ'יבלד הנמר, מפאר את המקום כאילו היה מקדש לנמרים מנורות ניאון זוהרות.

"שמישהו יזכיר לי שוב למה לעזאזל הנמר הענק הזה תלוי כאן? הוא מלחיץ אותי, זה כאילו הוא בוהה בי," אומרת אייברי פופ, התוספת החדשה והצעירה ביותר בקבוצה שלנו. הכרתי אותה רק עכשיו, אבל היא מתוקה ומצחיקה. ג'ינג'ר סיפרה לי שהיא עברה לכאן לפני חודשיים מלקסינגטון כדי ללמד החלקה אמנותית במרכז הספורט של העיירה. שמעתי עליה הכול. מתברר שהיא שותה יותר מהבנות שלי, ואני מקבלת הוכחה לכך כשאני רואה אותה מורידה את מה שנשאר בכוס שלה בלגימה אחת.

"טוב, הוא גיבור," אני אומרת. כולנו אוהבות לספר את הסיפור הזה, ואני מומחית רשמית אחרי שכתבתי עליו עבודה בכיתה ח'.

"כשהקרקס הנודד היה מגיע לעיירה..."

"בערך במאה התשע־עשרה," ג'ינג'ר מצטרפת.

"כן, בשנת 1889," אני מתקנת אותה. "ארצ'יבלד רדף אחרי נמר אחר שברח מהקרקס — נמר צעיר יותר, יש שאומרים אפילו גור. הגור היה על פסי הרכבת וארצ'יבלד הרגיש שהרכבת מתקרבת, אז הוא רדף והבריח את הנמר השני והציל אותו, אבל נדרס בעצמו. הוא הקריב את חייו כדי להציל את הגור. זאת האגדה של העיירה שלנו. יש פסל שלו ליד פארק קייב ראן."

"הו..." אומרת אייברי.

"את יודעת שאלה שטויות, כן?" קול עמוק ורגוע נשמע לידי. אני מכירה את הקול הזה היטב.

אני מכינה את עצמי ומסתובבת לפגוש את הפנים שאני יודעת שמחכות לי.

"אלה ממש לא שטויות," אני מוחה ומרימה גבה.

"זה כן. התברר שארצ'יבלד היה סתם אגואיסט שניסה תמיד לברוח מהקרקס, כנראה כי התייחסו לחיות שם בצורה איומה." זרוע מקועקעת מניחה חופן מפיות במרכז השולחן, ואני מבחינה במספר עשר בכתב רומי משולב בצמחי יערת הדבש, נעלם מעלה לתוך השרוול המגולגל של חולצת הפלאנל שלו.

"בכל מקרה, הוא ברח באחד הלילות והיה לגמרי לבד כשפגעה בו הרכבת. כל הסיפור של 'הציל גור' הומצא כדי להציג אותו בתור גיבור. יחסי ציבור טובים. אבל שום דבר מזה לא באמת היה נכון."

ג'ינג'ר ואני פוערות עיניים בתדהמה.

"איך אתה מעז?" אוליביה סאטון, החברה השנייה הכי טובה שלי והצלע השלישית במשולש שלנו, מתפרצת לפתע.

"תתרחק מהשולחן שלנו עם השקרים שלך ותפסיק ללכלך על האגדה של העיירה שלנו, נאש קרטר!" היא מנופפת לעברו באצבעה.

הוא מגחך אל אוליביה לפני שהוא מגיב.

"טוב, האמת שהבאתי לכן את זה לכבוד החזרה של ריי הביתה, אבל אני מניח שפשוט אתן את זה לשולחן אחר?" נאש מרים קנקן טרי של הסנגריה הכי טובה בשלושת המחוזות ומחייך אלינו, ולעזאזל אם הוא לא הגבר הכי שובר לבבות שראיתי. הוא תמיד היה, אבל המראה שלו אפילו עוד יותר מושלם ממה שזכרתי, והחלק הכי גרוע זה שהוא יודע את זה. הוא מנצל את זה לטובתו, אבל אני כבר עברתי מספיק גברים כאלה לכל החיים.

"לא, לא, לא," ג'ינג'ר אומרת, שולחת לעברו חיוך רחב. "אין צורך למהר, אני בטוחה שנוכל למצוא פתרון. נראה שלכל סיפור יש שני צדדים. נשקול את הגרסה שלך להיסטוריה של ארצ'יבלד. תודה על הקנקן... על חשבון הבית, נאשבי?" היא קורצת וטופחת על זרועו, קוראת לו בכינוי המשלב את שמו הפרטי ואת שם המשפחה שלי. הוא כמו הילד הרביעי של ההורים שלי עוד מאז היה נער.

הוא מהנהן ומניח את הקנקן על השולחן.

"בכיף, גבירותי. תיהנו. אייברי, נתראה מחר."

היא מחייכת אליו ומנידה בראשה, צעירה ורעננה. "בטח."

אני מביטה בה — שיער כהה וארוך, גוף של מחליקה על הקרח, קטנה אבל חזקה, עור שזוף ועיניים בצבע ירוק זית. היא יפה וצעירה, ועדיין לא מבינה שהוא כנראה רק ינצל אותה עד שיימאס לו. הוא בטוח שוכב איתה, אני מחליטה בנחרצות.

נאש מניח יד על הכתף שלי ומתכופף לפני שהוא מדבר. "טוב לראות אותך, ריי," הוא אומר בקולו העמוק. עיניו נפגשות לרגע עם שלי, והוא לוחץ על הכתף שלי לחיצה עדינה שגורמת לי קצת להתמוסס מבפנים.

אני מביטה בו מעבר לכתפי כשהוא מתרחק, מנסה להבין מה קרה פה הרגע. נאש "הַטיל" קרטר — שיאן ההבקעות, אלוף בבעיטות מרחוק, זוכה גביע סטנלי, וגיבור העיירה לורל קריק בתחום ההוקי — עובד עכשיו כמלצר בסוס והחבית?

"אני יודעת מה את חושבת," אוליביה רוכנת קדימה לעברי. שיער הנחושת שלה גולש על כתפיה, ושפתיה הוורודות והמבריקות מתעקלות בחיוך. "הוא לא רק עובד פה, הוא קנה את המקום מרוקו פרסלי מיד אחרי שהוא פרש וחזר לכאן באפריל. הוא הבעלים עכשיו."

"לא שמעתי על זה," אני אומרת באדישות בזמן שאני מרשה לעצמי להסתכל על נאש בצד השני של הבר. הוא יפהפה באופן מעצבן, אני מודה. הכול אצלו גדול ומאיים. עם גובה של כמעט מטר תשעים וחמש הוא מתנשא מעלי במידה משמעותית. הוא הטיפוס הקשוח — שיער כהה וגלי, זיפים קצרים, לסת תקיפה. הוא נראה כמו מישהו שצריך להתרווח בכיסא עץ ולעשן סיגר כשהוא לובש חולצת פלאנל וג'ינס. הגוף השרירי והחסון שלו תמיד היה מושלם, עוד מהימים ששיחק הוקי עם האחים שלי בחניה, או כשגרף חציר בחווה שלנו, בלי חולצה, כשהיה בן שמונה־עשרה, בעוד אני מציצה בו מחלון חדרי. נראה שהשנים שלו כשחקן הוקי מקצועי ב־NHL, ליגת ההוקי הלאומית של ארצות הברית, עיצבו את גופו בצורה כמעט אלוהית, אם לשפוט לפי הדרך שבה זרועותיו השריריות כמעט קורעות את חולצת הפלאנל שלו. אני מבחינה שהוא הוסיף עוד קעקועים מאז ראיתי אותו לרגע בינואר, בלוויה של אבא שלי. גבעולים עם עלים מטפסים מתוך צווארון החולצה שלו וממשיכים עד לצד צווארו.

עיניו של נאש פוגשות את שלי לרגע קצר מהצד השני של החדר, ואני מסיטה את עיני במהירות. העיניים הכחולות והעמוקות שלו תמיד שואבות אותי פנימה. הן גורמות לי להיות מגושמת ולגמגם בכל פעם שהן מתמקדות בי.

אין ספק שנאש קרטר יפה בצורה לא רגילה, אבל הוא תמיד היה טיפוס שחצן כזה, כמו אח גדול. הוא התייחס אלי כמו אל ילדה מעצבנת והציק לי מאז אני זוכרת את עצמי, לפחות עד שעזבתי לקולג'. הוא היה מופיע אצלנו בבית בכל פעם עם בחורה אחרת, מתנשק איתן על הספה בסלון שלנו כשאמא ואבא לא היו בבית, בלי שום התחשבות בניסיונות שלי לא להקיא. זיכרונות נוספים מציפים אותי, כמו איך הוא היה מחסל את כל החטיפים בבית, הולך עם האחים שלי לעודד במשחקי פוטבול, מושך לי בשיער, מפיל לי את הכובע מהראש, ועוזר לאחים שלי לעשות לי את כל המתיחות שרק רצו.

עבר הרבה זמן, אבל כשאני רואה אותו מקרין את אותם ביטחון וכריזמה בזמן שהוא מדבר עם הלקוחות בבר ומסדר את כובע הבייסבול של דאלאס סטארס על הראש, אני יודעת שהוא נשאר אותו הדבר.

נאש קרטר הוא כוכב שחצן, מלא בעצמו ורודף נשים, בדיוק מסוג הגברים שמהם ברחתי לאורך חצי מדינה.