מארז האחים פיורי

פרק 1

מילה

ידיים חזקות תפסו אותי מאחור.

מייד הוצפתי אדרנלין. לא. אני לא אהיה קורבן של אף אחד. הגבתי במהירות ושלחתי את המרפק לאחור, נעצתי אותו בחוזקה בגוף של התוקף שלי. שמעתי אנחה, אבל המשכתי לתקוף כשליבי פעם בחוזקה.

הסתובבתי, הרמתי ברך ותקעתי אותה חזק בבטנו של הבחור, עד שהפלתי אותו לרצפה. לא התכוונתי להיות טרף של אף אחד. לעולם לא שוב. הוא צנח על המזרן בגניחה.

"מילה, עבודה מצוינת."

כשהמורה שלי נענעה בראשה וחייכה, הזדקפתי וקיפצתי מעט על כפות רגליי. שאר המשתתפים בקורס להגנה עצמית שעמדו סביבי הנהנו וחייכו לעברי.

ה'תוקף' שלי הרים את ראשו. "תזכירו לי שוב למה התנדבתי לזה?"

שיי, המדריכה, הושיטה יד ועזרה לבחור הצעיר לקום. "כי אתה החבר המקסים שלי, ולא הייתה לך ברירה." שיי הייתה בת שלושים ומשהו, בכושר טוב ועם גוף שרירי שעורר בי קנאה. גופיית הספורט השחורה והקצרה שלבשה חשפה את הקוביות בבטנה, ושערה הבלונדיני היה קלוע בשתי צמות ארוכות.

היא הביטה לעברי שוב. "מילה, היית מעולה. עשית הכול בדיוק כמו שלימדתי אותך."

הנהנתי, ושמחתי לשמוע את השבחים שלה. "יש לי מורה מעולה."

החיוך של שיי התרחב. "ואת תלמידה מצוינת."

לא הייתה לי ברירה. נאלצתי ללמוד להגן על עצמי. לא הייתי מוכנה להיתפס שוב חסרת אונים.

"טוב, חברים." שיי מחאה כפיים. "סיימנו. נתראה בשיעור הבא."

לקחתי את בקבוק המים ואת המגבת שלי, כרכתי אותה על עורפי ולגמתי לגימה גדולה מבקבוק המים.

קולות חבטות, אגרופים ואנחות הדהדו ברחבי מכון הכושר. הארד ברן היה אחד ממכוני הכושר הפופולריים ביותר בניו אורלינס. הוא היה ממוקם בהאנגר גדול ברובע וורהאוס, כשאת רוב החלל תפסו זירות אִגרוף תחומות בחבלים. קיר זכוכית בקצה הפריד אותן מציוד האימונים והמשקולות.

שמעתי שיש רשימת המתנה כדי להתקבל לכאן כחבר מועדון. למרבה המזל, מכון הארד ברן העביר גם קורסים בהגנה עצמית, והצלחתי למצוא מקום כשעברתי לכאן. זה היה מושלם עבורי, כי עבדתי ממש קרוב.

את מכון הכושר ניהל אחד מהאחים פיורי הידועים לשמצה. אנשים אהבו לדבר על חמשת הגברים. הם לא היו אחים בדם, אלא אחים מבחירה. שמעתי עליהם הרבה סיפורים, אבל הסיפור הכי מוכר וידוע היה שהם גדלו יחד בבית אומנה, ולאחר מכן התאחדו כדי לבנות לעצמם חיים טובים יותר.

העובדה שהם היו עשירים וחתיכים ודאי תרמה לרכילות אודותם.

אחד מהם במקרה היה הבוס שלי. הוא היה הבעלים של מועדון הלילה שבו עבדתי, של הבר הסמוך, ושל שתי מסעדות. למעשה, כל הבלוק היה בבעלות שלו ושל אחיו.

הנהנתי לעצמי כשהתבוננתי בשני בחורים עם כפפות, שהתאבקו באחת מזירות האגרוף.

השגתי עבודה במועדון הלילה הכי חם בניו אורלינס, כי שמעתי שהאחים פיורי קשוחים. הם הגנו על השטח שלהם בעיר ונאבקו בכנופיות, בקרטלים ובפושעים.

זה היה מקום מושלם להסתתר מתחת לרדאר.

"ביי, שיי." נופפתי לשלום. "אני צריכה ללכת לעבודה." הצצתי בשעון, וראיתי שיש לי בדיוק חמש־עשרה דקות להתקלח, ללבוש את המדים ולטוס למועדון.

"ביי, מילה."

הקשתי את הקוד של הארונית בחדר ההלבשה והוצאתי את התיק שלי. הדבר הראשון שעשיתי היה לוודא שהמחשב הנייד שלי היה שם. זה כבר הפך להרגל. כשנגעתי במתכת הקרה, הלחץ הקבוע שחשתי נרגע מעט.

בכיס שתפרתי בתחתית התיק, החזקתי חבילת מזומנים — כספי החירום שלי. החיסכון הצטמצם מעט, אבל התכוונתי להגדיל אותו בחזרה.

לקח לי שתי דקות להתקלח ולהתלבש. הבחנתי בהשתקפותי במראה המעורפלת שהייתה תלויה מעל שורת הכיורים. עדיין הזדעזעתי כשראיתי את שערי הכהה. צבעתי אותו לשחור אחרי שברחתי, וזה נראה מחריד למדי. עיקמתי את האף. שחור לא התאים לי. התגעגעתי לשיער הבלונד־קרמל שלי. אהבתי אותו והעברתי שעות ארוכות בעיצובו.

עכשיו שערי השחור והנוקשה היה לרוב אסוף בפקעת מרושלת או בקוקו.

עכשיו יכולתי רק להסתתר ולשרוד.

לבשתי את גופיית הקולר בצבע זהוב מבריק. כל הברמנים והמלצרים במועדון לבשו מכנסיים שחורים וחולצות זהובות. בעצם, הגברים קיבלו חולצות שחורות עם תפרים זהובים, אבל לפחות שמחתי שהגופייה שלי לא הייתה חשופה או בגזרת סטרפלס. למען האמת, היא הייתה די נוחה.

אחרי שדחפתי את כל הדברים שלי לתיק, יצאתי מהמקום. זה היה ערב קיץ נעים בניו אורלינס. כמי שגדלה בלואיזיאנה, הייתי רגילה לטמפרטורות החמימות וללחות.

צעדתי במהירות ברחוב. חיבבתי את רובע האומנויות וורהאוס. היו בו לא מעט גלריות לאומנות והרבה מסעדות וחנויות, אבל הוא לא היה מטורף כמו הרובע הצרפתי או רחוב בורבון. רוב המחסנים הישנים הפכו לגלריות ולדירות לופט, והייתי ממש מאושרת אילו יכולתי להרשות לעצמי לגור באחת מהן.

חלפתי על פני סמוקהאוס. הבר היה שוקק חיים. ראיתי כמה קבוצות יושבות בפטיו הקדמי, הם שתו וצחקו. במרכז אחד השולחנות היה צרור של בלוני הליום, חגגו שם יום הולדת למישהו. בשולחן אחר ישב זוג שנראה בדייט, ובשולחן נוסף ישבה משפחה עם מתבגרים, שישבו שפופים ובהו בטלפונים שלהם.

כל האנשים היו עסוקים בענייניהם, נהנו ועשו את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים. פעם גם אני הייתי ככה. ליתר דיוק, זה היה רק לפני ארבעה חודשים, על אף שרוב הזמן הרגשתי כאילו עברו כבר שנים.

עיניי שרפו מדמעות, מכל הדברים שלא יכולתי לקבל.

לעזאזל. משכתי באפי. רחמים עצמיים היו בזבוז אנרגיה.

הגעתי לאמבר. השם זהר באור נאון צהוב מעל צמד דלתות מזהב רקוע. רג'י עמד בחוץ. השעה הייתה מוקדמת ולכן היה רק שומר אחד. בהמשך, כשהמקום יתמלא, יצטרף עוד אחד, בנוסף למאבטחים שבפנים.

רג'י היה כהה עור ונאה מאוד. הוא חייך אליי. היה לו מראה של שחקן פוטבול מגודל. "היי, מילה. מוכנה לעוד לילה עמוס?"

"תמיד."

הוא סימן לי לעבור.

בכל פעם שנכנסתי למועדון הרגשתי כאילו הגעתי למאורת חטאים. המקום היה מעוצב בפאר, בצבעי שחור וזהב. הרצפה הייתה שחורה ומבריקה, וליד הקיר ניצבו בשורה כדי זהב שהיו כמעט בגובה שלי. אורות ריצדו על רחבת הריקודים, הבר הארוך זהר באור זהוב, ובצד אחד שלו היה אזור הווי־איי־פי תחום בחבלים.

אבל הכי אהבתי את התקרה. הרמתי אליה את מבטי. היא הייתה מכוסה כולה בפרחים זהובים, ונראה שאם תנשב רוח קלה — כולם ירפרפו מטה עלינו. זה בהחלט היה מועדון שהייתי שמחה לבלות בו.

עברתי ליד הבר ואמרתי שלום לברמנים שכבר החלו בהכנות לערב. הקשתי את הקוד לדלת שהובילה לחדר הלוקרים של העובדים ואחסנתי את התיק בארונית שלי בלי לבזבז זמן.

ההופעה עומדת להתחיל. זה היה ליל שבת בניו אורלינס, והמועדון יהיה עמוס בקרוב מאוד.

חזרתי לבר, ונוס הברמנית הראשית כבר הגיעה. היא הייתה באמצע שנות הארבעים לחייה, גבוהה, ושערה השחור המתולתל היה מסופר קצר מאוד. גופיית הקולר שלה חשפה זרועות סופר חטובות שהייתי הורגת בשבילן, היא ידעה להכין כל קוקטייל שמישהו ביקש ושירתה את הלקוחות בקלילות שלעולם לא תהיה לי.

"מילה, את תעבדי איתי מאחורי הבר הלילה, אבל אם המלצריות יצטרכו עזרה בהגשה, תצטרפי אליהן."

"הבנתי."

"זה בסדר מבחינתך לסגור הלילה?"

"כן, בשמחה."

היא שחררה אוויר בנשיפה ארוכה. "יופי, כי לברייס יש מחר מופע ריקוד מוקדם בבוקר." היא הייתה אם יחידנית לשני בנים. "אני חייבת לישון כמה שעות, כדי שאצליח לתפקד היטב בבוקר."

"אשמח לעזור לך בסגירה מתי שתצטרכי, ונוס."

"אני מעריכה את זה." היא הטתה אליי את ראשה. "עבדת על מתכונים לקוקטיילים חדשים?"

חייכתי. "אולי."

ונוס הנהנה. "יופי. יש לך כישרון מיוחד."

היה לי כישרון לערבוב משקאות חדשים, כי במשך לילות רבים ישבתי בבית ושיננתי מתכונים לקוקטיילים. שיקרתי בלי למצמץ כדי להשיג את העבודה כאן. סיפרתי שעבדתי במועדונים בעבר והתפללתי שתעודת הזהות המזויפת שלי תעמוד במשימה.

כבר לא הייתי אמיליה קליפטון, גורו בשיווק. עכשיו הייתי מילה קלארק, ברמנית. למרבה המזל, הייתה לי קליטה מהירה והבנתי מייד מה דורשת העבודה בבר.

קהל רב של בליינים התפרץ פנימה כמו גל.

"הגיע הזמן לטפל בקהל הצמא," אמרה ונוס.

עד מהרה הייתי עסוקה מכדי לחשוב על משהו. לקחתי כוסות, גרפתי קרח, מזגתי שוטים וערבבתי קוקטיילים.

"את מוזמנת להבעיר אותי באש מתי שבא לך, מתוקה."

מתוקה?

באמת?

רכנתי על הבר, העברתי את הלהביור מעל שלוש הכוסות הגבוהות, והפכתי את הקוקטיילים האדומים מסתם הוריקנים להוריקנים בוערים.

הלקוח שמולי ליקק שפתיים וחייך. הוא כבר נראה די שיכור. הייתי צריכה לפקוח עליו עין ולהפסיק לספק לו משקאות בקרוב.

"אוסיף את זה לחשבון שלך." הבזקתי אליו חיוך שתרגלתי מאות פעמים.

"תודה." הוא שלח יד לכוסות.

"ואל תשתמש במשפט הזה שוב." הנדתי בראשי. "הוא גרוע."

הוא עיקם את אפו והטה את ראשו. "דווקא חשבתי שזה מצחיק. המשקאות בוערים, ואת חמה אש." הוא משך בכתפיו במבוכה. "רציתי לנסות."

"מילה?" ברמנית נוספת בשם סטייסי רכנה אליי. "אני צריכה שתעזרי לי עם הזמנה."

"בטח." הנהנתי אל מר מתוקה והסתובבתי.

"אין סיכוי שהוא יצליח לחזור לחברים שלו בלי לשפוך את המשקאות." סטייסי ניערה את התלתלים הבלונדיניים שלה.

"נכון." הייתי משוכנעת שבקרוב החולצה של מר מתוקה תהיה ספוגה בקוקטיילים. איזה בזבוז. פתאום שמתי לב שלסטייסי לא באמת הייתה הזמנה. "תודה על החילוץ."

היא גלגלה את עיניה. "הוא דיבר לציצים שלך."

גיחכתי. היא לגמרי צדקה.

"אחרי שנים של עבודה במועדונים וברים, אני קולטת את הטיפוסים האלה ברגע שהם נכנסים," אמרה סטייסי. "יש להם חיים נוחים, ומספיק כסף כדי להרגיש מי יודע מה, והם חושבים שכל אישה שמגישה להם משקאות תשמח אם הם יפשיטו אותה." סטייסי משכה באפה. "לא, תודה."

סטייסי הייתה ברמנית ותיקה ומנוסה. אני עבדתי פה בסך הכול ארבעה שבועות.

טוב, שלושה שבועות, חמישה ימים ושש שעות, אבל מי סופר?

מישהו קרא בשמה של סטייסי, והיא הסתובבה במהירות.

הייתה הפוגה לא אופיינית בכמות הלקוחות שהגיעו לבר, לכן הרמתי במהירות מטלית והתחלתי לנגב את המשטח. אחר כך העפתי מבט מסביב, וראיתי שלחץ האנשים שוב מתגבר. בקרוב המועדון יהיה מפוצץ אנשים.

זה היה רחוק שנות אור מהקריירה ביחסי ציבור ושיווק שבה עסקתי עד לא מזמן. הרגשות הכו בי כמו בעיטה בבטן.

התנשפתי בחדות והדחקתי אותם בכוח. חשבתי שהזמן יעזור להקל את התחושות, אבל בינתיים זה לא קרה.

החיים הקודמים שלי היו ואינם. העבודה המאתגרת שלי בעולם העסקים איננה. הדירה החמודה שלי איננה. ההורים שלי...

כמעט התקפלתי מהבזק הכאב.

זקפתי סנטר וכבשתי את הדמעות. איבדתי את החיים האלה. ועכשיו הייתי ברמנית. עיסיתי את הנקודה שפעמה בחוזקה בצד ראשי.

תמזגי משקאות וזהו, מילה.

השלכתי את המטלית לכיור ופיניתי את הדרך כשאחד הברמנים, אלי, חלף על פניי. הגיע הזמן לחזור ולהתמקד בעבודה.

ג'ולס, אחת המלצריות, ניגשה לבר. "מילה, אני צריכה ג'ק וקולה, הוריקן בוער אחד וקוקטייל וו קארה בלהבות אחד."

"אני על זה." לקחתי כמה כוסות וניגשתי לעבודה. פניתי לקיר האלכוהול ואטמתי את כל המחשבות. קוקטיילים בוערים היו ההתמחות באמבר, והלקוחות אהבו אותם — במיוחד התיירים.

הכנתי במהירות את המשקאות, הבערתי אותם והחלקתי אותם על פני הבר. ג'ולס חייכה והעמיסה את המגש שלה.

קבוצה גדולה של לקוחות נכנסה, כולם צחקו ורצו לחגוג. עד מהרה המקום היה עמוס מכדי שאוכל לחשוב. ידיי לא עצרו. כוסות, קרח, משקאות, פלחי לימון, להביור להבעיר את הלהבות.

השעה הבאה עברה עליי בהכנת משקאות. היו גם משמרות שמלצרתי — ותדעו שלסחוב מגש עמוס משקאות היה ממש מורט עצבים. העדפתי בהרבה לעבוד מאחורי הבר.

לפתע הרגשתי גל עובר בין הקהל והבטן שלי התכווצה. בלי להרים את המבט, ידעתי מה הגורם.

או ליתר דיוק, מי.

בסופו של דבר לא התאפקתי והרמתי את הראש.

ושם הוא היה, פוסע בנחת בין האנשים כאילו המקום שייך לו. מה שהיה נכון.

דנטה פיורי. הבעלים של אמבר.

כף ידי התהדקה סביב בקבוק ג'ק דניאלס.

הוא לבש מכנסיים שחורים מחויטים וחולצה שחורה ששרווליה היו מופשלים. הבד נמתח על שרירי הקיבורת שלו וחשף את אמותיו השריריות ואת עורו השחום. היה לו קעקוע שחור על זרוע אחת. תנועותיו היו חזקות וגמישות, ופסיעותיו בטוחות ומדודות. הוא הזכיר לי לוחם... לא, מדויק יותר להגיד שהוא נראה כמו מלך בממלכתו. שערו היה שחור, סמיך וסתור, כאילו הוא הרבה לגעת בו, וזקן שחור סקסי כיסה את לסתו החזקה.

הוא הסתובב בין האנשים כמו טורף לילי. גרוני התהדק בכל פעם שראיתי אותו. הוא הקרין הילה שלא אפשרה לי להסב ממנו את מבטי.

הייתה לו קווצת שיער שתמיד נפלה על מצחו, ורציתי נואשות להושיט את ידי ולהסיט אותה לאחור.

לעזאזל.

הכרחתי את עצמי להסיט ממנו את המבט, והנחתי את הבקבוק חזרה על המדף.

לא משנה עד כמה סקסי ומושך היה דנטה פיורי, הייתי צריכה להסתתר. לא יכולתי להתקרב לאף אחד מחשש שאמצא את מותי. חוץ מזה, הוא היה הבוס שלי.

הדופק שלי פרפר, ולא הצלחתי להימנע מלהביט לאחור שוב, לכיוונו. הוא דיבר עם ג'סיקה, אחת המלצריות, ובדק מה קורה. הוא עשה זאת אחת לכמה שעות, פטפט עם לקוחות הווי־איי־פי, דיבר עם העובדים כדי לוודא שאין בעיות מיוחדות.

כשדנטה התקרב לבר, ראיתי איך הגברים בוחנים אותו, מזדקפים מעט ושואבים פנימה את הכרס שלהם. לדנטה לא הייתה כרס. בטנו הייתה שטוחה כמו קרש והשתלבה באופן מושלם עם כתפיו הרחבות.

גם נשים התבוננו בו — רעבות ומסנוורות.

"אלוהים, הגבר הזה הוא חומר משובח לפנטזיות." סטייסי נאנחה לצידי בהתנשפות. "שקלתי לקרוא לוויברטור שלי על שמו, אבל החלטתי שזה יהיה דוחה לקרוא לו דנטה." היא התבוננה בו. "ועדיין, הגבר הזה כל כך שווה, בסגנון האפל והמסוכן שלו, שמבטיח לרתק אישה למקומה ולזיין אותה חזק."

"סטייסי."

היא גלגלה את עיניה וחייכה אליי. "בחייך, מילה. את שקטה, אבל ראיתי אותך מזיינת אותו עם העיניים כשאף אחד לא מסתכל."

השתנקתי, ושמחתי שהמקום אפלולי מספיק כך שהיא לא יכלה לראות את החום שהתפשט בלחיי.

סטייסי טפחה על גבי. "אין פה שום שיפוטיות. הוא שווה שנזיין אותו לפחות עם העיניים." היא נאנחה. "חבל מאוד שהוא אף פעם לא מתעסק עם נשים במקום העבודה. אף פעם לא מפלרטט עם הלקוחות, אף פעם לא לוקח אותן למשרד שלו, וזה נכון גם לגבי צוות העובדים שלו."

בשבועות הספורים שלי כאן לא ראיתי שום רמז לפלרטוט או משהו מצידו.

סטייסי רכנה לעברי. "שמעתי שראו אותו כמה פעמים עם איזו סגנית תובע מחוזי מפונפנת. מתאים לו ללכת על מישהי חכמה וקלאסית."

בטני ביצעה סלטה משונה. אחר כך שמתי לב שדנטה עושה את דרכו אלינו.

הזדקפתי. "מה דעתך שנכין משקאות?"

סטייסי רכנה אליי. "את מסמיקה?"

"לא."

היא חייכה. "את ממש מסמיקה."

"לא, אבל אני כן שוקלת להשאיר לך פנס בעין."

סטייסי צחקקה. הרמתי את מבטי ועיניי הצטלבו עם אלו של דנטה.

הוא התקרב לבר, ולא הייתי מסוגלת להסב את המבט. כל גופי רעד ונטען באנרגיה.

היו לו עיניים כהות שנראו כמו שברי אובסידיאן1. בריכות עמוקות ואפלות.

"מילה. איך הולך הערב?"

אוף. ממש לא הוגן שנוסף על המראה שלו, היה לו קול עמוק וסקסי עם שמץ של חספוס.

"מעולה." הצלחתי להנהן. "הכול טוב."

הוא הטה את ראשו. "את בטוחה?"

הרגשתי זרזיף של קור חולף במורד עמוד השדרה שלי. תמיד קיבלתי את התחושה שהוא יודע שאני מסתירה משהו, כאילו רצה לדעת את כל הסודות שלי.

הזדקפתי. אף אחד לא יֵדע את הסודות שלי. הם היו איומים ומסוכנים מדי.

שמעתי שדנטה ואחיו התייצבו מול הבטן הרכה והאפלה של ניו אורלינס — הכנופיות, העבריינים הבכירים והפושעים. אבל זה לא אומר שהתכוונתי לחשוף את עצמי. לא כשהייתי עלולה לגמור עם כדור בראש.

"בטוחה מאוד." הדבקתי חיוך על שפתיי.

הוא התבונן בי לרגע ארוך עם העיניים הכהות העמוקות האלה. "את סוגרת הלילה?"

הלב שלי ביצע קפיצה קטנה. "כן. ונוס צריכה להגיע הביתה מוקדם. לאחד הילדים שלה יש מופע ריקוד בבוקר."

"יופי. יש לי כמה דוגמיות ויסקי ממזקקה מקומית. אני יודע שאת אוהבת ויסקי, אז אולי תוכלי לטעום אותן בשבילי? אני צריך להחליט אם אני רוצה למכור אותן כאן או לא."

הנהנתי והבטן שלי התפתלה. אוף, לעזאזל. סגירה באישון לילה עם דנטה. "אשמח לעזור. אה, ויש לי קוקטייל חדש שאני חושבת שהלקוחות יאהבו."

הוא חייך ושיניו הלבנות הבהיקו לעומת עורו. "את והקוקטיילים שלך."

"היי, הפניקס הבוער סופר פופולרי." המצאתי את הקוקטייל ההוא לפני שבוע, והלקוחות אהבו אותו מאוד.

"אני יודע." הוא הרים יד. "את תטעמי מהוויסקי שלי, ואני אטעם מהקוקטייל החדש שלך."

כמעט אמרתי ‘קבענו דייט', אבל הצלחתי לבלוע את המילים. זה לא דייט. זה לעולם לא יהיה דייט. "כדאי שאתפנה אל הלקוחות, אני צריכה להכין להם משקאות."

הסתובבתי במהירות אבל הרגשתי את מבטו מתחפר בגבי.

כשהעפתי שוב מבט לעברו, גיליתי שהוא נעלם. התנשפתי וכתפיי נשמטו. אסור היה לי להתקרב יותר מדי לדנטה פיורי.

המשך המשמרת חלף בערפול — לקוחות שיכורים, הרבה משקאות, כפות רגליים כואבות.

ואיכשהו, מפעם לפעם, עדיין הרגשתי את מבטו של דנטה עליי.

נענעתי בראשי ושלחתי את ידי אל כוס הקוקטייל.

את מדמיינת, מילה.

1 אובסידיאן הוא סוג של זכוכית געשית — סלע געשי הנוצר בהתקררות מהירה של לבה פלסית. לרוב צבעו שחור.