שומר הראש 1 - קאלי

פרולוג

ליאם

אומרים שהפחד הוא הרגש החזק מכול, שבזמן אמת מבטל את כל הרגשות האחרים, אבל הוא לא.

אני עומד על גגו של גורד השחקים הגבוה ביותר בסן דייגו, אורות העיר פרושים לפניי ואצבעות רגליי היחפות מציצות מעבר לקצה, ויש רגש שגובר על הפחד שלי.

ייאוש.

הרגש הזה שואב כל דבר אחר, ממש כמו חור שחור אחרי סופרנובה.

אני רק רוצה לסיים עם זה. שש־עשרה שנים בעולם הזה הספיקו לי בהחלט, ואני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות, פשוט להפוך לעבר, לסיים את החיים המחורבנים האלה.

לבחור איך לעשות את זה הוא כל מה שנשאר לי.

אני נושם נשימה עמוקה ומביט באוקיינוס השקט, זוהר לאור ירח, ונפרד ממנו לשלום לנצח.

אני מנסה למקד את מבטי בעוברים ובשבים אי שם למטה, אבל הם נראים מזעריים עד כדי כך שהם הופכים חסרי משמעות.

ברגע שאני מכופף מעט את ברכיי כדי לקפוץ, פרץ אדרנלין סוער מכה בי ומסחרר את ראשי, אבל קול עמוק ועוצמתי הוא זה שגורם לי לעצור.

"לא."

הוא נשמע שלֵו לחלוטין, בניגוד לסערה שמתחוללת בתוכי, אבל כוחני באופן שאי אפשר להסביר במילים.

אני מסתובב בפראות ונתקל בגבר גדול־ממדים העומד תחת תאורת הניאון שבסמוך למדרגות החירום, ועיניו, שהן העיניים היפות ביותר שראיתי מעודי, מהפנטות, שילוב מרהיב של יער־עד פראי ושל אוקיינוס כחול ועמוק, הן שגורמות לי לקפוא על מקומי.

אני מאבד את היכולת לנשום וליבי מחסיר פעימה.

הגבר העוצמתי מתחיל לפסוע לעברי בביטחון שמטלטל אותי, מאלץ אותי לאחוז במעקה, שואב ממני את כל כוחותיי עד שאני כמעט מאבד שיווי משקל, אבל במקום לקפוץ אל מותי, אני קופץ בחזרה אל הגג, נוחת על רגליי ומכוון אליו את האקדח שטמון בכיסי.

"עוף מפה!" אני מצווה בקול העמוק ביותר שאני מסוגל להפיק ודורך את האקדח. אין לי מושג אם הצלחתי כי זו הפעם הראשונה שאני מנסה.

"לא משכת עד הסוף, הוא לא דרוך."

משהו בחוסר הפחד שלו מצליח לטלטל אותי, אך אני חושק את שיניי ומושך שוב, חזק הרבה יותר, עד שנשמע קליק מזוין. "טוב יותר? עכשיו עוף לי מהעיניים לפני שארסס אותך."

"תירה." הוא מטה את ראשו וניצוץ של להט נדלק בעיניו.

אני קופא, לא מאמין למשמע אוזניי, אבל אז, באופן שאני לא יודע להסביר, משהו בו מצליח להלהיט אותי, פועם בתוכי בחוזקה, הולם בוורידיי ובראשי.

"חבל להשחית את הפרצוף שלך, גבר. הנשים של סן דייגו יבכו עליך, והרבה. אני מזהיר אותך בפעם האחרונה, תעצור בדיוק איפה שאתה."

חיוך מרושע מרים את זוויות שפתיו. "תירה, בוא נראה אותך." הוא דוחף את ידיו לכיסיו, משדר חוסר אכפתיות.

אני עומד ומביט בו, ניצב מולי במרחק של עשרה מטרים לכל היותר, וזיעה קרה מכסה את מצחי בזמן שאצבעותיי מלטפות את ההדק.

בלי התראה, אני מכוון אל רגליו ויורה. קול נפץ מחריש אוזניים נשמע, ושבריר שנייה לאחר מכן עננת אבק נישאת אלינו ממקום הפגיעה, אבל הוא נותר לעמוד במקומו, משדר ביטחון מוחלט והיעדר פחד.

"מי אתה?"

"הבעלים של הגג המזוין הזה." הוא מתקדם לעברי.

אני חוזר ומטפס על המעקה. "אני לא אמשיך לעמוד על הגג שלך עוד הרבה. תן לי למות בשקט, בזמן שלי."

נראה שהוא לא מתרשם מהדרישה שלי מפני שהוא ממשיך להתקרב. "אפשר לראות שאין לך יותר מדי מושג איך יורים באקדח."

מכעיס אותי שהוא מבין את זה, גם אם זו האמת.

"אתה רוצה שאירה בך? כי הפעם אני כבר לא אכוון לרגליים," אני זועם.

"איך אדע אילו יכולות יש לך אם לא תירה כמו שצריך?"

אני מניד בראשי ומסנן, "אתה לא שפוי."

"רד מהמעקה המזוין, ליאם נולן," הוא אומר, הכריזמה המטורפת שלו מטלטלת אותי בעוצמה.

"איך אתה מכיר אותי?" אני נאחז במעקה ומתנשם, מתנגד לצורך להיכנע לו ולציית.

"אימא שלך מוכרת למשטרה." הוא נעצר במרחק של מטר ממני, לא יותר.

"אתה שוטר מחורבן?" קולי רועד ואני כבר לא מצליח להסתיר את הלחץ שלי.

"לא בדיוק," הוא אומר, ספק בגאווה ספק בזחיחות, "רוצה להראות לי איך אתה יורה?" הוא מושיט לי את ידו, "אקח אותך למטווחים שלי."

הלב שלי פועם בחוזקה. "מחפשים אותי. רוצים להרוג אותי. אם יראו אותך איתי, יחפשו גם אותך," אני אומר בכנות.

חיוך מרושע נמתח על שפתיו. "קדימה, שיבואו."

לראשונה זה זמן רב, שביב של תקווה מאיר את החושך שבתוכי, אבל אני מקשה ומוסיף, "הם האנשים המסוכנים ביותר בסן דייגו."

הוא מהנהן כלאחר יד, אומר לי ללא מילים שהוא לא מתרשם, ואז מעביר את ידו על לסתו. "סיימת? כי הפרעת לי באמצע הוויסקי. זו הפעם האחרונה שאני אומר לך לרדת."

אני לא מתכוון לסבך אותו בחרא שלי.

כלומר בחרא של אימא שלי.

אני מניד בראשי ומביט לאחור, משחרר את ידיי מאחיזתן במעקה וקופץ אל מותי, אבל בן־רגע ידיים גדולות ועוצמתיות לופתות אותי בפראות והעולם מסתחרר סביבי, ועוד לפני שאני מבין מה קורה גבי פוגע בחבטה עזה בבטון, אבל לא זה שנמצא שבעים ומשהו קומות למטה, אלא בזה של רצפת הגג.

הגבר הזר מצמיד אותי לרצפה, אגרופו אוחז בצווארון חולצתי. "עכשיו סיימת," הוא קובע ואז טופח על הלחי שלי בתנועה שאני לא מצליח לפענח את משמעותה.

הוא הציל את חיי בקלות לא נתפסת, אבל בכל זאת אני מעיף את ידו בפראות ומתיישב, מסדיר את נשימותיי.

"למה אתה עוזר לי?" המום ומבועת, אני נועץ בו מבט.

"כי אני יודע איך אתה מרגיש."

התשובה הפשוטה תופסת אותי לא מוכן, ועוד לפני שאני מספיק להתעשת, הוא מסתובב וצועד בחזרה אל מדרגות החירום.

"אגב, אתה מדמם מהמותן. זה פצע ירי."

שיט, שכחתי מזה לגמרי. מרוב אדרנלין איבדתי את תחושת הכאב.

"אז מה, אתה מתכנן לתפור אותי?" אני מתגרה בו, מתאמץ להוציא אותו משלוותו, ואפילו שהגב שלו מופנה אליי אני יודע שהוא מגחך.

"פצע כזה לא מצריך תפרים, ילד. אל תחמיא לעצמך."

אני מנער את ראשי ואז קופץ ונעמד לצידו, מביט בו בהערצה שעד כה ניסיתי להסתיר ושואל בסקרנות, "יש לך שם?"

הוא מביט בי מזווית עינו, מבטו קשוח. "אתה תמיד שואל שאלות מטומטמות, ליאם?"

חיוכי מתרחב וצחוק מאיים לפרוץ מפי. ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה.

"תקרא לי ריי. עכשיו רד מהגג המזוין. הפעלת את כל החיישנים."

פרק 1

קאלי

בשנייה שהצלצול מבשר על תום השיעור אני תופסת את התיק שלי, מזנקת מכיסאי כמו קפיץ שהשתחרר ורצה הישר אל דלת הכיתה.

"חכי רגע, קאל!" שון מושיט את ידו ותופס אותי, לא מאפשר לי להתקדם.

"מה?" מעולם לא ניחנתי בסבלנות יתרה, ואני נעה על מקומי, מתנשפת.

עיניים מהממות בגוון זהוב, בהירות כמעט כמו השמש, מחזירות לי מבט מהוסס. "את זוכרת את אדם מכיתה י"ב?" הוא מגרד את עורפו.

"החבר המעצבן שלך, ברור שאני מכירה אותו. מה לגביו?"

הוא לועס את שפתו התחתונה, די נבוך מההערה. "הוא חוגג שמונה־עשרה הלילה, על גג הבניין שבו הוא גר. תבואי איתי?" התקווה שבמבטו שובה אותי. "בבקשה?"

אני מביטה בו, בחבר הכי טוב שלי, מופתעת. הוא יודע שאבא שלי מעולם לא הרשה לי לצאת לאירועים כאלה וכמו כולם, גם הוא הפסיק להזמין אותי, כך שההזמנה שלו כעת היא משהו שאני מתקשה לסרב לו.

אבא שלי נרצח לפני כמעט שנה, ושון הוא היחיד שלא הפנה לי גב, היחיד שלמרות השמועות המרושעות שהפיצו בבית הספר על המשפחה שלי, אפילו שהיו נכונות לחלוטין, נשאר לצידי.

אין לי רגשות רומנטיים כלפיו. אני מאוהבת עד מעל הראש בגבר שלפי הגדרות המאפיה הוא מחוץ לתחום עבורי, או בעצם אני מחוץ לתחום עבורו כי ריידן רוסו, הבוס הגדול של הבראטווה, זה ששולט בחצי מדינה ובמקרה נשוי באושר לאחותי הגדולה, הבטיח למושא אהבתי שאם יחרוג מתפקידו כשומר הראש שלי, הוא יוריד לו את הראש.

ואני מאמינה לו, ואין לזה קשר לכך שליאם מבוגר ממני בעשר שנים. גם העובדה שריידן הוא ראש המאפיה הרוסית היא לא זו שגורמת לי להאמין. הסיבה שאני מאמינה לו היא שריידן כבר עשה את זה, ולא פעם.

האמת היא שאני די מופתעת מכך ששון נשאר לצידי לאחר שהשמועות הבריחו את כולם. כל אדם שפוי עם ראש על הכתפיים היה בורח ממני, ואף אחד לא יכול היה להאשים אותו, אבל נראה שהשפיות דילגה על שון ממש כמו שהיא דילגה עליי, כי אנחנו חברים כבר חודשים ארוכים.

"אני לא יודעת אם ירשו לי לצאת," אני לוחשת ומטה את ראשי בהתנצלות, מביטה בחשש בדלת ותוהה איך מי שמכונה נסיכת המאפיה אמורה להסביר למאפיונר שהוצמד לה שהיא רוצה להתחיל לצאת למסיבות, אפילו אם הן מתרחשות על גג ולא באיזה מועדון אפלולי.

כן, זה בהחלט לא יעלה על הדעת, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני מחליטה לא לסרב.

"נו באמת, קאל. את חייבת לבוא. בכל פעם ש — "

"זה מספיק," קולו של ליאם, שומר הראש שלי, גורם לשון להשתתק.

לא צריך להיות מדען אטום כדי להבין ששני אלה לא מחבבים זה את זה, וזאת בלשון המעטה, אבל עד עכשיו לא אירע איזה פיצוץ גדול מדי שגרם למישהו מהם לאבד את העשתונות.

אני מביטה בגבר היפהפה והלוהט הזה, נשען על המשקוף, ומשהו במראה הפראי שלו, במוכנות לקרב שהוא משדר, גורם לליבי להחסיר פעימה. הוא מתרחק מהמשקוף ומתקרב אלינו, עיני התכלת המהפנטות שלו ננעצות בידו של שון האוחזת בחוזקה בידי.

"אתה יודע מה? נראה לי שאבוא. תשלח לי את הכתובת." אני מחייכת ופונה אל שון, מתעלמת לחלוטין ממבטו הנוקב של ליאם, עד שלפתע חום עז מציף את גופי. אני מרגישה אותו, יודעת שהוא עומד ממש מאחוריי, נוגע לא נוגע.

"זה חוסם עורקים?" הוא שואל בקול נמוך ומחווה בסנטרו אל ידו של שון, שעדיין אוחזת בזרועי.

שון מרפה מייד מאחיזתו, פניו מאדימות כשהוא מרים את מבטו הכועס כדי להישיר אל מבטה של מכונת ההרג המופקדת על ביטחוני.

"יופי," הוא אומר ביובש ואז מוסיף, "על איזו כתובת אנחנו מדברים?"

אני מסתובבת מעט כך שאוכל להביט בשניהם. "סתם יום הולדת בבית של ידיד."

"איזה ידיד, קאלי?" הוא מצר את עיניו לכדי חריצים, מודע היטב לכך שאין לי ידידים.

"חבר שלי," שון פוסע צעד לפנים.

"מה אתה אומר."

"מה שאתה שומע. אני הולכת, וזה סופי. אף אחד לא יקבע לי לאן לצאת. זה נגמר." אני נועצת את אצבעי בחזה שלו, אבל ברגע שהוא מפנה את מבטו אליה, היא מחליקה משם במהירות.

אני מתנשפת. "בקיצור, תשלח לי את הכתובת ונתראה בערב." אני מתרוממת על קצות אצבעותיי, מצמידה את שפתיי ללחיו של שון ויוצאת מהכיתה בלי לחכות לליאם.

אין לי ספק שהסצנה הזאת תגרור אחריה שמועות נוספות, אבל לא אכפת לי. אני מתקדמת בצעדים נחושים, מודעת לכך שלליאם לא נדרש שום מאמץ כדי לצמצם את המרחק.

"את חמודה כשאת אסרטיבית, אבל זה לא תלוי בי אם תלכי או לא, ואת יודעת את זה. הבוס הוא שיגיד את המילה האחרונה."

לעזאזל. אני יכולה להתמודד עם כולם, אבל לא עם ריידן רוסו. עם הזמן למדתי איך לדבר אליו, אבל יש לו יכולת לשתק אנשים, ובשביל כך די בנוכחות שלו.

אני נושמת נשימה עמוקה, מחליטה שגם ריידן רוסו בכבודו ובעצמו לא יעצור אותי הלילה.

"אני ממש רוצה ללכת. הבוס שלך לא יכול לסגור אותי בבית. אני זקוקה לחיי חברה. אני צעירה מדי בשביל הכלא הזה, ומישהו צריך להגיד לו את זה."

"יש מספיק אנשים שיכולים לעשות את זה במקומך," ליאם אומר.

בדיוק כשאני מפנה אליו את מבטי וחושבת על תשובה חריפה וחצופה מספיק, הוא מושיט את ידיו ובתנועה מהירה, אוחז במותניי ומטיח אותי בגופו השרירי, מרחיק אותי משני תלמידים שכמעט נתקלו בי.

פאק! הגוף שלו חזק כל־כך ושרירי, והייתי רוצה שיחזיק אותי ככה רק עוד קצת, אבל הוא משחרר אותי מייד, בתנועה מהירה כמו זו שבה אחז בי, וממשיך ללכת, מבטו מופנה קדימה.

"מה יש במסיבה הזאת שאת נחושה כל־כך ללכת? אמרת שאת לא ממש סובלת אף אחד פה גם ככה." עיניו סוקרות אותי מהצד.

אני נאנחת ומושכת בכתפיי. "אולי אני רק רוצה להכיר חברים חדשים, להיזכר איך זה להיות ילדה רגילה."

"את לא צריכה חברים חדשים. יש לך אותנו." הוא מניח את ידו על כתפי ומפעיל מעט לחץ שמגביר את הלמות ליבי.

"זה לא אותו הדבר," אני ממלמלת ומפנה את ראשי כדי שלא יראה את הסומק הצובע את לחיי.

"לא, זה הרבה יותר. אנחנו החברים שלך, המשפחה שלך, העולם שלך."

אני מתנשמת ומרימה את מבטי, לא מעיזה לומר בקול את המילים אתה העולם שלי, כי ברור לי שזה עולם שעד שימלאו לי שמונה־עשרה יוכל להתקיים רק בדמיון שלי, ועד אז הוא כבר יתחתן עם מישהי אחרת, בהתאם לדרישת המאפיה.

אני מנערת את ראשי ומפנה את מבטי אל נעליי כשידו מתהדקת על כתפי.

"אנשים שלא שייכים אלינו מסכנים אותנו, ואנחנו מסכנים אותם. את יודעת מה קורה למי שמגלה. עדיף לך להימנע מזה, תאמיני לי." הוא מחווה אל ה'ריינג'־רובר' השחורה והמבריקה, שלמרות היוקרה והמחיר, בעיניי היא לא יותר מסמל סטטוס של כל מאפיונר.

אני לא ממתינה לו, אלא פותחת את הדלת וזורקת את התיק שלי על מושב העור היוקרתי ומטפסת בעקבותיו, מחבקת את רגליי אל חזי ומחליקה את אצבעי על מסך הטלפון הנייד שלי.

אם מישהו מהם חושב שהוא ימנע ממני לצאת הלילה, הוא טועה. אני לא ארשה למאפיה לשלוט בי עוד. אני נשבעת שנמאס לי.

"תחגרי." ליאם משעין את זרועותיו על גג הרכב ומרכין את ראשו, מביט בי בדממה. עורי מעקצץ בלהט כשהוא עושה את זה, ואני מתאמצת להעמיד פנים שעיניו הבהירות, היפות יותר מהשמיים ומהאוקיינוס גם יחד, לא משפיעות עליי, ורגע לפני שאני נכשלת אני תוחבת את האוזניות לאוזניי.

נראה שליאם מבין שאני לא מתכוונת להיענות לדרישתו כי הוא נאנח וגוהר מעליי, גופו מתחכך בי קלות בזמן שהוא כורך את החגורה סביבי. "בסדר. אקח אותך למסיבה, אם זה מה שאת רוצה."

"ברצינות?" הטלפון כמעט נשמט מידיי. "חשבתי שאמרת שהמילה האחרונה היא של ריי."

"אל תדאגי. אני אדבר איתו, והוא יסכים." הוא נשמע לא מרוצה, ולפני שאני מספיקה לשאול עוד שאלה הוא נסוג ממני, טורק בפניי את הדלת.