פרולוג
ליאם
אומרים שהפחד הוא הרגש החזק מכול, שבזמן אמת מבטל את כל הרגשות האחרים, אבל הוא לא.
אני עומד על גגו של גורד השחקים הגבוה ביותר בסן דייגו, אורות העיר פרושים לפניי ואצבעות רגליי היחפות מציצות מעבר לקצה, ויש רגש שגובר על הפחד שלי.
ייאוש.
הרגש הזה שואב כל דבר אחר, ממש כמו חור שחור אחרי סופרנובה.
אני רק רוצה לסיים עם זה. שש־עשרה שנים בעולם הזה הספיקו לי בהחלט, ואני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות, פשוט להפוך לעבר, לסיים את החיים המחורבנים האלה.
לבחור איך לעשות את זה הוא כל מה שנשאר לי.
אני נושם נשימה עמוקה ומביט באוקיינוס השקט, זוהר לאור ירח, ונפרד ממנו לשלום לנצח.
אני מנסה למקד את מבטי בעוברים ובשבים אי שם למטה, אבל הם נראים מזעריים עד כדי כך שהם הופכים חסרי משמעות.
ברגע שאני מכופף מעט את ברכיי כדי לקפוץ, פרץ אדרנלין סוער מכה בי ומסחרר את ראשי, אבל קול עמוק ועוצמתי הוא זה שגורם לי לעצור.
"לא."
הוא נשמע שלֵו לחלוטין, בניגוד לסערה שמתחוללת בתוכי, אבל כוחני באופן שאי אפשר להסביר במילים.
אני מסתובב בפראות ונתקל בגבר גדול־ממדים העומד תחת תאורת הניאון שבסמוך למדרגות החירום, ועיניו, שהן העיניים היפות ביותר שראיתי מעודי, מהפנטות, שילוב מרהיב של יער־עד פראי ושל אוקיינוס כחול ועמוק, הן שגורמות לי לקפוא על מקומי.
אני מאבד את היכולת לנשום וליבי מחסיר פעימה.
הגבר העוצמתי מתחיל לפסוע לעברי בביטחון שמטלטל אותי, מאלץ אותי לאחוז במעקה, שואב ממני את כל כוחותיי עד שאני כמעט מאבד שיווי משקל, אבל במקום לקפוץ אל מותי, אני קופץ בחזרה אל הגג, נוחת על רגליי ומכוון אליו את האקדח שטמון בכיסי.
"עוף מפה!" אני מצווה בקול העמוק ביותר שאני מסוגל להפיק ודורך את האקדח. אין לי מושג אם הצלחתי כי זו הפעם הראשונה שאני מנסה.
"לא משכת עד הסוף, הוא לא דרוך."
משהו בחוסר הפחד שלו מצליח לטלטל אותי, אך אני חושק את שיניי ומושך שוב, חזק הרבה יותר, עד שנשמע קליק מזוין. "טוב יותר? עכשיו עוף לי מהעיניים לפני שארסס אותך."
"תירה." הוא מטה את ראשו וניצוץ של להט נדלק בעיניו.
אני קופא, לא מאמין למשמע אוזניי, אבל אז, באופן שאני לא יודע להסביר, משהו בו מצליח להלהיט אותי, פועם בתוכי בחוזקה, הולם בוורידיי ובראשי.
"חבל להשחית את הפרצוף שלך, גבר. הנשים של סן דייגו יבכו עליך, והרבה. אני מזהיר אותך בפעם האחרונה, תעצור בדיוק איפה שאתה."
חיוך מרושע מרים את זוויות שפתיו. "תירה, בוא נראה אותך." הוא דוחף את ידיו לכיסיו, משדר חוסר אכפתיות.
אני עומד ומביט בו, ניצב מולי במרחק של עשרה מטרים לכל היותר, וזיעה קרה מכסה את מצחי בזמן שאצבעותיי מלטפות את ההדק.
בלי התראה, אני מכוון אל רגליו ויורה. קול נפץ מחריש אוזניים נשמע, ושבריר שנייה לאחר מכן עננת אבק נישאת אלינו ממקום הפגיעה, אבל הוא נותר לעמוד במקומו, משדר ביטחון מוחלט והיעדר פחד.
"מי אתה?"
"הבעלים של הגג המזוין הזה." הוא מתקדם לעברי.
אני חוזר ומטפס על המעקה. "אני לא אמשיך לעמוד על הגג שלך עוד הרבה. תן לי למות בשקט, בזמן שלי."
נראה שהוא לא מתרשם מהדרישה שלי מפני שהוא ממשיך להתקרב. "אפשר לראות שאין לך יותר מדי מושג איך יורים באקדח."
מכעיס אותי שהוא מבין את זה, גם אם זו האמת.
"אתה רוצה שאירה בך? כי הפעם אני כבר לא אכוון לרגליים," אני זועם.
"איך אדע אילו יכולות יש לך אם לא תירה כמו שצריך?"
אני מניד בראשי ומסנן, "אתה לא שפוי."
"רד מהמעקה המזוין, ליאם נולן," הוא אומר, הכריזמה המטורפת שלו מטלטלת אותי בעוצמה.
"איך אתה מכיר אותי?" אני נאחז במעקה ומתנשם, מתנגד לצורך להיכנע לו ולציית.
"אימא שלך מוכרת למשטרה." הוא נעצר במרחק של מטר ממני, לא יותר.
"אתה שוטר מחורבן?" קולי רועד ואני כבר לא מצליח להסתיר את הלחץ שלי.
"לא בדיוק," הוא אומר, ספק בגאווה ספק בזחיחות, "רוצה להראות לי איך אתה יורה?" הוא מושיט לי את ידו, "אקח אותך למטווחים שלי."
הלב שלי פועם בחוזקה. "מחפשים אותי. רוצים להרוג אותי. אם יראו אותך איתי, יחפשו גם אותך," אני אומר בכנות.
חיוך מרושע נמתח על שפתיו. "קדימה, שיבואו."
לראשונה זה זמן רב, שביב של תקווה מאיר את החושך שבתוכי, אבל אני מקשה ומוסיף, "הם האנשים המסוכנים ביותר בסן דייגו."
הוא מהנהן כלאחר יד, אומר לי ללא מילים שהוא לא מתרשם, ואז מעביר את ידו על לסתו. "סיימת? כי הפרעת לי באמצע הוויסקי. זו הפעם האחרונה שאני אומר לך לרדת."
אני לא מתכוון לסבך אותו בחרא שלי.
כלומר בחרא של אימא שלי.
אני מניד בראשי ומביט לאחור, משחרר את ידיי מאחיזתן במעקה וקופץ אל מותי, אבל בן־רגע ידיים גדולות ועוצמתיות לופתות אותי בפראות והעולם מסתחרר סביבי, ועוד לפני שאני מבין מה קורה גבי פוגע בחבטה עזה בבטון, אבל לא זה שנמצא שבעים ומשהו קומות למטה, אלא בזה של רצפת הגג.
הגבר הזר מצמיד אותי לרצפה, אגרופו אוחז בצווארון חולצתי. "עכשיו סיימת," הוא קובע ואז טופח על הלחי שלי בתנועה שאני לא מצליח לפענח את משמעותה.
הוא הציל את חיי בקלות לא נתפסת, אבל בכל זאת אני מעיף את ידו בפראות ומתיישב, מסדיר את נשימותיי.
"למה אתה עוזר לי?" המום ומבועת, אני נועץ בו מבט.
"כי אני יודע איך אתה מרגיש."
התשובה הפשוטה תופסת אותי לא מוכן, ועוד לפני שאני מספיק להתעשת, הוא מסתובב וצועד בחזרה אל מדרגות החירום.
"אגב, אתה מדמם מהמותן. זה פצע ירי."
שיט, שכחתי מזה לגמרי. מרוב אדרנלין איבדתי את תחושת הכאב.
"אז מה, אתה מתכנן לתפור אותי?" אני מתגרה בו, מתאמץ להוציא אותו משלוותו, ואפילו שהגב שלו מופנה אליי אני יודע שהוא מגחך.
"פצע כזה לא מצריך תפרים, ילד. אל תחמיא לעצמך."
אני מנער את ראשי ואז קופץ ונעמד לצידו, מביט בו בהערצה שעד כה ניסיתי להסתיר ושואל בסקרנות, "יש לך שם?"
הוא מביט בי מזווית עינו, מבטו קשוח. "אתה תמיד שואל שאלות מטומטמות, ליאם?"
חיוכי מתרחב וצחוק מאיים לפרוץ מפי. ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה.
"תקרא לי ריי. עכשיו רד מהגג המזוין. הפעלת את כל החיישנים."
פרק 1
קאלי
בשנייה שהצלצול מבשר על תום השיעור אני תופסת את התיק שלי, מזנקת מכיסאי כמו קפיץ שהשתחרר ורצה הישר אל דלת הכיתה.
"חכי רגע, קאל!" שון מושיט את ידו ותופס אותי, לא מאפשר לי להתקדם.
"מה?" מעולם לא ניחנתי בסבלנות יתרה, ואני נעה על מקומי, מתנשפת.
עיניים מהממות בגוון זהוב, בהירות כמעט כמו השמש, מחזירות לי מבט מהוסס. "את זוכרת את אדם מכיתה י"ב?" הוא מגרד את עורפו.
"החבר המעצבן שלך, ברור שאני מכירה אותו. מה לגביו?"
הוא לועס את שפתו התחתונה, די נבוך מההערה. "הוא חוגג שמונה־עשרה הלילה, על גג הבניין שבו הוא גר. תבואי איתי?" התקווה שבמבטו שובה אותי. "בבקשה?"
אני מביטה בו, בחבר הכי טוב שלי, מופתעת. הוא יודע שאבא שלי מעולם לא הרשה לי לצאת לאירועים כאלה וכמו כולם, גם הוא הפסיק להזמין אותי, כך שההזמנה שלו כעת היא משהו שאני מתקשה לסרב לו.
אבא שלי נרצח לפני כמעט שנה, ושון הוא היחיד שלא הפנה לי גב, היחיד שלמרות השמועות המרושעות שהפיצו בבית הספר על המשפחה שלי, אפילו שהיו נכונות לחלוטין, נשאר לצידי.
אין לי רגשות רומנטיים כלפיו. אני מאוהבת עד מעל הראש בגבר שלפי הגדרות המאפיה הוא מחוץ לתחום עבורי, או בעצם אני מחוץ לתחום עבורו כי ריידן רוסו, הבוס הגדול של הבראטווה, זה ששולט בחצי מדינה ובמקרה נשוי באושר לאחותי הגדולה, הבטיח למושא אהבתי שאם יחרוג מתפקידו כשומר הראש שלי, הוא יוריד לו את הראש.
ואני מאמינה לו, ואין לזה קשר לכך שליאם מבוגר ממני בעשר שנים. גם העובדה שריידן הוא ראש המאפיה הרוסית היא לא זו שגורמת לי להאמין. הסיבה שאני מאמינה לו היא שריידן כבר עשה את זה, ולא פעם.
האמת היא שאני די מופתעת מכך ששון נשאר לצידי לאחר שהשמועות הבריחו את כולם. כל אדם שפוי עם ראש על הכתפיים היה בורח ממני, ואף אחד לא יכול היה להאשים אותו, אבל נראה שהשפיות דילגה על שון ממש כמו שהיא דילגה עליי, כי אנחנו חברים כבר חודשים ארוכים.
"אני לא יודעת אם ירשו לי לצאת," אני לוחשת ומטה את ראשי בהתנצלות, מביטה בחשש בדלת ותוהה איך מי שמכונה נסיכת המאפיה אמורה להסביר למאפיונר שהוצמד לה שהיא רוצה להתחיל לצאת למסיבות, אפילו אם הן מתרחשות על גג ולא באיזה מועדון אפלולי.
כן, זה בהחלט לא יעלה על הדעת, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני מחליטה לא לסרב.
"נו באמת, קאל. את חייבת לבוא. בכל פעם ש — "
"זה מספיק," קולו של ליאם, שומר הראש שלי, גורם לשון להשתתק.
לא צריך להיות מדען אטום כדי להבין ששני אלה לא מחבבים זה את זה, וזאת בלשון המעטה, אבל עד עכשיו לא אירע איזה פיצוץ גדול מדי שגרם למישהו מהם לאבד את העשתונות.
אני מביטה בגבר היפהפה והלוהט הזה, נשען על המשקוף, ומשהו במראה הפראי שלו, במוכנות לקרב שהוא משדר, גורם לליבי להחסיר פעימה. הוא מתרחק מהמשקוף ומתקרב אלינו, עיני התכלת המהפנטות שלו ננעצות בידו של שון האוחזת בחוזקה בידי.
"אתה יודע מה? נראה לי שאבוא. תשלח לי את הכתובת." אני מחייכת ופונה אל שון, מתעלמת לחלוטין ממבטו הנוקב של ליאם, עד שלפתע חום עז מציף את גופי. אני מרגישה אותו, יודעת שהוא עומד ממש מאחוריי, נוגע לא נוגע.
"זה חוסם עורקים?" הוא שואל בקול נמוך ומחווה בסנטרו אל ידו של שון, שעדיין אוחזת בזרועי.
שון מרפה מייד מאחיזתו, פניו מאדימות כשהוא מרים את מבטו הכועס כדי להישיר אל מבטה של מכונת ההרג המופקדת על ביטחוני.
"יופי," הוא אומר ביובש ואז מוסיף, "על איזו כתובת אנחנו מדברים?"
אני מסתובבת מעט כך שאוכל להביט בשניהם. "סתם יום הולדת בבית של ידיד."
"איזה ידיד, קאלי?" הוא מצר את עיניו לכדי חריצים, מודע היטב לכך שאין לי ידידים.
"חבר שלי," שון פוסע צעד לפנים.
"מה אתה אומר."
"מה שאתה שומע. אני הולכת, וזה סופי. אף אחד לא יקבע לי לאן לצאת. זה נגמר." אני נועצת את אצבעי בחזה שלו, אבל ברגע שהוא מפנה את מבטו אליה, היא מחליקה משם במהירות.
אני מתנשפת. "בקיצור, תשלח לי את הכתובת ונתראה בערב." אני מתרוממת על קצות אצבעותיי, מצמידה את שפתיי ללחיו של שון ויוצאת מהכיתה בלי לחכות לליאם.
אין לי ספק שהסצנה הזאת תגרור אחריה שמועות נוספות, אבל לא אכפת לי. אני מתקדמת בצעדים נחושים, מודעת לכך שלליאם לא נדרש שום מאמץ כדי לצמצם את המרחק.
"את חמודה כשאת אסרטיבית, אבל זה לא תלוי בי אם תלכי או לא, ואת יודעת את זה. הבוס הוא שיגיד את המילה האחרונה."
לעזאזל. אני יכולה להתמודד עם כולם, אבל לא עם ריידן רוסו. עם הזמן למדתי איך לדבר אליו, אבל יש לו יכולת לשתק אנשים, ובשביל כך די בנוכחות שלו.
אני נושמת נשימה עמוקה, מחליטה שגם ריידן רוסו בכבודו ובעצמו לא יעצור אותי הלילה.
"אני ממש רוצה ללכת. הבוס שלך לא יכול לסגור אותי בבית. אני זקוקה לחיי חברה. אני צעירה מדי בשביל הכלא הזה, ומישהו צריך להגיד לו את זה."
"יש מספיק אנשים שיכולים לעשות את זה במקומך," ליאם אומר.
בדיוק כשאני מפנה אליו את מבטי וחושבת על תשובה חריפה וחצופה מספיק, הוא מושיט את ידיו ובתנועה מהירה, אוחז במותניי ומטיח אותי בגופו השרירי, מרחיק אותי משני תלמידים שכמעט נתקלו בי.
פאק! הגוף שלו חזק כל־כך ושרירי, והייתי רוצה שיחזיק אותי ככה רק עוד קצת, אבל הוא משחרר אותי מייד, בתנועה מהירה כמו זו שבה אחז בי, וממשיך ללכת, מבטו מופנה קדימה.
"מה יש במסיבה הזאת שאת נחושה כל־כך ללכת? אמרת שאת לא ממש סובלת אף אחד פה גם ככה." עיניו סוקרות אותי מהצד.
אני נאנחת ומושכת בכתפיי. "אולי אני רק רוצה להכיר חברים חדשים, להיזכר איך זה להיות ילדה רגילה."
"את לא צריכה חברים חדשים. יש לך אותנו." הוא מניח את ידו על כתפי ומפעיל מעט לחץ שמגביר את הלמות ליבי.
"זה לא אותו הדבר," אני ממלמלת ומפנה את ראשי כדי שלא יראה את הסומק הצובע את לחיי.
"לא, זה הרבה יותר. אנחנו החברים שלך, המשפחה שלך, העולם שלך."
אני מתנשמת ומרימה את מבטי, לא מעיזה לומר בקול את המילים אתה העולם שלי, כי ברור לי שזה עולם שעד שימלאו לי שמונה־עשרה יוכל להתקיים רק בדמיון שלי, ועד אז הוא כבר יתחתן עם מישהי אחרת, בהתאם לדרישת המאפיה.
אני מנערת את ראשי ומפנה את מבטי אל נעליי כשידו מתהדקת על כתפי.
"אנשים שלא שייכים אלינו מסכנים אותנו, ואנחנו מסכנים אותם. את יודעת מה קורה למי שמגלה. עדיף לך להימנע מזה, תאמיני לי." הוא מחווה אל ה'ריינג'־רובר' השחורה והמבריקה, שלמרות היוקרה והמחיר, בעיניי היא לא יותר מסמל סטטוס של כל מאפיונר.
אני לא ממתינה לו, אלא פותחת את הדלת וזורקת את התיק שלי על מושב העור היוקרתי ומטפסת בעקבותיו, מחבקת את רגליי אל חזי ומחליקה את אצבעי על מסך הטלפון הנייד שלי.
אם מישהו מהם חושב שהוא ימנע ממני לצאת הלילה, הוא טועה. אני לא ארשה למאפיה לשלוט בי עוד. אני נשבעת שנמאס לי.
"תחגרי." ליאם משעין את זרועותיו על גג הרכב ומרכין את ראשו, מביט בי בדממה. עורי מעקצץ בלהט כשהוא עושה את זה, ואני מתאמצת להעמיד פנים שעיניו הבהירות, היפות יותר מהשמיים ומהאוקיינוס גם יחד, לא משפיעות עליי, ורגע לפני שאני נכשלת אני תוחבת את האוזניות לאוזניי.
נראה שליאם מבין שאני לא מתכוונת להיענות לדרישתו כי הוא נאנח וגוהר מעליי, גופו מתחכך בי קלות בזמן שהוא כורך את החגורה סביבי. "בסדר. אקח אותך למסיבה, אם זה מה שאת רוצה."
"ברצינות?" הטלפון כמעט נשמט מידיי. "חשבתי שאמרת שהמילה האחרונה היא של ריי."
"אל תדאגי. אני אדבר איתו, והוא יסכים." הוא נשמע לא מרוצה, ולפני שאני מספיקה לשאול עוד שאלה הוא נסוג ממני, טורק בפניי את הדלת.
ווואאאוו נהניתי מאוד. עלילה מעניינת ומרתקת ומתפתחת, דמויות עגולות וחזקות. לא הנחתי את הספר מהיד. אין על הסופרת הזו 👍💯❤️ מומלץ ביותר.
מושלם! באמת אין על ליאם☺️ בקיצור רוצו לקרוא
וואוווווו וואו פשוט וואו זה באמת מסכם את החוויה של הספר הראשון איזה דמויות מדהימות, איזה עלילה מטורפת, חתיכת טאבו, אקשן טוב, רומנטיקה, סמאט מעולה פשוט ספר טוב!! עפההההה מהר מהר לספר הבאא אני במתח !!!!
מושלם!!! נהנתי מהספר, בלי מריחות ובולשיט שיש בהרבה ספרים, הקשר אמנם גבולי מבחינת הגילאים אבל כשיש אהבה הגל מתגמד. ליאם הוא פשוט הגבר המושלם וקאלי הורסת במובן החיובי ממליצה בחום💓❣️
הופתעתי לחלוטין ספר מקסים מרגש השאיר במתח עוברת כבר לספר הבא ממליצה בחום
כמה זמן חיכיתי לקרוא את הספר הזה אוהבת את הדמויות ממש ממליצה
דואט מאפיה יפיפיה התאהבתי בליאם וקאלי ושמחתי לקרוא על כל הדמויות המשניות שהיו בדואט הקודם. תודה נהנתי מהספרים מאוד 💖💖💖💖🔥🔥🔥🔥🔥
ספר יפה אהבתי עוברת לחלק השני מהדואט💖💖💖💖💖💖💖
חשבתן שהראשון טוב? השני פי כמה וכמה, הקשר שלהם התחזק מקטע לקטע יותר ויותר, טון של מכשולים ורגשות מעורבבים שבסוף פשוט יוצרים ספר לא מהעולם הזה, והסוף אבאלה ואימלה. מי אתן הבנות שלא קראו עדיין? דחוף דחוף דחוף
אהבתי מאוד!! כתיבה מרתקת דמויות אמיצות דמות נשית עם עמוד שדרה אהבתי שלכל דמות יש את הסוף המיוחל שהגיע לה מלבד כריס
נהניתי ברמות. אוהבת את הסגנון כתיבה הטוב של הסופרת. סיפור מאפיה מרתק שכולל דמויות חזקות וסקסיות 🔥ל"טלל"😜 חשוב!! לציין!! אם את רוצה להינות אז חובה לקרא לפני כן את הדואט "הפרי האסור " כי הדואט "שומר הראש" הוא ההמשך שלו. ממש מתפלא למה זה לא צויין בתקציר
נכון, יש קצת קיטש, קצת נמרח לפעמים, קצת מעצבן, הכי מפריע לי שיש שגיאות בעברית בספר של סופרת ישראלית. אבל!!!! אני בהחלט מחכה לספרי המשך! וזה אומר שעדן הצליחה לסקרן אותי!!!
כמו תמיד עדן אף פעם לא מאכזבת. המילה נהניתי קטנה לעומת הרגשות שמציפים אותי. לא רציתי לסיים הדואט הזה, רציתי שזה ימשך עוד.. פשוט מושלם 😍 העלילה סוחפת כתיבה זורמת מאוד והדמויות ??אמאלה🔥🔥 אי אפשר להניח מהיד... ממליצה בחום אתם תעופו על זה כמוני מבטיחה🤍
אמאלה. וואו. נשאבתי לספר! אין לי מילים. הכתיבה מטורפת והעלילה אפילו יותר
הספר השני בדואט ״שומר הראש״- ליאם, ההמשך הישיר לקאלי, ספר מושלם. מלא אקשן. ואהבה גדולה. ממליצה מאוד לקרוא את הדואט כתיבה יפה, מושכת, כובשת ומרתקת . נהניתי מאוד לקרוא את הדואט הזה. ממתינה לקרוא עוד ספרים של עדן בל
התאהבתי בספר כבר במשפט הראשון של הסופרת עדן בל: ״אהבה אמיתית לא נמדדת ברגעים הטובים, כשהכול סביב מואר וזוהר, אלא בשעות החשוכות ביותר, כשאין ולו טיפה אחת של אור.״ עבורי זה הספר הראשון של עדן אבל אין ספק שאקרא את הספר השני בדואט הזה (ליאם:) ואמשיך לשאר הספרים שלה. כתיבה יפה, הדמויות מעניינות וקל להתחבר אליהן. עלילה מרתקת ומושכת. הולכת לקרוא עכשיו את החלק השני של ליאם🌶️🌶️🌶️🌶️🌶️
מהספרים האלה שנשאר חור בלב אחרי שהם נגמרים ❤️
וואו. פשוט וואו. כל ספר של עדן פשוט יותר טוב מהקודם. ממש ממליצה לקנות את שניהם ישר ביחד כי הספר זורם ולפני שקלטתי כבר סיימתי את הראשון והוא נגמר במתח מטורף.
ספר מקסים. מתה על המשפחה הזו ועל הכתיבה של עדן. ספר מקסים כמו כל הספרים שלה. מומלץ בחום באסה שזה נגמר
לא מאמינה שזה הסתיים ככ מהר. הדפים פשוט רצו לי בין הידיים. לא הספקתי להתיישב והייתי צריכה להחזיר את הספר לספרייה. הזוג הזה ילווה אותי עוד הרבה זמן. הקסם שלהם והאהבה שלהם אחד כלפי השנייה שבו אותי לגמרי. חובת קריאה בדחוף!!
אחד הספרים הכי טובים שקראתי בתקופה האחרונה. באמת שאי אפשר להסביר במילים מה הרגשתי במהלך הספר וכמה הוא היה בועט ועוצמתי. חובת קריאה.
לא הופתעתי בכלל מכמה שהספר הזה היה טוב, כתיבה מעולה עם דמויות מעניינות ומלאות בתוכן שממש אפשר להתחבר אליהן בקלות, עלילה מטורפת וממכרת בטירוף, בקושי הצלחתי להוריד עיניים מהספר, מחכה כלכך להמשיך לשני, לגמרי הייפ מוצדק!
דואט מושלם! ואו ! נהנתי כל כך... עדן יא מלכה שאת... כובשת עם הכתיבה המרתקת והסוחפת! מחכה לספרים נןספים שלה. ממליצה בחום 💓
איזה ספר מרתק ממש!! לא יכולתי להפסיק לקרוא. אוהבת את הכתיבה של עדן כל כך. אי אפשר להפסיק רצתי לספר הבא! אלופה
וואו וואו וואו לא עמדתי בסקרנות וקראתי על היום הראשון אין לי מילים חוץ מאין תגובה, המתח המיני וזה שהוא לא מסוגל להסתכל עליה כמעבר לנסיכה היה מטורף
רומן מקסים בעולם אפור רווי יצרים ואקשן אהבתי
וואוו וואוו איזה ספר שלמות איזה דואט מושלם רוצה את ליאם בשבילי כשומר ראש עדן את אלופה תמשיכי להפציץ בספרים מושלמים ואתם רוצו לקרוא את הדואט המושלם הזה קאלי וליאם🫶
וואיי וואיי!!!! איזה דואט מושלם!!!! עדן בל שיחקה אותה! דואט שיש בו הכל עלילה סוחפת, דמויות כובשות עדן בל במיטבה!
איזה ספר שלמות!!!!! הדמויות כובשות, העלילה מעניינת וסוחפת! אי אפשר להניח!!!! רצה להתחיל את החלק השני! מומלץ מאוד!!!
הספר מרגש כמו כל הספרים של הסופרת מותח מעניין ומרגש כדאי לקרוא את כל הספרים
איזה דואט, עדן עושה זאת זאת שוב דואט סוחף כל אחת רוצה את ליאם כשומר ראש
סוחף אך את הסדרות הקודמות אהבתי יותר.
סוחף, אבל פחות מקודמיו. אולי באתי עם ציפיות גבוהות מדי.
אמאלללההה ואבאלהההה איזה דואט 🔥😍🔥
אמאלללההה ואבאלהההה איזה דואט 🔥😍🔥
עדן בל עושה זאת שוב! פשוט מעולה!!
אני לא הרבה במילים, כי צריך לקרוא... אבל מי שלא קורא רק מפסיד. מקאלי אני הולכת לעבור לליאם
אם שמים את הגיל המרתיע של הגיבורה בצד, הדואט הזה ממש מעולה,יש בו הכל מהכל והכתיבה נהדרת וסוחפת ודמויות שקל להתחבר ולאהוב, ואי אפשר לא להנות מכל רגע של קריאה, אני ללא ספק נהנתי))
עדן את אלופת עולם איזה ספר מושלם אני רוצה גם את ליאם שישמור עליי🥹 ממליצה לרוץ לקרוא רצתי לחלק 2
ספר מושלםםם ממשיכה להבא בתור. הרבה מתח, אקשן ומתח!!!
אימלההההה איזה ספרררר אין דקה משעממת!!! וליאם וקאלי פשוט מושלמיםםםםם
ליאם חי עם מפלצת בתוכו מאז גיל 16. בליבו חשש איך יוכל אי פעם לאהוב ולסכן את אהובתו? ספר שני בדואט מקסים. מומלץ
פשוט מושלם! אם חשבתי שהראשון היה וואו אז זה פשוט עוד יותר טוב הספר השני לגמרי הרבה יותר טוב אפילו יש בו באמת באמת הכל מהכל ולרגע לא משעמם, לרגע לא מאבדים את זה יש מלא אקשן, מתח, ריגוש, אהבה מטורפת, סמאט מהמם, דיאלוגים מצחיקים ממש מעולה! עדן אני ממש מקווה שתכתבי ספרים נוספים בסדרה הזאת על עוד דמויות כמו למשל ריידן ומליסה
אין ספק שמאד אהבתי ונהנתי מדואט❤️❤️❤️❤️❤️
איזה המשך ל-ו-ה-ט!!!! דואט מושלם. חייבת המשך. חייבת!
מה זה הספר הזה, לא חשבתי שישאיר אותי פעורת פה, חייבת להמשיך לספר השני❤️❤️❤️❤️❤️
מעולה, עצוב שנגמר, כמה אהבתי את הסוג המהמם הזה
כל המילים שאומר יגמדו את החוויה! עדן בל היא מלכה וכל ספר שלה הוא יצירת אומנות שנרקמת מילה אחרי מילה בדיוק מושלם. דואט עמוק, ים עלילה, ערימות של אקשן, מתח ופיצוצים. וואלה לא חשבתי שהיא תתעלה על הפרי האסור אבל היא התעלתה, נהנתי במקסימום. ליאם גבר החלומות וקאלי בחורה חזקה עם עמוד שדרה שמסובבת אנשים על האצבע הקטנה, ובכל זאת יש לה חולשות ובעיות. השילוב ביניהם לוהט ומחשמלללל ודמויות המשנה כל אחת בצבע. ממליצה בטירוף. תודה ומחכה ליצירה הבאה בקוצר רוחחחחחח 👏🏻
כשאת בת 16 זה לא משנה שהמשפחה שלך היא הכי מפחידה בעולם. את רוצה רק להנות כמו כולם. קאלי מנסה להקשיב רק לליבה. וזה מסוכן. נהנתי מאוד
מתה על עדן בל, אבל הספר הזה הוא מעל ומעבר למה שציפיתי!! רומנטיקה ואקשן, ושני אנשים מדממים שהלב יוצא אליהם. מקסים. רצה לקרווא את הספר הבא!
מחפשת את המילים המתאימות לסכם את החוויה שהייתה לי. המילה הייידה שמהדהדת לי בראש זה וואו. וואו וואו וואו לא ציפיתי למה שקראתי כאן! באתי במחשבה של ספר קליל ומצחיק, וגמעתי את המילים כמו מים, סיימתי את הספר בכמה שעות אבל לא ציפיתי לעומק הזה, ולנושאים הרגישים והשברירים שבהם נגעה בל בכשרון רב ובכפפה של משי. גפ הגבר וגם האישה שניהם הרבה יותר ממה שנראה לרגע לעין. שניהם מדממים וכואבים מבפנים, ופקרוא על התהליך שהם עוברים עשה לי פשוט צמרמורת. הכתיבה קולחת ושנונה והספר רץ כמו סרט נע מההתחלה המטלטלת בפרולוג - שלא ציפיתי לו בשום צורה - ועד סופו המותח שהשאיר אותי בלי אוויר. ספר פ צ צ ת י. מלא אקשן ורומנטיקה והכי אהבתי - גם הרבה מעבר לזה. התעלה על קודמיו בעיניי. יאללה מתחילה עכשיו את ליאם, וואו איך אני מחכה!!! אעדכן
וואו, ספר מדהים! האמת אהבתי יותר את הראשון, אבל שניהם מהממים... קצת יותר מדי אלימות באכזריות לטעמי, אבל הרומנטיקה הלוהטת מפצה על הכל.... מושלם!
אוףףף מושלם החלק הבא אין על עדן בל אין
וואו כמה חיכיתי!! שווה את הציפייה ספר ממש טוב עלילה מעניינת וסוחפת מקסים ממש
הכתיבה יפה אבל התקשיתי לקרוא ברצף ועברתי לקרוא 8 ספרים אחרים במקביל.
אהבתי כמו את כל הספרים של עדן אבל מאוד הפריע לי שהיא בת 16 למה לא לעשות אותה יותר בוגרת?
ספר טוב אבל הגיל שלה היה צריך להיות מבוגר יותר קצת "חולני" גיל 16
חייבת לציין שהספרים הקודמים שלה טובים בהרבה יותר גם הוא טוב אבל היא בת 16 והיה לי קצת קשה עם זה ואני אחת שטרופ פער גילים הוא הטרופ האהוב עליה מה שכן, סצנות סמאט לא מהעולם הזה
האמת, ציפיתי ליותר מעדן בל. הספר הראשון נמרח בלי אקשן, משעמם. הספר השני קצת יותר מוצלח.
ספר יפה אין מה להגיד אולי קצת נמרח.. אבל זה הגיוני כי יש לו שני חלקים, הקושי הרציני נבע כי אני קוראת רק ספרי מאפיה איטלקית ופתאום להיות בצד של הברטווה זה קשה לא אשקר אבל באמת ספר יפה מה שלא אהבתי שבאמצע החיים היא הכניסה אז זה שליאם ניסה להתנסות עם גבר ואני לא הבנתי מאיפה זה בא וזה היה לי מוזר לקרוא את זה.. לפעמים היא מכניסה את העבר ועד שאת מבינה את מתבלבלת עם הווה ויש קצת אי סדר מסויים בספר שהפריע לי אבל בגדול ספר קלאסי של מאפיה. קראתי הרבה יותר טובים (קורה ריילי המלכה) אבל אחלה ספר סהכ
דואט יפה עדיין הכי פחות טוב משאר הספרים שלה ובעיקר בגלל שהיא בת 16 … וגם הכתיבה פה קצת יותר ילדותית אבל בהסכ סיפור יפה
אני מאד מאד אוהבת את עדן בל ןהספרים שלה. אבל בכולם יש אותה בעיה, הם ארוכים מדי סתם...אם היא הייתה עושה את זה ספר אחד ומורידה מלא סצנות מיותרות זה היה הרבה יותר טוב. בנוסף עוד משהו שהפריע לי היה הגיל של הגיבורה...מבינה שהיא רצתה לעשות משהו טאבו, אבל גם גיל 18 היה טאבו מספיק...עוד משהו שהרבה מהסצנות בספר היו דומות לסצנות מספרים קודמים. אני חושבת שאם היה לה עורכת שהייתה מנקה את מה שלא צריך ומהדקת את הסיפור, הוא היה מושלם. אבל בכל מקרה אין על הכתיבה של עדן. מקווה שהספרים הבאים שלה יעלו ברמה ואז זה בכלל יהיה מושלם.
לא אמין בעליל , היא בת 16 !!! מה נסגר ולמה כזאת צעירה אי אפשר היה לבגר אותה????
קראתי את הספרים של עדן ומאוד התלהבתי, עקבתי בציפיה אחרי ההוצאה לאור של הספרים האלו וחוץ מלהגיד שגודל הציפיות כגודל האכזבות אין לי מה להגיד. הרעיון של הספר קסם לי מאוד אבל הביצוע פשוט מבאס, כאילו ניסתה להריץ כמה שיותר מהר את הספר ולכן ההתחלה ככ רדודה ומציקה, הפרקים הראשונים צריכים להכיל קצת מעבר לתשוקה משעממת אחד כלפיי השניה והיא היית יכולה לשפר את הספר פלאים אם לא כל פרק מדבר על כמה הוא רוצה אותה וכמה היא רוצה אותו אלא מוסיפה רקע עלילתי וגיבורים שקצת יותר ״הגיוניים״ ברגשותיהם.
הספר עצמו טוב אבל הדמויות פחות, מהיכרות קצרה שלי עם הספר , הוא מתקדם מאוד מהר, בדיגיטל רשום 230 ומשהו עמודים כבר בעמוד 20 הם מתנהגים כאילו הם בקטע הרבה זמן , קאלי דמות מאוד ילדותית לעומת ליאם שבוגר. יש פוטנציאל טוב לספר אבל הוא התפספס מבחינת עלילה והכתיבה מאוד קלה וילדותית.
לא אמין בעליל יחסי מין בין ילדה בת 16 לגבר בן 26 ....
כל הספרים של עדן מעולים עד הדואט הזה מאכזב לא מעניין נטשתי באמצע
אוי זה גרוע ממש. נטשתי באמצע הרעיון טוב אבל הביצוע כל כך ילדותי, בחורה בת 16 ושומר הראש שלה שלא ברור בן כמה הוא… קפיצה בין הווה לעבר שלא מספיק ברורה וכתיבה מבולגנת שלא התחברתי
אני לא מבינה את ההתלהבות בתגובות, הכתיבה רדודה, נכון שהקו עלילה מעניין אבל הוא כתוב רע, זה זלזול במי שקונה את הספר. פשוט תחסכו לעצמכם את הכסף או תקנו ספר ששווה אותו
אני לא מבינה על מה כל ההתלהבות, פעם ראשונה שאני קוראת את הספרים של עדן בל וחבל על כל שקל שבזבזתי על הכתיבה שלה במקום על סופרות רציניות יותר. הכתיבה זולה, אפשר לדלג על עמודים ועדיין תבינו מה קורה בכל שלב, אין עניין אמיתי או משהו שיגרום לכם להשתוקק לקרוא בקיצור אל תקנו תשמרו את הכסף לספרים טובים באמת
גבר בן 26 תינוקת בת 16 שמתנהגת כמו בת 6 תהנו בהטרדה (:
חביב לא יותר, הכרחתי את עצמי לקרוא עד הסוף. היו הרבה קטעים מעצבנים ומעייפים.
לא מאפייה ולא נעליים באילו ילדה בכיתה ג כתבה ספר איזה אכזבה
ממש אבל ממש מיותר ברמות על חלל
פרולוג
ליאם
אומרים שהפחד הוא הרגש החזק מכול, שבזמן אמת מבטל את כל הרגשות האחרים, אבל הוא לא.
אני עומד על גגו של גורד השחקים הגבוה ביותר בסן דייגו, אורות העיר פרושים לפניי ואצבעות רגליי היחפות מציצות מעבר לקצה, ויש רגש שגובר על הפחד שלי.
ייאוש.
הרגש הזה שואב כל דבר אחר, ממש כמו חור שחור אחרי סופרנובה.
אני רק רוצה לסיים עם זה. שש־עשרה שנים בעולם הזה הספיקו לי בהחלט, ואני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות, פשוט להפוך לעבר, לסיים את החיים המחורבנים האלה.
לבחור איך לעשות את זה הוא כל מה שנשאר לי.
אני נושם נשימה עמוקה ומביט באוקיינוס השקט, זוהר לאור ירח, ונפרד ממנו לשלום לנצח.
אני מנסה למקד את מבטי בעוברים ובשבים אי שם למטה, אבל הם נראים מזעריים עד כדי כך שהם הופכים חסרי משמעות.
ברגע שאני מכופף מעט את ברכיי כדי לקפוץ, פרץ אדרנלין סוער מכה בי ומסחרר את ראשי, אבל קול עמוק ועוצמתי הוא זה שגורם לי לעצור.
"לא."
הוא נשמע שלֵו לחלוטין, בניגוד לסערה שמתחוללת בתוכי, אבל כוחני באופן שאי אפשר להסביר במילים.
אני מסתובב בפראות ונתקל בגבר גדול־ממדים העומד תחת תאורת הניאון שבסמוך למדרגות החירום, ועיניו, שהן העיניים היפות ביותר שראיתי מעודי, מהפנטות, שילוב מרהיב של יער־עד פראי ושל אוקיינוס כחול ועמוק, הן שגורמות לי לקפוא על מקומי.
אני מאבד את היכולת לנשום וליבי מחסיר פעימה.
הגבר העוצמתי מתחיל לפסוע לעברי בביטחון שמטלטל אותי, מאלץ אותי לאחוז במעקה, שואב ממני את כל כוחותיי עד שאני כמעט מאבד שיווי משקל, אבל במקום לקפוץ אל מותי, אני קופץ בחזרה אל הגג, נוחת על רגליי ומכוון אליו את האקדח שטמון בכיסי.
"עוף מפה!" אני מצווה בקול העמוק ביותר שאני מסוגל להפיק ודורך את האקדח. אין לי מושג אם הצלחתי כי זו הפעם הראשונה שאני מנסה.
"לא משכת עד הסוף, הוא לא דרוך."
משהו בחוסר הפחד שלו מצליח לטלטל אותי, אך אני חושק את שיניי ומושך שוב, חזק הרבה יותר, עד שנשמע קליק מזוין. "טוב יותר? עכשיו עוף לי מהעיניים לפני שארסס אותך."
"תירה." הוא מטה את ראשו וניצוץ של להט נדלק בעיניו.
אני קופא, לא מאמין למשמע אוזניי, אבל אז, באופן שאני לא יודע להסביר, משהו בו מצליח להלהיט אותי, פועם בתוכי בחוזקה, הולם בוורידיי ובראשי.
"חבל להשחית את הפרצוף שלך, גבר. הנשים של סן דייגו יבכו עליך, והרבה. אני מזהיר אותך בפעם האחרונה, תעצור בדיוק איפה שאתה."
חיוך מרושע מרים את זוויות שפתיו. "תירה, בוא נראה אותך." הוא דוחף את ידיו לכיסיו, משדר חוסר אכפתיות.
אני עומד ומביט בו, ניצב מולי במרחק של עשרה מטרים לכל היותר, וזיעה קרה מכסה את מצחי בזמן שאצבעותיי מלטפות את ההדק.
בלי התראה, אני מכוון אל רגליו ויורה. קול נפץ מחריש אוזניים נשמע, ושבריר שנייה לאחר מכן עננת אבק נישאת אלינו ממקום הפגיעה, אבל הוא נותר לעמוד במקומו, משדר ביטחון מוחלט והיעדר פחד.
"מי אתה?"
"הבעלים של הגג המזוין הזה." הוא מתקדם לעברי.
אני חוזר ומטפס על המעקה. "אני לא אמשיך לעמוד על הגג שלך עוד הרבה. תן לי למות בשקט, בזמן שלי."
נראה שהוא לא מתרשם מהדרישה שלי מפני שהוא ממשיך להתקרב. "אפשר לראות שאין לך יותר מדי מושג איך יורים באקדח."
מכעיס אותי שהוא מבין את זה, גם אם זו האמת.
"אתה רוצה שאירה בך? כי הפעם אני כבר לא אכוון לרגליים," אני זועם.
"איך אדע אילו יכולות יש לך אם לא תירה כמו שצריך?"
אני מניד בראשי ומסנן, "אתה לא שפוי."
"רד מהמעקה המזוין, ליאם נולן," הוא אומר, הכריזמה המטורפת שלו מטלטלת אותי בעוצמה.
"איך אתה מכיר אותי?" אני נאחז במעקה ומתנשם, מתנגד לצורך להיכנע לו ולציית.
"אימא שלך מוכרת למשטרה." הוא נעצר במרחק של מטר ממני, לא יותר.
"אתה שוטר מחורבן?" קולי רועד ואני כבר לא מצליח להסתיר את הלחץ שלי.
"לא בדיוק," הוא אומר, ספק בגאווה ספק בזחיחות, "רוצה להראות לי איך אתה יורה?" הוא מושיט לי את ידו, "אקח אותך למטווחים שלי."
הלב שלי פועם בחוזקה. "מחפשים אותי. רוצים להרוג אותי. אם יראו אותך איתי, יחפשו גם אותך," אני אומר בכנות.
חיוך מרושע נמתח על שפתיו. "קדימה, שיבואו."
לראשונה זה זמן רב, שביב של תקווה מאיר את החושך שבתוכי, אבל אני מקשה ומוסיף, "הם האנשים המסוכנים ביותר בסן דייגו."
הוא מהנהן כלאחר יד, אומר לי ללא מילים שהוא לא מתרשם, ואז מעביר את ידו על לסתו. "סיימת? כי הפרעת לי באמצע הוויסקי. זו הפעם האחרונה שאני אומר לך לרדת."
אני לא מתכוון לסבך אותו בחרא שלי.
כלומר בחרא של אימא שלי.
אני מניד בראשי ומביט לאחור, משחרר את ידיי מאחיזתן במעקה וקופץ אל מותי, אבל בן־רגע ידיים גדולות ועוצמתיות לופתות אותי בפראות והעולם מסתחרר סביבי, ועוד לפני שאני מבין מה קורה גבי פוגע בחבטה עזה בבטון, אבל לא זה שנמצא שבעים ומשהו קומות למטה, אלא בזה של רצפת הגג.
הגבר הזר מצמיד אותי לרצפה, אגרופו אוחז בצווארון חולצתי. "עכשיו סיימת," הוא קובע ואז טופח על הלחי שלי בתנועה שאני לא מצליח לפענח את משמעותה.
הוא הציל את חיי בקלות לא נתפסת, אבל בכל זאת אני מעיף את ידו בפראות ומתיישב, מסדיר את נשימותיי.
"למה אתה עוזר לי?" המום ומבועת, אני נועץ בו מבט.
"כי אני יודע איך אתה מרגיש."
התשובה הפשוטה תופסת אותי לא מוכן, ועוד לפני שאני מספיק להתעשת, הוא מסתובב וצועד בחזרה אל מדרגות החירום.
"אגב, אתה מדמם מהמותן. זה פצע ירי."
שיט, שכחתי מזה לגמרי. מרוב אדרנלין איבדתי את תחושת הכאב.
"אז מה, אתה מתכנן לתפור אותי?" אני מתגרה בו, מתאמץ להוציא אותו משלוותו, ואפילו שהגב שלו מופנה אליי אני יודע שהוא מגחך.
"פצע כזה לא מצריך תפרים, ילד. אל תחמיא לעצמך."
אני מנער את ראשי ואז קופץ ונעמד לצידו, מביט בו בהערצה שעד כה ניסיתי להסתיר ושואל בסקרנות, "יש לך שם?"
הוא מביט בי מזווית עינו, מבטו קשוח. "אתה תמיד שואל שאלות מטומטמות, ליאם?"
חיוכי מתרחב וצחוק מאיים לפרוץ מפי. ככל שאני מנסה להיזכר, אני לא זוכר מתי צחקתי בפעם האחרונה.
"תקרא לי ריי. עכשיו רד מהגג המזוין. הפעלת את כל החיישנים."
פרק 1
קאלי
בשנייה שהצלצול מבשר על תום השיעור אני תופסת את התיק שלי, מזנקת מכיסאי כמו קפיץ שהשתחרר ורצה הישר אל דלת הכיתה.
"חכי רגע, קאל!" שון מושיט את ידו ותופס אותי, לא מאפשר לי להתקדם.
"מה?" מעולם לא ניחנתי בסבלנות יתרה, ואני נעה על מקומי, מתנשפת.
עיניים מהממות בגוון זהוב, בהירות כמעט כמו השמש, מחזירות לי מבט מהוסס. "את זוכרת את אדם מכיתה י"ב?" הוא מגרד את עורפו.
"החבר המעצבן שלך, ברור שאני מכירה אותו. מה לגביו?"
הוא לועס את שפתו התחתונה, די נבוך מההערה. "הוא חוגג שמונה־עשרה הלילה, על גג הבניין שבו הוא גר. תבואי איתי?" התקווה שבמבטו שובה אותי. "בבקשה?"
אני מביטה בו, בחבר הכי טוב שלי, מופתעת. הוא יודע שאבא שלי מעולם לא הרשה לי לצאת לאירועים כאלה וכמו כולם, גם הוא הפסיק להזמין אותי, כך שההזמנה שלו כעת היא משהו שאני מתקשה לסרב לו.
אבא שלי נרצח לפני כמעט שנה, ושון הוא היחיד שלא הפנה לי גב, היחיד שלמרות השמועות המרושעות שהפיצו בבית הספר על המשפחה שלי, אפילו שהיו נכונות לחלוטין, נשאר לצידי.
אין לי רגשות רומנטיים כלפיו. אני מאוהבת עד מעל הראש בגבר שלפי הגדרות המאפיה הוא מחוץ לתחום עבורי, או בעצם אני מחוץ לתחום עבורו כי ריידן רוסו, הבוס הגדול של הבראטווה, זה ששולט בחצי מדינה ובמקרה נשוי באושר לאחותי הגדולה, הבטיח למושא אהבתי שאם יחרוג מתפקידו כשומר הראש שלי, הוא יוריד לו את הראש.
ואני מאמינה לו, ואין לזה קשר לכך שליאם מבוגר ממני בעשר שנים. גם העובדה שריידן הוא ראש המאפיה הרוסית היא לא זו שגורמת לי להאמין. הסיבה שאני מאמינה לו היא שריידן כבר עשה את זה, ולא פעם.
האמת היא שאני די מופתעת מכך ששון נשאר לצידי לאחר שהשמועות הבריחו את כולם. כל אדם שפוי עם ראש על הכתפיים היה בורח ממני, ואף אחד לא יכול היה להאשים אותו, אבל נראה שהשפיות דילגה על שון ממש כמו שהיא דילגה עליי, כי אנחנו חברים כבר חודשים ארוכים.
"אני לא יודעת אם ירשו לי לצאת," אני לוחשת ומטה את ראשי בהתנצלות, מביטה בחשש בדלת ותוהה איך מי שמכונה נסיכת המאפיה אמורה להסביר למאפיונר שהוצמד לה שהיא רוצה להתחיל לצאת למסיבות, אפילו אם הן מתרחשות על גג ולא באיזה מועדון אפלולי.
כן, זה בהחלט לא יעלה על הדעת, וזאת בדיוק הסיבה שבגללה אני מחליטה לא לסרב.
"נו באמת, קאל. את חייבת לבוא. בכל פעם ש — "
"זה מספיק," קולו של ליאם, שומר הראש שלי, גורם לשון להשתתק.
לא צריך להיות מדען אטום כדי להבין ששני אלה לא מחבבים זה את זה, וזאת בלשון המעטה, אבל עד עכשיו לא אירע איזה פיצוץ גדול מדי שגרם למישהו מהם לאבד את העשתונות.
אני מביטה בגבר היפהפה והלוהט הזה, נשען על המשקוף, ומשהו במראה הפראי שלו, במוכנות לקרב שהוא משדר, גורם לליבי להחסיר פעימה. הוא מתרחק מהמשקוף ומתקרב אלינו, עיני התכלת המהפנטות שלו ננעצות בידו של שון האוחזת בחוזקה בידי.
"אתה יודע מה? נראה לי שאבוא. תשלח לי את הכתובת." אני מחייכת ופונה אל שון, מתעלמת לחלוטין ממבטו הנוקב של ליאם, עד שלפתע חום עז מציף את גופי. אני מרגישה אותו, יודעת שהוא עומד ממש מאחוריי, נוגע לא נוגע.
"זה חוסם עורקים?" הוא שואל בקול נמוך ומחווה בסנטרו אל ידו של שון, שעדיין אוחזת בזרועי.
שון מרפה מייד מאחיזתו, פניו מאדימות כשהוא מרים את מבטו הכועס כדי להישיר אל מבטה של מכונת ההרג המופקדת על ביטחוני.
"יופי," הוא אומר ביובש ואז מוסיף, "על איזו כתובת אנחנו מדברים?"
אני מסתובבת מעט כך שאוכל להביט בשניהם. "סתם יום הולדת בבית של ידיד."
"איזה ידיד, קאלי?" הוא מצר את עיניו לכדי חריצים, מודע היטב לכך שאין לי ידידים.
"חבר שלי," שון פוסע צעד לפנים.
"מה אתה אומר."
"מה שאתה שומע. אני הולכת, וזה סופי. אף אחד לא יקבע לי לאן לצאת. זה נגמר." אני נועצת את אצבעי בחזה שלו, אבל ברגע שהוא מפנה את מבטו אליה, היא מחליקה משם במהירות.
אני מתנשפת. "בקיצור, תשלח לי את הכתובת ונתראה בערב." אני מתרוממת על קצות אצבעותיי, מצמידה את שפתיי ללחיו של שון ויוצאת מהכיתה בלי לחכות לליאם.
אין לי ספק שהסצנה הזאת תגרור אחריה שמועות נוספות, אבל לא אכפת לי. אני מתקדמת בצעדים נחושים, מודעת לכך שלליאם לא נדרש שום מאמץ כדי לצמצם את המרחק.
"את חמודה כשאת אסרטיבית, אבל זה לא תלוי בי אם תלכי או לא, ואת יודעת את זה. הבוס הוא שיגיד את המילה האחרונה."
לעזאזל. אני יכולה להתמודד עם כולם, אבל לא עם ריידן רוסו. עם הזמן למדתי איך לדבר אליו, אבל יש לו יכולת לשתק אנשים, ובשביל כך די בנוכחות שלו.
אני נושמת נשימה עמוקה, מחליטה שגם ריידן רוסו בכבודו ובעצמו לא יעצור אותי הלילה.
"אני ממש רוצה ללכת. הבוס שלך לא יכול לסגור אותי בבית. אני זקוקה לחיי חברה. אני צעירה מדי בשביל הכלא הזה, ומישהו צריך להגיד לו את זה."
"יש מספיק אנשים שיכולים לעשות את זה במקומך," ליאם אומר.
בדיוק כשאני מפנה אליו את מבטי וחושבת על תשובה חריפה וחצופה מספיק, הוא מושיט את ידיו ובתנועה מהירה, אוחז במותניי ומטיח אותי בגופו השרירי, מרחיק אותי משני תלמידים שכמעט נתקלו בי.
פאק! הגוף שלו חזק כל־כך ושרירי, והייתי רוצה שיחזיק אותי ככה רק עוד קצת, אבל הוא משחרר אותי מייד, בתנועה מהירה כמו זו שבה אחז בי, וממשיך ללכת, מבטו מופנה קדימה.
"מה יש במסיבה הזאת שאת נחושה כל־כך ללכת? אמרת שאת לא ממש סובלת אף אחד פה גם ככה." עיניו סוקרות אותי מהצד.
אני נאנחת ומושכת בכתפיי. "אולי אני רק רוצה להכיר חברים חדשים, להיזכר איך זה להיות ילדה רגילה."
"את לא צריכה חברים חדשים. יש לך אותנו." הוא מניח את ידו על כתפי ומפעיל מעט לחץ שמגביר את הלמות ליבי.
"זה לא אותו הדבר," אני ממלמלת ומפנה את ראשי כדי שלא יראה את הסומק הצובע את לחיי.
"לא, זה הרבה יותר. אנחנו החברים שלך, המשפחה שלך, העולם שלך."
אני מתנשמת ומרימה את מבטי, לא מעיזה לומר בקול את המילים אתה העולם שלי, כי ברור לי שזה עולם שעד שימלאו לי שמונה־עשרה יוכל להתקיים רק בדמיון שלי, ועד אז הוא כבר יתחתן עם מישהי אחרת, בהתאם לדרישת המאפיה.
אני מנערת את ראשי ומפנה את מבטי אל נעליי כשידו מתהדקת על כתפי.
"אנשים שלא שייכים אלינו מסכנים אותנו, ואנחנו מסכנים אותם. את יודעת מה קורה למי שמגלה. עדיף לך להימנע מזה, תאמיני לי." הוא מחווה אל ה'ריינג'־רובר' השחורה והמבריקה, שלמרות היוקרה והמחיר, בעיניי היא לא יותר מסמל סטטוס של כל מאפיונר.
אני לא ממתינה לו, אלא פותחת את הדלת וזורקת את התיק שלי על מושב העור היוקרתי ומטפסת בעקבותיו, מחבקת את רגליי אל חזי ומחליקה את אצבעי על מסך הטלפון הנייד שלי.
אם מישהו מהם חושב שהוא ימנע ממני לצאת הלילה, הוא טועה. אני לא ארשה למאפיה לשלוט בי עוד. אני נשבעת שנמאס לי.
"תחגרי." ליאם משעין את זרועותיו על גג הרכב ומרכין את ראשו, מביט בי בדממה. עורי מעקצץ בלהט כשהוא עושה את זה, ואני מתאמצת להעמיד פנים שעיניו הבהירות, היפות יותר מהשמיים ומהאוקיינוס גם יחד, לא משפיעות עליי, ורגע לפני שאני נכשלת אני תוחבת את האוזניות לאוזניי.
נראה שליאם מבין שאני לא מתכוונת להיענות לדרישתו כי הוא נאנח וגוהר מעליי, גופו מתחכך בי קלות בזמן שהוא כורך את החגורה סביבי. "בסדר. אקח אותך למסיבה, אם זה מה שאת רוצה."
"ברצינות?" הטלפון כמעט נשמט מידיי. "חשבתי שאמרת שהמילה האחרונה היא של ריי."
"אל תדאגי. אני אדבר איתו, והוא יסכים." הוא נשמע לא מרוצה, ולפני שאני מספיקה לשאול עוד שאלה הוא נסוג ממני, טורק בפניי את הדלת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
