מה תמצא על־פי רוב ברומנים, בסיפורים וכדומה
רוזן, רוזנת שעוד נותרו בה עקבות של יופי שהיה ואיננו, שכנם הברון, איש ספרות ליברלי, איש אצולה שירד מנכסיו, מוסיקאי ממוצא זר, משרתים קשי תפיסה, אומנות, גוּבֶרנַנטיות,1 גרמני מנהל אחוזה, אדון ויורש מאמריקה. דמויות שאינן יפות אך חביבות ונלבבות. גיבור המציל את הגיבורה מסוס משתולל, אשר מצטיין בעוז־רוחו ושש להראות את כוח אגרופיו בכל הזדמנות שתיפול לידו.
שמי מרום, מרחק ללא גבול, ללא תכלה... ללא פשר, טבע, במלים אחרות!
חברים בהירי תלתלים ואויבים אדמוניים!
דוד עשיר, ליברל או שמרן, תלוי בנסיבות. הטפות המוסר שלו תועלתן לגיבור פחותה ממותו.
דודה בטַמְבּוֹב.
רופא בעל פנים דאוגות, המפיח בסובבים תקווה שהמחלה מתקרבת לנקודת המשבר; לעתים מצויד במקל המעוטר בגולה, ובקרחת. ומקום שרופא נמצא בו, שם יימצאו גם שיגרון שעמל ישרים גרמוֹ, מיגרנה, דלקת קרום המוח, טיפול באדם שנפצע בדו־קרב והעצה הבלתי נמנעת לנסוע למעיינות מרפא.
משרת – אשר שירת עוד את האדונים הזקנים, ומוכן להסתכן בכל מעשה למען האדונים, אפילו להישרף חיים באש. שנון להפליא.
כלב שרק לדבר אינו יודע, תוכי וזמיר.
בית קיץ בעיבורי מוסקבה ואחוזה ממושכנת בדרום.
חשמל, שברוב המקרים אין סיבה של ממש להזכירו.
ילקוט מעור רוסי, חרסינה סינית, אוכף אנגלי, אקדח שלעולם אינו יורה יריות סרק, אות כבוד בלולאת הבגד, אננסים, שמפניה, כמהין וצדפות.
אינספור מלות קריאה ונסיונות להשתמש בהקשר הנכון במלה מתחום הטכניקה.
רמזים דקים לנסיבות עבות למדי.
לעתים קרובות מאוד העדר של סוף.
שבעה חטאים שדינם מיתה בהתחלה וחתונה בסוף.
סוף.
הערות
1 גוברננטית (gouvernante) – אומנת, מחנכת (צרפתית).
ספר התלונות
הוא מונח לו, הספר הזה, במכתבה שהותקנה במיוחד בעבורו בתחנה של מסילת הברזל. המפתח למכתבה "שמור אצל הז'נדרם המופקד על התחנה", אך למעשה אין צורך בשום מפתח, מפני שהמכתבה אף פעם אינה נעולה. פתחו את הספר וקראו:
"אדוני רב־החסד! טביעת קולמוס ראשונה!?"
תחת המלים האלה מצויר פרצוף בעל אף ארוך וקרניים. מתחת לפרצוף כתוב:
"אתה תמונה, אני דיוקן, אתה בהמה, אני צדקן. אני הפרצוף שלך."
"בעודי מתקרב לתחנה הזו ומתבונן בטבע מבעד לחלון, עף מראשי הכובע. י. יַרמוֹנקין."
"לא יודע מי כתב את זה, אבל אני הטיפש קורא."
"נכתב לכבוד ראש מדור התלונות קוֹלוֹברוֹיֵב."
"ברצוני להגיש לממונים תלונה על קוּצ'קין הכרטיסן בשל התנהגותו הגסה כלפי אשתי. אשתי בכלל לא הרעישה אלא להפך, השתדלה לשמור על שקט. וכן גם בכל מה שנוגע לקליאַטבין הז'נדרם, שתפס אותי בגסות בכתפי. הנני מתגורר באחוזתו של אנדריי איבאנוביץ' אישצֶ'יֵיב, והוא מכיר את התנהגותי הטובה. סַמוֹלוּצ'שֶׁיֵיב, פקיד באחוזה."
"ניקַנדוֹרוֹב סוציאליסט!"
"בעודי שרוי תחת רישומו הטרי של מעשה מקומם... (מחוק). כשעברתי בתחנה הזאת, מה שקומם אותי עד עמקי נשמתי היה... (מחוק). לעיני אירעה התקרית המקוממת הבאה, אשר מציירת בצבעים עזים את הסדרים במסילות הברזל אצלנו... (בהמשך הכול מחוק, חוץ מהחתימה). אלכסיי זוּדייב, תלמיד הכיתה השביעית של הגימנסיה בקוּרסק."
"שעה שחיכיתי ליציאת הרכבת מהתחנה סקרתי את פרצופו של מנהל התחנה, שלא השביע את רצוני כלל וכלל. אני מפיץ את הדבר לאורך המסילה. נופש שמח תמיד."
"אני יודע מי כתב את זה. מ.ד. כתב את זה."
"רבותי! טֶלצוֹבסקי מרמה בקלפים!"
"אשת הז'נדרם נסעה אתמול אל מעבר לנהר יחד עם קוֹסטקָה המזנונאי. ז'נדרם, בל תיפול רוחך!"
"בעוברי דרך התחנה ובהיותי רעב ודן ביני לבין עצמי מה אוכל, לא יכולתי למצוא מזון שאינו בשר ואינו חלב. דוּחוֹב הדיאקון."
"זלול מה שנותנים..."
"מי שימצא נרתיק סיגריות מעור שימסור אותו לאנדריי יֵגוֹריץ' בקופה."
"כיוון שמסלקים אותי מהעבודה, כאילו אני משתכר, אז אני מודיע שכולכם נוכלים וגנבים. קוֹזמוֹדֶמיאַנסקי המברקן."
"התנאו במעלות טובות."
"קַטינקה, אני אוהב אותך עד טירוף!"
"אבקש לא לכתוב דברים שלא מן העניין בספר התלונות. ב/מנהל התחנה, איבַנוב השביעי."
"גם אם אתה שביעי, אתה טיפש."
השמן והרזה
בתחנת הרכבת שבמסילת הברזל של ניקוֹלַיֵיב נפגשו שני מיודעים: האחד שמן והשני רזה. השמן אכל אך זה עתה צהריים בתחנת הרכבת, ושפתיו המשוחות בחמאה הבהיקו כמו שני דובדבנים בשלים. הוא הדיף ריח של יין ענבים ופלֶר־ד'אוֹראנז'.2 ואילו הרזה יצא זה עתה מקרון והיה עמוס במזוודות, צרורות ותיבות קרטון. הוא הדיף ריח של קותל חזיר מעושן ומשקעי קפה. מאחורי גבו הציצה אשה רזה בעלת סנטר ארוך – אשתו, וגימנזיסט גבוה שצמצם את עינו – בנו.
"פּוֹרפירי!" קרא השמן למראה הרזה. "האומנם זה אתה? מחמלי! כמה שנים, כמה חורפים!"
"אלי הטוב!" השתומם הרזה. "מישׁה! חבר ילדות! מנין צצת?"
המיודעים נשקו זה לזה שלוש פעמים על לחייהם ונשאו איש אל רעהו עיניים מלאות דמעות. שניהם הופתעו לטובה.
"חביבי!" פתח ואמר הרזה לאחר חילופי הנשיקות. "ממש לא ציפיתי! איזו הפתעה! ובכן הבט בי היטב! נשארת יפה תואר בדיוק כפי שהיית! מזליף בשמים וגנדרן כאז! אח, אלוהים אדירים! ומה אתך? עשיר? נשוי? אני כבר נשוי, כפי שאתה רואה... זאת לוּאיזה אשתי, וַנצֶנבּך בשם נעוריה... לותרנית... וזה נָפָנַאיל בני, תלמיד הכיתה השלישית. נָפַניָה, זה חבר הילדות שלי! למדנו יחד בגימנסיה!"
נפנאיל היסס קמעה והוריד את כובעו.
"למדנו יחד בגימנסיה!" המשיך הרזה. "אתה זוכר באיזה שם הקניטו אותך? כינו אותך הֶרוֹסטראטוֹס על כך שחרכת בסיגריה ספר שהיה רכוש בית־הספר, ואותי – אֶפיאַלטֶס3 על שאהבתי להלשין. חוֹ־חו... היינו ילדים! נפניה, אל תפחד! גש יותר קרוב... וזוהי אשתי... וַנְצֶנְבַּך בשם נעוריה... לותרנית."
נפנאיל היסס קמעה והתחבא מאחורי גבו של אביו.
"אז איך החיים, חבר?" שאל השמן, מביט בחברו בהתפעלות. "יש לך משרה? שקדת והגעת להישגים?"
"יש לי משרה, חביבי! אני עוזר קולגיאלי זו השנה השנייה, ובעל אות סטַניסלַב. השכר גרוע... אבל ניחא! אשתי נותנת שיעורי מוסיקה, ואני מתקין נרתיקים מעץ לסיגרים, באופן פרטי. נרתיקים מצוינים! אני מוכר אותם רובל בעבור פריט. מי שלוקח עשרה פריטים ויותר מקבל הנחה, כפי שאתה מבין. מסתדרים איכשהו. היתה לי משרה במחלקה, אתה יודע, ועכשיו הועברתי לכאן כמנהל משרד באותו מוסד ממשלתי... אמלא את שירותי כאן. ומה אתך? אתה כבר יועץ מדיני, בוודאי? אה?"
"לא חביבי, טפס יותר גבוה," אמר השמן. "אני כבר קיבלתי תואר של יועץ סתרים, בזכות שקדנותי... יש לי שני כוכבים."4
הרזה החוויר והתאבן לפתע, אך במהרה התרחבו פניו בחיוך רחב עד בלי די; היה נדמה שפניו ועיניו זורים ניצוצות. הוא עצמו התכווץ, התגבן, הוצר... מזוודותיו, צרורותיו ותיבותיו התכווצו, התקמטו... סנטרה הארוך של אשתו התארך ביתר שאת; נפנאיל נעמד עמידת דום ורכס את כל הכפתורים במדי בית־הספר שלו...
"אני, הוד־מעלתך... נעים מאוד־ד! חבר ילדות, אפשר לומר, ולפתע פתאום יצא ממנו איש מעלה שכזה! חִי־חי־חי."
"די לך!" העווה השמן את פניו. "לשם מה הנימה הזאת? אני ואתה חברי ילדות – מה לזאת ולסגידה לדרגות?"
"סלח־נא... מה אתך..." החל הרזה לצחקק, מתכווץ ביתר שאת. "תשומת־לבו הרחומה של הוד־מעלתו... כמוה כמים חיים... זהו, הוד־מעלתך, נפנאיל בני... לואיזה אשתי, לותרנית, במובן מסוים..."
השמן ביקש למחות תחילה, אך פניו של הרזה אמרו יראת קודש, מתיקות וחמצמצות מתרפסת כה רבות, שיועץ הסתרים חש בחילה. הוא הפנה עורף לרזה והושיט לו את ידו לפרידה.
הרזה לחץ שלוש אצבעות, השתחווה במלוא גוו וצחקק כמו סיני: "חִי־חי־חי". אשתו חייכה. נפנאיל הקיש בעקביו וכובע המצחייה נפל מידיו. שלושתם הופתעו לטובה.
הערות
2 מין בושם.
3 אחד משני בניו של פוסיידון, אחיו של אוֹטוֹס. השניים היו ענקים מפלצתיים וחלמו, לפני שבגרו, לטפס על אולימפוס, לשאת להם לנשים את הרה ואת ארטמיס ולהשתלט על ממלכתו של זאוס. נהרגו מחִציו של אפולו.
4 אותות הצטיינות גבוהים.
דרמה
"פאבל ואסילייץ', שם גברת אחת באה, שואלת עליך," דיווח לוּקָה. "מחכה לך כבר שעה שלמה..."
פאבל ואסילייביץ' אכל זה עתה את ארוחת־הבוקר. כששמע על הגברת, העווה את פניו ואמר:
"שתלך לעזאזל! אמור לה שאני עסוק."
"היא כבר באה חמש פעמים, פאבל ואסילייץ'. אומרת שחייבת לראות אותך... כמעט בוכה."
"הממ... טוב, מילא, הזמֵן אותה לחדר העבודה שלי."
פאבל ואסילייביץ' לבש במתינות את מקטורנו, נטל קולמוס בידו האחת, וספר בידו השנייה, לבש ארשת של אדם עסוק מאוד ופנה לעבר חדר העבודה. שם כבר חיכתה לו האורחת: גברת מלאה וגדולת ממדים, בעלת פנים אדומות ובשרניות, משקפיים לאפה, מכובדת למדי למראה ולבושה מהוגן מעל ומעבר (היא לבשה טוּרנוּר שהודק אל גופה בארבעה מקומות וכובע גבוה, מעוטר בציפור אדמונית). למראה בעל־הבית היא גלגלה את עיניה אל מתחת למצחה והצמידה את ידיה כבתפילה.
"אתה אינך זוכר אותי, כמובן," פתחה בטנור גברי גבוה, בהתרגשות ניכרת. "אני... היה לי העונג להתוודע אליך אצל החְרוּצקים... שמי מוּרַשְׁקינָה..."
"אהה... ממ... שבי! במה אוכל להועיל?"
"ראה־נא, אני... אני..." המשיכה הגברת, והתיישבה. התרגשותה גברה. "אינך זוכר אותי... מורשקינה שמי... ראה־נא, אני חסידה גדולה של הכישרון שלך ותמיד קראתי בהנאה את מאמריך... אל תחשוב שאני מנסה להחניף לך – ישמרני האל – אני רק חולקת את הכבוד הראוי... תמיד, תמיד אני קוראת אותך! במובן מסוים הכתיבה אינה זרה גם לי, כלומר, איני מעיזה לקרוא לעצמי סופרת, כמובן... אבל... בכל זאת גם טיפת דבש משלי יש בכוורת... פרסמתי בתקופות שונות שלושה סיפורי ילדים. לא קראת, כמובן... תרגמתי רבות וגם... אחי המנוח עבד ב'דֶלו'."
"ובכן־ן... אֶאֶה... במה אוכל להועיל?"
"ראה־נא..." מורשקינה השפילה את עיניה וסומק כיסה את פניה. "אני יודעת את גודל כשרונך... את השקפותיך, פאבל ואסילייביץ', והייתי רוצה לשמוע את דעתך או ליתר דיוק... לבקש את עצתך. וכאן המקום לספר לך שאני, pardon pour l´expression,5 הבאתי לאוויר העולם דרמה, ולפני שאשלח אותה לצנזור הייתי רוצה לשמוע את דעתך."
בעצבנות, בהבעה של ציפור לכודה, חיטטה מורשקינה בשמלותיה והוציאה מחברת גדולה שמנה.
פאבל ואסילייביץ' אהב רק את מאמריו, ואילו חיבורי זולתו שהיה עליו לקרוא או להאזין להם, פעלו עליו תמיד פעולה כשל קנה תותח המכוון היישר לפרצופו. למראה המחברת נבהל ואמר בחיפזון:
"טוב, השאירי... אני אקרא."
"פאבל ואסילייביץ'!" אמרה מורשקינה ענוגות, מתרוממת ומצמידה את ידיה כבתפילה. "אני יודעת, אתה עסוק... כל רגע יקר לך, ואני יודעת שאתה אומר לי עכשיו בלבך ללכת לעזאזל, אבל... עשה־נא לי טובה, הרשה לי לקרוא לך את הדרמה שלי כעת... אנא בטובך!"
"אשמח מאוד..." נבוך והתבלבל פאבל ואסילייביץ', "אבל גבירתי, אני... אני עסוק... עלי... עלי לנסוע כעת."
"פאבל ואסילייביץ'!" נאנקה הגבירה, ועיניה מלאו דמעות. "אני מבקשת ממך קורבן! אני חצופה, אני טרחנית, אבל גלה־נא נדיבות־לב! מחר אני נוסעת לקַזאן, והייתי רוצה עוד היום לשמוע את דעתך. הענק לי את תשומת־לבך לחצי שעה... רק לחצי שעה! אני מתחננת לפניך!"
פאבל ואסילייביץ' היה סמרטוט בנשמתו ולא ידע לסרב. כשהיה נדמה לו שהגבירה תכף תתחיל להתייפח ותכרע על ברכיה, הוא נבוך ומלמל אובד עצות:
"טוב־ב, הואילי־נא... אני אקשיב... אקצה לך חצי שעה."
מורשקינה פלטה צעקת שמחה, הורידה את כובעה, התיישבה והחלה לקרוא. היא קראה תחילה על משרת וחדרנית שבשעת ניקיון חדר האורחים המהודר שוחחו ארוכות על העלמה אנה סֶרגֶיֵיבנָה, אשר הודות לה נבנו בכפר בית־ספר ובית־חולים. לאחר שהמשרת יצא, השמיעה החדרנית מונולוג על כך שקניית דעת משולה לאור, ונבערות לחושך; אחר־כך החזירה מורשקינה את המשרת לחדר האורחים והכריחה אותו להשמיע מונולוג ארוך על הגנרל אדון האחוזה, שאינו יכול לסבול את השקפותיה של בתו, מתכוון להשיאהּ לקאמר־יוּנקֶר6 עשיר וסבור שרק בערות גמורה תושיע את העם. אחר־כך, כשהמשרתים יצאו, הופיעה העלמה עצמה והודיעה לצופים שלא ישנה כל הלילה מפני שחשבה על וַלֶנטין איבאנוביץ', בנו של מורה עני אשר עוזר לאביו החולה בלא לצפות לכל גמול. ולנטין למד את כל המדעים אך אינו מאמין בידידות ואף לא באהבה, אינו מוצא לו מטרה בחיים ומייחל למוות, ולכן שׂוּמה עליה, על העלמה, להציל אותו.
פאבל ואסילייביץ' האזין ונזכר בגעגוע נוגה בספה שלו. הוא סקר את מורשקינה במבט רע, חש כיצד הטנור הגברי שלה מכה על עור התוף שלו, לא הבין דבר וחשב:
"השד הביא אותך לכאן... כל שאני זקוק לו זה להקשיב להבלים שלך! מה אני אשם בכלל שכתבת דרמה? אלוהים, כמה המחברת הזאת עבה! איזה עונש!"
פאבל ואסילייביץ' הביט בקטע של הקיר שהיה תלוי עליו דיוקנה של אשתו ונזכר שהאשה ציוותה עליו לקנות ולהביא לבית הקיץ חמישה אַרשׁינִים7 של סרט עיטור, פוּנט8 גבינה ומשחה לצחצוח שיניים.
"רק שלא אאבד את הדוגמה של סרט העיטור," חשב. "לאן תחבתי אותה? נדמה לי שהיא במקטורן הכחול... והזבובים הנבזיים בכל זאת הספיקו לנקד את דיוקן האשה בשלל נקודות. אצטרך לצוות על אולגה לשטוף את הזכוכית... היא קוראת את התמונה השתים־עשרה. זאת אומרת שעוד מעט זה סוף המערכה הראשונה. האומנם בחום כזה, ועוד עם מבנה גוף כמו של גוש הבשר הזה, תיתכן השראה? במקום לחבר דרמות, מוטב אילו אכלה אוֹקרוֹשׁקָה9 קרה וישנה במרתף..."
"אינך סבור שהמונולוג הזה ארוך במקצת?" שאלה מורשקינה לפתע, מרימה את ראשה.
פאבל ואסילייביץ' לא הקשיב למונולוג. הוא נבוך ואמר בנעימה שהיתה בה אשמה כה רבה, כאילו הוא זה שכתב את המונולוג ולא הגבירה:
"לא, לא, כלל לא... חביב מאוד..."
פניה של מורשקינה אורו מאושר והיא המשיכה לקרוא:
"אנה: 'הניתוח האנליטי אכל בך כל חלקה טובה. מוקדם מדי חדלת להקשיב ללבך ושמת את מבטחך בשכל.' ולנטין: 'מהו לב? זהו מושג אנטומי. איני מכיר בו כמונח המוסכם למה שקרוי רגשות.' אנה (נבוכה): 'ומה עם האהבה? האם גם היא תוצר של קישור בין רעיונות? אמור בגילוי לב: האם אהבת פעם?' ולנטין (במרירות): 'בל ניגע בפצעים הישנים שעוד לא הגלידו (אתנחתא). במה את מהרהרת?' אנה: 'נדמה לי שאתה אומלל.'"
בשעת ההאזנה לתמונה החמש־עשרה פאבל ואסילייביץ' פיהק, ושיניו הפיקו שלא במתכוון צליל הדומה לקול נקישת שיני הכלבים שעה שהם צדים זבובים. הוא נבהל מהצליל המגונה הזה וכדי להסוותו, שיווה לפניו הבעה של הקשבה נוגעת ללב.
"התמונה השבע־עשרה... מתי כבר הסוף?" חשב. "אלי הטוב! אם העינוי הזה יימשך עוד עשר דקות, אצעק הצילו... זה בלתי נסבל!"
אך הנה לבסוף החישה הגבירה את קצב קריאתה, הרימה את קולה וקראה: "מסך."
פאבל ואסילייביץ' נאנח אנחת רווחה ועמד לקום ממקומו, אך מורשקינה הפכה מיד את הדף והמשיכה לקרוא:
"מערכה שנייה. על הבמה מוצג רחוב כפרי. מימין בית־ספר, משמאל בית־חולים. על מדרגות בית־החולים יושבים כפריים וכפריות."
"סליחה..." קטע אותה פאבל ואסילייביץ'. "כמה מערכות יש בסך־הכול?"
"חמש," השיבה מורשקינה ומיד מיהרה להמשיך, כחוששת שמא המאזין ילך לו, "ולנטין משקיף מחלון בית־הספר. במעמקי הבמה אפשר לראות את הכפריים נושאים את מיטלטליהם לתוך פונדק."
כמו נידון למוות אשר בטוח שלא יזכה לחנינה, פאבל ואסילייביץ' כבר חדל לחכות לסוף, לא טיפח שום תקוות והשתדל רק שעיניו לא יידבקו והבעה של קשב לא תסור מפניו... העתיד, שבו תסיים הגבירה את קריאת הדרמה ותלך, נראה לו כה רחוק שאפילו לא חשב עליו.
"טרוּ־טוּ־טו־טו..." צלצל קולה של מורשקינה באוזניו. "טרו־טו־טו... ז'ז'ז'ז'..."
"שכחתי לשתות סודה," חשב. "על מה חשבתי בכלל? כן, על הסודה... כפי הנראה, יש לי דלקת בקיבה... מדהים: סמירנוֹבסקי בולע ווֹדקה ימים תמימים, ועד היום אין לו דלקת... ציפור ירדה על החלון... דרור..."
פאבל ואסילייביץ' עשה מאמץ להפריד את עפעפיו המתוחים, הנדבקים, פיהק בלי לפתוח את פיו והציץ במורשקינה. היא התערפלה, התנדנדה למול עיניו, הפכה לתלת־ראשית וראשה נתקל בתקרה...
"ולנטין: 'לא, הרשי לי לנסוע מכאן... אנה (בבהלה): 'לשם מה?' ולנטין (הצדה): 'היא החווירה!' (פונה אליה) אל־נא תכריחי אותי לבאר לך את הסיבות. מוטב לי למות, ובלבד שלא ייוודעו לך הסיבות'. אנה (לאחר אתנחתא): 'אסור לך לנסוע...'"
מורשקינה החלה לתפוח, תפחה עד שהיתה לגוש ענקי והתמזגה עם האוויר האפור של חדר העבודה; נראה רק פיה הנע ללא הרף. אחר־כך נעשתה לפתע קטנה כמו בקבוק, התנדנדה ונסוגה יחד עם השולחן למעמקי החדר...
"ולנטין (מחזיק את אנה בזרועותיו): 'את הקמת אותי לתחייה, הראית לי מטרה בחיים! הפחת בי חיים חדשים, כשם שהגשם מפיח באביב חיים חדשים באדמה המתעוררת! אבל... מאוחר, מאוחר מדי! חולי חסר מרפא מכרסם בחזי...'"
פאבל ואסילייביץ' נרעד וקבע עיניים מזוגגות, עכורות במורשקינה. רגע אחד הביט ללא ניע, כאינו מבין דבר...
"מערכה אחת־עשרה. אותן נפשות, הברון והשוטר יחד עם העדים... ולנטין: 'קחו אותי!' אנה: 'אני שלו! קחו גם אותי! כן, קחו גם אותי! אני אוהבת אותו, אוהבת אותו יותר מאשר את חיי!' ברון: 'אנה סֶרגֶיֵיבנָה, את שוכחת שאת ממיטה בכך כליה על אביך...'"
מורשקינה שוב החלה לטפוח... פאבל ואסילייביץ' הביט סביבו במבט פראי, התרומם קמעה ממקומו וצעקה לא טבעית בקעה ממעמקי חזהו. הוא חטף מן השולחן את משקולת הנייר הכבדה והכה בה במלוא התנופה בראשה של מורשקינה, כמי שאינו יודע את נפשו...
"כִּבלו אותי, הרגתי אותה!" אמר לאחר דקה למשרתים שנכנסו לחדר בריצה.
חבר־המושבעים זיכה אותו מאשמה.
הערות
5 סליחה על הביטוי (צרפתית).
6 תואר כבוד של איש חצר.
7 מידת אורך רוסית, 0.71 מ'.
8 מידת משקל רוסית, 409.5 גר'.
9 מרק קר העשוי מקוואס, בתוספת ירקות ובשר או דגים קצוצים דק.