פרולוג
ריס
זה לא היה אמור לקרות.
אלו לא היו החיים שתכננו.
נועדנו להזדקן יחד, לצפות בנכדים שלנו מסבים לנו גאווה.
אבל החיים שתכננו נלקחו ממני.
החיים אכזריים.
שטניים.
הוא נלקח ממני ואין לי שליטה על זה.
'החיים הם מסלול שסלול לפנייך' — זה מה שהם תמיד אומרים, נכון?
הגורל וכל הבולשיט הזה... טוב, זה לא הגורל, זה אלוהים שדופק אותי בצורה האיומה ביותר שיש.
אני לא מאמינה בגורל יותר.
המוטו שלי הוא 'זה מה שיש'.
הלב שלי השתולל בחזי ואז התרסק ונשבר לאלפי רסיסים. חששתי שהוא לעולם לא יהיה שלם שוב.
זה לא אמור היה לקרות.
אלו לא היו החיים שתכננו.
אבל זה מה שיש.
יומן יקר
לב יקר, דפקת אותי
פרק 1
לפני שנתיים
ריס
מדדתי בצעדים את הדירה הקטנה והדחוסה שלנו — חמישה צעדים וכבר הגעתי לקצה השני שלה. אלייז'ה אמור להגיע הביתה בכל רגע מראיון העבודה אליו הוא התכונן במשך חודשים. זה היה ראיון עבודה למשהו גדול וחשוב, לא איזו עבודה מזדמנת או זמנית. הוא קיווה לטפס בסולם בתחום שוק המניות, ובמשך שנתיים נאלץ להתחנף וללקק כדי לפלס את דרכו ולקבל איזשהו יחס מהתותחים שלמעלה.
ולפני שבועיים — הוא קיבל את ההזדמנות המיוחלת.
ברמה הכלכלית זה ישנה את חיינו. אומנם החיים בבית יהיו קשים יותר, בגלל הצורך שלו לעבוד שעות ארוכות עד הערב ולהתחיל מוקדם בבוקר. הוא יהיה מחויב קודם כל לעבודה, לא אליי.
אבל יהיה בסדר.
אהבתי את הלהט ואת השאפתנות שלו בעבודה והשתוקקתי גם אני לחוש בלהט הזה, אבל בניגוד אליו לא הצלחתי למצוא שום עבודה. מובן שלמדתי באוניברסיטה וידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל עדיין לא מצאתי את עבודת החלומות שלי.
למדתי מנהל עסקים וכלכלה לצד ספרות ויחסי ציבור. למען האמת, בחרתי בספרות רק משום שאהבתי לקרוא אבל את המשימות שקשורות ליחסי ציבור אהבתי לבצע, אז מי יודע, ייתכן שזה הייעוד שלי.
הצצתי מעבר לכתפי, לשולחן העגול הקטן המפריד בין המטבח הקטן לסלון. נר שהדלקתי האיר את החדר האפלולי, השולחן היה ערוך והזמזום השקט של התנור מילא את החלל, כיוון שניסיתי להשאיר את ארוחת הערב חמה. רציתי להפוך אותה לארוחה חגיגית, בין אם זה יהיה ראיון עבודה מוצלח ובין אם לא, בכל מקרה התגאיתי בו.
שבתי למדוד בצעדיי את הרצפה. הייתי עצבנית, נרגשת, מלאת חששות ונוסף לכך, בטני התהפכה מהמחשבה שייתכן שהוא לא קיבל את העבודה. לפתע קפאתי במקומי, הפניתי את ראשי לעבר השתקפותי במראה הארוכה והצרה ובחנתי אותה. לבשתי חולצת טי שחורה בעלת צווארון וי ששוליה היו מהודקים בתוך מכנסי סקיני ג'ינס בגזרה גבוהה. בדרך כלל כבר הייתי בפיג'מה בשעות האלה, אבל לא באותו ערב. הערב הכול צריך להיות מושלם.
כבר החל להחשיך, זה היה אמצע אוקטובר וכבר התחלנו לאבד את הערבים הארוכים והמוארים. לא סבלתי את זה. אהבתי את החורף, אבל לא את החשכה שהוא הביא איתו.
הטלפון שלי זמזם כשהתקבלה הודעה מאלייז'ה. הלב שלי החסיר פעימה והדופק שלי האיץ כשקראתי אותה, וחיוך הפציע על פניי.
הוא עשה את זה! ובגדול.
כעבור חצי שעה, גבותיי היו זעופות כשהבטתי בטלפון שלי, פותחת שוב את ההודעה מאלייז'ה.
אלייז'ה: אני בדיוק יוצא, מותק. הלך טוב, אוהב אותך, נשיקות.
הלב שלי החל לדפוק קצת מהר יותר מהרגיל, הדם זרם במהירות בוורידיי. הייתי אחת שנוטה לחשוב יותר מדי על דברים ושנכנסת ללחץ מכל שטות. ניגבתי את ידיי המיוזעות במכנסי הג'ינס שלי והתיישבתי ליד השולחן. הנר התעמעם ואז כבה סופית. הרגל שלי ניתרה מעלה ומטה, אצבעותיי תופפו על השולחן בעוד שניסיתי להרגיע את עצביי. הוא רק צריך לקחת רכבת מהעיר ואז לנהוג מהתחנה, זה לא אמור היה לקחת זמן רב כל כך.
חלפה עוד שעה, ועדיין כלום. שיט.
אני כותבת הודעה לחבר של אלייז'ה, שואלת ומגלה שגם הוא לא שמע ממנו. אפילו כתבתי לאימא שלו — התלבטתי מאוד אם לעשות את זה, אבל הייתי מוכרחה לשאול — וגם היא לא שמעה דבר, ומובן שעכשיו היא הייתה בפאניקה מוחלטת יחד איתי.
היה חשוך בחוץ, הגשם והרוח היכו בחוזקה בזגוגית החלון, צליל שבדרך כלל היה מרגיע עבורי, אך עכשיו מילא אותי רק בחרדה ובפחד. הרמתי את הטלפון שלי וניסיתי להתקשר אליו. לא אהבתי לעשות את זה כשהוא בנהיגה, אבל כשחייבים — חייבים. והפעם הייתי חייבת. הטלפון צלצל וצלצל ואז העביר אותי למשיבון.
היי, זה אלייז'ה. אני לא זמין כרגע, תשאירו הודעה ואחזור אליכם!
ניתקתי וניסיתי שוב — גם הפעם אין שום תגובה.
אחזתי בטלפון בידיי הקפואות מזיעה קרה, קמתי מהשולחן והמשכתי לפסוע לאורך החדר. קפצתי במקומי בבהלה כששמעתי דפיקה בדלת הכניסה לדירה שלנו, זרקתי את הטלפון על הספה ומחיתי שוב את ידיי במכנסי הג'ינס הצמוד שלי.
בבקשה שזה יהיה אלייז'ה. אבל אם זה היה אלייז'ה... למה שהוא ידפוק?
עצרתי מול דלת הכניסה והצצתי מבעד לעינית, שם ראיתי שני שוטרים. גבר אחד ואישה אחת אוחזים בכובעיהם מתחת לזרועם. ולמרות שעמוק בלב ידעתי מה עומד לבוא, שום דבר לא הכין אותי למה שהם עמדו להגיד. אצבעותיי הרועדות ננעלו על הידית באיטיות ופתחתי את הדלת. מבטים מבשרי רעות על פניהם. ליבי צנח.
"את גברת ריס הרננדז?" שאל השוטר בשקט, עיניו לא עוזבות את שלי.
לא הייתי מסוגלת לדבר, נותרתי חסרת מילים לגמרי. הלב שלי החסיר פעימות בחזי. שמעתי את קול הדם הדוהר בפראות בתוך וורידיי בעודו פועם בחוזקה באוזניי. האוויר אזל מריאותיי. יכולתי לשמוע את המהום קולו של הגבר, אבל דבריו לא נקלטו. לא יכולתי לשמוע דבר. הכול התערבב יחד. עיניי התרוממו כדי לראות את השוטרת נעה לקראתי, ידה מלטפת את זרועי באופן שנועד לנחם.
"ריס, את בסדר?" קולה היה רך ומרגיע. הנהנתי בחוסר הבעה ובקהות חושים מוחלטת. נטיתי מעט אחורה ונתתי להם לחצות את מפתן הדירה. עמדתי לרגע, ומיליוני מחשבות התרוצצו במוחי.
"כדאי שתשתי." השוטר הושיט לעברי את ידו ועודד אותי להתיישב על הספה. אני מהנהנת שוב. עשיתי את מה שהם מבקשים והתיישבתי על קצה הספה, אצבעותיי משולבות על הברכיים שלי.
"אנחנו מצטערים לבשר לך שבן זוגך אלייז'ה מורטי היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית. לא היו מעורבים בה כלי רכב אחרים."
האוויר התרוקן מריאותיי לחלוטין, והדמעות צרבו את עיניי. גרוני נחסם בגוש ענק שלא הייתי מסוגלת לבלוע ולהיפטר ממנו, לא משנה כמה ניסיתי.
תאונת דרכים קטלנית.
"אלייז'ה בסדר?" אני שואלת, קולי נשמע בקושי בעוד שהמילים מחליקות מגרוני. דמעות לוהטות זולגות על הלחיים שלי. השוטרת הפנתה את ראשה לעבר השותף שלה, מסכת פני הפוקר שלה נשרה ממנה לרגע לפני שהביטה בי שוב. היא קמה מהספה, כרעה ברך ואחזה את ידיי בשלה.
"ריס," קולה היה שקט. "אלייז'ה נקלע לתאונה קטלנית." היא חזרה שוב על המילים.
"אני יודעת," הנהנתי, הדמעות עדיין זורמות. "אבל האם הוא בסדר...?" וברגע שסיימתי לבטא את המילים, דבריה הכו בי כמו רכבת משא.
תאונה קטלנית. המילים האלה מרחפות שוב בראשי.
קטלנית.
הוא לא בסדר.
הוא לא שרד.
הוא מת.
ובאותו רגע זה היכה בי באמת. הכאב פילח אותי כאילו מישהו נעץ סכין משוננת עמוק בבטני, סובב אותה שוב ושוב, ואז משך אותה לעבר הריאות שלי כך שלא יכולתי לנשום. עיניי התרחבו כשזינקתי מהספה, ידי התרוממה לעבר פי ואצבעותיי רעדו על שפתיי. ואז הגיע כאב חדש מתוך הלב שלי, ליבי הרגיש כאילו אצבעות לופתות אותו בחוזקה ולוחצות עליו ללא רחם, מונעות מהדם לזרום אליו ומתוכו. רגליי רעדו וקרסו תחתיי וכשנפלתי לרצפה בקעה מתוכי צרחה מקפיאת דם שהדהדה בין קירות הדירה הקטנה.
הבהלתי אפילו את עצמי.
אלייז'ה שלי איננו.
מחוץ לחיי.
לנצח.
ולעולם לא אקבל אותו בחזרה.
ישבתי על הספה, עטופה בשמיכה. ההורים שלי ואימו של אלייז'ה, וויינה, היו כאן גם כן. אימא שלי, ליז, הגישה לי כוס תה חמה. ידיי הרועדות לקחו אותה ממנה, אך עיניי לא התרוממו אליה כשהבטתי במשקה הלוהט. הצריבה מהכוס החמה נעימה כנגד עורי חסר התחושה.
פשוט רציתי להרגיש משהו.
כל דבר.
אבל לא הרגשתי כלום. הייתי מתה מבפנים.
"תשתי, מתוקה," אימא שלי חייכה אליי באהדה. הפניתי באיטיות את ראשי להביט בוויינה שהייתה אבודה לגמרי, מתייפחת על הספה. אימא שלי כרכה את זרועה סביב וויינה בניסיון לנחם אותה.
אם הכאב שלי הוא בל יתואר, אז שלה הוא בוודאי קטסטרופלי.
עמדתי בחדר הפרידה מהמנוח בבית הלוויות. אימא שלי הציעה ללוות אותי פנימה, אבל סירבתי בהינד ראש. הייתי זקוקה לקצת זמן לבד עם אלייז'ה כדי להיפרד ממנו לעולמים.
כמה שבועות לאחר התאונה נודע לנו שאלייז'ה נפטר מ'סינדרום המוות הפתאומי'. הוא היה בריא ובכושר טוב, לא הייתה שום סיבה לכך שזה יקרה.
אני מניחה שזה פשוט אחד מהדברים שקורים.
וזה מה שיש.
הדממה כילתה אותי. עיניי היו מקובעות על פניו השלוות של אלייז'ה. הוא נראה ישן. שפתיו היו משוחות בצבע ורוד בהיר ולחייו נראו כאילו צבטו אותן. האם שמים עליהם קצת איפור כדי שלא ייראו כל כך... ובכן, מתים? הצטמררתי מהמחשבה. ידעתי שהוא לא כאן יותר. זו רק הקליפה שלו שהגנה על נשמתו היפהפייה.
הנחתי לאנחה כבדה לחמוק ממני, רכנתי מעט קדימה ואחזתי בידו. השתנקות קטנה פרחה משפתיי כשהקרירות של עורו העבירה רעד בגופי. רציתי לעטוף אותו בשמיכה כדי לחמם אותו. שנאתי את העובדה שהוא היה קר כל כך.
"אלייז'ה," אמרתי בקול חנוק, משטחת את גופי מעליו, מתייפחת לתוך החליפה שבה אמורים לשרוף אותו.
איך זה הוגן? למה הוא נלקח ממני? היינו אומרים לזכות בנצח של אני והוא, הוא ואני. אבל עכשיו כל מה שנותר זה אני. התייפחויות חסרות שליטה פרצו ממני, לא רציתי להשאיר אותו כאן לגמרי לבד. בוודאי קר לו כל כך. המחשבה הזאת הסתחררה ללא הרף בראשי. החנקתי יבבה כשהתרוממתי, עיניי נדדו בחדר המואר קלות. הם עשו כל מאמץ להפוך את החדר הזה לנעים ולמזמין, אבל הוא רחוק מכך. אני מניחה את כפות ידיי על לחיי, מנסה למחות מהן את הדמעות שלי שממשיכות לזלוג.
מבטי שב לאלייז'ה.
"אני כל כך אוהבת אותך, מותק," אני לוחשת, כמה דמעות שפספסתי מרטיבות את החולצה הלבנה שבחרתי עבורו. אצבעותיי מרפרפות על שערו השחור, הוא אהב שעשיתי את זה כשהיה עייף אחרי יום קשה בעבודה. מה לא הייתי נותנת כדי לראות שוב את עיניו החומות, כדי לשמוע את קולו אומר לי שהוא אוהב אותי. מה לא הייתי נותנת כדי להרגיש את שפתיו על שלי פעם אחת אחרונה. הלב שלי נחרב.
ניסיתי לשלב את אצבעותיי בשלו, כל דבר כדי להרגיש שוב קרובה אליו. אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי.
חייתי בגיהינום משל עצמי, ופחדתי שלעולם לא אצליח לצאת ממנו.
שמעתי את הדלת נסגרת בשקט מאחוריי, הפניתי את ראשי וראיתי את אימא שלי מתקרבת אליי, חיוך קלוש על פניה.
"הגיע הזמן ללכת." קולה היה שקט כשהיא עטפה את כתפיי בזרועותיה.
"עדיין לא, אימא, אני לא מוכנה." קולי רעד, הנדתי בראשי מצד לצד.
"אני יודעת, אהובה, אבל אנחנו צריכות ללכת..." אחיזתה בזרועותיי התהדקה כשהיא ניסתה למשוך אותי מאלייז'ה.
"לא!" צרחתי בחוזקה, גרוני ניחר. "לא!"
זה כל מה שאני זוכרת.
כל מה שהיה אחר כך — הדחקתי.
פרק 2
ההווה
ריס
השמש האירה מבעד לחלונות, קרניה ליטפו בנעימות את עורי השזוף. פעם נהניתי מחודשי האביב, בעיקר משום שיום הולדתי חל החודש. אבל לא חגגתי את יום הולדתי בשנתיים האחרונות, פשוט לא הייתי מסוגלת. לא יכולתי לחגוג ללא אלייז'ה. תמיד היה לנו טקס משלנו — מתנות, ארוחת בוקר, מקרונים, שמפניה, אוכל בטייק אווי, צפייה ב"היומן" ושוקולד.
כל שנה.
אבל עכשיו, ביום הולדתי העשרים ושבעה, אני יושבת כאן בלעדיו. האם השנה הכאב יהפוך לנסבל? כי למען האמת, אני מרגישה שאהיה שבורה כל חיי. לא יצאתי עם אף אחד מאז. אימא שלי עודדה אותי פשוט לצאת לשתות קפה עם מישהו, אבל לא הייתי מוכנה לזה.
מחיתי את מצחי בגב כף ידי והתבוננתי בדירה הריקה שלי. אימא שלי עמדה מאחוריי, ידיה על מותניה, נשימתה קצרה מעט.
"זהו זה," היא נאנחה.
"זהו זה..." נאנחתי יחד איתה כאשר העצב השתלט עליי. עיניי סרקו את הקירות הלבנים של דירת הסטודיו שלנו. היא הייתה קטנה, אבל שלנו. קנינו אותה לאחר שחסכנו את הכסף, תמיד תכננו להשאיר אותה בבעלותנו ולהשכיר אותה כאפיק הכנסות קטן כשנהיה מוכנים לעבור לבית גדול יותר ולהקים בו את המשפחה שלנו. הרגשתי את גרוני רועד כשניסיתי לבלוע את הגוש הקשיח שהלך ותפח בקנה הנשימה שלי.
"את מוכנה להרפתקה הבאה שלך?" זרועה של אימא שלי עטפה את כתפיי וחיבקה אותי חזק. אבא שלי הופיע מצידי השני.
"אני חושבת שכן..." גיחכתי, למרות שעמוק בפנים הייתי מבועתת.
"אל תחשבי!" אימא שלי צחקה קלות. "זה יהיה כל מה שאת מצפה ואפילו יותר, למרות שאבא שלך ואני עצובים שאת עוזבת..." קולה גווע והיא הביטה באבא שלי. עורו השזוף והמבריק זהר כמעט. אבא שלי ונצואלי אבל הוא חי מאז ומתמיד באנגליה. הוא יודע ספרדית בסיסית, אבל לכל אורך שנות התבגרותו הוא דאג תמיד לענות להוריו בשפת האם שלו.
"לא, אנחנו לא, אהובתי," קולו של אבי היה שקט כשהוא משך אותי לחיבוק, מוחץ אותי קלות בזרועותיו.
"אני אהיה בסך הכול במרחק של כמה אלפי קילומטרים," ניסיתי להחניק את הדמעות. "אני צריכה את ההתחלה החדשה הזאת, בשבילי..."
"אנחנו יודעים," הם אמרו יחדיו.
פסעתי צעד אחד לאחור מהם, עיניי דילגו בין העיניים של שניהם. אבא הסיט לצד את שערו השחור ועיניו הירוקות הבריקו מדמעות. בניגוד אליו, אימא שלי בהירת עור, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות בורקות. ירשתי את צבע השיער של אימא שלי, בלונדיני בגוון דבש, ועיניי הן תערובת של שניהם, מה שהקנה להן גוון אוֹפָּל המזכיר ים. לשמחתי, ירשתי את גוון עורו השחום של אבא, ולא את הגוון החיוור של אימא שלי.
"אנחנו כל כך גאים בך." קולה של אימא רעד כשהיא בלעה את הגוש בגרונה. "אבל את יודעת שאת תמיד יכולה לחזור הביתה, החדר שלך תמיד יחכה לך." אבא שלי הנהן בהסכמה.
"אני יודעת," לחשתי. "אבל אני לא אחזור הביתה, רק בחופשים." נשכתי את שפתי התחתונה. "אתם יכולים לבוא לבקר אותי שם, נכון? ברגע שאתמקם בדירה החדשה שלי אשלח לכם את הפרטים," אמרתי ברגש ומיהרתי לעברם. עמדנו מחובקים בעודי עוטפת בזרועותיי את הצוואר של שניהם וזרועותיהם ננעלו מאחורי גבי.
עמדתי לעזוב לניו־יורק כדי להיות אסיסטנטית בחברת 'לורדס יחסי ציבור'. עשיתי מחקר קצר על החברה באינטרנט כשקיבלתי את שיחת הטלפון מציידת הראשים של החברה, רציתי לוודא שאני מעודכנת לגבי החברה שבה אעבוד. הייתי אמורה להיות כפופה למישהי בשם אדל קליף, והרושם שקיבלתי הוא שרוב האסיסטנטים שלה לא החזיקו מעמד יותר משלושה חודשים.
זאת הייתה כבר מעין בדיחה פנימית בתחום, אבל הייתי נחושה לשבור את הרף. הייתי חייבת.
מעולם לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה לעשות, אבל אחרי שאלייז'ה נהרג, עשיתי כל מה שרק אפשר כדי להעסיק את המוח שלי. וכך מצאתי את עצמי עובדת במשרה חלקית בחברת יחסי ציבור. התחלתי כעובדת זמנית אבל ברגע שהתחלתי להתייצב, לא יכולתי שלא לשאוף לעוד ולרצות להצליח כמה שיותר. כל לקוח קיים שסייעתי לו וכל לקוח חדש שהצלחתי להחתים בחברה — עזרו לי להבין שסוף־סוף מצאתי את הייעוד שלי.
"בסדר, מתוקה, אנחנו צריכים ללכת." אימא שלי קטעה את מחשבותיי, ידה נעה מעלה ומטה על גבי ואז נכרכה סביב זרועי. אבא שלי היה הראשון שיצא מהדירה הפצפונת ואימא שלי אחריו.
שאפתי עמוק, דמעות זעם עקצצו בעיניי בעוד שנותרתי נטועה לרצפה. שאפתי באיטיות דרך האף, מנסה שלא לשכוח את ריח הבית שלנו, לחרות אותו בזיכרונות שלי. מחיתי את דמעות הכעס שזלגו על לחיי, כי כעסתי. כעסתי על כך שהוא נלקח ממני, זעמתי בטירוף על כך שלא זכיתי אפילו להיפרד ממנו, ורתחתי עוד יותר על כך שהעתיד שלנו נלקח מאיתנו. העתיד שלי.
מתחתי את כתפיי והזדקפתי, בולעת את הגוש הקשיח שהתהווה בגרוני.
"היה שלום, אלייז'ה," לחשתי מבעד ליבבותיי החנוקות. הרכנתי את ראשי והלכתי לעבר הדלת, סוגרת אותה מאחוריי בלי להביט לאחור.
החלק הזה של חיי הסתיים.
אני מוכרחה להתקדם הלאה.
גם אם עמוק בתוכי לא באמת רציתי. לא הייתה לי ברירה.
הלכתי משם ברגליים רועדות ופניי התעוותו בכאב כשבכיתי ובכיתי.
אצבעותיי הרועדות אחזו בידית המזוודה הגדולה שלי כשפסעתי לתוך שדה התעופה הית'רו. עברתי לניו־יורק עם ויזת עבודה לתקופה של שנה אחת, ואם 'לורדס יחסי ציבור' יהיו מרוצים ממני ומהעבודה שלי, תוקף הוויזה שלי יוארך ואז אוכל לבדוק את האפשרות של מעבר לניו־יורק לצמיתות. לא היה לי שמץ של מושג על החיים בארצות הברית, מעולם לא עזבתי את גבולות אנגליה, אפילו בסקוטלנד לא הייתי. חיים משעממים, כן. אבל תמיד הרגשתי בנוח. והייתי מאושרת.
נאלצתי להיפרד מההורים שלי במהירות כי לא רציתי להשתהות כאן יותר מדי, ואם הייתי מחבקת אותם שוב, לא הייתי מצליחה לעזוב.
"את יכולה לעשות את זה," מלמלתי לעצמי. פילסתי את דרכי בקהל ועצרתי ליד שער ההמראות, דלפק מספר שתים־עשרה. הנהנתי לעצמי, בלעתי רוק והתקדמתי לכיוון הצ'ק אין.
כשעליתי למטוס, שדרגו אותי למחלקה הראשונה. התברר שהבוסית החדשה שלי דאגה שיעבירו אותי לשם. זה לא שהיו לי תלונות, אבל הרגשתי כל כך לא שייכת לשם.
פלטתי אנחה חלושה בדיוק כשהדיילת הופיעה, היא חייכה אליי ברוך והושיטה לי כוס שמפניה. חייכתי אליה בחזרה, אצבעותיי הרועדות נכרכו סביב רגלית הכוס וקירבו אותה לשפתיי לאחר שהדיילת התרחקה לתא הבא במחלקה.
"לחיי," מלמלתי וגמעתי את כל תכולת הכוס בבת אחת, הנחתי אותה בצד ועצמתי את עיניי. כשהתעוררתי שפשפתי את עיניי ולקח לי רגע להבין היכן אני נמצאת. התיישבתי והבטתי סביבי, אך שום דבר לא השתנה. התרוממתי מעט בכיסא והצצתי מהחלון, חיוך קטן עלה על פניי כשהתבוננתי בעננים הרכים.
תמיד חשבתי שגן העדן היה אי־שם בשמיים, מעל העננים, אבל זה לא היה נכון. עכשיו, אפילו לא הייתי בטוחה בקיומו של גן עדן. הלב שלי נצבט בחזי והתכווץ כשהכאב פילח אותי שוב. כשאלייז'ה מת, בכל לילה התחננתי בעודי נרדמת בבכי שייתן לי סימן כלשהו, שיראה לי שהוא עדיין כאן. הייתי שמחה על כל דבר, ולו הקטן ביותר. הזיכרונות ריסקו אותי, עיניי עקצצו מדמעות שלא נתתי לעצמי להזיל.
לא ידעתי כמה דמעות נותרו לי, אבל אלייז'ה מעולם לא הגיע. לא נתן לי שום סימן. שום דבר. ואז הפסקתי להאמין במשהו מעבר לעולם הזה. ויתרתי על התקווה לגבי קיומו של העולם הבא. לא היה דבר חוץ מאפלה, עצבות וריקנות.
רק זה, ולא יותר.
כל מילות התחינה שהפניתי אל החשכה הדהדו במוחי שוב ושוב. תראה לי שאתה עדיין כאן. תשלח אליי משהו שיעזור לי להרגיש חיה. שיזכיר לי איך זה היה — לאהוב אותך.
מחיתי דמעה בודדה שזלגה על לחיי. משכתי באפי והתכופפתי כדי לקחת את היומן הישן והמרופט שלי, זה שהתחלתי לכתוב אחרי מותו. הפסיכולוגית שלי חשבה שזה רעיון טוב שאכתוב את כל מה שאני מרגישה. פשפשתי בתיק, לקחתי עט, דפדפתי והתחלתי לכתוב.
לב יקר,
דפקת אותי.
עיניי נעצמו קלות ודמעה נשמטה מריסיי, נספגה בדף וטשטשה את הדיו שהטמעתי בו הרגע.
אלייז'ה,
כבר שנתיים חלפו והכאב לא עובר.
הוא רק הופך לנסבל, מה שגורם לי להרגיש גרוע יותר, למען האמת.
אני לא יודעת למה. האשמה אוכלת אותי מבפנים.
יש לי בלב חור ענק בגודל של אגרוף, הוא פשוט פעור לי שם, חלל של ריקנות. ריק מוחלט.
אני מרוקנת ומרוסקת מיגון.
ניו־יורק. לשם אני נוסעת. חיים חדשים, התחלה חדשה... מתחילה שוב מאפס, אך הפעם אני לבד.
בלעדיך.
בלעדינו.
רק אני.
אני מתגעגעת אליך.
אין לך מושג עד כמה.
ואז התייפחתי שוב. יבבות קטנות, חנוקות, מכמירות לב, עד שעיניי נדדו פעם נוספת לעבר העננים שבשמיים.
"איפה אתה?" לחשתי, ואין תשובה. אף פעם אין תשובה.