ישראל בעין הסערה

פתח דבר^I

הדברים נכתבו שנים לפני סבבי הבחירות, עוד בטרם פרוץ הקורונה. מטרתי לא הייתה לפתוח בדיון פוליטי, אלא להשתתף בשיח אמיתי בשאלות הקורעות את החברה הישראלית לגזרים. הצורך בשיח ובהידברות נעשה חיוני במיוחד בעקבות מגפת הקורונה, שהייתה אירוע שמימי שאמור היה לעורר אותנו מתרדמתנו, והוא הלך והתעצם בתקופה הקשה שלפני השבעה באוקטובר ובעיקר אחריו.

פרק ההקדמה מגדיר את תקופתנו כשלב מתקדם בגאולת ישראל.

המאמר הראשון מתמקד בחילוקי הדעות בחברה הישראלית סביב זהותנו.

המאמר השני פותח דיון על האמונה ובוחן במה עלינו להאמין.

המאמר השלישי משלים את פרק ההקדמה, ועוסק במהות התקופה שאנו חיים בה ובשאלה האם היא אכן שלב בתהליך גאולת ישראל. הציבור החילוני עלול להתייחס לדברים שנכתבו כמשיחיים במשמעות השלילית-הזייתית-אוטופית של המילה, אך לא פחות מזה, גם בציבור החרדי יש רבים שלא הפנימו את גודל וייחודיות השעה.

המאמר הרביעי מנסה להסביר (על פי תורתו של הרב קוק זצ"ל) כיצד ייתכן שדווקא הציבור החילוני היה זה שהחל להניע את תהליך שיבת ציון ומדוע הציבור החרדי נותר מאחור. כאן המקום לציין שכיום, במהלך מלחמת "חרבות ברזל", אנו עדים ללוחמה מתוך מסירות נפש מופלאה, כתף אל כתף, של הציבור האמוני-מסורתי לצד הציבור החילוני. אני מתפלל שבתום הקרבות, הרעות והאחדות שאנו צופים בהן בשדה הקרב יוסיפו ללוות אותנו בחיים האזרחיים.

המאמר החמישי אומנם מגדיר את ההלכה כצורך קיומי לעתידו של עם ישראל, אך גם מחדד את ההכרח למצוא דרכים לקלוט לעולם מופלא זה יותר ויותר יחידים שחפצים להצטרף ליהדות אך נרתעים מול מה שנראה ממבט ראשון כמהפך בלתי סביר ובלתי אפשרי בחייהם.

המאמר השישי חוזר ודן בנקודה כואבת שנגענו בה במאמר הרביעי — סוגיית "תורתו אומנותו", שלאחרונה עלתה שוב לכותרות. אני מדגיש שהפרק נכתב מתוך כבוד והערכה לעולם החרדי, אך גם מתוך כאב גדול.

הערות

I תודתי העמוקה לליאת פלן אשר עמלה קשות ועברה על החומר מספר פעמים עד אשר הוציאה דבר מתוקן.

הקדמה: חבלי משיח על פי הרב קוק זצ"ל

מה פשר תקופה זו שאנו חיים בה, תקופה ששונה כל כך מתקופת הגלות הארוכה בת אלפיים השנים שקדמה לה? אם לא נבין מה פשרה של תקופה זו, לא נוכל להתמודד עם יעדיה.

הרב קוק זצ"ל באורות התחיה (פרק לב) כתב:

אופייה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, היא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כוחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה... רק בהיגמר התוכן, בהעלות האומה למרום מצבה, אז יוחל אור אלוקי נקרא בשם המפורש להגלות... מצב גאולה זה, הוא יסוד החזון של הרזים, שכנסת ישראל לא תשוב למקומה לעתיד, כי אם הקדוש ב"ה וכל חיליו יבואו איליה, ויקימו אותה מן עפרה, אשרי עין ראתה כל אלה... והמשך הזמן העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל עד שיופיע אור תפארת ישראל לדעת כי שם ד' נקרא עליה, הוא זמן חבלי המשיח.

הרב חזה את הדברים לפני כמאה שנים, הרבה לפני שקמה המדינה. בעיני רוחו ראה את ניצני הגאולה שהחלו לנבוט בנפש האומה. בראשית המאה הקודמת כבר זיהה הרב את תחילתו של תהליך עמוק של תקומה שפישרו ושורשיו העליונים עלומים אף מנושאיהם, תהליך שיוביל את האומה מעמק הבכא לגאולה העתידה. זהו יסוד החזון של הרזים שנרמז עליו בנבואתו הקשה של עמוס (פרק ה): "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל נטשה על אדמתה אין מקימה".

על כך מובאת בזוהר (ויקרא ו) נבואה נוספת של עמוס (עמוס ט): "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת". כמו כן כתוב: "התנערי, מעפר קומי". ללמדנו שעתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל ולומר: התנערי מעפר קומי, שבי ירושלים, כמי שאוחז ביד חברו ואומר: התנער, קום.

אין ספק שהתהליך שהרב צפה בו עוד בימיו הלך והתעצם לאחר פטירתו והגיע לשיאו בשואה האיומה ("נפלה, לא תוסיף קום") ובתקומת ישראל שלאחריה ("כמי שאוחז ביד חברו ואומר: התנער, קום"). אלה הם זמני חבלי המשיח. עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ואנו זקוקים לידו המחבקת של הקב"ה.