נפל

ביום שלישי בשעה תשע וחמישים בבוקר, מה שהוציאו לי מהבטן - מת. 
אני נשארתי בחיים וגם בעלי, יניב. שאר האנשים שאני מכירה עדיין חיים, וגם אלה שיניב מכיר. ספרנו את כולם שוב ושוב, ואף אחד אחר לא מת. 
באמצע השבוע, בשעה כזו בבוקר, אני בדרך כלל לא נמצאת בפגייה של בית חולים. זה לא חלק מסדר היום שלי. אני נדרשת למלא פה תפקיד מוזר שלא רציתי לעשות, אבל הכריחו אותי. אני היולדת בחלוק ורוד מהוה שמוט על כתפה, מקופלת על המיטה כמו מריונטה מקולקלת. יש לי כאבים חזקים בבטן התחתונה וחתך עמוק מהודק בסיכות על העור מעל התחתונים. חתכו אותי ותפרו אותי, ונראה להם שנשארתי שלמה. 
בקושי מורידים אותי מהמיטה אל כיסא הגלגלים. אני מהדקת את הרגליים היטב ושמה אותן על המשענת, מפחדת ליפול. לא צחצחתי שיניים והפה שלי יבש לגמרי, למרות שאני מחזיקה בקבוק מים קטן ושותה ממנו מדי פעם. עכשיו מגלגלים אותי במסדרונות הארוכים של בית החולים אל הפגייה. עדשות המשקפיים שלי כל כך מלוכלכות, קשה לראות דרכן. אנשים מסתכלים עליי, אני מרגישה את המבטים ולא אכפת לי מכלום. הם לא יודעים שאני מובלת לגרדום.