ראמה 3 - גן העדן של ראמה

יומנה של ניקול

1

29 בדצמבר 2200

לפני שני לילות, ב־10:44 על פי שעון גריניץ׳ על כדור הארץ, הגיחה לאוויר העולם סימון טיאסו וויקפילד. זו הייתה חוויה שלא תאומן. חשבתי שידעתי קודם רגשות חזקים, אבל שום דבר בחיי ־ לא מות אמי, לא מדליית הזהב האולימפית בלוס אנג׳לס, לא שלושים ושש השעות שלי עם הנסיך הנרי ואפילו לא הולדת ז׳נבייב תחת עיניו הצופיות של אבי בבית החולים בטור ־ לא היה עז כשמחתי והקלתי כששמעתי סוף סוף את זעקת הבכי הראשונה של סימון.

מייקל חזה שהתינוקת תיוולד בחג המולד. בדרכו הנלבבת הרגילה אמר לנו שהוא מאמין, שאלוהים "ייתן לנו אות" בכך שתינוקת החלל שלנו תיוולד ביום הולדתו המשוער של הנוצרי. ריצ׳רד בעלי הזעיף פנים, כפי שהוא נוהג לעשות בכל פעם שמייקל נסחף קצת יותר מדי בכוח אמונתו. אבל אחרי שהרגשתי את הצירים החזקים הראשונים בערב חג המולד, אפילו ריצ׳רד כמעט הפך למאמין.

בליל חג המולד ישנתי שינה עמוקה. ממש לפני שהתעוררתי, חלמתי חלום עמוק ומוחשי מאוד. בחלומי הלכתי על שפת האגם שלנו בבובואה ושיחקתי עם ברווז המחמד שלי דונואה ועם חבריו המולרדים, כשלפתע שמעתי קול קורא לי. לא הצלחתי לזהות את הקול, אבל ידעתי בבירור שהדוברת היא אישה. היא אמרה לי שהלידה תהיה קשה מאוד ושאזדקק לכל כוחי, כדי להביא את בתי השנייה לאור העולם.

בחג המולד עצמו, לאחר שהחלפנו בינינו את המתנות הפשוטות, שכל אחד מאתנו הזמין בסתר מהראמאים, התחלתי להכין את מייקל ואת ריצ׳רד לקשת רחבה של מקרי חירום אפשריים. אני חושבת שסימון הייתה אכן נולדת בחג המולד, אלמלא היה מוחי מודע לכך שאיש משני הגברים אינו מוכן אפילו בדוחק, לעזור לי במקרה של בעיה רצינית. רק כוח הרצון שלי הוא שעיכב כנראה את לידת התינוקת באותם יומיים נוספים.

אחת האפשרויות שדנו בהן בחג המולד, הייתה לידת עכוז. כמה חודשים לפני כן, כשלתינוקת שבבטני היה עדיין חופש תנועה יחסי, הייתי משוכנעת לגמרי שהיא הפוכה. אבל חשבתי שבמהלך השבוע האחרון, לפני שירדה למנח הלידה, התהפכה שוב. השערתי הייתה נכונה רק בחלקה. היא הצליחה אמנם להיכנס לתעלת הלידה כשראשה תחילה, אבל פניה היו כלפי מעלה, בכיוון הבטן שלי, ולאחר מקבץ הצירים החזק הראשון, נתקע קצה ראשה הקטן באגן שלי בצורה לא נוחה.

בבית חולים על כדור הארץ היו מבצעים ודאי ניתוח קיסרי. אין ספק שרופא היה עומד על המשמר להתריע על מצוקה עוברית ולשתף פעולה, למן השלבים הראשונים, עם מכשירי הרובוטיקה, בניסיון לסובב את ראשה של סימון לפני שייתקע במנח כל כך לא נעים.

לקראת הסוף הכאב היה בלתי נסבל. בין ציר חזק אחד למשנהו, שהדפו אותה לעבר עצמותיי הממאנות, ניסיתי לצווח פקודות אל מייקל ואל ריצ׳רד. ריצ׳רד היה כמעט חסר תועלת. הוא לא היה מסוגל לעמוד בכאביי (או ב״בלגן הזה", כפי שכינה אותם אחר כך), שלא לדבר על עזרה בביצוע חתך החיץ או בשימוש במלקחיים המאולתרות שהשגנו מהראמאים. מייקל, יבורך, נאבק באבירות למלא אחר הוראותיי הבלתי־ברורות לפעמים, הזיעה מטפטפת ממצחו על אף טמפרטורת החדר הקרירה. הוא השתמש באזמל המנתחים מן הערכה שלי, להרחיב את פתח הלידה ואחר כך, לאחר היסוס של רגע למראה כל הדם, מצא בעזרת המלקחיים את ראשה של סימון. איכשהו הצליח, בניסיון השלישי, גם לדחוק אותה לאחור בתעלת הלידה וגם להפוך אותה כדי שתוכל להיוולד.

שני הגברים צרחו כשהופיע קצה ראשה. אני המשכתי להתרכז בנשימות שלי, מחשש לאיבוד הכרה. על אף הכאב העז געיתי גם אני בקול, כשהציר החזק הבא הזניק את סימון קדימה, אל ידיו של מייקל. כאביה של התינוקת היה זה תפקידו של ריצ׳רד לחתוך את חבל הטבור. כשריצ׳רד סיים, הרים מייקל את סימון למעלה, כדי שאוכל לראות אותה. "זאת בת," אמר בדמעות בעיניו. הוא השכיב אותה בעדינות על בטני ואני התרוממתי קצת להביט בה. הרושם הראשון שלי היה שהיא נראית בדיוק כמו אמא שלי.

הכרחתי את עצמי להישאר ערה עד שתוצא השליה ועד שאסיים לתפור, בעזרתו של מייקל, את החתכים שעשה באזמל. ואז התמוטטתי. מעשרים וארבע השעות הבאות אני לא זוכרת הרבה. הייתי כל כך עייפה מהצירים ומהלידה (הצירים הגיעו למדווחים בני חמש דקות אחת עשרה שעות לפני לידתה של סימון!) שישנתי בכל הזדמנות. בתי החדשה ינקה ברצון, ללא צורך בשום שידולים, ומייקל אף טען בתוקף שינקה פעם או פעמיים כשהייתי חצי־ישנה. החלב זורם עתה אל שדיי מיד לאחר שסימון מתחילה לינוק. כשהיא גומרת היא נראית שבעה דווקא. אני מאושרת שהחלב שלי מספיק לה ־ דאגתי שאולי תהיה לי אותה בעיה שהייתה לי עם ז׳נבייב.

אחד משני הגברים נמצא לידי בכל פעם שאני מתעוררת. החיוכים של ריצ׳רד נראים מאולצים בקצת, אבל למרות זאת אני מעריכה אותם. מייקל ממהר להניח את סימון בזרועותיי או להגיש אותה אל שדיי כשאני ערה. הוא מחזיק בה בנוחות, אפילו כשהיא בוכה, ולא מפסיק למלמל: "היא יפהפייה".

כרגע סימון ישנה לצדי, עטופה בשמיכת התינוק המדומה שלה תוצרת הראמאים (קשה מאוד להגדיר אריגים, במיוחד תארי־איכות כמו "רך", במונחי־כימות שמארחינו יוכלו להבין). היא באמת נראית כמו אמי. עורה די כהה, אולי אפילו קצת כהה משלי, וציצת השיער על ראשה שחורה כעורב. עיניה חום עמוק. בגלל ראשה המחודד עדיין מן הלידה, קשה לקרוא לה יפהפייה. אבל ברור שמייקל צודק. היא מהממת. עיניי יכולות בקלות לראות את היופי החבוי ביצור האדמדם והשברירי, הנושם במהירות מטורפת שכזו. ברוך בואך לעולם, סימון וויקפילד.

2

6 בינואר, 2201.

אני בדיכאון כבר יומיים. ועייפה ־ כל כך עייפה. למרות שאני מודעת לכך שזהו מקרה מובהק של תסמונת לאחר־לידה, לא הצלחתי להקל את תחושת הדיכאון שלי.

הבוקר היה הכי גרוע. התעוררתי לפני ריצ׳רד ושכבתי בשקט על קטע המזרן שלי. הבטתי בסימון, הישנה בשלווה בעריסה הראמאית ליד הקיר. על אף רגשות האהבה שלי אליה, לא הצלחתי להעלות בדעתי שום מחשבות חיוביות ביחס לעתידה. זוהר האקסטזה שאפף את לידתה ונמשך שבעים ושתיים שעות, נמוג לגמרי. זרם אינסופי של השערות חסרות תקווה ושאלות שאין עליהן תשובה, הציף את מוחי ללא הפסקה. אילו מין חיים יהיו לך, סימון קטנה שלי? איך נוכל אנחנו, הורייך, להבטיח בכלל את אושרך?

בתי המתוקה, את חיה עם הורייך ועם ידידם הטוב מייקל אוטול, במאורה תת־קרקעית על סיפון ספינת חלל מפלצתית־ ממדים ממקור חוץ־ארצי. כל שלושת המבוגרים בחייך הם קוסמונאוטים מכדור הארץ, שהשתייכו לצוות משלחת הניוטון אשר שוגרה לפני כמעט שנה לחקור כוכבית בשם ראמה. אמך, אביך והגנרל אוטול היו בני האדם היחידים שנותרו על סיפון רכב חלל חוצני זה, כששינתה ראמה במפתיע את מסלולה כדי להימלט מהשמדה במקבץ טילים גרעיניים ששוגר מכדור הארץ אחוז הפאראנויה.

מעל המאורה שלנו שוכנת על אי, עיר גורדי שחקים מסתוריים שאנחנו קוראים לה ניו־יורק. היא מוקפת ים קפוא, המקיף לגמרי את ספינת החלל העצומה הזאת וחוצה אותה לשניים. כרגע, על פי חיישוביו של אביך, אנחנו נמצאים פנימה למסלולו של יופיטר (אם כי כדור הגאז הגדול עצמו נמצא במרחק רב בצדה השני של השמש) ונעים במסלול־טיסה היפרבולי שייצא בסופו של דבר ממערכת השמש לגמרי. איננו יודעים לאן אנחנו טסים. איננו יודעים מי בנה את החללית הזאת או למה. אנחנו יודעים שיש בה עוד דיירים, אבל אין לנו מושג מאין באו, ובנוסף לכך יש לנו סיבה לחשוד שחלקם, לפחות, עלולים להיות עוינים לנו.

שוב ושוב התמידו מחשבותיי ביומיים האחרונים באותו דפוס. בכל פעם אני מגיעה שוב לאותה מסקנה מדכאה: לא יסולח הוא שאנחנו, הבוגרים כביכול, הבאנו יצור תמים וחסר אונים שכזה אל אווירו של עולם שאנחנו מבינים כה מעט, ואשר אין לנו עליו שום שליטה.

מוקדם יותר הבוקר, כשנזכרתי שהיום יום ההולדת השלושים ושבעה שלי, התחלתי לבכות. בהתחלה היו הדמעות רכות וחרישיות, אבל כשהציף את מוחי זכר כל ימי ההולדת הקודמים שלי, תפסו את מקומן התייפחויות עמוקות. חשתי צער חריף, כואב, לא רק על סימון אלא גם על עצמי. וכשנזכרתי בכוכב־מכורתנו הכחול והיפהפה ולא הצלחתי לדמות אותו בעתידה של סימון, חזרתי ושאלתי את עצמי שוב ושוב אותה שאלה: למה נתתי חיים לילדה באמצע כל ה״בלגן" הזה?

שוב המילה הזאת. היא אחת החביבות על ריצ׳רד. במילון שלו יש לה יישום כמעט בלתי מוגבל. כל דבר שגובל באי־סדר ו/או בחוסר שליטה, בין שמדובר בבעיה טכנית או במשבר משפחתי (כמו רעיה המתייפחת בעבותות חזקים של דיכאון שלאחר־לידה), הוא "בלגן".

הגברים לא עזרו הרבה הבוקר. מאמצי הסרק שלהם לשפר את מצב רוחי רק הוסיפו לדכדוך שלי. שאלה: איך זה שכמעט כל גבר, כשהוא נתקל באישה אומללה, מניח מיד שאומללותה קשורה איכשהו בו? אבל בעצם אני לא הוגנת. למייקל נולדו כבר שלושה ילדים בחייו והוא יודע משהו על הרגשות שעוברים עליי. הוא שאל אותי בעיקר במה הוא יכול לעזור. אבל ריצ׳רד היה שבור לגמרי מדמעותיי. הוא נבהל כשהתעורר ושמע אותי בוכה. בהתחלה חשב שאני סובלת מאיזשהו כאב פיזי איום. כשהסברתי לו שאני פשוט מדוכאת, זה הרגיע אותו מעט מאוד.

לאחר שווידא תחילה שלא הוא האשם במצב הרוח שלי, הקשיב ריצ׳רד בשקט כשביטאתי באוזניו את דאגותיי לגבי עתידה של סימון. אני מודה שהייתי קצת היסטרית, אבל נראה שהוא לא הצליח לתפוס שום דבר ממה שאמרתי. הוא חזר שוב ושוב על אותו משפט ־ שהעתיד של סימון לא פחות בטוח משלנו ־ והאמין שבגלל שאין לי שום סיבה הגיונית להיות עצובה, הדיכאון שלי ייעלם ברגע. בסופו של דבר, אחרי יותר משעה של תקשורת לקויה, הסיק ריצ׳רד, בצדק, שהוא לא עוזר לי, והחליט להניח לי.

(כעבור שש שעות.) אני מרגישה יותר טוב עכשיו. נותרו לי עדיין שלוש שעות עד סוף יום ההולדת שלי. הערב הייתה לנו מסיבה קטנה. הרגע גמרתי להניק את סימון ושוב היא שוכבת לידי. מייקל עזב אותנו לפני כרבע שעה והלך לחדרו שבהמשך המסדרון. ריצ׳רד נרדם חמש דקות אחרי שראשו נגע בכר. הוא בילה את כל היום בעבודה על הבקשה שלי לחיתולים משופרים.

ריצ׳רד נהנה לבלות את זמנו בניהול ובתיעוד האינטראקציות שלנו עם הראמאים ־ או יהיו מי שיהיו אלה שמתפעלים את המחשבים שנענים לנו באמצעות המקלדת שבחדרנו. מעולם לא הצלחנו לראות מישהו או משהו במנהרה החשוכה שמאחורי מסך המחשב השחור. לכן איננו יודעים בוודאות אם אמנם יש שם באמת יצורים כלשהם שמגיבים לבקשותינו ופוקדים על בתי החרושת שלהם לייצר את החפצים המוזרים שביקשנו, אבל נעים לנו יותר לכנות את מארחינו ומטיבינו "ראמאים".

הליך התקשורת שלנו אתם סבוך ופשוט כאחד. סבוך כי אנחנו מדברים אתם בעזרת תמונות על המסך השחור ובעזרת נוסחאות־ כימות מדויקות בלשון המתמטיקה, הפיזיקה והכימיה; פשוט מפני שהמשפטים שאנחנו מקלידים אל תוך המחשב, פשוטים להפליא מבחינה תחבירית. המשפטים הנפוצים ביותר בשימושנו הם "אנחנו מבקשים" או "היינו רוצים" (מובן שאיננו יכולים לדעת בוודאות את התרגום המדויק של בקשותינו, ואנחנו רק מניחים שאנחנו מנומסים ־ ייתכן שההוראות שאנחנו מפעילים אינן אלא פקודות גסות־רוח כמו "תן לי..."), ואחריהם אנחנו מוסיפים תיאור מפורט של מה שאנחנו רוצים שיסופק לנו.

החלק הקשה ביותר הוא הכימיה. חפצי יומיום פשוטים, כמו סבון, נייר וזכוכית, מורכבים מאוד מבחינה כימית וקשים מאוד להגדרה במונחי כמות וסוג של מרכיביהם הכימיים. לפעמים, כפי שגילה ריצ׳רד בשלב מוקדם בעבודתו עם המקלדת ועם המסך השחור, עלינו לפרט גם הליך ייצור, כולל סביבה תרמית רצויה, אחרת לא יהיה שום דמיון בין מה שנקבל לבין מה שהזמנו. הליך הבקשה כרוך בהרבה ניסוי וטעייה. בתחילה הוא היה אינטראקציה לא־יעילה ומתסכלת מאוד. שלושתינו הצטערנו שאיננו זוכרים יותר משיעורי הכימיה של ימי הקולג׳ שלנו. בעצם, אי־יכולתנו להתקדם במידה משביעת רצון בהצטיידותנו העצמית בפרטי יומיום חיוניים, הייתה אחד הזרזים למה שריצ׳רד מכנה "המסע הגדול" ־ שהתרחש לפני ארבעה חודשים.

עד אז הגיעה כבר טמפרטורת הסביבה ברובד העליון של ניו־ יורק, כמו גם בשאר ראמה, למינוס חמש מעלות כמעט מתחת לנקודת הקיפאון, וריצ׳רד אישר שהים הגלילי שב להיות קרח מוצק. אני התחלתי לחשוש לא מעט, שלא נהיה מוכנים מספיק להולדת התינוקת. יותר מדי זמן נדרש לנו להשיג את הכול. הזמנת אסלת מים זורמים והתקנתה, הצריכו, מסתבר, מאמץ של חודש שלם, וגם כך הייתה התוצאה משביעת רצון רק באופן גבולי. רוב הזמן הסתכמה הבעיה שלנו במתן הגדרות בלתי מספקות למארחינו. אבל לפעמים הייתה האשמה בראמאים עצמם. פעמים אחדות הם הודיעו לנו, באמצעות שפתנו ההדדית של סמלים מתמטיים וכימיים, שהם אינם מסוגלים להשלים את ייצורו של חפץ מסוים, בפרק הזמן שציינו אנחנו.

על כל פנים, בוקר אחד הכריז ריצ׳רד שהוא מתכונן לצאת מהמאורה ולנסות להגיע לחללית הצבאית של משלחת ניוטון שלנו, העוגנת עדיין מחוץ לראמה. מטרתו המוצהרת הייתה לשלות את מרכיבי־המפתח של הנתונים המדעיים האגורים במחשבי הספינה (אלה יוכלו לעזור לנו רבות בבקשותינו מהראמאים), אבל הוא הודה גם שהוא רעב נוראות לקצת אוכל נורמלי. הצלחנו להישאר בחיים ולשמור על בריאותנו בעזרת המרקחות הכימיות שסופקו לנו על ידי הראמאים. אבל המזון הזה היה ברובו, או חסר טעם ־ או זוועתי.

לשם ההגינות יש לציין, שמארחינו נענו נכונה לכל בקשותינו. אבל למרות שידענו לתאר באופן כללי, את המרכיבים הכימיים החיוניים שגופנו נזקק להם, איש מאתנו לא למד בפירוט את ההליכים הביוכימיים הסבוכים שמתרחשים כשאנחנו טועמים משהו. באותם ימים ראשונים הייתה האכילה הכרח, אך לעולם לא תענוג. לעתים קרובות הייתה העיסה הצמיגה קשה ־ אם לא בלתי אפשרית ־ לבליעה. יותר מפעם אחת באה הבחילה בעקבות האוכל.

שלושתנו העברנו את הימים בוויכוח בעד ונגד המסע הגדול. אני הייתי בשלב הצרבת של הריוני והרגשתי די נוח. למרות שלא התלהבתי מהרעיון שאשאר במאורה לבד בעוד שני הגברים צועדים ברגל על פני הקרח, מאתרים את רכב הסיור, צולחים בו את המישור המרכזי ועולים ־ במעלית או ברגל ־ את הקילומטרים הרבים עד תחנת הממסר אלפא, היכרתי בעובדה שהם יוכלו לעזור זה לזה בדברים רבים. הסכמתי אתם גם שמסע־סולו יהיה פזיז ומסוכן.

ריצ׳רד היה די בטוח שרכב הסיור יהיה עדיין בר־תפעול, אבל היה פחות אופטימי ביחס למעלית הכיסאות. דנו באריכות בנזק שעלול היה להיגרם לחללית ניוטון הצבאית, שהייתה חשופה כך, מחוץ לראמה, לפגעי ההתפוצצויות הגרעיניות שהתרחשו מחוץ לרשת המגן. ריצ׳רד סבר, בהעדר נזק מבני נראה לעין (השתמשנו באפשרות הגישה שלנו לפלט החיישנים הראמאיים, כדי להתבונן בתמונות חללית ניוטון הצבאית על המסך השחור, פעמים אחדות במהלך החודשים שחלפו), שראמה עצמה סוככה בבלי דעת על החללית מכל ההתפוצצויות הגרעיניות, ושכתוצאה מכך ייתכן גם שאין בתוכה נזקי קרינה.

אני הייתי פחות אופטימית ביחס לסיכויים. עבדתי עם מהנדסי הסביבה על תכנון המיגון של החללית, והייתי מודעת לפגיעותן של כל תת־המערכות של ניוטון לסכנת קרינה. למרות שהאמנתי שרבה הסבירות לכך שמאגר הנתונים המדעיים נשאר שלם (גם המעבד וגם הזיכרונות שלו היו חסיני קרינה), הייתי בטוחה שאספקת המזון תהיה נגועה. תמיד ידענו שאספקת המזון שלנו נמצאת באזור לא־מוגן יחסית. לפני השיגור הובע אפילו חשש, שהתלקחות סולרית בלתי צפויה עלולה ליצור די קרינה כדי זיהום המזון.

לא פחדתי להישאר לבד במשך הימים או השבוע שיידרשו לגברים להגיע לחללית הצבאית ולחזור ממנה. חששתי יותר מהאפשרות שאחד מהם או שניהם לא יחזרו. זה לא היה תלוי רק בתמנכבישים, או בעוד חוצנים שעשויים להתגורר ברכב החלל העצום הזה. היה צורך להביא בחשבון גם גורמים סביבתיים. מה אם ראמה יתחיל פתאום לבצע תמרון נוסף? ומה אם אירוע בלתי רצוי אחר ימנע מהם לחזור לניו־יורק?

ריצ׳רד ומייקל הבטיחו לי שלא יקחו על עצמם שום סיכונים ־ שלא יעשו שום דבר פרט למסע לחללית הצבאית ולשיבה ממנה. הם יצאו מיד אחרי שעלה השחר על היום הראמאי בן עשרים ושמונה השעות. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשארתי לבדי, מאז מסע הסולו הארוך שלי אל תוך ניו־יורק, שהחל כשנפלתי לתוך הפיר. מובן שלא הייתי ממש לבד. הרגשתי את בעיטותיה של סימון בבטני. זאת הרגשה מופלאה ־ לשאת תינוק ברחמך. יש משהו נפלא במידה שאינה ניתנת לביטוי מילולי, בידיעה שבתוכך שוכנת עוד נפש חיה. במיוחד משום שהילד נוצר במידה רבה מהגנים שלך עצמך. חבל שגברים לא יכולים לחוות היריון. לו יכלו, אולי היו מבינים מדוע אותנו, הנשים, כל כך מטריד העתיד.

לקראת יום־ארץ השלישי לאחר עזיבת הגברים, פיתחתי קלסטרופוביה קשה. החלטתי לצאת מהמאורה ולטייל קצת בניו־ יורק. בראמה שרר חושך, אבל הייתי כל כך חסרת מנוחה שהחלטתי ללכת בכל זאת. האוויר היה די קר. סגרתי את רוכסן מקטורן הטיס העבה שלי על בטני התופחת. הספקתי ללכת רק דקות ספורות, כששמעתי קול במרחקים. צמרמורת חלפה בשדרתי ונעצרתי מיד. האדרנלין הציף כנראה גם את סימון, כי היא בעטה במרץ בשעה שהקשבתי לצליל. כעבור רגע שמעתי אותו שוב ־ צליל מברשות הנגררות על פני משטח מתכת, מלוות יבבה גבוהת־תדר. אי אפשר היה לטעות בצליל הזה: תמנכביש משוטט בניו־יורק. חזרתי במהירות למאורה וחיכיתי לאור השחר כדי לצאת שוב.

כשהגיע האור חזרתי לניו־יורק ושוטטתי. כשהגעתי לסביבת האסם המוזר שבו נפלתי אל הפיר, התחילו לצוץ בי ספקות באשר למסקנתנו, שהתמנכי׳ם יוצאים רק בלילה. ריצ׳רד התעקש למן ההתחלה שהם יצורים ליליים. במהלך החודשיים הראשונים לאחר שחלפנו על פני כדור הארץ, לפני שהתקנו את סבכת המגן המסורגת, המונעת מאורחים בלתי קרואים לרדת אל מאורתנו, פרס ריצ׳רד שורה של מקלטים גולמניים (אז עדיין לא שכלל לגמרי את יכולתו להגדיר רכיבים אלקטרוניים שרצה מהראמאים) סביב מכסה מאורת התמנכבישים, ואישר, לפחות לשביעות רצונו שלו, שהם עולים על פני הקרקע רק בלילה. במשך הזמן גילו התמנכי׳ם את כל המוניטורים שלו והרסו אותם, אך לא לפני שהיו בידיו של ריצ׳רד מה שחשב לראיות ניצחות להיפותזה שלו.

למרות כל זאת, לא ניחמה אותי המסקנה של ריצ׳רד, כששמעתי לפתע צליל חזק ולגמרי לא מוכר, מכיוון המאורה שלנו. באותו רגע עמדתי בתוך האסם והבטתי אל תוך הפיר שבו כמעט מתתי תשעה חודשים קודם. הדופק שלי המריא מיד ועורי הצטמרר. מה שהדאיג אותי במיוחד הייתה העובדה, שהצליל נמצא ביני לבין ביתי הראמאי. בין צליל אחד לשני התקדמתי אט אט ובזהירות, מציצה בכל פעם מעבר לבניינים, בטרם שאחשוף את עצמי. לבסוף גיליתי את מקור הרעש. ריצ׳רד עמד וחתך פיסות של סבכה, בעזרת מסור מיניאטורי שהביא אתו מניוטון.

למעשה, כשגיליתי אותם היו הוא ומייקל בעיצומו של ויכוח. סבכה קטנה יחסית, רק חמש מאות קשרים בסך הכול, בעלת ממדי ריבוע ־ שלושה על שלושה אולי ־ הייתה מחוברת לאחד מאותם צריפים נמוכים ובלתי מתבלטים, כמאה מטרים ממזרח לפתח המאורה שלהם. מייקל הקשה על החכמה שבהסתערות על הסבכה במסור. ברגע שראו אותי היה ריצ׳רד בשלב השיא של הצדקת מעשהו, על ידי מניית מעלותיו התרומיות של חומר הסבכה הגמיש.

שלושתינו התחבקנו והתנשקנו דקות אחדות, ואחר כך הם דיווחו על המסע הגדול. זה היה טיול קל. רכב הסיור ומעלית הכיסאות פעלו ללא שום קושי. מכשיריהם הראו שבחללית הצבאית קיימת עדיין לא מעט קרינה, לכן הם לא נשארו בה הרבה זמן ולא הביאו אתם משם שום מזון. אבל מאגר הנתונים המדעיים היה תקין. ריצ׳רד השתמש ברוטינות הדחיסה שלו להוריד הרבה ממאגר הנתונים אל קוביות מידע תואמות למחשבים הניידים שלנו. הם הביאו אתם גם תרמיל גב גדול מלא כלי עבודה ־ כמו המסור, למשל ־ שחשבו שיהיו לתועלת בשכלול המגורים שלנו.

ריצ׳רד ומייקל עבדו ללא הפוגה מאז ועד הולדתה של סימון.

המידע הכימי הנוסף שבמאגר הנתונים, היקל עלינו להזמין מהראמאים את הפריטים שלהם נזקקנו. אני אפילו ערכתי ניסויים בזריית אסטרים¹ תמימים וחומרים אורגניים פשוטים אחרים על האוכל, והתוצאה הייתה שיפור מסוים בטעם. מייקל השלים את חדרו שבהמשך המסדרון, נבנתה עריסה לסימון וחדרי האמבטיה שלנו השתפרו ללא הכר. בהתחשב בכל המגבלות, תנאי החיים שלנו עכשיו קבילים בהחלט. אולי בקרוב... הסכיתו ושמעו. אני שומעת זעקה חרישית על ידי. הגיע הזמן להאכיל את הבת שלי.

לפני ששלושים הדקות האחרונות של יום הולדתי יהיו לנחלת העבר, אני רוצה לחזור לתמונות החיות של ימי הולדת קודמים שלי, אשר גרמו לדיכאון שלי הבוקר. בעיניי היה תמיד יום הולדתי האירוע החשוב של השנה. תקופת חג המולד וראשית השנה החדשה היא תקופה מיוחדת, אבל בצורה אחרת, כי זוהי חגיגה ששותפים לה כולם. יום הולדת מתמקד באופן ישיר יותר בפרט. ימי ההולדת שלי שימשו לי תמיד זמן לחשבון נפש ולהרהורים על הכיוון של חיי.

לו ניסיתי, הייתי יכולה ודאי לזכור משהו מכל יום הולדת שהיה לי בחיי מאז מלאו לי חמש. יש, כמובן, זיכרונות חזקים יותר מאחרים. הבוקר עוררו בי רבות מהתמונות של חגיגות העבר שלי, רגשות נוסטלגיה וגעגועים חזקים. במצבי המדוכא התקוממתי על אי־יכולתי לספק לסימון סדר וביטחון בחייה. אבל אפילו במעמקי דכאוני, כשלנגד עיניי עומדת אי־הוודאות העצומה האופפת את קיומנו כאן, לא הייתי רוצה באמת ובתמים, שסימון לא תהיה כאן לצדי לחוות את החיים יחד אתי. לא ־ אנחנו נוסעות הקשורות זו בזו בקשר האמיץ מכול ־ הורה וילד, שניים שחולקים ביניהם את נס התודעה שאנחנו מכנים חיים.

חלקתי כבר קשר כזה בעבר, לא רק עם אמי ואבי, אלא גם עם בתי הראשונה, ז׳נבייב. מממ... מדהים שכל תמונות אמי שיש לי בזיכרוני, עדיין חדות כל כך. למרות שמתה לפני עשרים ושבע שנה, כשהייתי רק בת עשר, היא השאירה לי אוצר של זיכרונות מופלאים. יום ההולדת האחרון שלי בחברתה היה ממש יוצא מן הכלל. שלושתינו נסענו ברכבת לפאריז. אבא היה לבוש בחליפה איטלקית חדשה ונראה נאה להפליא. אמא בחרה ללבוש אחת מהשמלות האתניות הססגוניות ועזות הצבע שלה. בשיערה הנערם על קודקודה בשכבות, נראתה כמו נסיכת סנופו ־ כפי שאמנם הייתה עד ניישואיה לאבי.

סעדנו ארוחת ערב במסעדה יוקרתית ליד שאנז־אליזה. אחר כך הלכנו ברגל לתאטרון, שם צפינו בלהקה על טהרת שחורי־עור, שביצעה שורה של ריקודים מאפריקה המערבית. אחרי ההצגה הותר לנו לבקר מאחורי הקלעים, שם הציגה אותי אמא בפני אחת הרקדניות, אישה גבוהה ויפהפייה, כהה במיוחד. היא הייתה דודנית רחוקה של אמא מחוף השנהב.

הקשבתי לשיחתן בשפת שבט הסנופו ונזכרתי ברגעים מהאימונים שעברתי לפני טקס הפורו שלי שלוש שנים קודם. שוב השתאיתי לאופן שבו לבשו פניה של אמי חיות רבה יותר כשנמצאה בין אנשי שבטה. אבל מוקסמת ככל שהייתי מאותו ערב, בכל זאת הייתי רק בת עשר. הייתי מעדיפה מסיבת יום הולדת רגילה בחברת כל חברותיי מבית הספר. אמא הרגישה באכזבה שלי כשנסענו ברכבת בחזרה לביתנו בפרבר שילי־מאזארן. "אל תצטערי, ניקול," היא אמרה. "בשנה הבאה תוכלי לערוך מסיבה. אביך ואני רצינו לנצל את ההזדמנות הזאת להזכיר לך את החצי השני של מורשתך. את אזרחית צרפת וחיית בצרפת כל חייך, אבל חלק ממך הוא סנופו טהור, עם שורשים עמוקים במנהגים השבטיים של מערב אפריקה."

מוקדם הבוקר, כשנזכרתי ב־danses ivoiriennes, ריקודי חוף השנהב בביצוע דודניתה של אמי ועמיתיה, דימיתי חטופות בעיני רוחי שאני נכנסת לתאטרון יפה ולצדי בתי סימון בת העשר ־ אבל אז נגוזה הפנטזיה. אין תאטראות מעבר למסלולו של יופיטר. בעצם, לכל מושג התאטרון לא תהיה ודאי אף פעם שום משמעות בעיני בתי. זה כל כך מבהיל.

חלק מדמעותיי הבוקר היו על כך שסימון לא תכיר לעולם את סבה וסבתה, ולהפך. במארג חייה הם יהיו דמויות מיתולוגיות, והיא תכיר אותם רק מתצלומים ומסרטי וידיאו. לעולם לא תדע את החדווה שבשמיעת קולה המדהים של אמי. ולעולם לא תראה את האהבה שופעת הרוך והעדנה בעיניו של אבי.

אחרי שאמא מתה, הקפיד אבי מאוד לחוג כל אחד מימי ההולדת שלי בצורה מיוחדת במינה. ביום ההולדת השנים עשר שלי, מיד אחרי שעברנו לווילה בבובואה, טיילנו אבא ואני ברגל בשלג הנופל, בגנים המטופחים של שאטו דה וילאנדרי. באותו יום הבטיח לי שתמיד יעמוד לצדי כשאזדקק לו. כשהלכנו לאורך המשוכות הידקתי את אחיזתי בידו. גם בכיתי באותו יום והודיתי בפניו ובפני עצמי, עד כמה אני פוחדת שגם הוא יעזוב אותי. הוא ערסל אותי כנגד חזהו ונשק למצחי. מעולם לא הפר את הבטחתו.

רק בשנה הקודמת, במה שנראה לי עכשיו גלגול חיים אחר, נפתח יום ההולדת שלי ברכבת סקי פנימה לגבול צרפת. בחצות הייתי עדיין ערה, חיה מחדש את פגישתי עם הנרי בבקתת הסקי על צלע הווייספלויוך אחר הצהריים. לא סיפרתי לו, בתשובה לשאלתו העקיפה, שהוא אביה של ז׳נבייב. לא רציתי לתת לו את הסיפוק.

אבל ־ אני זוכרת שחשבתי לעצמי ברכבת ־ האם נכון מצדי להסתיר מפני בתי את העובדה שאביה הוא מלך אנגליה? האם גאוותי והכבוד העצמי שלי חשובים עד כדי כך שיש בהם להצדיק את העובדה, שאני מונעת מבתי את הידיעה שהיא נסיכה? הפכתי בשאלות האלה שוב ושוב בראשי, לוטשת עיניים מזוגגות בלילה שבחוץ, כשז׳נבייב, כמו לאות ממני, הופיעה ליד דרגש השינה שלי. "יום הולדת שמח, אמא," היא חייכה אליי ונתנה לי חיבוק. כמעט סיפרתי לה אז על אביה. הייתי מספרת לה, אני בטוחה, לו ידעתי מה עומד לקרות במסע של ניוטון. אני מתגעגעת אלייך, ז׳נבייב. חבל שלא ניתן לי להיפרד ממך כמו שצריך.

מוזרות דרכי הזיכרון. הבוקר, בדיכאוני, חידד שטף הזיכרונות של ימי הולדת אחרים, את תחושות הבדידות והאובדן שלי. אבל עכשיו, כשמצב רוחי מאושש יותר, אני מוקירה את הזיכרונות האלה. כרגע כבר אינני עצובה נוראות על שסימון לא תוכל לחוות את מה שהיכרתי אני. ימי ההולדת שלה יהיו שונים לגמרי משלי ויחודיים לחייה שלה. זכות וחובה היא לי להפוך אותם לאהובים ולבלתי נשכחים ככל שאוכל.

הערות

1 אסטר ־ תרכובת הנוצרת על ידי החלפת המימן שבחומצה ביסוד פחמימני מסוג האתיל.

3

26 במאי, 2201.

לפני חמש שעות החלה בתוך ראמה סדרה של אירועים מצאי דופן. באותו זמן ישבנו יחד ואכלנו ארוחת ערב של בשר צלוי, תפוחי אדמה וסלט. (בניסיון לשכנע את עצמנו בטעם הערב של האוכל שאנחנו אוכלים, נתנו שמות צופן לצירופים הכימיים שהשגנו מהראמאים. הם מבוססים באופן גס על הצורך התזונתי שאלה מספקים, כך ש״הבשר הצלוי" שלנו הוא תרכובת עשירה בפרוטאינים, "תפוחי האדמה" הם בעיקרם פחמימות, וכו'.) לפתע שמענו שריקה צלולה במרחקים. כולנו הפסקנו לאכול ושני הגברים התכרבלו בבגדים חמים כדי לעלות למעלה. כשנמשכה השריקה תפסתי אני את סימון וכמה מבגדיי החמים, עטפתי את התינוקת בהרבה שמיכות ויצאתי בעקבות מייקל וריצ׳רד החוצה, אל הקור.

על פני הקרקע הייתה השריקה חזקה בהרבה. היינו די בטוחים שהיא באה מדרום, אבל כיוון שבראמה שרר חושך, חששנו להתרחק מהמאורה. ואולם כעבור דקות אחדות התחלנו לראות הבזקי אור משתקפים במשטחים החיצוניים דמויי המראה של גורדי השחקים סביבנו. לא הצלחנו להתגבר על הסקרנות. התקדמנו לאט ובזהירות רבה לעבר החוף הדרומי של האי, שם לא חצצו שום בניינים בינינו לבין הקרניים המתנוססות באגן הדרומי של ראמה.

כשהגענו לחוף הים הגלילי היה כבר בעיצומו מופע אורות מרתק. קשתות האור הססגוני המשיכו לרצד ולהאיר את האגן הדרומי למעלה משעה. אפילו סימון התינוקת הופנטה אל מול רצועות הצהוב, הכחול והאדום, המנתרות בין הצריחים ויוצרות קשתות בחשכה. כשנפסק המופע בפתאומיות הדלקנו את פנסינו ופנינו בחזרה למאורה.

כעבור דקות הליכה אחדות הפסיקה את שיחתנו הנלהבת צווחה ארוכה ומרוחקת, שזיהינו ללא שום פקפוק כקולו של אחד היצורים המעופפים שעזרו לריצ׳רד ולי להימלט מניו־יורק בשנה שעברה. עצרנו במקום והקשבנו. כיוון שלא ראינו ולא שמענו שום עופות מאז חזרנו לניו־יורק להזהיר את הראמאים מפני התקפת הטילים הגרעיניים הקרבה, התרגשנו ריצ׳רד ואני מאוד. ריצ׳רד ניגש פעמים אחדות למאורה שלהם, אבל לא קיבל שום מענה לצעקותיו במורד המסדרון האנכי הגדול. רק לפני חודש אמר ריצ׳רד שהוא חושב שהעופות עזבו את ניו־יורק לצמיתות. אבל הצווחה הערב הוכיחה בוודאות שלפחות אחד מידידינו העופות נמצא עדיין בסביבה.

תוך שניות, לפני שהספקנו לדון בשאלה אם ללכת בכיוון הצווחה או לא, שמענו צליל נוסף, מוכר גם הוא, שהיה רם מכדי להסב נוחות למי מאתנו. למרבה המזל לא נמצאו המברשות הנגררות בינינו לבין המאורה שלנו. חיבקתי את סימון בשתי זרועותיי וזינקתי הביתה, ובחפזוני בחשכה כמעט נתקלתי פעמיים בבניינים. מייקל היה האחרון שהגיע. עד אז הספקתי לפתוח גם את המכסה וגם את סבכת המגן. "יש כמה מהם," אמר ריצ׳רד בקוצר נשימה כשקולות התמנכבישים, הולכים וגוברים, הקיפו אותנו. הוא הטיל את אלומת הפנס שלו במורד הסמטה הארוכה המובילה ממאורתנו מזרחה, וכולנו ראינו שני עצמים גדולים וכהים נעים לעברנו.

בדרך כלל אנחנו הולכים ליישון שעתיים שלוש אחרי ארוחת הערב, אבל הלילה היה יוצא דופן. מופע האורות, צווחת העוף והמפגש הקרוב מדיי עם התמנכבישים, הפיחו אנרגיה בשלושתינו. דיברנו ודיברנו. ריצ׳רד היה משוכנע שמשהו גדול באמת עומד להתרחש. הוא הזכיר לנו שגם את התמרון של ראמה לשם השגת מסלול התנגשות עם כדור הארץ, הקדים מופע אורות קטן באגן הדרומי. באותו זמן, נזכר, הייתה הדעה הכללית של חברי צוות ניוטון, שההדגמה כולה אינה אלא הצהרת כוונות או התראה כלשהי. מה משמעות התצוגה המסחררת הערב? תהה ריצ׳רד.

בעיני מייקל, שלא שהה בתוך ראמה שום פרק זמן ממושך לפני שחלפה בצמידות על פני כדור הארץ, ושלא היה לו קודם שום מגע ישיר, לא עם העופות ולא עם התמנכבישים ־ קיבלו אירועי הערב ממדי ענק. ההצצה החטופה ביצורים בעלי המחושים הקרבים לעברנו, נתנה לו מושג כלשהו על האימה שהרגשנו, ריצ׳רד ואני, כשדהרנו במעלה היתדות המוזרים ונמלטנו ממאורת התמנכביש, בשנה שעברה.

"האם התמנכבישים הם הראמאים?" שאל מייקל. "אם כן," המשיך, "למה שנברח מהם? הטכנולוגיה שלהם כל כך מפותחת משלנו, שהם מסוגלים למעשה לעשות בנו כל מה שייראה להם."

"התמנכבישים הם נוסעים בספינה הזאת," ענה ריצ׳רד במהירות, "ממש כמונו. וכמו העופות. התמנכי׳ם חושבים שאולי אנחנו הראמאים ־ אבל הם לא בטוחים. העופות הם חידה. לא ייתכן בשום אופן שהם מין יורד־חלל. אז איך הם הגיעו לכאן בכלל? אולי הם חלק מהמערכת האקולוגית המקורית של ראמה?"

אינסטינקטיבית אימצתי את סימון אל גופי. כל כך הרבה שאלות! כל כך מעט תשובות. זכרו של דוקטור טאקאגישי המסכן, מפוחלץ כדג ענק או נמר וניצב במוזיאון התמנכביש, הבליח במוחי וגרם לי צמרמורת. "אם אנחנו נוסעים," אמרתי בשקט, "מה היעד שלנו?"

ריצ׳רד נאנח. "עשיתי קצת חיישובים," אמר, "והתוצאות לא הכי מעודדות. למרות שאנחנו טסים מהר מאוד ביחס לשמש, המהירות שלנו פעוטה בהשוואה לקבוצת הכוכבים המקומית שלנו. אם מסלול היעף שלנו לא ישתנה, נצא ממערכת השמש בכיוון כללי של כוכב ברנרד. נגיע למערכת ברנרד בעוד כמה אלפי שנים."

סימון החלה לבכות. היה מאוחר והיא הייתה עייפה מאוד. אני התנצלתי ויצאתי אל חדרו של מייקל להיניק אותה, בעוד שני הגברים סוקרים את כל פלט החיישנים על המסך השחור, בניסיון להבין מה קורה. סימון ינקה משדיי בתרעומת, ואפילו הכאיבה לי פעם אחת. אי השקט שלה היה מאוד לא־אופייני. בדרך כלל היא תינוקת כל כך נוחה. "את מרגישה את הפחד שלנו, נכון?" אמרתי לה. קראתי שתינוקות יכולים לחוש ברגשות של המבוגרים סביבם. אולי זה נכון.

ועדיין לא הצלחתי למצוא לי מנוחה, גם לא לאחר שסימון כבר ישנה בנוחות על שמיכתה על הרצפה. חושי הניבוי שלי לא הפסיקו להזהיר אותי, שאירועי הלילה מסמנים מעבר אל שלב חדש בחיינו על ראמה. חיישוביו של ריצ׳רד, שראמה עשויה לטוס בריק הבינכוכבי למעלה מאלף שנה, לא עודדו אותי. ניסיתי לדמיין לעצמי אותנו, חיים את שארית חיינו בתנאים הנוכחיים, ומוחי התרוקן. אין ספק שלסימון זה יהיה קיום משעמם. מצאתי את עצמי מנסחת תפילה ־ לאלוהים, לראמאים או לכל מי שיש לו הכוח לשנות את עתידנו. התפילה שלי הייתה פשוטה מאוד. ביקשתי שהשינויים הממשמשים יעשירו איכשהו את חייה העתידיים של בתי התינוקת.

28 במאי, 2201.

הערב שוב נשמעה שריקה ארוכה ובעקבותיה הגיע מופע אורות מרהיב באגן הדרומי של ראמה. אני לא הלכתי לראות. נשארתי במאורה עם סימון. מייקל וריצ׳רד לא נתקלו בשום דיירים נוספים של ניו־יורק. ריצ׳רד אמר שהמופע ארך בערך אותו משך זמן כמו הראשון, אבל התצוגות שהרכיבו אותו היו הפעם שונות במידה ניכרת. ההתרשמות של מייקל הייתה, שההבדל היחיד במופע היה בצבעים. לדעתו היה הכחול הצבע השלט הערב, בעוד שלפני יומיים זה היה הצהוב.

ריצ׳רד בטוח שהראמאים מאוהבים במספר שלוש, ושלכן יהיה מופע אורות שלישי כשיירד שוב הלילה. כיוון שהיום והלילה הראמאיים שווים עכשיו ועומדים על כעשרים ושלוש שעות ־ משך זמן שריצ׳רד מכנה "ההשתוות הראמאית", ואשר נובא בדייקנות על ידי בעלי המבריק בתחזית שהוציא לי ולמייקל לפני ארבעה חודשים ־ התצוגה השלישית תתחיל בעוד שני ימי־ארץ. שלושתינו צופים שמשהו יוצא דופן יתרחש זמן קצר אחרי הדגמה שלישית זו. אני בהחלט מתכוננת לצפות בה, אלא אם כן יסכן הדבר את ביטחונה של סימון.

30 במאי, 2201.

ביתנו הגלילי הענק עובר עכשיו האצה מהירה, שהחלה לפני יותר מארבע שעות. ריצ׳רד מאושר עד כדי כך שאינו מסוגל להחזיק את עצמו. הוא משוכנע שתחת חצי־הגליל הדרומי המוגבה, נמצאת מערכת הנעה שפועלת על עקרונות פיזיקליים מעל ומעבר לדמיונותיהם הפרועים ביותר של מדענים ומהנדסים בני אנוש. הוא בוהה בנתוני החיישנים החיצוניים המוצגים על המסך השחור, מחשבו הנייד האהוב בידו, ומקליד פה ושם משהו בהסתמך על מה שהוא רואה על המסך. מדי פעם הוא ממלמל לעצמו או לנו, איך משפיע לדעתו התמרון הנוכחי על מסלול הטיסה שלנו.

כשביצע ראמה את התיקון האמצע־מסלולי כדי להשיג מסלול התנגשות בכדור הארץ, שכבתי אני חסרת הכרה בתחתית הפיר. לכן אינני יודעת כמה רעדה הקרקע באותה הזדמנות. ריצ׳רד אומר שהוויברציות ההן היו כלום בהשוואה למה שאנחנו חווים עכשיו. כרגע קשה אפילו ללכת. הרצפה מקפצת מעלה ומטה בתדירות גבוהה מאוד, כאילו פטיש אוויר גדול פועל במרחק מטרים ספורים. אנחנו מחזיקים את סימון בזרועותינו מאז החלה ההאצה. איננו יכולים להניח אותה על הרצפה או בעריסה, כי הוויברציות מפחידות אותה. אני היחידה שמסתובבת עם סימון בזרועותיי, ואני נזהרת מאוד. איבוד שיווי המשקל ונפילה הם סכנה רצינית ־ ריצ׳רד ומייקל כבר נפלו כל אחד פעמיים ־ וסימון עלולה להיפגע חמורות אם אפול בתנוחה לא טובה.

רהיטינו הזעומים מקפצים על פני כל החדר. אחד הכיסאות אפילו יצא למסדרון ופנה לעבר המדרגות, לפני חצי שעה. תחילה החזרנו את הרהיטים למקומם כל איזה עשר דקות, אבל עכשיו אנחנו פשוט מתעלמים מהם ־ אלא אם כן הם יוצאים מפתח החדר למסדרון.

בסך הכול זו הייתה תקופה שלא תיאמן ־ שהחלה בתצוגת האורות השלישית והאחרונה בדרום. ריצ׳רד יצא אותו לילה ראשון, לבדו, ממש לפני רדת החשכה. כעבור דקות ספורות מיהר בהתרגשות בחזרה וגרר אתו החוצה גם את מייקל. כשחזרו שניהם נראה מייקל כמו מי שראה רוח רפאים. "תמנכבישים," צעק ריצ׳רד. "עשרות תמנכי׳ם מצטופפים לאורך החוף, שני קילומטר מזרחה."

"רגע, אתה לא יכול לדעת בדיוק כמה הם," אמר מייקל. "ראינו אותם רק עשר שניות לכל היותר לפני שהאורות כבו."

"צפיתי בהם יותר זמן כשהייתי לבד," אמר ריצ׳רד. "ראיתי אותם במשקפת בבירור רב. בהתחלה היה רק קומץ, אבל פתאום הם התחילו להגיע בגדודים. בדיוק התחלתי לספור אותם כשהם הסתדרו באיזשהו מבנה. תמנכ׳ ענק עם ראש בפסים באדום וכחול, צץ לבד בחזית המבנה."

"אני לא ראיתי שום ענק אדום־כחול ושום ׳מבנה׳," אמר מייקל כשבהיתי בשניהם באי־אימון. "אבל בהחלט ראיתי הרבה יצורים עם ראשים כהים ומחושים בשחור וזהב. לדעתי הם הביטו דרומה וחיכו למופע האורות."

"ראינו גם את העופות," אמר לי ריצ׳רד. הוא פנה למייקל. "כמה עופות, להערכתך, עפו בלהקה ההיא?"

"עשרים וחמישה, אולי שלושים," ענה מייקל.

"הם נסקו גבוה מעל ניו־יורק וצווחו תוך כדי התרוממות. אחר כך עפו צפונה, על פני הים הגלילי." ריצ׳רד השתתק לרגע. "אני חושב שהציפורים המטומטמות האלה כבר עברו את זה קודם. אני חושב שהן יודעות מה עומד לקרות."

התחלתי לעטוף את סימון בשמיכותיה. "מה את עושה?" שאל ריצ׳רד. הסברתי לו שאני לא מתכוננת להחמיץ את מופע האורות הסופי. הזכרתי לריצ׳רד גם שהוא נשבע לי, שהתמנכבישים יוצאים החוצה רק בלילה. "זאת הזדמנות מיוחדת," הוא ענה בביטחון, בדיוק כשהחלה השריקה להישמע.

תצוגת הערב הזה נראתה לי מרהיבה יותר. אולי בגלל הציפייה שלי. אדום היה, ללא עוררין, הצבע השלט הערב. ברגע מסוים רשמה קשת אודם לוהבת משושה שלם ומתמשך שחיבר את קצות שש הקרניים הקטנות. אבל מרהיבים ככל שהיו האורות הראמאיים, לא הם היו מסמר הערב. כשלושים דקות לאחר תחילת המופע, צעק מייקל לפתע: "תראו!" והצביע מטה אל קו החוף, בכיוון שבו ראו קודם הוא וריצ׳רד את התמנכבישים.

כמה כדורי אש ניצתו יחד בשמיים מעל לים הגלילי. הזיקוקים נמצאו בגובה כחמישים מטר מהקרקע והאירו כקילומטר מרובע ממשטח הקרח מתחתם. במשך הדקה לערך שהתאפשר לנו לראות בבירור, נעה מסה גדולה ושחורה דרומה על פני הקרח. ריצ׳רד מסר לי את המשקפת שלו ממש כשהחל אורו של הזיקוק לדעוך. הצלחתי להבחין בתוך ההמון במספר יצורים נפרדים. למספר מפתיע של תמנכבישים היו דפוסי פסים צבעוניים על ראשיהם, אבל הרוב היו בצבע אפור כהה, כמו התמנכביש שרדף אחרינו במאורה. גם המחושים השחורים־זהובים וגם צורת הגוף, העידו שהם משתייכים לאותו מין, של התמנכביש שראינו מטפס על היתדות בשנה שעברה. וריצ׳רד צדק. הם היו עשרות.

כשהחל התמרון חזרנו במהירות למאורתנו. היה מסוכן להישאר בחוץ במהלך הוויברציות החזקות. מדי פעם היו חתיכות קטנות של גורדי השחקים סביבנו, ניתקות ממקומן ומתנפצות לקרקע. סימון התחילה לבכות מיד עם התחלת הרעידות.

לאחר ירידה קשה למאורתנו, התחיל ריצ׳רד לבדוק את החיישנים החיצוניים, כשהוא מחפש בעיקר מנחי כוכבים וכוכבי לכת (סאטורן ניתן בהחלט לזיהוי בכמה מהתמונות הראמאיות) ומבצע חיישובים על סמך נתוני הצפייה האלה. מייקל ואני החלפנו זה את זה בהחזקת סימון ־ לבסוף התיישבנו בפינת החדר, שם העניקו לנו שני הקירות המתלכדים איזושהי הרגשת יציבות ־ ודיברנו על היום המדהים.כמעט שעה אחרי כן, הכריז ריצ׳רד את תוצאות בדיקת המסלול הראשונית שלו. תחילה נתן לנו את האלמנטים של מסלול הטיסה ההיפרבולי שלנו ביחס לשמש לפני התמרון. אחר כך הציג בפנינו בדרמטיות את האלמנטים החדשים ־ המשיקים, כפי שקרא להם ־ של מסלולנו באותו רגע. אי שם בירכתי מוחי אגרתי כנראה את ההגדרה של אלמנט משיק, אבל למרבה המזל לא נזקקתי לה. הצלחתי להבין מההקשר, שריצ׳רד מוסר לנו, בגרסה מקוצרת, עד כמה השתנתה ההיפרבולה שלנו במהלך שלוש השעות הראשונות של התמרון. ואולם המשמעות המלאה של שינוי באקצנטריות ההיפרבולית נעלמה ממני.

מייקל זכר יותר מתחום המכניקה השמימית. '"אתה בטוח!" שאל כמעט מיד.

"לתוצאות הכמותיות יש שולי טעות רחבים," ענה ריצ׳רד, "אבל לא ייתכן שום ספק לגבי האופי האיכותי של שינוי המסלול."

"אז קצב ההתרחקות שלנו ממערכת השמש הולך וגובר?" שאל מייקל.

"נכון," הנהן ריצ׳רד. "ההאצה מושקעת כולה בהגברת המהירות שלנו ביחס למהירות האור. התמרון כבר הוסיף למהירות מבוססת־ השמש שלנו קילומטרים רבים בשנייה."

"וואו," פלט מייקל, "מהמם."

הבנתי את רוח דבריו של ריצ׳רד. אם נותרה בנו עוד תקווה כלשהי שאנחנו נמצאים במסלול מעגלי שיחזיר אותנו דרך נס לכדור הארץ, התנפצה תקווה זו עתה לרסיסים. ראמה מתכוננת לעזוב את מערכת השמש מהר יותר מכפי שמי מאתנו ציפה. בעוד ריצ׳רד משתפך ברגש על מערכת ההנעה שמסוגלת לגרום שינוי מהירות שכזה ב״ספינת תפלצת שכזאת", הינקתי אני את סימון ומצאתי את עצמי מהרהרת שוב בעתידה. אז אין ספק, אנחנו עוזבים את מערכת השמש ־ חשבתי ־ ופנינו למקום אחר. האם אראה אי פעם עולם נוסף? האם תזכה לכך סימון? האם ייתכן, בתי, שראמה יהיה עולמך כל ימי חייך?

הקרקע המשיכה לרעוד בחוזקה, אבל לי היה בכך משום נחמה. ריצ׳רד אומר שמהירות ההתרחקות שלנו עדיין גוברת עוד ועוד. טוב מאוד. כל עוד פנינו מועדות למקום חדש, אני רוצה להגיע לשם מהר ככל האפשר.