שיחות עם המלאכים שלי

הקדמה להקדמה

ט"ו באב תשפ"ג, 24.7.23
ילדים קטנים שמתגאים בכך שהם לא מאמינים בפיות ומלאכים מעציבים אותי. אני תמיד המומה מזה שכבר בגיל כל כך צעיר אין להם גישה לעולם המסתורי המופלא והקסום. מתחת לעצים אין גמדונים, פיות לא מגשימות חלומות, בצמרות העצים לא מנשבות רוחות מסתוריות ואין דבר כזה מכשפות זקנות וחכמות שיודעות לקסום קסמים ולרקוח שיקוי לכל מחלה - פיזית או נפשית.

אני בת 59 (בדיוק היום) וכל הנ"ל הם חלק בלתי נפרד מחיי. העולם המסתורי, רווי הקסמים והניסים, זה שאי אפשר להסביר אותו, אלא רק להרגיש את נוכחותו, לא מפסיק להפעים אותי. גם היום- בפתח שנתי ה-60, אני מתנהלת עם תחושה חזקה שהעולם תמיד מפתיע, מלא רמזים, סודות וצפנים. כל יום יש משהו חדש ומסתורי לגלות. בחוויה שלי, החיים הם הרפתקאה מלאה בהפתעות קסומות שאף פעם לא יגמרו ואף פעם לא אצליח להבין עד הסוף. הכל מסתורי, מכושף ומרתק!

בעשרות השנים האחרונות אני משתדלת להיכנס כחברה מן המניין בחבורת המכשפות. נשים חכמות שבאמצעות מילות קסם יכולות לגרום לבלתי אפשרי לקרות, שיודעות לכשף כל מסלול מחדש, שמכירות את צמחי המרפא ומצליחות לרקוח תרופות לגוף ולנשמה (כוס צ'אי חם ושיחה מלב אל לב זה קסם מכושף לכל דבר). מכשפות עוצמתיות שמחוברות לחתולים, ינשופים, עכבישים ובעצם לכל היצורים בטבע, שעוקבות אחר השתנות הירח, שיודעות שגם אנחנו בהשתנות תמידית ושמתמסרות למסתורין של החיים. איזה מזל שנולדתי בתקופה שבה לא שורפים מכשפות. איזה מזל שאני חיה במקום שבו מותר לנשים לעלות על המטאטא שלהן (בסדר, הוא עשוי מפח ויש לו 4 גלגלים, אבל לא עוצרים אותך על שימוש בכלי המכושף שלך רק בגלל שאת אישה חכמה). איזה מזל שהמטאטא שלי יכול לקחת אותי למקומות שבהם הידע זורם והחכמה המסתורית הנפלאה פתוחה ומונגשת לכל מי שרוצה לקבל אותה.

עבורי, עולם המסתורין כולל את זה שמדי יום, כל חיי, (ולפי מה שאומרים, גם בחיים של כל מי שהיו לפני), השמש זורחת בדיוק בזמן הנכון, הירח משנה מקום בשמים מדי לילה, הכוכבים מסודרים בקונסטלציות יפייפיות וחץ הצפון תמיד, אבל תמיד, מצביע לצפון. כל הנחלים זורמים לים. כל הציפורים יודעות בדיוק של קילומטר מרובע אחד, איפה סוף מסע הנדודים שארך שבועות רבים. מיקרואורגניזמים ופטריות מפרקים כל חומר אורגני חזרה למרכיביו הראשוניים ביותר. כל דבר שעוזבים מהיד נופל למטה אבל זרעים שאני מטמינה באדמה דווקא צומחים כלפי מעלה ולבסוף, המסתורין הכי מטורף, שאף אחד עוד לא הצליח להסביר - איך מחיבור של שני חומרים כימיים - בייצית וזרע — נוצרים חיים חדשים, יחודיים וחד פעמיים בהיסטוריה. הכל בעיני קסם, מעשה ניסים, מעשה מרכבה, סוד גדול ונעלם.

אפשר לקרוא למי שמנהל את הסימפוניה המפוארת והמדויקת הזו אלוהים. אני נוהגת כך. אפשר גם לקרוא לו חוקי הטבע או היקום. זה לא באמת חשוב. יש כאלה שמתארים את אין סוף התופעות שמתרחשות בסינכרון מטורף אחת עם השניה, באמצעות נוסחאות עם אותיות ביוונית והמון מספרים. אצלי במוח כל המספרים האלה, מאז ומעולם, מתעקשים לדלג כמו עדר כבשים עליז, כדי שאף פעם לא אצליח באמת להבין אותם. כך או כך, העולם מנוהל בצורה מדויקת ומסונכרנת שתמיד משאירה אותי בהתפעלות ובהתרגשות עצומה.

גם מי שמאמינה (בכתיבה שלי, כמו בדיבור, אני פונה בלשון זכר גם לנשים ובלשון נקבה גם לגברים...) שהעולם שלנו הוא אוסף רנדומאלי של צירופי מקרים ושרק מה שהמדע יודע להסביר יש לו משמעות, מוזמנת לקרוא את הספר הזה. אבל אם עולם המסתורין מוכר לך ושפת המסתורין שגורה על לשונך, תגלי בספר הזה מימדי עומק נוספים. אולי זה ישמע כמו צליל עתיק ומוכר שמתנגן לעיתים בתוך ליבך. אולי תוך כדי קריאה תרגישי את כנפי הפיות מלטפות אותך ותיזכרי בהתרגשות העדינה, המסתורית והקסומה שחשים כשפתאום מתברר שהרגע פגשת מלאך.

הקדמה - מה הסיפור של המלאכים

כשאני מתבוננת אחורה על חיי, אני שמה לב שהדרך בה הלכתי לא היתה ישרה אלא בכל עשור (פחות או יותר) הגעתי לצומת ועשיתי פניה חדה של 90 מעלות לכיוון חדש ושונה לגמרי. אפשר להתייחס למהלך הזה במילים שלקוחות מעולם משאבי האנוש: "הגדרת יעוד חדש", "שינוי תפקיד", "התפתחות מקצועית"... בגלל שאני מתבוננת על כל דבר, כולל על מהלך חיי, דרך עולם המסתורין, פתאום שמתי לב שבאופן פלאי וקסום יש חוט מקשר בין כל הצמתים הללו.

כל שינוי כיוון בחיי קרה בזכות מפגש עם מלאך או מלאכית שכיוונו אותי לשביל הנכון, החדש והמדויק לי. בפתח שנתי ה 60, בהסתכלות אחורה, זה מרגיש שאלוהים שלח את מלאכיו לעמוד בצמתים החשובים של חיי ולהראות לי את הדרך להמשך המסע. אלה לא היו מלאכים עם כנפיים כמו בציורים בכנסיות. אלה היו חמש נשים ושלושה גברים, וממש לאחרונה עוד שלש נשים, בשר ודם. אבל הם היו מלאכים במובן העמוק והעתיק של המילה. המלאך במקרא הוא שליח. גם אם הוא לא יודע את זה (וחלק מהמלאכים שלי הופתעו מכך שקראתי להם כך), הוא שליח חשוב ומשמעותי שאלוהים שולח כדי להעביר לאנשים מסרים שאין דרך אחרת לקבל אותם. התפקיד של המלאכים הוא לדייק את מסלול החיים של אלה שמוכנים להיות קשובים למסר שמגיע אליהם מלמעלה.

מהמקום בו אני נמצאת היום, אני יודעת להעריך את התרומה העצומה של כל אחד מהמלאכים הללו למסע חיי. לפני כשנתיים-שלש התחיל להתבשל אצלי בלב הרצון לתת לעצמי מתנה לשנתי ה- 60 ולהיפגש מחדש עם המלאכים שלי. הדבר הראשון שרציתי, הוא לספר להם כמה הם היו משמעותיים בחיים שלי. חשוב לי שכל מלאכית תבין שבזכותה נהייתי מי שאני היום, חשוב לי שכל מלאך יכיר בתרומתו לדיוק מסלול חיי. זו זכות גדולה להשפיע באופן כל כך עמוק על נתיב חייהם של אנשים שסביבך ורציתי שהמלאכים שלי ידעו שהם מימשו את הזכות הזו בפועל.

ממרחק השנים, אני גם סקרנית לשמוע דברים שיעלו בשיחות. כרגע, בשלב כתיבת ההקדמה - אין לי מושג לאן כל זה יתגלגל. אני רק יודעת שאני מתרגשת (מאד!) ומצפה בשמחה למפגשים. כל המלאכים שלי הם אנשים שאני אוהבת ומעריכה הערכה עצומה! אם להיות כנה, למרות עשרות השנים שחלפו ולמרות שהיום אני כבר אשה "גדולה", יש לי עדיין יראת כבוד כלפי כל השמונה. להזמין אותם לשיחה אפילו טיפה מלחיץ אותי. אבל... בזכות כל אחת מהן, כל אחת בדרכה, קיבלתי החלטות מלחיצות שבמרוצת השנים התבררו כהחלטות הטובות של חיי. עם הביטחון שהזיכרון הזה נותן לי, אני נכנסת לשנה של כתיבה ומפגשים עם המלאכים. פרקי הספר ישקפו את מה שאני זוכרת על תרומת המלאכים לחיי. בסוף כל פרק יהיה אפילוג קצר על המפגש עם המלאכים במהלך השנה הקרובה. נראה לאן כל זה יוביל...

הערה חשובה: הורי- סימה ונינו לוי, אחותי- עדי, אישי האהוב- איתן וארבעת ילדי, שהם מכשפות ומכשפים לא קטנים בעצמם — יותם, נטע, ליה וכרמל, לא מופיעים בספר משום שהם לא עמדו בצמתים. הם הלכו, והולכים, איתי את כל הדרך הארוכה והמפותלת. הם איתי בעליות ובמורדות, בפסגות הזוהרות ובמחילות החשוכות. החיים שלי משורגים לתוך החיים שלהם. אין בתבל כולה מספיק מילים שיוכלו לתאר את מה שאני מרגישה כלפיהם ואת מה שאני חייבת לכל אחד מהם, ולכן לא אתחיל בכלל לנסות.

לסיום ההקדמה אומר שאין לי ספק שכולנו מלאכים ומלאכיות. כל אחת מאיתנו עומדת בצומת ומסייעת לכוון אנשים. בדיוק כמו שבעבר כיוונו אותנו, כך אנחנו עושות לאחרים. לצערי בבית ספר לא מלמדים אותנו לשים לב לצמתים ולא מציידים אותנו ב"גלאי מלאכים" שמצפצף בכל מפגש עם מלאך שאלוהים שיגר אלינו. לקח לי קרוב ל 60 שנה כדי להבין שהאנשים המיוחדים המתוארים בספר זה נשלחו כדי להיות המלאכים שלי!

אני מקווה שהספר הזה יעורר אצלך השראה לזהות את המלאכים שלך. שווה לך ללכת לפגוש אותם ולספר להם מה הם עשו עבורך, כיצד השפיעו על חייך. מכיון שכולנו מושפעות ומשפיעות אחת על השניה, אולי נתחיל פה תנועה של גילוי מלאכים וניצור שרשרת מלאכית אין סופית.

איזה עולם קסום ויפה אנחנו יכולות לכשף לעצמנו!

מיכל שלי — המדריכה שלי בצופים
המלאכית של גיל 13
"אם את מוכנה להוביל - יהיו מי שירצו ללכת אחרייך"

כשאני חושבת אחורה על העובדה שהמלאכית הראשונה שהשפיעה על חיי בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית היתה בעצמה נערה רק בת 16, אני מלאת התפעלות מהצורה המדויקת שבה אלוהים מכוון דברים בעולם.

תחילת כיתה ז'. 1976. אנחנו, חניכי קבוצת "גרב", בשבט "דותן" של צופי אשדוד, מקבלים מדריכה חדשה: מיכל שלי. היא הולכת להיות איתנו שנתיים והיא הולכת להשאיר על כולנו חותם עמוק לכל החיים. הייתי בצופים עד סוף י"ב (וגם בשנת שרות לפני צבא ב"גרעין רעים" בירוחם) אבל אני לא זוכרת אף מדריך לפני מיכל ואף מדריך אחריה. בלב שלי זו היתה היא ורק היא.

הדבר הראשון שאני זוכרת במיכל כמדריכה, זה הניגודים החריפים- מדי צופים שאצל כולם נראים כמו שקי חאקי זרוקים, מונחים על מיכל באיזה שיק אופנתי וקסום. למיכל יש תסרוקת פשוטה אבל מעוצבת, איפור עדין אבל מדויק, שרשרת זהב וכמובן גם עגילים אופנתיים. במרכז היופי המוקפד הזה יש למיכל חיוך ענק וכובש. אי אפשר שלא להתאהב בה כבר ממבט ראשון. (ואני אפילו לא נער בן 13 עם הורמונים משתוללים...)

היופי החיצוני הזה הוא רק הקדמה למה שמתגלה כשהיא פותחת את הפה. היא רק בת 16 אבל היא כבר מנהיגה. יש לה חוט שדרה ערכי, היא יודעת שהיא כאן לחנך ולהשפיע עלינו. היא לוקחת את התפקיד שלה כמדריכה ברצינות תהומית והיא מצליחה בו לגמרי. יש בה משהו סופר סמכותי וכשהיא אומרת שקט משתרר שקט מיד. היא מובילה פעולות, דיונים וטיולים באסרטיביות ובבטחון עצמי שאין כמותו (והיא רק בת 16!!!!). היא גורמת לנו לחשוב, לברר את הערכים שלנו, לנסח לעצמנו מה חוט השדרה המצפוני שלנו ומצפה מאיתנו להגיב למה שקורה מסביב, לא להיות פאסיביים, לקחת אחריות ולעשות.

אני מרגישה שכל מילה שלה נכנסת לי ישר ללב. כשאהיה גדולה אני רוצה להיות מיכל. כשאהיה גדולה אני חייבת לא לאכזב את מיכל. לעמוד בציפיות שלה. להוכיח שהזרעים שהיא זרעה בלב שלי נבטו היטב ונתנו פירות.

למיכל יש כל מיני ג'וקים מוזרים: אחד הדברים שהיא הכי אוהבת זה תרגילי סדר. היא מעמידה אותנו בשלשות ומצעידה אותנו שוב ושוב על מגרש החניה מול שבט הצופים, בתרגילי סדר אין סופיים. האל יודע מאיפה היא ממציאה אותם... בהמשך חיי התמרדתי נגד כל מי שניסה "להצעיד אותי בשורה" כמו בובה. עם מיכל התמסרתי לגמרי. היה משהו קסום בלצעוד קדימה, לעשות חצי סיבוב, להסתבך שורה בתוך שורה ובסוף לצאת מזה בצורה מורכבת חדשה לגמרי ומיושרת באופן מופתי. הדרך שבה היא עשתה את זה, לא בהפעלת כוח אלא ברוך ואהבה אין סופית, גרמה לי ולשאר חברי הקבוצה להענות לה. בטקסים בשבט היינו עושים תרגילי סדר שלא היו מביישים את המשמר המלכותי של מלכי אנגליה.

למיכל יש עוד תחביב שהוא על סף ההתמכרות. מיכל מאוהבת בשירי ארץ ישראל, בעיקר מימי הפלמ"ח, והיא מרגישה שזה יעוד שלה שגם אנחנו נכיר את כולם. כל פעולה מתחילה בישיבה במעגל ומיכל מלמדת אותנו 2-3 שירים חדשים. למיכל יש קול פעמונים צלול והיא מחייבת אותנו ללמוד בעל פה את כל המילים של כל השירים. במהלך השנתיים היא לימדה אותנו עשרות שירים ובכל פעולה היינו צריכים לשבת ולשיר איתה 3-5 שירים. גם היום בפתח שנתי ה-60, אני עדיין זוכרת בעל פה את המילים לכל השירים שהיא לימדה.

השירים נבחרו בקפידה ובאמצעותם, באופן עקיף, מיכל העבירה את כל הערכים שהיו חשובים לה- אהבת הארץ, ציונות, אקטיביזם, חברות, נאמנות, אהבה. אבל גם הומור, שובבות וצחוק. אני חושבת לעצמי כמה נדיר ויוצא דופן, לא רק היום, אלא גם אי אז, בשנות ה- 70, לראות מחזה שכזה: חבורת בני 13 יושבת עם בת 16 לשיר, במשך זמן ארוך למדי, שירי "אנו באנו ארצה"...

עם מדריכה כמו מיכל יוצאים בחנוכה לטרמפיאדות לחלק סופגניות לחיילים, לבית חולים "קפלן" לשיר ולשחק עם ילדים חולים, לים עם שקיות ניילון לנקות את החוף, להתרמות למען איל"ן ואקי"ם (היום אני מאד ביקורתית על עמותות הסיוע שמאפשרות למדינה להתנער מאחריות בסיסית שלה כלפי אזרחיה אבל בזמנו זה היה נראה לי חשוב ומשמעותי) ועוד ועוד. "פעולות שרות" הן האהובות על מיכל והיא מחפשת הזדמנויות להלהיב אותנו לעשות טוב בעולם. חשוב לציין- זה שנות ה- 70. אף הורה לא מקפיץ אותנו, אף ספונסר לא שם את הכסף. הכל נעשה בידיים שלנו, בכוחות שלנו, בתחבורה ציבורית, בשמש ובגשם עם מיכל מקדימה וכולנו אחריה.

בהסתכלות אחורה, אני יודעת להגיד שמיכל היתה המלאכית הראשונה של חיי. היא היתה זו שהציגה לי מודל לאיך אפשר וראוי לחיות את חייך. היא לימדה אותי שמנהיגות זה לא משהו שמקבלים מבחוץ באמצעות דרגות או תעודה. מנהיגות זה משהו שמייצרים מבפנים. כשיש לך מצפן ערכי, כשאת יודעת לאן את רוצה ללכת (גם אם את רק נערה בת 16), דברי ברור, בקול רם ואנשים כבר ילכו אחרייך (גם אם הם "רק" חבורת ילדים בני 13).

מיכל גם החדירה בי מסר שישאר אצלי לכל חיי- אם את רוצה לעשות טוב בעולם, עדיף לא ללכת לבד לשום מקום. עדיף תמיד בקבוצה, בחבורה, בקהילה. עשרות שנים אחרי, כשאני מלמדת היום פיתוח קהילתי, השורשים של הידע שלי יונקים מהבאר של מיכל.

זה לא יאמן כמה נערה בת 16 יכולה להשפיע על ילדה/נערה בת 13. זה מדהים ומרגש להבין כמה מסתורית דרכו של אלוהים ובאיזה דיוק נשלחים המלאכים הנכונים לצמתים הנכונים!

ינואר 2024 - הפגישה עם מיכל

אני מתקשרת למיכל קצת לפני ראש השנה ומספרת לה על הספר שאני כותבת ועל זה שהיא הפרק הראשון בו. היא מתרגשת מאד ואנחנו קובעות ל 12 באוקטובר- כמה ימים אחרי סוכות. "נעבור את החגים ונהיה פנויות לפגישה", היא אומרת לי ואני מיד מסכימה. בשבת 7 באוקטובר פורצת המלחמה שמבטלת את הפגישה שלנו ועוצרת למשך חודשים רבים את ההתעסקות שלי עם הספר. אני לא מסוגלת לכתוב במציאות של השנה הזו. כדי לשמור על שפיותי ועל עקרונות היסוד של חיי, אני מקדישה את הימים לנסיעות בין המלונות לערוך סדנאות פינוק, רוגע וחוסן למפונות. בלילות, לפני השינה, אני קוראת לאט לאט ובריכוז גדול את "השמים שבתוכי" - יומנה של אתי הילסום. ההתמודדות של אתי עם המציאות האיומה של השואה, הבחירה שלה לראות את הטוב בכל דבר, ההתעקשות שלה לא לאבד את צלם האנושיות ולהרגיש את השמיים בתוכה מעוררים אצלי המון השראה! בזכותה אני מצליחה להירדם בלילות. במידה מסוימת, הנסיעה למלונות כדי להביא ריפוי וחוסן למאות נשים מפונות והליווי של אתי הילסום, מחוברים לערכים הבסיסיים שקיבלתי וספגתי ממיכל.

יום אחד, באמצע דצמבר, מיכל מתקשרת ואומרת שעכשיו היא מוכנה לפגישה. בבת אחת עוטף אותי גל של התרגשות בעוצמות שמפתיעות אותי! אני כמעט בת 60 ואני מתרגשת כאילו אני בת 13. יראת הכבוד כלפי "המדריכה שלי" בצופים לא התפוגגה למרות שעברו קרוב לחמישים שנה. אנחנו קובעות ב"עם הטבע" (החווה האקולוגית- עליה יסופר בהמשך הספר) כי אני צריכה להראות למיכל את המקום הקסום שאיתן, אני ועוד אלפי אנשים יצרנו במו ידינו. אחרי סיור ביער אנחנו מתיישבות. אני קוראת למיכל את מה שכתבתי ודמעות מצטברות לה בקצות העיניים. אני מוצפת באושר כי זה בדיוק מה שרציתי שיקרה כשהתחלתי לכתוב את הספר. רציתי שהיא תדע שהיתה מלאכית שלי. רציתי להגיד לה תודה ורציתי שהיא תבין כמה משמעותית היא היתה עבורי ועבור מסע חיי.

השיחה קולחת לכל מיני כיוונים שהמשותף להם הוא שאת מה שמיכל הטביעה בנו כשהיתה בת 16, היא המשיכה ליישם בחייה הבוגרים עד היום. מסתבר שאנחנו היינו הסטאז' שלה לחיים. היא היתה יושבת שעות ומתכננת את הפעולות שלנו. היה לה חשוב שבאמת נבין ונלמד מה זה להיות בני אדם ואיך להפוך להיות משמעותיים בחברה. היום, כמנחה של ארגונים וחברות היא עושה בדיוק אותו דבר. היא עובדת עם מנהלים בכירים ומסייעת להם להוציא את הטוב ביותר מתוך עצמם כדי להגביר את הטוב מסביבם. הרווח הכספי הוא משני. הרווח האנושי, החיבור של הלבבות, הקשר הבין אישי, רוח הצוות, השותפות בדרך הם הערכים שמובילים אותה בעבודתה. היא מדברת ואני אומרת לעצמי בלב- וואלה, זה בדיוק מה שמוביל גם אותי. היא באמת הצליחה מעל ומעבר.

אנחנו מדברות על ארבעת הילדים שלה וארבעת הילדים שלי, על כך שבכל רגע בחיים שלנו תמיד היינו באיזו מסגרת של לימודים ועל מה גורם לנו אושר אמיתי בחיים (הדברים הכי קטנים, הכי פשוטים והרבה פעמים חינמיים לגמרי). המון דברים שמיכל אומרת מהדהדים לי בצורה מדויקת לחיים שלי. אמנם כל אדם הוא בריאה יחידה ומיוחדת במינה בעולם, אבל בכל זאת אני מגלה שמה שרציתי כשהייתי בת 13 קרה- גדלתי להיות כמו מיכל.... זה ממלא אותי באושר רב.

לקראת סוף השיחה, מיכל מספרת לי על פרויקט גדול שהיא מובילה מאז תחילת המלחמה של העברת סדנאות חיזוק וחוסן למפונים מבוגרים. אני נדהמת שגם בתגובה של שתינו למלחמה, בלי לדעת, עשינו את אותו הדבר בדיוק. אני מספרת לה על הסדנאות שהעברנו במלונות והיא מיד מחברת אותי עם מי שעובדת אצלה על הנושא. בחודש הקרוב אנחנו מגיעות לעוד ארבעה מלונות להעביר סדנאות לכמאה נשים נוספות בזכות החיבור עם מיכל.

בגיל 60, באופן מפתיע ולא צפוי, מיכל ואני שותפות ב"פעולת שרות" כמו אז כשהיינו נערות. כשאני נוסעת למלונות עם חברותי אני מספרת להן על המלאכית הראשונה של חיי ועל השפעתה הגדולה על מי שהפכתי להיות. אני אסירת תודה על השנתיים המשמעותיות ההן ועל האפשרות לספר למיכל, שנים אחרי, מה היא היתה עבורי.