חינוך לגבריות חדשה

מבוא

"תן לי לומר לך משהו על גבריות" היא אחת התגובות החוזרות ונשנות שאני שומע בכל פעם ששואלים אותי על תחום המחקר שלי. לרוב, הסיפור שיציגו בפניי יהיה דיווח על חבר, אב או קרוב משפחה ויכלול מאפיינים של גבורה והצלחה, אך גם של צניעות והתנהגות מופתית מבחינה מוסרית.

החוויה האישית שלי ביחס לגבריות הייתה שונה. את תהליך התבגרותי מילד לגבר אפשר לחלק לשני חלקים: הראשון כלל את כל שלבי החִבְרוּת הנורמטיביים, מהחניכה למשחק הכדורגל בבית הספר היסודי, דרך "אימוני" עישון ושתיית אלכוהול בחטיבה ועד לאימוץ עמדות סקסיסטיות כלפי נערות ונשים בתיכון. "אם היא אומרת לא", כך חזרו והסבירו לי חבריי בתיכון, "תמשיך. גם אם היא דוחפת אותך, תמשיך, אף פעם אל תעצור". רק בדיעבד הבנתי, כעבור שנים, שהחניכה שקיבלתי לגבריות הייתה אימון בהטרדה מינית.

החלק השני, במסגרתו התפתחה הפרספקטיבה הפרו־‍פמיניסטית שלי, קרה רק אחרי שעזבתי את התיכון. הפעם הראשונה ש"התעוררתי" הייתה במהלך השירות הצבאי, כשחוויתי את מה שמכונה ה"קליק הפמיניסטי", או רגע ״ההארה״ המגדרית, כלומר את אותו שלב מכונן שבו התרחשה ההבנה שהמשנה הפמיניסטית יכולה להציע לי תפיסת עולם משמעותית. אצל רוב הגברים זה קורה כאשר הם חשים בושה או אשמה קיצונית ביחס לאירוע שלילי שעברה אחת הנשים שסביבם. אצלי זה קרה כאשר התפתחו יחסי חברות ביני לבין חיילת שזה אך השתחררה מהיחידה שבה שירתתי כקצין. באחד הערבים, בעת שבילינו יחד, מצאנו עצמנו ברגע של קרבה אינטימית, אך לפתע היא קפאה והפכה לרדומה וחסרת אנרגיה. תגובתה הפתיעה אותי מאוד, וניסיתי לדרבן אותה לומר לי מה קרה. אותה חיילת שיתפה אותי בכך שנער תקף אותה מינית בגיל ההתבגרות ומאז היא "מכניסה" את עצמה למצב של אדישות גופנית כדי לעבור את המפגש המיני מבלי להיזכר בטראומה. באותו רגע הבנתי שגם אני נתפס בעיניה כזהה לכל אחד מהגברים שהכירה קודם לכן. הבנה זו מילאה אותי בתחושת אשמה, בייחוד מפני שמספר דקות לפני כן עוד התלבטתי אם לשכנע אותה להמשיך במה שהתחלנו. אחר כך נאספו חלקים נוספים לפאזל: אותה חיילת הפנתה את תשומת ליבי לשפה הסקסיסטית שהייתה נהוגה ביחידה, ולקצינים בכירים ממני שהשתמשו באופן קבוע בשפה זו ובהתנהגותם היומיומית שהייתה למעשה הטרדה מינית מתמשכת ובלתי נפסקת.

כל זה היה מתחת לעיניי וכלל לא הבחנתי בכך, שהרי הייתה זו אותה התנהגות גברית נורמטיבית שהכרתי מכל שנות התיכון, השירות הצבאי, מהמדיה ומהחיים בכלל. אומנם בשנות נעוריי נחשפה "פרשת (קיבוץ) שמרת",¹ ולאחר שהשתחררתי מהצבא הסעירה את המדינה פרשת האונס הקבוצתי ברמת השרון,² אך השיח הציבורי בנושא הציג בעיקר עמדות שטפלו את האחריות למקרים הללו על הנערות עצמן. איתנו, הן כנערים והן כחיילים, אף אחד לא דיבר על הנושא - לא המורות, לא המורים, לא המפקדים בצבא וגם לא האבות שלנו.

לאחר שחרורי מהצבא, עת טיילתי בעולם, פגשתי נשים, הכרתי נשים באוניברסיטה, וכרווק גרתי עם שותפות לדירות, ומכולן שמעתי ללא הרף תיאורים מפורטים של הטרדות ותקיפות מיניות. מהשיחות הללו הבנתי שוב ושוב כיצד הביקורת הפמיניסטית נוגעת גם אליי. זה לא שלרוע מזלן כולן פגשו גברים רעים, אלא שהטרדה מינית הייתה, והיא עדיין חלק מהתנהגות גברית מקובלת. לא מדובר בגבריות של מחשכי החברה, כי אם בגברים שהם כנראה כמוני. כעת היה לי ברור שאני מעוניין ללמוד את הנושא באופן מעמיק יותר ולתור אחר דרכים לתרום לשינוי יחסי הכוח המגדריים בין גברים ונשים. יותר מכל העסיקה אותי השאלה מהי מידת האחריות שמוטלת על גברים להשפיע על עמיתיהם כדי שלא יפעלו בצורה פוגענית כלפי נשים. כך גם מצאתי את דרכי כמנחה בתוכנית התערבות מגדרית לנערים.

בחורף של שנת 2003 נודע לי על תוכנית התערבות חינוכית מגדרית לנערים (אשר כונתה אז נ.מ.ש - נוער מוביל שינוי), שבמסגרתה קבוצה של גברים ונשים הגיעה לתיכונים שונים ברחבי הארץ, במטרה לשוחח בנפרד עם נערים ונערות על גבריות ונשיות ולשמש עבורם מודל חיקוי שונה מהמקובל. בתחילת הקיץ של אותה שנה הגשתי את מועמדותי להיות מנחה בתוכנית. יחד עם עוד 12 גברים הוזמנתי ליום בחינות, במהלכו התבקשתי להעביר שיעור מתודי קצר לשאר המועמדים, לבצע דינמיקה קבוצתית ולבסוף תושאלתי בריאיון אישי כיצד אנהג אם אחד מהנערים יחשוף בכיתה נושא רגיש של הטרדה מינית. בסוף אותו יום הודיעו לקבוצת המועמדים שרק ארבעה מאיתנו, וביניהם אני, התקבלנו. לקראת תחילת שנת הלימודים הוזמנתי ליום השתלמויות שלקחו בו חלק כ־‍50 נשים שיועדו להיות מנחות, ולצידן 15 גברים. כל הקבוצה השתתפה בחמש הרצאות כלליות על נשים ופמיניזם אך לא היה אף שיח על גבריות. מאז אותה הכשרה, למשך שבע השנים הבאות, יצאתי להנחיה במאות כיתות ברחבי הארץ, כשאני עובד אך ורק עם הבנים בכיתה. נהגתי לנסוע לבדי או בחברת מנחה גבר נוסף לתיכון, ולעבוד בכל פעם עם שתיים או שלוש קבוצות של נערים. במשך השנים פעלתי מתוך תחושת שליחות במטרה לחשוף נערים לנושא של פגיעות מיניות ולעורר אצלם חשיבה ביקורתית ביחס לאידיאלים, לערכים ולהתנהגויות של גבריות ישראלית. עבודה זו לוותה בתסכול מתמשך, מכיוון שהיה נראה שלאורך שנות הפעילות שכמות הפגיעות המיניות שביצעו נערים בנערות רק הלכה וגברה. הקידמה הדיגיטלית אפשרה להם לצרוך פורנוגרפיה בכל עת שחפצו בכך, לצלם את עצמם בפעילות מינית עם נערות ולהפיץ את הסרטונים הללו לכל המעוניין. עבודתי דמתה בעיניי למלחמה בטחנות רוח. אך לא רק אני חוויתי ייאוש. גם שאר המנחים שפעלו לצידי חשו שמאמציהם לא נושאים פרי ואט אט פרשו מההנחיה, עד שלבסוף מצאתי את עצמי בין המנחים הבודדים שנשארו לעבוד באותה התקופה.

משהו לא עבד לחלוטין. היו תקציבים, היו שעות הוראה, היו משכורות, היו מנחים גברים והיו גם תלמידים שהיו מוכנים פחות או יותר להקשיב, אבל התוכנית לא הצליחה. המנחים לא שרדו בעבודתם, התלמידים לא הגיעו למפגשים, ולבסוף מערך החינוך המגדרי לנערים פשוט קרס. ספר זה הוא קיצור מחקר הדוקטורט שלי, שעסק בניסיון להבין מה קרה שם. מדוע למעשה אפשר לומר ש״נכשלנו״ בעשייה החינוכית שלנו? האם באמת אין לנו, כגברים, אפשרות לחנך נערים לגבריות אחרת, שונה, חדשה? האם מדובר רק בחוסר ידע? האם היה כאן כשל ארגוני? האם הנשים שעמדו מאחורי הקלעים של תוכנית ההתערבות לא רצו שהנערים ישתנו? האם המודל הגברי לחיקוי שהצגנו לנערים היה לא רלוונטי? האם אי אפשר להורות גבריות חדשה בתוך מערכת חינוך המשמרת תפיסות מגדריות ״ישנות״? האם לצד המהפכה הלהט״בית עדיין קשה, ואפילו בלתי אפשרי, לשנות אידיאלים של גבריות הגמונית עבור רוב הנערים באוכלוסייה? או שאולי זו הייתה חוסר מוכנות תקופתית, והיום, בימי "מי־‍טו" (MeToo), כן היינו מצליחים לעשות זאת?

ספר זה עוסק בכל השאלות הללו, תוך כדי הצגת תמונת מצב מחקרית עדכנית על גברים ונערים בעולם כיום, וכן על התחום המורכב של חינוך ומגדר מתוך הפרספקטיבה של השפעתם על תהליך ההבניה לגבריות של נערים. הספר מבוסס על עבודת מחקר מקיפה שערכתי בין השנים 2007-2016, עבודה שנתנה מקום לשילוב בין מחקרי גבריות, מגדר וחינוך לראשונה בישראל. הגברים והנשים שרואיינו למחקר הגיעו משני מעגלים שהיו בגדר עמודי התווך של תוכנית ההתערבות המגדרית לנערים: המעגל הראשון היה המערך הארגוני של התוכנית, וכלל תשע נשים וגבר אחד בגילאי 28-45. הם הזדהו כחילונים/ות, בעלי/ות השכלה אקדמית, ובעברם/ן היו בעלי/ות תפקיד בשדולת הנשים או במשרד החינוך. אחת הסיבות להרחקת פרסום הספר ממועד פרסום המחקר היה הרצון ליצור עד כמה שאפשר טשטוש לגבי זהות המרואיינים/ות במעגל זה כדי לשמור על פרטיותם/ן. המעגל השני והמרכזי של מרואיינים במחקר זה היו 24 מנחי תוכנית ההתערבות המגדרית לנערים נ.מ.ש, שהיו בגילאי 30-50. גם הם (למעט אחד) הגדירו עצמם חילונים, וכולם הנחו לפחות חמש קבוצות במשך שנתיים בתוכנית. המחקר מבוסס ברובו על ראיונות עומק נרטיביים שנותחו בעזרת שתי גישות ניתוח: הראשונה מכונה ״שיתוף שדות״ Co-feilding‏ (Egeberg-Holmgren, 2013) - זוהי טכניקה לפיענוח ראיונות עם גברים המזדהים עם תפיסות של שוויון מגדרי, שנועדה לאתר התאמה או חוסר התאמה בין כוונותיהם לבין עשייתם בפועל; השנייה נקראת ״סיפורים קטנים״ Small stories‏ (Juswik and Ives, 2010), והיא מודל מתחום מחקרי חינוך שמנתח רגעי עבודה ייחודיים בקבוצות בכיתות בבתי ספר. מניתוח הראיונות והשיחות עם משתתפי/ות המחקר נחשפו בעיקר פערים בין האידיאולוגיה הפרו־‍פמיניסטית של תוכנית הנערים לאסטרטגיות ההוראה של המנחים ולמסרים לגבי גבריות שהועברו בכיתות. ספר זה מבקש לעמוד על עיקריהם של פערים אלו ולבחון את סיבת היווצרותם, מכיוון שככל הנראה הם הסיבה שתוכנית ההתערבות המגדרית לנערים לא צלחה.

בסוף הספר ניתן למצוא מסקנות, עקרונות פעולה והמלצות לבתי ספר, לקובעי מדיניות ולארגונים נוספים שישאפו בעתיד להפעיל תוכניות התערבות מגדריות דומות לנערים. אין ספק שהתערבויות ותוכניות שכאלו, אם ייווצרו, יכולות לשפר באופן משמעותי את חייהם של נערים, אך המלצתי היא לעשות כן רק תוך כדי הימנעות משחזור הטעויות והכשלים שיתבררו בעמודים הבאים, ובמקום זאת ליצור מערך חינוך שיודע להטמיע את הרעיון של חינוך נערים מגיב למגדר (GRPB - Gender Responsive Pedagogy for Boys), שאותו אני מתאר ומבנה לאורך הספר. דוגמה למימושו של מערך כזה והצלחתו בסביבה הבית־‍ספרית מוצגת באחרית הדבר של ספר זה באמצעות תיאור קצר של תוכנית המגדר לנערים אשר פועלת מזה יותר מעשר שנים בתיכון הדתי־‍ניסויי "הרטמן" לבנים בירושלים.

הערה אחרונה: חוקר גבר בדיסציפלינה של לימודי מגדר אמור להיזהר לא לייצג בכתיבתו שעתוק של יחסי כוח ופריבילגיות, להימנע מלבקר תאוריות פמיניסטיות, ובכלל לבחון בזהירות כל בעיה או דילמה שיכולה לעלות לגבי הייצור של ידע פמיניסטי. מתוך הכרה באזהרות הללו, השתדלתי שהכתיבה שלי תגיע ממקום שונה. אינני חושב שגברים יכולים "לעשות" פמיניזם (to do feminisim). במקום זאת, בחרתי לבחון תהליכי חִבְרוּת גבריים מפרספקטיבה של יחסי כוח, כאשר המגדר שאני מתמקד בו, מנתח אותו וחוקר אותו הוא גברים ולא נשים. אני פועל כך כי אני חושב שהפמיניזם יכול לספק לגברים עדשה ביקורתית, שדרכה ניתן לנתח את חייהם ולהבין את המשמעות המוסרית והפוליטית של שינוי מערכת היחסים המגדרית בינם לבין עצמם, וכמובן בינם לבין נשים.

הערות

1. "פרשת האונס בשמרת" הוא שמה של פרשת אונס שהתרחש בקיבוץ שמרת בשנת 1988, ושל המשפטים שנערכו בעקבותיו בתחילת שנות ה־‍90. הפרשה נגעה לאונס שביצעה חבורת נערים, חלקם בני הקיבוץ, במשך מספר ימים בנערה בת 14 וחצי, בת הקיבוץ. הפרשה עוררה הדים רבים בישראל והביאה לשינוי בהתייחסות החוק למקרי אונס. נגד שמונה מהחשודים באונס הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, אך הם זוכו מחמת הספק על בסיס קביעה של בית המשפט המחוזי לפיה כיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר בבחינת אונס. בעקבות לחץ ציבורי שהופעל לאור החלטה זו, הוגש ערעור על ידי המדינה לבית המשפט העליון נגד ארבעה מהחשודים שהורשעו לבסוף ונגזר עליהם מאסר בפועל. בפסק הדין נאמר שחובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני המגע המיני עימה, ושאם לא ניתן אישור כזה - מדובר באונס. הנאנסת החליטה לחשוף את זהותה בתקשורת בשנת 2001, שמה היה יעל גרינברג. מאז האונס מצבה הבריאותי והנפשי הדרדר, בשנת 2007 דווח שניסתה לשים קץ לחייה אך ניצלה בסופו של דבר (מנדל, 2008). בעת העבודה על עריכת ספר זה, בשנת 2023 נפטרה יעל והיא בת 49 בלבד.

2. בשנת 1998 התפרסם מקרה אונס קבוצתי שהתרחש בעיר רמת השרון על ידי שבעה "בני טובים" בנערה בת 15 ממעמד כלכלי נמוך מהם (כך תואר המקרה בתקשורת). שבעת הנערים הורשעו באונס, התעללות וביצוע מעשה מגונה, ונידונו לעונשים שבין עבודות שירות לארבע שנות מאסר בפועל. השופטים ציינו במשפט שנראה להם ש"הנערים שהורשעו לא למדו לקח מהמקרה ואין בהם כל נצנוץ של חרטה וקשה להאמין שהבעת החרטה שלהם הינה כנה". נוסף על כך, השופטים התייחסו לכשל החינוכי של הנערים והמליצו לבית הספר שלמדו בו להעביר שיעורים על הגבולות ביחסים שבין המינים. הנאנסת נמצאה 14 שנים לאחר האונס ללא רוח חיים בדירה בטורונטו, קנדה (ישראלים באמריקה, 2012).

1

גבריות במשבר מול גבריות חדשה

נתונים סטטיסטיים ממדינות שונות מציגים תמונה לפיה מזה שנים רבות ועד ימינו הרוב הגדול של אירועי האלימות והפשע מבוצעים על ידי גברים. בארצות הברית ההערכה היא שגברים אחראיים לכ־‍90% אחוז ממעשי הפשיעה שיש בהם פגיעה באדם אחר. באנגליה ובאוסטרליה באופן דומה בממוצע 90% ממקרי השוד, 90% ממקרי הרצח ו־‍98% מעבירות המין מבוצעים על ידי גברים, כאשר למעלה מ־‍90% אחוז מהאסירים הם גברים.

מחלקה מיוחדת שהקים האו"ם (UNDC)³ עוד בשנת 1997 לטיפול גלובלי בפשיעה וסמים מראה באופן עקבי בפרסומיה שגם בשאר מדינות העולם גברים אחראים ל־‍98% ממקרי האונס⁴ ול־‍95% ממקרי הרצח בעולם, ושברחבי העולם נרצחות בממוצע מדי שנה כ־‍45 אלף נשים על ידי בני זוגם. עוד מגלים הדוחות הללו שנערים וגברים צעירים בגילאי 14-24 הם הקבוצה העיקרית האחראית לפשיעות אלו, ושבארצות הברית אחד מכל שבעה נרצחים הוא נער. נתונים חמורים אלה הביאו חוקרים מתחום המחקר על גברים וגָבְרוּיוֹת (masculinities) להזהיר מפני משבר שהגבריות מצויה בו, כשהם קוראים לגברים בוגרים לחדול מאלימות ולשמש כמודלים לחיקוי ראויים עבור דור הצעירים הנוכחי.

כדי להבין את משמעות הקביעה לפיה הגבריות נמצאת במשבר, יש לפתוח בהמשגה שתציג את הגבריות כמגדר. במבט ראשון אין זה ברור מדוע יש לחקור את הגבריות בכלים הביקורתיים של לימודי מגדר. גבריות נתפסת לרוב כמובנת מאליה ומקושרת לדימויים כגון: חוזק, קשיחות, שליטה, תחרותיות, אומץ ונכונות להילחם, ובד בבד כהופכית לנשיות. עבור אלה שאינם מעורבים בשיח המגדרי, גברים ונשים כאחד, הפעילות היומיומית הגברית בכלכלה, בחברה ובתרבות איננה נתפסת כקשורה לפוליטיקה של יחסי כוח ואי־‍שוויון. כמו כן, הקשר בין גברים, אגרסיביות ואלימות נתפס אולי כשלילי אך נחשב נורמטיבי, ולעיתים אף כמחויב במציאות.

המחקר הפמיניסטי הציע מבט נוסף לפיו גברים דוחקים באופן שיטתי נשים לשוליים ולכן אחראים ליצירת מבני כוח שניכרת בהם עליונות גברית על פני נחיתות נשית. הבנת האחריות של גברים לאופייה הממוגדר של החברה הביאה בהמשך לראייה שמבדילה בין גוף הגבר, שמזוהה לפי איברים המסומנים כזכריים, לבין ״גבריות״, שהובנה כעת כדבר שאיננו משותף בהכרח לכל הגברים בעולם, אלא כתופעה שתלויה באידיאולוגיה חברתית, דתית או פוליטית שמקושרת עם אותו הגוף גברי.⁵

תפיסות ראשוניות אלו של הגבריות כמגדר הביאו קומץ גברים במהלך שנות ה־‍70 של המאה ה־‍20 לזהות משבר בנורמות הגבריות, בעיקר בהשפעת התנועות האנטי־‍מלחמתיות שפעלו בארצות הברית. אלו קראו לכלל הגברים לסרב להסכים למלא את תפקיד החייל המצופה מהם. בהמשך לרוח זו נכתבה ספרות ראשונית שהדגישה את המחיר הפסיכולוגי והפיזי שמשלמים גברים על מנת להתאים עצמם לתפקידים מגדריים מסורתיים ועל השפעתם השלילית של תפקידים אלה על יחסיהם עם נשים, ילדים וגברים אחרים.⁶ נוסף על כך, נטען כבר אז שהתפקיד המיני הגברי הוא אידיאל שאינו ניתן להשגה, וככזה הוא מייצר מתח בחייהם של גברים. על בסיס הרעיונות הללו זה נכתבו ביקורות נוספות ביחס לתפקידו החברתי של הגבר, ביקורות שכונו בהמשך בשם "הדור הראשון של מחקרי הגבריות". ממחקרים אלו עלתה הטענה שלפריבילגיות שמתעדפות גברים על פני נשים נלווה תמיד ממד משברי: גברים אומנם מחזיקים בעמדות הבכירות במשק, מנהיגים את כוחות הביטחון, מהווים את את הרוב בפוליטיקה ושולטים במרחבים הציבוריים, אך במקביל הם גם המעורבים העיקריים ברוב מקרי האלימות והפשיעה כתוקפים ומותקפים, כעצורים, כאסירים וכמוּצָאִים להורג. באופן דומה, גברים מחזיקים בהון כלכלי עצום ומרוויחים בממוצע פי שניים ויותר מאשר נשים, אך מצופה מהם לבחור במקצועות בעלי רמת סיכון גבוהה, להשתעבד למפעל או לחברה ולהסכים לעבוד שעות רבות תחת לחצים פיזיים ונפשיים, לצד ויתור מראש על ההתנסות הרגשית שבחיי משפחה ובגידול הילדים. גם המיניות הגברית שנראה שיש לה יתר תוקף, בעיקר במדיה, התגלתה כמקור לניכור רגשי ולהומופוביה.

התפתחותן של גישות חדשות במחקר הפמיניסטי הניעה את המיקוד מהשאלה כיצד התפקידים המיניים מייצרים יחסי כוח, להבנה שנשיות נחווית באופן שונה בקבוצות תרבותיות שונות, וכן שהציפיות מתפקידי הנשים בחברה תלויות גם במשתנים על בסיס הצטלבויות של מעמד, גזע, גיל, אוריינטציה מינית, אתניות, דת ולאום. הבנות אלו השפיעו גם על אופיו של המחקר ביחס למגדר הגברי, והחלו להיערך מחקרים שהתמקדו בשונות בין גברים ושללו את ההנחה לפיה גברים באשר הם מבקשים להתאים עצמם לתפקיד ספציפי שמאופיין על ידי גרסה יחידה נורמטיבית של גבריות לבנה והטרוסקסואלית ממעמד הביניים. ההבנה הרב־‍תרבותית חשפה את קיומה של אפליה לא רק בין גברים ונשים, אלא גם בין גברים ל"גברים מוחלשים"⁷ על בסיס מעמד כלכלי־‍חברתי, מוצא אתני והעדפה מינית.⁸ ממחקרים אלה התברר שתרבויות נבדלות באידיאלים הגבריים שהן מנחילות. במקומות מסוימים מעודדים גברים להוכיח את יכולתם בלחימה או בפרנסה ובמקומות אחרים ישנו דגש על יכולת מינית, שכלית או רגשית. המגדר הגברי התגלה ככזה שמשתנה בין חברה לחברה, בין תרבות לתרבות ואף במסגרת אותה תרבות לאורך ההיסטוריה.⁹ המשמעות של להיות גבר במאה ה־‍17 באירופה שונה מזו של להיות בן שבט בקניה של ימינו, כך שלמעשה לא תיתכן שום השוואה ביניהם. כתיבה מסוג זה זכתה לכינוי "הדור השני של מחקרי הגבריות" ונתנה תוקף וקיום ל"לימודי גבריות",¹⁰ תחת הבסיס התפיסתי לפיו ״גבריות״ איננה מונח יחידני אלא ישנן "גברוּיוֹת" ברבים, והשונות ביניהן תלויה בתהליכי חִבְרוּת שנוצרים משילוב של פרקטיקות ברמת המיקרו - המשפחה, המיניות והזוגיות - וברמת המקרו - המדינה, הצבא, הדת הכלכלה והמדיה.

מבין החוקרים של הדור השני בלטה במיוחד עבודתה של הסוציולוגית האוסטרלית ריווין קונל (Connell, 1995), שהעמידה משנה סדורה המפרטת את הסיבות למשבר הגבריות. לפי קונל, בכל תרבות, תת־‍תרבות וחברה ישנן גברויות שונות שמגיבות לצורה סטנדרטית של גבריות שקונל מכנה "הגמונית". את מושג ההגמוניה היא שואלת מהפילוסוף הפוליטי האיטלקי אנטוניו גראמשי, שהגדיר אותו כ"מצב בו כל הצורות של הקיום החברתי תומכות בקבוצה אחת שלטת, כאשר המוסדות החברתיים מייצרים משמעויות, ערכים ואינטרסים שמייצגים ומשרתים את אותה קבוצה" (Gramsci, 1971). בצורה דומה, הגבריות ההגמונית מונחלת כאידיאל תרבותי "נכון" דרך אמצעי שכנוע מסיביים כגון הדיפלומטיה, הצבא, הכלכלה והתקשורת הבינלאומית, ואלו יחד משמרים את אופייה הפטריארכלי של החברה. חשוב לציין שהמונח "גברויות" לדידה אינו מצביע על סיטואציה של ריבוי בחירות שמאפשר אורח החיים המודרני לקבוצות מסוימות, אלא דווקא על משבר שמאלץ גברים להבנות את התנהגותם תמיד ביחס לקבוצה השלטת. הבניה זו תתבצע לרוב על בסיס מאבק בין ההגמוניה לגברים מוחלשים, מאבק שמתבטא בשלוש צורות של יחסים: שעבוד, שיתוף פעולה ודחיקה לשוליים. יחסי שעבוד בין גברים נוצרים כאשר קבוצות מוחלשות סובלות מהדרה פוליטית, כלכלית ותרבותית המגובה בחוקי מדינה. יחסי שיתוף פעולה הם הדרך שבה גברים יכולים לזכות בפריבילגיות מבלי שיהיו שותפים בקבוצה ההגמונית, כלומר, רק על בסיס תמיכתם בגברים בקבוצה ההגמונית (כמו שקורה בעיקר בפוליטיקה של ימינו). יחסי דחיקה לשוליים מתבטאים בהדרה של גברים מוחלשים מתפקידי מפתח בחברה בעיקר על רקע גזעי, הצבתם במיקומים שוליים של שכר ומעמד, ובמקרים מסוימים אף מניעה מוחלטת של השתתפותם במנגנונים ציבוריים. כדי להבטיח את מעמדה השולט, הגבריות ההגמונית מנחילה לקבוצות הללו את הדיכוי של נשים וגברים מוחלשים כמכניזם החברתי הראוי. מהלך זה, שחוזר על עצמו בכל מדינה, הופך את ההסדרים המגדריים המפלים לגלובליים. לכן, לפי קונל, אין אף אדם שממלא תפקיד של "משקיף מהצד" ביחס למגדר, אלא כל איש ואישה מעורבים בהבנייתו.

אתר מרכזי שקונל מוצאת בו את ראשיתה של החלוקה החברתית על בסיס יחסי כוח הוא כמובן בית הספר. קונל הייתה זו שהצביעה באופן מפורש על כך שמוסדות חינוך הם שותפים משמעותיים בתהליך מגדור הנערים ובשעתוק משבר הגבריות לדורות הבאים. מבחינת היחסים המגדריים בין בני נוער בתיכון היא מצאה שדפוסים של גבריות מסורתית, כגון הטרוסקסואליות, אגרסיביות, דומיננטיות, נטייה לצייתנות היררכית, תחרותיות, סקסיזם והומופוביה ניכרים כבר בתקופת הנעורים ואף לפני כן. לדבריה, התנהגויות אלו אינן נלמדות רק מתוך מערכות היחסים בין הבנים לבין עצמם, אלא שבית הספר, כמכלול, מייצג סדר חברתי שמנציח את הפטריארכיה ומאשר את ההגמוניה הגברית כלגיטימית. המורים והמורות, המנהל/ת, צוות התחזוקה, התלמידים וגם תוכנית הלימודים, החלוקה למקצועות והאקלים הבית ספרי תורמים כולם ליצירת אווירה שמשמרת אידיאלים גבריים ומסתירה את מגוון הגברויות השונות שמתקיימות בכל חברה. מציאות זו מנציחה את משבר הגבריות לדורות הבאים.

חוקר גבריות אחר בשם קימל (Kimmel, 2009) טען בהמשך לקונל, שאותם אידיאלים גבריים נורמטיביים משועתקים על ידי מערכת החינוך עקב חוסר האונים שלה אל מול מה שהוא הגדיר כ"מנגנוני החִבְרוּת לגבריות הגמונית". בדבריו התכוון קימל למנגנונים הבאים: (1) יחס שלילי להומוסקסואליות והסכמה בשתיקה להתנהגויות הומופובית; (2) הערצת דמות הלוחם והגברים שמגלמים אותה דרך השתתפותם בכוחות הצבא, המשטרה, כוחות מיוחדים וכדומה; (3) אישור המשך קיומה של התרבות הפורנוגרפית; (4) אלימות בכלל ואלימות מינית נגד נשים בפרט. קימל כותב שאומנם ישנה ביקורת כלפי המנגנונים הללו, אך רוב החברה מקבלת אותם כחלק בלתי נפרד מהתרבות, וכך גם מערכת החינוך.

הערות

3. UNDC - The United Nations Office on Drugs and Crime

4. הדו"ח המדובר מתפרסם מידי שנה ומתייחס למספר מקרי האונס שבוצעו על ידי גברים ביחס לאוכלוסייה של 100,000 איש. כך למשל בשנת 2018 דווחו בארצות הברית 27.3 מקרים (ל־‍100,000 איש), באנגליה 28.8 מקרים, במקסיקו 13.2 מקרים, בצרפת 16.2 מקרים אך בשוודיה 63.5. לפיכך מופיעה בדו"ח הערה כי שונות זו תלויה בכמות הדיווחים שמגיעים למשטרה, כלומר במקרה של שוודיה היו יותר דיווחים. לכן ההערכה היא שהמספרים האמיתיים הם גבוהים בהרבה מהנתונים הקיימים בכל מדינה.

5. רבים תוהים: כיצד רק חלק קטן מהחברה מצא לנכון להכיר בכך שהגבריות היא בעיקר תוצר של הבניה חברתית־‍אידיאולוגית? כדי להבין זאת אפשר לומר בקצרה שגם בימינו, תחומי המחקר הביולוגי, האנתרופולוגי, הפסיכולוגי והסוציולוגי עדיין מעצבים, מדגישים ומשמרים את העמדה הגורסת שההבדלים בין גברים לנשים הם בעיקר מולדים (ולא נרכשים בהכרח מהחברה). לפי המודל הביולוגי, השונוּת באמצעי הרבייה, במערכת האנדוקרינית, בנראות הפיזית ובתפקוד המוח מכוננת בהכרח התנהגות חברתית ופסיכולוגית שונה, וזו מתורגמת בסופו של דבר לתפיסות פוליטיות שמחייבות מצב של אי־‍שוויון. אנתרופולוגים יטענו על בסיס זה שהמוכנות למבחני מעבר ולהקרבה אישית היא אידיאולוגיה משותפת לגברים בכל חברות העולם (למרות שידוע לנו כיום שישנם גברים רבים שלא רואים את מקומם בחברה כלוחמים). בענף הפסיכולוגיה, מפרידים בהסתכלות בין גברים ונשים וטוענים למשל, בין השאר, שהתרחקות הבן מהאם היא תנאי מקדים לעצמאות, אוטונומיה ופיתוח יכולת של חשיבה אנליטית־‍מופשטת. לעומתם בנות, שמעצם היותן ״כאלה״ אינן נפרדות מאימהותיהן ומשמרות את הקשר הרגשי ביניהן. הסוציולוגים מבקשים לטעון שישנו הקשר נורמטיבי בין התפקיד המיני (sex role) כלומר, התפקיד שמקושר לאיברי המין הזכריים לבין שליטה בטכנולוגיה, אגרסיביות, תחרותיות ויכולת הפשטה קוגניטיבית. לעומת זאת, התפקיד המיני של האישה בא לידי ביטוי בדאגה רגשית, תקשורת בין־‍אישית ופסיביות. התפיסות הללו רווחות בחברה הכללית והן עדיין בסיס החשיבה על ״גבריות״ ו״נשיות״. זאת, אף שידוע לנו כיום על גברים שאינם מזדהים עם המחויבות לצוד בשל מבנה פיזי, מסרבים להילחם באופן אידיאולוגי, שומרים על קשר עמוק עם אימהותיהם ומשמשים במשפחותיהם כאבות פעילים כשהמפרנסת העיקרית היא האם.

6. שמות הספרים The Male Machine‏ (Feigen-Fasteau, 1974) ו־‍ The Liberated Man‏ (Farrell, 1975) מעידים על תוכנם הביקורתי.

7. המונח "גברים מוחלשים" אינו לקוח מהספרות המחקרית, אך אני מבקש להשתמש בו מכאן והלאה כדי לציין קבוצות מיעוטים שסובלות מהדרה מצד הגבריות ההגמונית.

8. מתוך הקבוצות הללו, התנועה לשחרור ההומוסקסואלים (Gay Liberation Movement) הייתה זו שהשפיעה באופן משמעותי על התפתחותה של תפיסה שונה שלא הסכימה לקבל את הנטייה ההטרוסקסואלית כצורה הטבעית של הגבריות. התביעה לקבלת לגיטימיות חברתית גם לגברים הומוסקסואלים מתנגדת מאליה לחלוקת התפקידים המסורתית ומחייבת הכרה בכך שישנם סוגים שונים של גבריות שיכולים להתקיים במקביל באותה חברה.

9. יש לציין שבהמשך התרחב תחום המחקר למדינות מתפתחות ומפותחות, והפך לכזה שמכיל מאגר עצום של נתונים. להמחשה אפשר לציין את אסופת המאמרים בעריכתו של גלפר (Gelfer, 2014), שמוצע בה עיון מקיף ומגוון בגברויות העולם, דרך דיונים כלליים שעוסקים בגברויות במדינות דרום אמריקה, במדינות מוסלמיות באפריקה ובמזרח התיכון, במדינות התת־‍יבשת ההודית, ודיונים ממוקדים במדינות אינדונזיה, הולנד, בחריין, טייוואן, גואטמלה, באלי ומקסיקו.

10. למעשה, "לימודי גברים" (Men Studies) היה צריך להיות שם הדיסציפלינה המקבילה ל"לימודי נשים" (Women's Studies), אך קימל (Kimmel, 1997) כתב שבעוד לימודי נשים הוא תחום שהפך את המגדר לנראה, הכותרת "לימודי גברים" נשמעת כמאגדת תחום שמטרתו לענות באופן דפנסיבי לטענות הנשים, במקום לצמוח מתוך התובנות שהציעו לימודי נשים ביחס למגדר. לכן התחום נקרא "לימודי גבריות", ולאחרונה ישנם חוקרים שמכנים אותו בשם המקיף: "המחקר הביקורתי על גברים וגברויות" (CSMM - Critical Studies on Men and Masculinities).

המשך הפרק בספר המלא