סיפוריי מהודו

סיפורים אישיים

1. רשמים ממסעי הראשון להודו

סוואמי אבהדאננדה טירטה ופסל קאלי — 1967

הסיפורים בפרק זה מעובדים מתוך התיאורים הרלבנטיים בספרי ״אל מקורות הגנגס״ על מסעי הראשון להודו.

עשירי למניין 

שש בבוקר בפורט קוצ'ין (Fort Cochin). נקישה בדלת. באים לקחת אותי אל בית הנפטר.

ביום הקודם, בתום הארוחה, שאל אותי סטו קודר (Satu Koder) אם אני מוכן להשתתף כעשירי למניין בתפילה לעילוי נשמתו של יהודי, אחד מעובדיו, שנפטר יומיים קודם לכן. מובן שהסכמתי ובכך חסכתי ממנו את הטרחה להסיע יהודי נוסף מ"עיר היהודים" (Jew Town), הרובע היהודי בקוצ'ין.

בשעת הבוקר המוקדמת, הרחוב בו צעדנו אל בית הנפטר היה כמעט ריק מאדם. מן החוף נשמעו צווחות השחפים שעמדו בראש הרשתות הסיניות המפורסמות של קוצ'ין. שני סבלים נשאו בסלי נצרים על ראשיהם את שלל הדייגים אל החנויות שברובע, כאשר שני סוחרי הדגים צעדו מעדנות אחריהם. כלב תועה השתין על עץ בצד הכביש, וילד רכב על אופניו בכיוון החוף, נושא פת שחרית לאביו בסל תלוי על הכידון.

הגענו אל שער ברזל בחומה נמוכה, שנפתח בחריקה אל שביל מרוצף. השביל הוביל אל בית חד-קומתי מסויד לבן, עם גג רעפי מלבר (Malabar) שהזמן והגשמים הכהו את אדמומיתם. בחדר קטן ואפלולי הצטופפו מספר יהודים שכיפות גדולות ומיוחדות לראשיהם, ולמותניהם מונדו (Mundu) צבעוני — פיסת בד ארוכה המשמשת כמעין חצאית מעטפת. רק חלק מן הנוכחים לבשו חולצות, והשאר — צעירים וגם מבוגרים ששיבה זורקה בשערם — היו בגופיות, חושפים עור כהה וחלק. חם בקוצ'ין בעונה זו של השנה, בעצם — תמיד.

הרגשתי זרות והכל נראה לי הזוי במקצת. במרחק של אלפי קילומטרים מישראל, אני — צעיר חילוני שלא מורגל בתפילות — הולך להתפלל עם החבורה הזאת! יחד עם זאת, הרגשתי שכיהודי אני מקיים מצווה חברתית-אנושית בהצטרפי כעשירי למניין.

מישהו הביא ספרי סידור בעברית והתחלנו להתפלל. בשל המבטא הייחודי של המתפללים התקשיתי לעקוב אחר התפילה. קלטתי מילה פה ומילה שם, וכך התקדמתי בסידור, תוך שאני צופה מדי פעם בכיפות המתנועעות ובפיות הממלמלים.

"יתגדל ויתקדש שמה רבא..." הדהדו המילים בחדר, ורעד של התרגשות חלף בגופי.

"די ברא כרעותה וימליך מלכותה, בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל...", המשיכו המתפללים, ועד לסיום הקדיש — "...הוא יעשה שלום עלינו ועל כל בית ישראל, ואמרו אמן".

הוריי היו עדיין בחיים, ובאופן מוזר, דווקא תפילת הקדיש היא שריגשה אותי. מעבר לריגוש ואולי בגללו, הבנתי באותו חדר קטן, שבהעדר גורם מקשר אחר, המסורת הדתית היא המכנה המשותף המגשר ביני לבין יהודים באשר הם, שונים ככל שיהיו, והיא הבסיס לתחושת אחדותנו הלאומית.

בששת החודשים שטיילתי בהודו ביקרתי במקדשים הינדואיים שונים, פגשתי אנשים רבים וחוויתי חוויות מגוונות, אך מבחינה רגשית, החוויה היהודית בקוצ'ין הייתה בין החזקות ביותר שחוויתי. עד היום, ואפילו ברגע הכתיבה, סומרות השערות בעורפי כשאני נזכר באותו "יתגדל ויתקדש... ".

פסל קרישנה משנהב

״כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים״ (מלכים א’, פרק י’. כ״ב).

עוד בבית הספר העממי, כאשר למדנו על הצי שהקים שלמה המלך, למדנו להוקיר את ה״שנהבים״ כיקרי ערך. זמן רב אחר כך, כאשר למדתי לימודים הודיים, הבנתי שהפסוק שלעיל רומז להודו, ואפילו המילים "קופים" ו״תוכיים״ מקורן כנראה בשפה הטמילית (Tamil) בהודו.

בביקורי הראשון בהודו ב-1966 ראיתי פריט למכירה בחנות למזכרות בעיר קוטטיים (Kottayam) בקרלה, פסל של האל קרישנה (Kṛṣṇa) מפוסל כולו מחת שנהב אחד. באותם זמנים עדיין לא נחקק בהודו החוק האוסר על המסחר בשנהב.

הפסל ניצב על בסיס בגובה של כחמישה סנטימטרים והתנשא לגובה של כשלושים וחמישה סנטימטרים. הפיסול היה מדויק, יפהפה ומרשים, כמו מעשה תחרה, בוהק בלובנו. הוא נטה על צידו מנגן בחלילו, מעוטר בסממניו המוכרים — גלגל צ’קרה (Cakra) וקונכיה. הפסלון עלה שבע מאות רופיות, שהיו פחות ממאה דולר לפי השער היציג שהיה נהוג אז — שבע רופיות וחצי לדולר. אולם אני הייתי ״תפרן״, לא היו לי משאבים כספיים רבים, וחייתי בממוצע משתי רופיות וחצי ליום, או לירה ישראלית אחת של אותם ימים, בשער המרה של שלוש לירות לדולר. מובן שלא יכולתי להרשות לעצמי לרכוש את הפסל, אך אני תמה עד היום מדוע לא צילמתי אותו לפחות?

הכרתי את קרישנה כאחת ההתגלמויות — אווטארים — של האל וישנו. למרות שפיתחתי יחסים עם כל האלים ההודיים שנקרו בדרכי, משום מה נטיתי יותר לשיווה (Śiva) ולמשפחתו, מאשר לווישנו (Viṣṇu) ולאווטארים שלו. האם ייתכן שמשום שחסמו את כניסתי לאחד ממקדשי וישנו במדינת טמיל נדו (Tamil Nadu)?

במדרס (Madras, כיום צ’נאי — Cennaī) רכשתי בזול פסלון ברונזה קטן של גרודה (Garuḍa), כלי הרכב השמימי של וישנו. נהגי המשאית שלקחו אותי כ״טרמפיסט״ לבומביי (מומבאי כיום) העלימו לי אותו, ואני טוען שהם לא גנבו, אלא גבו מה שחשבו שהגיע להם בתמורה לכך שלקחו אותי במשאיתם שלושה ימים ושני לילות.

כיום, במקום פסל גדול משנהב, עומד על מדף הספרייה בחדר השינה שלנו פסלון קטן של קרישנה מעץ סנדל, שריחו המיוחד נמוג במהלך השנים.

השנקראצ'אריה מקנצ'יפורם 

"סוואמיג'י", פניתי אל הכוהן שלפניי, השנקראצ'אריה מקאנצ'יפורם (Kāṅcipuraṁ of Śaṅkarācārya), "יש דעות שונות בקשר לגורם המכריע בהשגת 'מוקשה' (Mokṣa —״ שחרור"). מה לדעתך קובע יותר — המאמצים האישיים של האדם או חסדו של האל?"

הגורו השתהה לרגע על מנת לנסח את תשובתו.

הפילוסופיות הדתיות שהתפתחו בהודו שוללות קיום ממשי, אונטולוגי, מן התופעות בעולם כפי שאנו תופשים וחווים אותן. על פיהן, "עולם התופעות", העולם הנתפש על ידינו, הוא עיוות הנגרם על ידי "מאיא" (Māyā —"אשלייה") — הכוח המונע מן האדם להגיע אל האמת המוחלטת. כל עוד אין האדם משתחרר מן העיוות, נגזר עליו לשוב ולהתגלגל בעולם הזה. הגלגל האין-סופי של חיים, מוות ולידה מחדש, סמסארה (Samsāra) כרוך גם בסבל, שהפך למושג יסוד בבודהיזם.

ההינדואים והבודהיסטים טוענים שייעודו של האדם בחיים עלי אדמות הוא להתגבר על עיוותי התפישה ולהתעלות למדרגות רוחניות גבוהות, עד הדרגה הגבוהה ביותר — שחרור מוחלט מן הכבילות לעולם התופעות והכרה ב"אני" הפרטי, "אטמן" (Ātman), כאחד עם ההוויה האין-סופית, "ברהמן" (Brahman).

על פי התפישה בהינדואיזם, במציאות המחולקת לשלושה עולמות, האלים קיימים במישור מציאות שונה מן המישור שבו מצוי האדם. אך עולם האלים, למרות שהוא במישור קיום אחר, גם הוא במהותו חלק מן העיוות של עולם התופעות. התפישה הדתית ההודית משלבת את הרעיון המופשט של המציאות כהוויה אחת אין-סופית, עם הפרקטיקה הדתית המקובלת.

התפישות הפילוסופיות בהינדואיזם תובעות פעילות אינטנסיבית של התנתקות והשתחררות מכבלי התפישה המעוותת של העולם, והתנתקות מכל ההנאות הכובלות את האדם לעולם, גם אם הדבר כרוך במאות ואלפים של גלגולי נשמות. בצד התפישות הפילוסופיות המחמירות, התפתחה תפישה דתית של מעין קיצור דרך אל ה"שחרור", הטוענת שהשחרור יושג על ידי מי שנבחר בידי האל וזוכה בחסדו.

בעת מסעי בדרום הודו, הוזכר באוזניי בהערצה בכמה הזדמנויות שמו של החכם מקנצ'יפורם וגמלה בליבי ההחלטה לנסות לפגוש אותו. הוא היה אחד מארבעת החכמים העומדים בראש ארבעת הסניפים של מסדר שנקראצ'אריה ברחבי הודו. קראתי עליו לאחר חזרתי ארצה, ומתברר שהוא נחשב לאחד החכמים הגדולים ביותר של דרום הודו במאה העשרים. אחדים מאנשי המערב שהוקסמו ממנו, כמו למשל פול ברנטון וארתור קסטלר, הנציחו את רשמיהם ממנו בכתביהם.

הגורו המפורסם נולד ב-1894 למשפחת ברהמינים (כת הכוהנים), ושמו בלידתו היה סוואמינתן (Swāminathan), כשם אחד משמותיו של בנו השני של שיווה. ב-1907, בגיל שלוש-עשרה בלבד, הוא התמנה לשנקראצ'אריה ה-68 של קנצ'יפורם, לאחר תקופה קצרצרה שבה מילא את התפקיד בן דודו. המינוי היה תוצאה של הצטיינות בלתי רגילה בלימודים בבית הספר, שם "קפץ" כיתות, גרף פרסי לימודים רבים ונחשב לגאון. השנקראצ'אריה ה-66 נחשב לפטרונו מאז ששלח ברכה לטקס החניכה שלו, שבו הוענק לו הפתיל המקודש של הברהמינים. כאשר התמנה לתפקיד הרם, אימץ הילד לעצמו את השם של השנקראצ'אריה ה-66, אשר שימש לו דגם לחיקוי — שרי צ'נדרהשקהרנדרה סראסווטי (Shrī Chandrashekharendra Sarasvatī). אציין שמבין פעילויותיו של הקדוש מקנצ'יפורם, התרשמתי במיוחד ממסעותיו ברגל במשך עשרים שנה באתריה הקדושים של הודו, כשהוא משחזר את מסעו של אדי שנקרה (Ādi Śaṅkara — "שנקרה הראשון") מייסדו של מסדר שנקראצ'אריה.

לקראת סיום ביקורי במדינת טמיל נדו, חזרתי למדרס מאתר המקדשים החצובים בסלע של מהאבליפורם (Mahābalipuraṁ), ונסעתי אל העיר קנצ'יפורם לפגוש את הקדוש הנודע. העיר קנצ'יפורם ידועה במקדשיה, אך לאחר שראיתי כבר לא מעט מקדשים מרשימים בדרום הודו, לא התרשמתי במיוחד מאלה של שיווה ושל וישנו בקנצ'יפורם, אשר שיני הזמן נגסו בחיטוביהם ונראו מוזנחים. לאחר שיטוט במקדשים הלכתי אל משכנו של השנקראצ'אריה. הפקידים במשרדי המסדר הודיעו לי שהקדוש נעדר מן המקום ומצוי כמה מאות קילומטרים צפונה, במדינת אנדהרה פרדש (Andhra Pradesh), שם הוא מכהן בקודש בטקסים הנערכים לכבוד האל שיווה במקדש מהאננדי (Mahānandi). החלטתי לנסוע אליו למרות המרחק. כשמטיילים בארץ כה נרחבת כהודו, מרחק כמו ממטולה לאילת אינו נראה כבעיה.

הגעתי אל העיר ננדיאל (Nandyāl), במרחק של כ-16 ק"מ מן המקדש, והתברר לי שאוטובוס הבוקר אל המקדש כבר עזב, והאוטובוס הבא יוצא רק בערב, או למחרת. החלטתי, אם כן, להתחיל לצעוד לכיוון המקדש ברגל, מתוך תקווה לתפוס "טרמפ". הדרך הייתה שוממה. לא עברה שום מכונית בעת שצעדתי בה ובדיעבד, כפי שיתברר להלן, שיחק לי המזל שהשלמתי את יתרת המרחק בצעידה רגלית.

נתקלתי בדרך בנחל זורם לאיטו שמימיו חומים ולא מזמינים במיוחד, אך היה זה יום חם וחשבתי שיהיה מרענן, בכל זאת, לשחות במים. הדרך הייתה כאמור שוממה מאדם, ולכן פשטתי את כל בגדיי ונכנסתי ערום כביום היוולדי למים — התעצלתי לחטט בתרמיל ולחפש את בגד הים ואחר כך לשאת אותו רטוב. בעודי שוחה, הגיחה פתאום חבורת נערות והתקרבה למקום שבו שחיתי. מצאתי מסתור בצמחייה שליד הגדה, והחבורה המשיכה בדרכה מבלי להבחין בי. התלבשתי במהירות והחלטתי לא לעשות יותר שטויות. בדיעבד, לא תמיד דבקתי בהחלטתי.

אל המקדש הגעתי בשעת אחר צוהריים מאוחרת, ונהניתי לשחות במימי בריכת המקדש הצלולים — הפעם בבגד ים! — ולשטוף את האבק שכיסה אותי מחדש. המים הצלולים הם אחד משני המאפיינים הייחודיים שמהם התרשמתי במקדש מהאננדי:

1. בריכת המקדש מקבלת את מימיה ממקור תת-קרקעי והמים הם צלולים להפליא וחמימים, שלא כמו הבריכות המלוכלכות ברבים ממקדשי הודו. תמיד חשבתי שמי שרוצה להיטהר ומגיע אליהן נקי, יוצא מלוכלך לאחר הטבילה בהן. נאמר לי שרק בעוד מקדש אחד בהודו יש מים צלולים כאלה — מקדש אמרנאת (Amarnāth) בקשמיר. העלייה לרגל למערה מתקיימת מדי שנה בחודשים יולי-אוגוסט, אך אני הגעתי לקשמיר בחודש מרס, ובשל חסימת שלגים נבצר ממני להגיע אל המקדש במערת אמרנאת.

2. צלם הלינגה שבמקדש, שבאופן נדיר למדי אין שום בעיה להגיע אליו ואף לגעת בו, אינו פסל שגולף באבן ביד אדם, אלא סלע טבעי (Svayambhū — "נולד מעצמו") שמבצבץ מן האדמה בצורת קונוס. למחרת הגיעי השתתפתי בטקס פוג'א (Pūjā — טקס פולחן) במקדש והגשתי לכוהן אגוז קוקוס כמנחה. הכהן ניפץ את הקוקוס על השיווה לינגה והגיש לי את שבריו כ"פרסאדם" (Prasādaṁ - מנת אוכל "מקודשת"), וזו הייתה ארוחת הצוהריים שלי באותו יום.

לאחר שהתרעננתי, חיפשתי איש קשר אל השנקראצ'אריה ונפגשתי עם מי ששימש כמזכירו האישי. בשיחתנו חקר אותי המזכיר מהיכן אני, מה מקצועי, מדוע בחרתי לטייל בהודו בכלל, ומדוע באתי לפגוש את הקדוש בפרט. לבסוף שאל אותי כיצד הגעתי אל המקדש, וכשעניתי שבאתי ברגל מהעיר ננדיאל, לא הסתפק בתשובתי ותחקר אותי בפרטי פרטים על הדרך, כדי לוודא שאכן באתי ברגל. בסופו של דבר השתכנע. הוא אמר לי שהגעתי ברגל תהיה כנראה "כרטיס הכניסה" שלי ל"דרשן" (Darśan) — ראיון אישי עם הקדוש. השנקראצ'אריה אינו נוסע בכלי רכב, אלא תמיד עושה את דרכו ברגל בלבד, למרות גילו המתקדם (73).

מרגע שהמזכיר קיבל אותי כראוי ל"דרשן", הוא דאג לכל מחסורי במתחם. בשטח המקדש התקבצו מאות ואולי אלפי אנשים, שבאו להשתתף בטקסים ולקבל "דרשן" מן הקדוש, ונוצר מחסור בחדרי אכסון. על פי בקשתו של המזכיר, פינה מנהל המקדש את משרדו מאנשים והועיד אותו לי לאותו לילה. לא הייתה בחדר מיטה, ובמקומה פרשתי את שק השינה שלי שולחנו הארוך של המנהל, שהיה מכוסה במפת פלסטיק ירוקה.

בדיעבד דאגתו של המזכיר הייתה בעוכריי ומוטב היה לי אילו מלכתחילה הייתי ישן בחוץ כמו כולם. השולחן שימש כנראה באופן קבוע משתכנים מזדמנים "חשובים" כמוני, שגם הם הפכו את השולחן למיטה. זמן לא רב לאחר שנרדמתי, התעוררתי עקוץ בכל גופי. התברר שמתחת למפת הפלסטיק חיו גייסות של פשפשים, ושעה ארוכה ביליתי בפליית הפשפשים משק השינה, לפני שפרשתי אותו שוב בצד הבריכה, לא רחוק מ"חדרי".

החוויה החשובה באמת עוד ציפתה לי — הפגישה עם הקדוש. בשלב מסוים בלילה התעוררתי מאור שהודלק ב"חדרי". היה זה המזכיר, והבנתי שכנראה הוא מחפש אותי. כשניגשתי אליו הוא הודיע לי שהקדוש מצפה ל"דרשן" איתי. לקחתי את הבננות שהכנתי מראש כמנחה לקדוש והלכתי בעקבותיו.

השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר. במתחם המקדש לא דלקו אורות ורק השמיים זרועי הכוכבים, וחרמש ירח דקיק האירו את דרכנו. הגענו אל במה — רחבת בטון מוגבהת מעט מן הקרקע — ולמרות השעה הבלתי שגרתית, התגודדו סביבה כמה עשרות אנשים. על הבמה ישבה לבדה דמות דוממת, השנקראצ'אריה הקדוש, והתברר שאכן הוא ממש המתין לבואי. התיישבתי מולו והמזכיר התיישב לצידנו לצורכי תרגום.

לאחר שיחת היכרות קצרה, החל הסוואמי לשאול שאלות לרוב על ישראל, על "שיבת ציון" המודרנית, על יהודים מהודו שעלו ארצה, על השפה המשותפת לתושבי הארץ, על "הפרי האסור" של עץ החיים ושל עץ הדעת בגן העדן, וכן שאל אם יש בארץ מאמינים בדת ההינדואיזם. לבסוף שאל אותי השנקראצ'אריה אם מכירים בישראל את הבהגוודגיטא (Bhagavadgītā). כשעניתי שהיא מוכרת ואף תורגמה לעברית בידי פרופ' עמנואל אולסבנגר, הוא שמח על תשובתי והעלה הצעה שהספר יחולק כשי לבוגרי התואר הראשון במדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים!

בתום שאלותיו של השנקראצ'אריה ביקש ממני המזכיר שאני אציג את שאלותיי.

השאלה שהפניתי אל הגורו הנכבד, היא שאלת יסוד בהינדואיזם שנוגעת למתח שבין התפישה הגורסת מאמץ אישי לבין זו הדוגלת בחסדו של האל כגורם המכריע בהשגת השחרור הנכסף מכבלי ה"סמסארה" — גלגל החיים, המוות והלידה מחדש. מבחינתי היא הביעה את התעניינותי בסתירה שבין האמונה ב"רצון חופשי", לבין "פרֶדסטינציה" — שהכל ידוע ומוכתב מראש.

השנקראצ'אריה הסביר לי באריכות את התורות הרווחות בהינדואיזם, ודבריו נעו חליפות בין שני רבדים — רובד התפישה הפילוסופית המופשטת לגבי מהות ההוויה ורובד האנשת האל ותפישתו כאל אישי. בתשובה ישירה לשאלתי, הביא את המשל ההינדואי הידוע על הקוף והחתול.

"האדם משול לגור והאל נמשל לאם", פתח ואמר. "גור הקוף מטפס בכוחות עצמו על פרוות האם ונצמד אליה כשהיא עוברת ממקום למקום. כך גם האדם, כמו גור הקוף, הוא חייב במאמצים אישיים בלתי נלאים על מנת להתקרב אל האל ולהתאחד עמו על מנת להשיג שחרור".

"החתולה לעומת זאת", המשיך, "תופסת את הגור בצווארו, ומביאה אותו למקום מבטחים. בגישה הממשילה את האדם לגור חתולים, הוא תלוי בחסדו של האל שיבחר בו ויעניק לו את השחרור המיוחל".

"מי שמתאמץ ועושה את כל הדרך הקשה הנדרשת לשחרור", סיכם, "זוכה בחסדו של האל ומשתחרר".

כששוחחנו, התרשמתי שהקשב של הגורו מפוצל. מצד אחד היה אתי — הוא דיבר אתי והגיב בהיגיון על שאלותיי, אך מצד אחר היה נראה כאילו רוחו משוטטת בעולמות רחוקים. ראשו היה מוטה במקצת, עינו השמאלית הייתה עצומה, ומבטו היה נעוץ אי שם במרחב, כאילו מנותק מן המתרחש במציאות.

מבין כל החכמים ו"הקדושים" שפגשתי במסעי הראשון להודו, השנקראצ'אריה מקנצ'יפורם היה אחד משני חכמים שהשאירו עליי רושם של "מוארים". פגשתי אותו בשעות הקטנות של הלילה, וקשה לתאר את הרושם שקיבלתי ממנו מבלי להישמע בלתי הגיוני. הוא היה עטוף בגלימה שבאור הכוכבים נראתה לי סגולה ורקומה בזהב, ולראשו חבש מצנפת חרוטית גבוהה, כנראה באותו צבע. רק פניו וכפות ידיו היו גלויות, והוא הקרין שלווה כה גדולה עד שנראה היה כאילו "קרן עור פניו" — פשוטו כמשמעו!

פניו נראו בהירות וחסרות קמטים למרות גילו, וסביבן ראיתי בבירור הילה של אור, כהילה שמציירים סביב ראשי קדושים — הינדואים, או נוצרים. אינני יודע עד היום מה היה מקור האור, האומנם "קרן עור פניו", כפני משה כשירד מהר סיני? האם הנסיבות הבלתי שגרתיות גרמו אצלי לעיוות התפישה? האם מרח את פניו בזרחן, כפי שהייתי נוהג לפעמים להתבדח? גם עתה, לאחר עשרות שנים, אין לי הסבר הגיוני לתופעה.

תשובתו הסופית של הגורו הייתה למעשה פשרה בין שתי הגישות — בין הקוף לחתול. היא אולי מספקת מבחינה פרקטית, אך לא מבחינה תיאורטית. מבחינה אקדמית טהורה, השילוב שיצר בין שתי התפישות הוא בלתי אפשרי. המושג "ברהמן" — הוויה אחדותית, אין סופית — מבטל מעצם מהותו את כל ההבחנות בין מושאי התפישה הגשמית, הארצית. אי לכך, אין הוא יכול לקבל בעצמו צביון של ישות מובחנת מישויות אחרות, ובוודאי לא אופי של "השגחה אישית" — אל המעניק מחסדו לנבחריו. צביון כזה הופך את "ברהמן" לעוד ישות בין יתר הישויות ביקום, ומיניה וביה מגביל את אינסופיותו.

עד היום קשה לי להפריד בין הרושם שקיבלתי מן הגורו לבין התוכן של דבריו. האור שקרן מפניו היה כה מיוחד ומוזר, שהעמיד אצלי בצל את החשיבה הביקורתית האקדמית.