יוצאות מגדרן

פרולוג

הימים ימי מלחמה. החדשות מתפרצות אל הכתיבה, קולות בס רמים של גנרלים ומפקדים מפרשים את האירועים ומתריעים שהמלחמה תימשך חודשים רבים. "הקונספציה הייתה שגויה", הם טוענים בטונים נחרצים, והמתקפה בשבעה באוקטובר הייתה הפתעה גמורה. בין קולות המפרשים מגיחים מתוך האפלה גם קולות שהושתקו עד עתה, כמו קולן של התצפיתניות, שהתריעו חודשים לפני השבעה באוקטובר על אימונים חריגים של החמאס. כשפנו למפקדים שלהן, הן הושתקו בטענה: "אתן העיניים, אך לא הראש." שבועיים לאחר "השבת השחורה", שבה איבדו חברות שנרצחו או שנחטפו מספרות התצפיתניות: "אנחנו אלה שראינו, אנחנו אלה שהתרענו ואנחנו אלה שנרצחנו... חשבו שאנחנו סתם היסטריות ולא הקשיבו לנו" (Ynet, ידיעות). כך הושתק גם קולה של ו', הנגדת האמיצה מיחידה 8200, שניסתה לערער על הקונספציה של קציניה.

השתקת הקול הנשי גוברת בימי מלחמה. קבינט המלחמה מורכב ברובו מקול אחיד של גברים, שרובם גנרלים בדימוס, והקול הנשי כמעט שאינו נשמע. האם ייתכן שמוסכמה (קונספציה) הרווחת מקדמת דנן, התופסת את הנשים כ"היסטריות", תורמת להתעלמות מקולן? איך הייתה נראית ההיסטוריה לולא נתפסו הנשים כהיסטריות?1 הכינוי "היסטרית" מיוחס באופן מוחלט לנשים והוא מתאר מצב של חוסר יכולת לנהל רגשות חריגים במצבי לחץ. הקונספציה של האישה ההיסטרית נשברה במלחמת "חרבות ברזל", שבה נלחמו, נהרגו ונפצעו חיילות, שוטרות וחברות בכיתות הכוננות של היישובים. הנשים שנלחמו שברו את התפיסה המניחה שמקומן של נשים הוא בעורף ולא בשדה הקרב. במלחמה זו נלחמו נשים במגוון זירות ותפקידים והיו שותפות ללחימה באופן פעיל ומשמעותי: בהגנה על יישובים, בחיל האוויר, בחיל השריון, ועוד.

מוסכמות הן כמו בתי כלא לתודעה; הן מכניסות אותנו לתבניות ברורות ומצמצמות את העצמאות המחשבתית ואת חופש הבחירה. הדבר הופך לחמור עוד יותר כאשר המוסכמה נבנית על סמך דפוס חשיבה של קבוצה הומוגנית ואחידה, שכן אז גדלה הסכנה שהיא תתקשה לכלול בתוכה את כלל ההיבטים בהתייחסות לאותה סוגיה.

בספר זה נצא למסע בעקבות סיפוריהן של עשר נשים שהצליחו לשבור מוסכמות במגוון תחומים. חלקן גדלו בסביבה פטריארכלית ובחרו לצאת מתוך הסיפור שהחברה ייעדה להן ולסלול לעצמן דרך חדשה; חלקן שברו מוסכמות בנוגע לאבל ולשכול וחלקן בנוגע למעמדה של האישה בהלכה. עשר הנשים מייצגות את מגוון המגזרים בחברה הישראלית ורובן התמודדו עם תקרת זכוכית כפולה: סביבה סוציו-אקונומית נמוכה, אתגרים כלכליים, אתגרי קליטה וסביבה חברתית שגידרה את מקומן בספרה הביתית. גיבורות הספר סדקו את הציפיות החברתיות מהן וסללו לעצמן ולנשים אחרות שבילים חלופיים להגשמה במגוון תחומים בחברה: פוליטיקה, אקדמיה, משפטים, ספרות, חינוך, רווחה, ועוד.

דרך כניסה אל סיפור חייהן ננסה להתחקות אחר הדרכים שבהן מתפתחת תודעה מגדרית שוויונית; כיצד מצליחים לשבור מוסכמות מגבילות, לשנות סדרים חברתיים ומשפחתיים ולפתח חשיבה עצמאית, המאפשרת לכל אישה לפסוע בדרכה שלה ולבחור מי היא רוצה להיות.

בין גיבורות הספר: איריס חיים, שבנה יותם נחטף לעזה ונהרג בשוגג על ידי חיילי צה"ל. איריס מלמדת אותנו שגם במצבים קשים יש לנו בחירה איך לספר את הסיפור באופן שיאפשר לנו צמיחה וגדילה; חברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, שכנערה חוותה את חבלי הקליטה מאתיופיה ובחלוף השנים הפכה לשרת העלייה והקליטה; פרופ' יפעת ביטון, נשיאת מכללת "אחווה", שעלתה על בימות האו"ם כדי לדרוש הכרה בפשעים המגדריים שהחמאס ביצעו בשבעה באוקטובר; ברברה לווין (ז"ל), מייסדת רשת תל"י: תגבור לימודי יהדות, שאפשרה לכל אישה להשמיע את קולה בתורה; ד"ר ראויה ברבארה, מפקחת מרכזת הוראת השפה והספרות הערבית, מרצה וסופרת.

אנו מזמינות אתכם ואתכן, הקוראים והקוראות, לקרוא את הסיפורים מתוך הקשבה כפולה: לסיפור שלכם, על האפשרויות הגלומות בו לשבירת מוסכמות מגבילות ולסיפוריהן של הנשים המופיעות בספר. אפשרו לסיפורים לגעת בכם ולהוביל אתכם לשכלל ולברוא מחדש את סיפור חייכם המועדף.

התפוח והעץ
ד"ר שרית ברזילאי
מייסדת שיטת סמ"ל: סיפורים מובילים להצלחה

מותר לך…

מותר לך לכתוב הכול

להמציא מושגים חדשים

לברוא עולמות במילים

כדאי לך

להשליך הנחות מוקדמות

מחשבות שאימצת

גזרת והדבקת על עצמך

זו העת

להמציא מציאות חדשה

ולמצוא את עצמך

משוטטת בתוכה

מראה ראשונה 

אמא
על הכלה והאכלה

יש דרכים רבות לבטא אהבה, במבט, במגע, במילה טובה. אימי היטיבה לבטא את אהבתה בתבשיליה המיוחדים. הכלה והאכלה היו שזורים בה בהרמוניה מופלאה. בכל יום שישי היא בישלה שבעה מאכלים לפחות, לכל ילד וילדה רקחה את המאכל האהוב עליהם במיוחד, וכשהגיעו הנכדים והכלות ידעה לדייק את עצמה במיוחד גם אליהם — זה שאינו אוהב בצל, וזאת שאוהבת את הפשטידה המתוקה. ככל שהתרחבה המשפחה התרחב גם ליבה ויכולת ההקשבה המדויקת שלה לחיך של כל אחד.

כשהייתי מתקשרת ומודיעה "אמא, מחר אני מגיעה," יכולתי לחוש דרך האפרכסת את גלגלי מוחה מסתובבים בחיפוש אחר המאכל שתבשל לי לקראת בואי.

"איזה יופי ומה להכין לך?"

"שום דבר אמא, אל תטרחי."

וידעתי בתוכי שהמשפט שאמרתי זה עתה אינו קביל, שכן בראשה יש זיקה הדוקה בין משך זמן הכנת המאכל לגודל אהבתה והציפייה לבואי. למחרת היא הייתה מתעוררת בארבע לפנות בוקר, מעמידה על הגז את סיר הקוסקוס ומתחילה במלאכת ההכנה. במקביל חתכה תפוחי אדמה, טמנה בתוכם בשר עם פטרוזיליה, עטפה אותם בקמח וביצה והכינה את המפרום המסורתי. המאכל הגנדרני הזה ביקש לעצמו ארבעה שלבי הכנה: קילוף, מילוי, טיגון ובישול איטי.

ולאחר ארבע שעות רצופות של טיגון וערבול הונח המפרום על השולחן. בדרכי מירושלים לנתניה ריריות הרוק עלו על גדותן ואני דמיינתי את צלחת הקוסקוס עם המפרום שתוגש אל השולחן. אימי הייתה מתקשרת לשאר האחים ומודיעה: "שריתי באה מחר. הכנתי קוסקוס, תבואו." אני לא יודעת מה משך את כולם הקוסקוס עם המפרום או שריתי שבאה מירושלים, אך איכשהו החיבור בין השניים גרם לכולנו להתלכד סביב השולחן. בזמן האכילה הייתה דממת אלחוט, אף אחד לא הימר בהקדמת קנה לוושט ורק מדי פעם נזרק המשפט: "הפעם יצא לך קוסקוס מהמם" ואמי הייתה משיבה: "יצא לי לא משהו..."

אימי הייתה אישה עם עיניים חומות חמות ורכות. חיוך האיר את פניה דרך קבע. היא נהגה להתעורר כל בוקר מוקדם, כשעתיים לפני כולם, ובעודי מתהפכת תחת שמיכת הפוך לצד השני, הייתי שומעת את קולות פכפוך המים והכנת הבישולים שבקעו מהמטבח. מאיתנו היא ביקשה רק דבר אחד: שנשקיע בלימודים ולא נעביר את זמננו בעניינים בטלים. אימי הלכה לפנינו וסיקלה אבנים: השתיקה את ילדי השכנים הרועשים בממתקים שלא יפריעו לנו ללמוד למבחנים, הרימה את קולה במסדרונות הרווחה להשגת שיעורים פרטיים, ולא נחה לרגע ממלאכתה. בימי שישי, כשכולנו היינו יושבים לסעוד סביב השולחן, היינו מפצירים בה: "אמא, בואי כבר ושבי איתנו," אבל היא הייתה נמנעת. ואני, מעולם לא עצרתי לשאול איך היא יכולה לתת את כל כולה? מעולם לא עצרתי לשאול עד לרגע ההוא ביום ראשון בצהריים:

"שריתי, תבואי כמה שיותר מהר," נשמע קולו של אחי מעבר לקו. עזבתי את הכנס ויצאת בדהרה, דפיקות הלב המואץ, שבישרו לי על מצוקת ליבה, בלבלו את תודעתי. מה הקוד של הרכב? מה הדרך לביתי? ועם כל צלצול אני מאיצה והדרך נראית ארוכה מתמיד. כעבור חצי שעה אני מגיעה לחניית בית החולים, מחנה את הרכב ורצה אל המחלקה. הדבר הראשון שצד את עיניי בכניסה לבית החולים הוא תמרור אזהרה: "הכניסה לכוהנים אסורה"! אני עולה במדרגות, מתפרצת לחדרה ושואלת את האחות, שעסוקה בריצה בין החולים האחרים: "איפה אמא שלי? איפה אמא שלי? תעני לי." האחות משפילה את עיניה ושותקת. אני רצה במסדרונות וליד חדר הניתוחים רואה את אחי שמביט בי בעיניים כבויות. "איפה אמא?" 

"אמא מתה," הייתה התשובה. 

אני כבר לא שומעת כלום. גופי מתרסק אל הרצפה וזעקת שבר יוצאת מגרוני: "אני לא מאמינה, למה? למה?"

כל האיברים בגופי נכנעים לכוח הכבידה כמו מבקשים להיכנס יחד איתה אל האדמה. 

למה? למה? 

ומאז ועד היום אני מחפשת תשובה לשאלה "למה"? למה היא לא נתנה לעצמה ורק ראתה את מלוא הווייתה בנתינה לאחר? למה היא צמצמה את רצונה שלה והייתה עסוקה בלרצות את כולם? למה היא מעולם לא נחה מהריצה האינסופית?

לאחר מותה סיפרתי לעצמי, שאמא נפטרה מנתינת יתר. גם אם בגיליון הרפואי הרופא קבע שסיבת פטירתה היא דום לב, אני יודעת שליבה נדם משום שלא הייתה בו זרימה נאותה בין קבלה לנתינה, ואז הבנתי שהסיפור הזה הוא לא רק שלה. נשים רבות, בעיקר כאלה שגדלו בסביבה פטריארכלית, משקיעות את עיקר זמנן בריצוי אחרים. התפיסה המושרשת בקרבן, גם אם לעיתים באופן לא מודע, היא שהאישה היא בראש ובראשונה בת, אחות, רעיה ואם. אין לה "עצמי" משלה, שאינו מוגדר ביחס לאחר. תפקידה העיקרי הוא לרצות אחרים, עד כי לעיתים היא מאבדת את הזיקה לרצון הפנימי שלה.

עקרון היסוד שמלווה את החשיבה הפמיניסטית הוא, שהביתי הוא פוליטי. מה שמתחולל במרחב הביתי הוא ביטוי של תפיסות חברתיות ופוליטיות. בספר זה אנו מבקשות לחקור מהם המנגנונים החברתיים והתרבותיים שעיצבו תודעה זו ואיך אפשר להשתחרר ממנה ולעצב תודעה מגדרית אחרת, שוויונית יותר ומשוחררת מכבלים ומצווים חברתיים?

במשפחה שבה גדלתי התפקידים המגדריים היו ברורים: הגברים מפרנסים והנשים מגדלות את הילדים ודואגות למשק הבית. אימי ילדה חמישה ילדים ואנו היינו פרויקט חייה. היא השקיעה בנו את כל מרצה. בכל צוהריים הייתה מוגשת לנו ארוחה חמה. בגדינו תמיד היו נקיים ודאגתה האינסופית הייתה שנצליח בלימודים. לעיתים נדמה היה לי, שהגבול בין חיינו לחייה דק ומחורר. כשכאבתי או כשנכשלתי ראיתי על פניה את מכאובי, כשנפרדתי מהחבר הראשון שלי היא כאבה את הפרידה יותר ממני. כך למדתי להסתיר את מכאוביי שמא אכאיב יותר מדי.

בילדותי החלוקה המגדרית נראתה לי "טבעית": אימי מכבסת, מנקה, מבשלת ואופה ואבי מאמן, מפרנס, זוכה לתהילה בעיר נתניה על היותו "מר ישראל" בהרמת משקולות, הנכה שבכוח הרצון שחדר אל השרירים ניצח את כל הבריאים. גבר שרירי וחסון, שמגיע בכל ערב הביתה, מתיישב ליד שולחן האוכל, מפנה ומתפנה לצפייה בטלוויזיה ולקריאת ספרים.

מעולם לא שמעתי תלונה מאימי על גודל המעמסה. כך נוהג העולם ואלו סדרי בראשית. בראשית ברא אלוהים את הגבר ואחר כך את האישה, שתהיה עזר כנגדו ותדאג לכל צרכיו.

בגיל הנערות ביקשתי להתנער מהחלוקה המגדרית שהייתי עדה לה. ביקרתי את אימי שניסתה לצמצם את מקומה וגדלה בי הכמיהה להיות שונה. וירג'יניה וולף, בספרה שלוש גיניאות (1938) מתארת מאבק לחיים ולמוות שנערך בינה לבין "המלאך הביתי" — דמות נשית מטאפורית של צניעות, טוהר, הקרבה עצמית ומסירות משפחתית. כאשר מופיעה "המלאכית הביתית" בחדרה של וירג'יניה וולף, אוחזת הסופרת הצעירה בגרונה של הדמות הענוגה וחונקת אותה. לדבריה, המניע לרצח הוא הגנה עצמית (וולף, 2004).

כנערה מתבגרת חשתי סלידה מכניסה אל הדמות של "המלאכית הביתית" וכאקט של הגנה עצמית ביקשתי להיות שונה. אימי תמכה בהתרחקותי מדמותה של "המלאכית הביתית" ועודדה אותי להשקיע את זמני ומרצי בלימודים ובפיתוח קריירה מקצועית. כשהייתי מנסה לסייע לה בעבודות הבית, הייתה כועסת, "תעזבי, אני מסתדרת, תשקיעי בלימודים," הייתה מבקשת ונוטלת על עצמה את כל מלאכת אחזקת הבית.

הכמיהה שלי לעצמאות כלכלית הייתה כה גדולה שבגיל 12, במקביל ללימודי יצאתי לעבוד.

יום לאחר חגיגת בת המצווה נעלתי נעלי עקב, מרחתי את שפתותיי בשפתון אדום והסתובבתי בין סוחרי חנויות הבגדים להציע את עצמי כמוכרת. י, אחד המוכרים, התרשם מהביטחון העצמי וקיבל אותי לעבודה. אחד מתנאי ההעסקה היה ללבוש את בגדי החנות. התכסיתי במותגים ולבשתי כסות חדשה. כבר אז גיליתי את היכולת ליצור סיפור חדש מהחוץ פנימה: התחילי בבגדים יפים ואז תגלי את היופי השוכן בתוכך פנימה.

וכך מגיל 12 יצאתי לעצמאות כלכלית, נמנעתי מלקחת כסף מהוריי וחוויתי מציאות של שפע כלכלי, שייצרתי לעצמי בעצמי. באותן שנים הבנתי, שהמפתח הראשון ליצירת שוויון בין המינים טמון בעצמאות כלכלית של האישה.

ואז אט אט התפתחה בי התובנה העמוקה: חייך במו ידייך, קחי אותם ועשי בהם כרצונך. זה התחיל בדמיון. שעות הייתי יושבת מול הים הכחול וחולמת על האישה שאגדל להיות, רואה אותה מגיחה ממעמקי הים, נעה בחופשיות בעולם, נוגעת בלבבות רבים, זה המשיך בכתיבת שירים וסיפורים על העתיד המיוחל ומתוך הדמיון גברה בי התשוקה ללמידה. לגמוע ידע שיפתח לי פתח לעולמות חדשים, והפעם התנועה היא הפוכה מהעולם הפנימי הדמיוני שלי אל החוץ.

אני רצה ודוהרת בכיוון ההפוך, רוצה להיות שונה, רוצה להיות אחרת. לומדת, עובדת, פותחת עם בני דודים מקומון לצעירים, מתאמנת כל יום ומפתחת שרירים. הכמיהה להיות אישה חזקה מבעבעת בתוכי ואינה מרפה. שבוע אחרי סיום שירותי הצבאי אני אורזת מזוודה ועולה לעיר הבירה ומתחילה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

יד גדולה  

פעמים רבות ניסתה יד גדולה 

למחות ולמחוק אותי 

והיו ימים שביקשתי להתעטף בצילה

"איזה מזל," לחשתי לעצמי, שלא רואים שאני משם

צבע עורי הבהיר

שפתי הגבוהה 

טשטשו ותעתעו ביד הגדולה

"אל תספרי לה," הוא לחש באוזניי

"אל תספרי לאימי שאת טריפוליטאית"

היא אוהבת אותך כל כך...

מעולם לא הייתי מוכנה להיאבק כמו אז

יצאתי להפגנות

מבקשת לתת קול למושתקים בחברה

ולהשתיק קמעה את אנשי היוהרה

"את רוצה לעשות דוקטורט," הוא אמר בהבל פה

בעודו יושב בחדרו במגדל השן

מלטף את זקנו האדמוני

"את יודעת כמה אנגלית תצטרכי לקרוא?" 

"כן, אני יודעת," 

עניתי, מוכנה בלי להסס,

מהר ועכשיו.