ריבת הוורדים

1. קבלת שבת פרטית

בוקר שישי, קפה בחצר אחרי שיעור לילה בקבלה. מסתכלת בנייד – כבר שבע וחצי. חושבת איך הזמן טס, השיעור הסתיים בשש. שוקלת להיכנס למיטה אבל לא מרגישה עייפה. המורה שלנו אומרת: אנחנו על דלק אחר, ובאמת אני מרגישה מלאה במרץ, ובא לי לעשות משהו כמו בימים שהייתי חוזרת עם אייל משיעור הלילה. ולמרות שקמנו בשתיים בלילה ולמדנו עד שש בבוקר, היינו ממשיכים לארוחת בוקר או סתם נוסעים באוטו, מטיילים, מגלים פינות קסומות לקפה, לקניות ולמסעדות. מאז נפטר, ימי שישי הפכו ליתומים מבילויים מפני שלא היה לי חשק לצאת.

אבל לא הבוקר הזה. הבוקר אני מלאה בחיות וברצון למשהו. יש משהו ייחודי באוויר שמבשם ומתרגש בין קולטני הריח ומדגדג באף. וזה מרגיש כמו הרגע הזה שלפני פתיחת מתנה ממישהו אוהב. אני לוקחת את הנייד, פותחת בווטסאפ את קבוצת החברות ומשגרת הודעה: "בוקר טוב בנות. ראיתי בפייסבוק שיש בתים פתוחים במושב רינתיה. בא לכן לנסוע? מי מצטרפת?" אני לוגמת מהקפה וסוקרת במבטי את הגינה. לפופית הבטטה מחוררת כולה. מישהו היה רעב הלילה, אני חושדת בחשופית אך לא בטוחה. צריכה לבדוק אם מתחבאים זחלים מאחורי העלים.

הודעות באות ונכנסות אל הנייד – גליה עובדת היום, חלי עוזרת לעוזרת לנקות את הבית, שושי מתנצלת שקבעה כבר אתמול עם חברה אחרת. מרגישה את סל האפשרויות שהיה מלא, נוזל ומתרוקן; הופך למסננת ריקה. אלך לבד. החלטתי!

גם כשאייל היה, אהבתי ללכת לבד לפעמים. אני מזיזה את הייאוש שמאיים להשתלט עליי ולהשאיר אותי בבית הדומם בשישי השמשי. אני רוצה להיות חופשיה, חשבתי לעצמי; לא להיות תלויה באף אחד; לא במקום, לא בזמן, לא בחסדם של אחרים. שמתי את ספל הקפה בכיור, שיפרתי את מראה הפנים עם קצת צבע, הורדתי את התריס החשמלי החוצץ בין הסלון לחצר, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית.

נכנסתי לקיה שלי, הקלדתי בווייז מושב רינתיה, הדלקתי רדיו וגלשתי לאיילון.

התנועה זורמת. אני שמחה שקיבלתי את ההחלטה לצאת. כולם בחוץ, כולם מבלים. טוב שיצאתי.

ביציאה מאיילון לכיוון המושב נערים מוכרים פרחים בדוכן, רכבים עוצרים, אנשים קונים. נזכרת בלב נחמץ באייל, שהיה עוצר תמיד וקונה לי פרחים לשבת. ברכב לידי זוג. הוא נוהג, והיא עם רגליים על הדשבורד. מלפניי שתי בחורות. הלבד מתנדף לי מתאי הגוף הפתוחים באין איש בפתח. עצבות מקשיחה את צדודיות עיניי הרואות עוד דוכן פרחים ותותים בצידי הדרך. מחלחלת בי חרטה על שיצאתי מהבית. אומנם כשהייתי עם אייל, אהבתי גם את הלבד שלי, אבל זה לבד מסוג אחר. זה לבד זמני כי מישהו מחכה לך בבית, והוא איתך גם כשהוא לא איתך.

כעבור ארבעים דקות אני מגיעה לשער המושב. נערים מחלקים מפות עם מספרי בתים ועלוני מידע על הפעילויות בהם. אני בוחרת לעשות סיבוב עם האוטו כדי לראות את המושב. אחרי הכיכר אני שומעת מוזיקה. מוצאת חניה ויורדת למופע של נגן סקסופון וזמרת שמרטיטה את נימי נפשי. לידם בחורה שמוכרת צ'ורוס עם שוקולד. אני קונה לעצמי מהצ'ורוס המתוק, מוצאת פינה בין האנשים שיושבים מסביב לשולחנות, ומתיישבת.

שולחנות עמוסים ב־יחד, קבוצה של חברים, קבוצת בנות, חבר'ה, זוגות. לא רואה אפילו בן אדם אחד שהוא לבד. נזכרת שאייל היה אומר – בואי נחשוב כמה מהזוגות כאן באמת ביחד. לרוב כל אחד עסוק בנייד שלו. תראי לי זוג אחד שמדברים ומסתכלים זה לזו בעיניים או אוחזים ידיים. הם רובם פה לבדם, היה אומר. ועכשיו התאים לי להאמין לתזה שלו. אני מבינה שאני לא הלבד היחידה פה. הצ'ורוס טעים ומנחם. אני מדמיינת שיש איתי חברה. ואחר כך מחזר, מעריץ שמאוהב בי. הקשיחות העצובה בצדודית העיניים מרפה, ועם הטעם המתוק בפה אני משתעשעת במחשבה שיש לי מעריץ שיושב לידי ומאוהב בי.

הנגן והזמרת יצאו להפסקה כדי לשתות משהו, ואני קמה לכיוון בית פתוח במורד השביל. משפחה של אומנים. החצר שלהם מלאה בפסלונים – חיות צבעוניות, פרחים, כדים, קערות ורקדנים מקרמיקה. אני מתלהבת, קונה לי פמוטים, קערה לבנה המעוטרת בעלים ירוקים, וזוג רקדנים. בצעדים קלילים, מצוידת בשקיות מעוצבות ובהרגשה שאני מחוזרת ואהובה, אני עוברת לבית השני. יש להם גינה יפהפייה ומזמינה. ערסלים, נדנדות וספסלים.

עמדות למכירת מאפים וירקות טריים. אני בוחרת בפאי פטריות וסלט חסה טרי ורענן, יושבת על ספסל עץ בחצר ליד אפונה ריחנית סגלגלה המטפסת לרגליו. אני נושמת את ריח השדות המקיפים את המושב. חושבת, פעם היינו ילדי חצרות, קטפנו חמציצים, קטמנו גבעולי גדילנים, נשרטנו מהקוצים ואכלנו את לב הגבעול הבשרני שלהם, נעקצנו מנמלים, נחתכנו משברי בקבוקים ואכלנו לחם ערבי משיח החלמית שקראנו לו חוביזה. היינו תינוקות של אימא אדמה. האדמה שמחה בנו. השדות צמחו בפראות, ואנחנו התפלשנו בבוץ. היינו אוספים ערמות של ברל'ה, שרים לו כדי שיצא החוצה. שבלולים, חלזונות. מוצאים צב, שמים אותו בקרטון שגנבנו מהמכולת השכונתית, ומגדלים אותו. מאכילים אותו בגזר ובעלה של חסה שהחבאנו בחולצה וחמקנו מאימא כדי שלא תראה. חבורות של ילדים שמחים, תמימים ומחוספסים שכל העתיד פרוס לפניהם. "צברים", כך היו מכנים אותנו. היינו מבלים שעות בשדות עד שאימא קראה לנו מהחלון לחזור הביתה. אז היינו משחררים את הצב ולמוחרת מחפשים אותו שוב. ושלא נדבר על החגיגה במציאת קיפוד, התרגשות המהולה בפחד מהקוצים שלו. מתקרבים אליו וצועקים זה לזה להתרחק. געגועים לתמימות. לאימא, לאבא ולעצמי.

אני מדמיינת מי גר בבית הזה; מי רואה בכל בוקר את שדות הבר המהממים האלה ואת הנוף הפראי; מי מריח את הריח המשכר. אבל החצר מלאה באנשים, ואי־אפשר לזהות מי הבעלים. מחזירה אליי את המעריץ הדמיוני כדי להרים קצת את מצב הרוח. לא אכפת לי שהוא יהיה בעל המקום, ושבאתי להתארח אצלו. אבל אחרי שתי דקות גיליתי אותו. הוא פיזר לחץ נוראי, שבר לי את הפסטורליות. הרגשתי שמיציתי. הפאי והסלט היו ממש טובים, קניתי עוד מנה לבית ועוד מאפים עם שוקולד ותפוחי עץ, שיהיה לערב כשהילדים יבואו. הלכתי להניח את השקיות באוטו ועברתי אל הבית השלישי. שם הייתה חגיגה אמיתית – מוזיקה בווליום חזק, קולבים ענקיים עמוסי בגדים. אני עורמת חולצות, מכנסיים ושמלות, מפזמת לעצמי ביחד עם דנה ברגר: "אבל אני לומדת לעוף, לומדת לעוף גבוהההה..." ונכנסת לחדר האמבטיה, למדוד את הערמה שאספתי.

אני יוצאת מחדר האמבטיה לפרוזדור, למראה הגדולה. בוחנת את השמלה הצבעונית, מבחינה בפרץ של חיות בתוכי. אני מחייכת. הצבעים של השמלה מחמיאים לי, יודעת מה אייל היה אומר על זה. הוא היה אוהב. בסוף הפרוזדור יושב בחור על כורסה ומחייך, ושפת הגוף שלו מאשרת בחיוב את מה שהוא רואה. אני מחייכת אליו בחזרה ואומרת בלב – תודה, אני באמת מהממת, והוא עושה תנועה של לייק עם האגודל. הבחור מתפעל ואוהב את מה שהוא רואה. ואז אני שומעת קול מתפנק מאחוריי: "הראשונה שמדדתי יותר יפה?" והוא קם אל המתפנקת שעומדת ממש מאחוריי ואומר לה: "זאת ממש מחמיאה לך."

אני מסובבת את פניי עם החיוך הקפוא והנבוך, חשבתי שהחיוך שלו נועד לי, ואומרת למתפנקת: "זאת מהממת עלייך," כאילו אני בעדם, וממש לא פלרטטתי איתו לפני שנייה, והחיוך שמרוח לי על פנים, זה מלידה. כאילו נולדתי ככה עם פנים מחייכות. גם בתור לקופה נשארתי עם החיוך הדבוק על הפנים. והאיש של המתפנקת היה לידי בתור, משלם על השמלה של אהובתו ומחייך אליי נבוך, לא יודע אם החיוך שלי מכוון אליו או שזה עיווּת או טיקים.

שילמתי בעבור השמלה ומיהרתי לצאת ולהגיע לקיה שלי, למגרש הפרטי והמוגן. הוספתי את השקית עם השמלה לשורת השקיות במושב האחורי. התיישבתי בכיסא הנהג, מקישה את הקוד ומניעה בעיניים המאוימות מצונמי של דמעות. מביטה במראה על השקיות שבמושב האחורי. הן עושות לי לייק. אני פורצת בבכי של רחמים עצמיים, ממלמלת כמה מילים בין התייפחויות. כמו סקנדל, שערורייה, בושה, פתאום זה נעשה נורא מצחיק. ההשתקפות שלי במראה, הממלמלת צרורות, נראתה לי כזאת חמודה. והבכי הפך לצחוק. צחוק שמשחרר את החיוך הקפוא המביך. צחוק מלא בחמלה ואהבה. יא חיה בסרט, הקנטתי את עצמי. לא, לא סרט, חשבתי, אני חיה בסינמה סיטי עם כרטיס חופשי לכל האולמות. לחצתי על דוושת הגז ויצאתי מהמושב. עצרתי בצד הדרך בדוכן הפרחים וקניתי לעצמי זר לשבת.

לאט לאט אני יורדת לאיילון ומשתלבת בפקק חזרה הביתה. גאה בעצמי על היום הזה שהתחיל בשעה שתיים בלילה; גאה שהתעוררתי בשתיים בלילה ונסעתי לשיעור. לרוב אני רק נרדמת בשעה הזו, לא מצליחה להירדם לפני. גם אם איכנס למיטה בעשר ואנסה להירדם, לא אצליח. אני מתהפכת מצד לצד, נלחמת בערנות שמגיעה לשיאה תמיד לקראת שתיים בלילה, ונרדמת, ואז השעון מצלצל. לאחר שהשעון מצלצל, הכי קשה להתעורר. אז אני מתחילה בוויכוח עם עצמי – נו איה, רק עוד חמש דקות; קמה, לא קמה, כן, לא, מחר אראה את השיעור המוקלט. מנסה לפתות עצמי להמשיך לישון, מחליטה לקום, מבקשת רק עוד דקה, דקה גורלית קריטית מתחת לשמיכה החמה. הרבה פעמים פשוט נרדמתי בדקה הזאת וישנתי שינה רציפה עד לבוקר. מאז אייל נפטר, ברוב הפעמים חלי חברתי באה לישון אצלי בחמישי, ואנו נוסעות יחד לשיעור הקבלה הלילי. ביחד קל יותר לקום. הפעם חלי לא יכלה להגיע, ואני הצלחתי לקום בזמן.

אני אוהבת להירדם מאוחר ולהתעורר בשעות הבוקר המאוחרות. יש אנשים של בוקר, ויש אנשים של לילה. אני אישה של לילה. ואייל הוא בוקר. אייל היה אומר: בבוקר אני אפרוח ואת גוזל. האפרוח, מייד כשפוקח עיניים הוא פורח ומתחיל ללקט את האוכל שלו. ואילו הגוזל לא פעיל ברשות עצמו. הוא גוזֵל טיפול מאחרים כדי שיאכילו אותו. ובערב מה אנחנו? הייתי שואלת, והוא היה צוחק ממש. בערב את תרנגולת שלא מפסיקה לקרקר. כשאני מחוסל מעייפות, את בשיא הכושר שלך ודווקא בא לך לדבר על נושאים מאוד חשובים כאילו לא היינו ביחד כל היום. אבל אני מת עליך. יפה שלי. גם אם את מקרקרת לי טוק טוק בראש כשאני מחוסל. את יודעת כמה אני אוהב אותך.

לפי הווייז יש עיכוב של שעה, תאונה בכביש. הוא לוקח אותי לדרך חלופית. אני מאותתת, עוברת לנתיב הימני ויוצאת במחלף לפי הוראות ההכוונה שלו. הרבה רכבים פונים כמוני, אני משערת שגם הם עם וייז. אנחנו שיירה שנוסעת ומתפתלת ברחובות כקבוצה אחת מאוחדת, בהקשבה להוראות הפעלה שיושיעו אותנו מהפקק. הסיטרואן מלפניי פונה ימינה, כנראה לא מהקבוצה שלנו. היא יצאה מהמחלף פשוט כי הייתה צריכה. אני ממשיכה יחד עם המאוחדים. הווייז מוביל אותנו בין סמטאות, מוציא אותנו לכביש ראשי. אני מזהה על המדרכה בצד ימין את בית הקפה שישבנו בו, אייל ואני. קראנו לו בית קפה של ידידים.

אני נזכרת במבט המופתע שהביט בי כשביקשתי ממנו להיפגש בערב לשיחה חשובה בבית הקפה ונתתי לו תפקיד למלא, כאילו הוא ידיד שלי. אמרתי שאני צריכה לדבר איתו דחוף על אייל, או במילים אחרות – אני צריכה לרכל עליך. לא בא לי לעשות את זה עם חברה; לא בא לי לרכל או לקטר עליך עם אף אחד; אני רוצה לדבר איתך עליך; אני צריכה לשמוע את עצמי. הוא התלהב ושאל – מה אני אמור לעשות? האם אני אמור להגיב או לסנגר או לומר את הצד של אייל בעניין? רק להקשיב, אמרתי. כמו ידיד. כשאשמע את עצמי מדברת, התמונה תתבהר מולי ואוכל לראות את הדברים מזווית נוספת. זווית מעניינת, הוא אמר. מסקרן אותי לשמוע מה את חושבת על אייל. אני כבר לא יכול לחכות לערב. אפשר משהו על החשבון? ראשי פרקים? לא, תתאפק! אמרתי. שומעת? אמר, משתעשע ברעיון, ידידה שלי רוצה בערב להיפגש איתי, היא נורא כועסת על בן הזוג שלה. כיף לה שיש לה אותך, אמרתי. האמת, גם אני רציתי לקבוע איתה, לספר לה מה אני עובר עם בת הזוג שלי, אבל היא הקדימה אותי. כל הקודם זוכה, אמרתי. תקבע איתה ליום אחר.

אז למרות שאנחנו גרים ביחד, הוא התכונן לדייט בהתרגשות – התקלח, התגלח, לבש את החולצה המכופתרת המשובצת החדשה, משבצות קטנות בוורוד ולבן של גאנט, ואת הג'ינס שקנינו נוסף לה, שמחמיא לרגליים הארוכות שלו, התבשם ונעל את נעלי המוקסינים הכחולות שלו. ביי, אמר, אני יוצא לפגישה. ויצא מהבית.

הוא נסע למלא דלק ושתה אספרסו קטן ולאחר חצי שעה סימס לי. "היי ידידתי היקרה, אני בחוץ את מוכנה?" התכוננתי לדייט. לבשתי שמלת מיני שחורה ונעלתי נעלי עקב. אהיה הכי יפה, חשבתי לעצמי בעודי מגייסת כלי נשק סודיים – האודם שהוא אוהב, הבושם, סנדלי עקבים... אני באה בטוב ומקווה שמה שאני הולכת להגיד לו, יחליק לו טוב בגרון. אני יודעת שאימא שלו זה טאבּוּ; אזור אישי עם אזהרת כניסה.

ישבנו בבית קפה ברמת אביב. התחלתי לדבר אליו כאל ידיד. סיפרתי לו על אייל, שמאוד רגיש לאימא שלו, ואני מבינה ומכבדת. ותמיד אני זאת שאומרת לו: בוא ניקח את אימא שלך לטייל; נוציא אותה מהבית. אני עושה את זה בשמחה, אבל... כשזה קורה, אני מוצאת את עצמי מופרדת מהם ולעיתים אף נזופה. הם הופכים את המפגש ל"הם ואני". לדוגמה, אם התלוצצתי וסיפרתי שאייל מלכלך את כל המטבח בזמן שהוא מכין ארוחה, היא מייד יוצאת להגנתו. ואני שואלת אותה: למה את מגינה עליו? אני בכלל לא האשמתי. ענתה לי: אני סנגור שלו. שאלתי למה אייל צריך סנגור? אני אוהבת לא אויבת. בהתחלה צחקתי אבל לאט לאט הרגשתי שלידה הוא מרוחק ממני, והיא בתפקיד הסנגור שמגן עליו מהאויב. וכשהלכנו לכיוון האוטו, הוא הקדים ללחוש לי בזריזות ובתקיפות: תני לאימא שלי לשבת מקדימה. אני נעלבתי, כי זה מה שהייתי עושה ממילא. זאת לא הפעם הראשונה שהיא איתנו, ותמיד אני נותנת לה לשבת מקדימה. אז למה בתקיפות? אני מרגישה שהוא נורא לחוץ לידה וקפדן לגביה. באמת, הוא הופך להיות קיפוד קוצני כשהוא לידה. הוא עוזר לה להיכנס לאוטו וסוגר אחריה את הדלת. מתחילים לנסוע, היא מסתבכת עם חגורת הבטיחות ומנסה למשוך אותה. אני מנסה לעזור מאחור, לחגור אותה, אבל הוא מקדים ואומר: איה, את יכולה לעזור לאימא? את רואה שהיא מסתבכת, לא? עזרתי לה, והמשכנו לנסוע.

איך זה שמאמי הופכת להיות איה ליד אימא שלך? שאלתי. מאמי יקרא לך בבית, הוא עושה כבוד לאימא שלו, אמרה. למה לקרוא לי מאמי נחשב חוסר כבוד? שאלתי. הוא הסתכל עליי במראה ומלמל: מה קרה מאמי? יצא לך הקוף? לא חמוד, אני באמת שואלת, חוקרת את התופעה, אתה יודע שהתחביב שלי הוא לנתח תופעות משונות, ובזמן האחרון אני מנתחת התנהגות של קיפוד בסכנה. אני רק מנסה להבין איפה הסכנה. הוא לא קיפוד, הוא הבן שלי, אמרה. אה... נכון, מַרְקוֹ יותר מתאים, אמרתי וצחקתי. והיא התלהבה: כן מרקו שרוצה את אימא שלו.

אחרי הפעם הזאת החלטתי שדי לי; החלטתי לוותר. משום מה לידה הוא נעשה קוצני ושולח אליי חיצים. אמרתי לעצמי שילך איתה לבד מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה ולאן שהוא רוצה. אני לא בעניין, לא נעים לי ולא מעוניינת. ואז בוקר אחד אני שומעת אותו מדבר איתה בטלפון בקול רם: אולי נלך לארוחת בוקר? הוא מתפתל בשיחה ומצפה ממני לאישור, שאומר לו כן, בואו נלך. ואני עושה עצמי כלא שומעת אבל אז נזכרת שהייתי לוקחת את אימא שלי, זכרה לברכה, לבית קפה, וחושבת על אימא שלו, שאם לא אנחנו, אז היא תשב יום שלם לבד בבית. ואני אומרת לו כן, למרות שהחלטתי שלא.

הקפה שלו התקרר. הוא מביט בי ושותק, שואף נשימה עמוקה. שתקתי גם אני. לגמתי מהקפה והדלקתי סיגריה. ראיתי שקשה לו. אין לי בעיה שתלך איתה לבד, פשוט לא בא לי יותר, לא מתאים לי להיות במשוואה הזאת. אני ואתה זה רק בגלל שאנחנו אוהבים, אתה יודע. היה לו קשה. אחר כך אמר: כן... אני מבין על מה את מדברת; כשאני לידה אני דרוך, אני נלחץ, אני דואג לה שלא תיפגע. היא רגישה מאוד. אתם רגישים לעצמכם, את זה הבנתי. אני פשוט לא אפריע לרגישות שלכם, תיהנו לכם, אני לא אהיה שם יותר. הוא שתק, הנהן ואמר: הראית לי אותנו כמו סטירה מצלצלת לפנים. וזה לא שלא ידעתי; ידעתי. התפתלתי ופשוט השתדלתי לא לפגוע בה; כאילו רציתי להראות לה שאני בעדה גם כשאני בזוגיות. לא ענייני מהות היחסים ביניכם. לא ענייני למה הזוגיות שלך פוגעת בה. אבל ענייני בהתנהגות שלך כלפיי, שמרגישה לי אלימה ותוקפנית, וזה לא משהו שאני מוכנה לקבל. זה כמו להושיט משהו למישהו באהבה, אבל הוא חוטף לך באגרסיביות. למה לחטוף את מה שניתן באהבה ולהכאיב? לא הבנתי למה כשאני מציעה לקחת אותה לטיולים בשבת, הבילוי המשותף הופך להיות אתם ואני.

הוא הביט בי ושאף נשימה עמוקה, כחכח בגרונו ואמר: אני מבין על מה את מדברת. וכשאת מתארת את התמונה הזאת, אני רואה תמונה של אימא שלי, שלי ושל אבא שלי. זה תמיד היה אנחנו והוא. אני חושב פתאום כמה לא היה לו סיכוי. ועכשיו את נכנסת למשוואה הזאת. לא יקרה יותר, אהובה שלי. תודה שהארת את עיניי. זה מסביר לי את מערכת היחסים העכורה עם אבי שנמשכה חיים שלמים. עכשיו אני מבין את התסכול והעוינות שלו. הראית לי אותו; את האבא שלי שלא ידע להצביע על זה ולדבר על זה והיה מגיב בעוינות שקיבעה את המשוואה של "אנחנו והוא".

המשך בספר המלא