למה יש רוע בעולם

מבוא:

שאלת הרוע, ישראל תשפ"ה

את העיר עזה הכרתי בשנת 1973, בימי מלחמת יום הכיפורים. הייתי חייל צעיר ולא מנוסה, ונשלחתי להחליף כוחות צנחנים שיצאו להילחם בסיני. העיר עזה, הרצועה כולה, היתה שקטה בארבעת החודשים ששהיתי בה. אחר כך נשלחתי להכשרה כאיש צוות בחיל השריון.

תפקידי העיקרי בימי שהותי בעזה היה לסייר במחנה הפליטים "שאטי" ובשכונת "תופח". העוני, ההזנחה והלכלוך הלמו בחושיי. מי אחראי לקיומה של צורת חיים עלובה זו? מדוע לא נעשה דבר במשך עשרות השנים שחלפו משנת 1948, שבה קמו מחנות הפליטים, כדי לתקן ולשפר את מצבם של בני האדם החיים בהם?

גם אני נולדתי למשפחה של פליטי 1948. הוריי היו בין מייסדיו של קיבוץ כפר עציון, שהוחרב בידי הערבים ערב הקמת המדינה. נולדתי בבית החולים דג'אני ביפו, ושנותיי הראשונות עברו בשכונת ג'אבלייה בגבול יפו, היום גבעת עלייה, שבה שוכנו פליטי כפר עציון.

ייתכן שהחשיפה לעוני ולניוון של חיי הפליטים בעזה השפיעה בהמשך על עיצוב השקפתי הפוליטית.

לא הייתי תמים, הכרתי מכלי ראשון עדויות על רצחנותם של קיצוניים מקרב הערבים. אבל פגשתי גם ערבים ומוסלמים מתונים ששאפו להקים גשר לשלום יהודי־ערבי. עם ידידיהם הטובים של הוריי נמנו גם האדמו"ר החלוץ רבי ישעיהו שפירא, שחתר לשלום כזה, והסופר יהושע רדלר פרידמן, הלא הוא "רבי בנימין" — ידידם של הסופרים יוסף חיים ברנר וש"י עגנון, שתמך בכפר עציון ובאנשיו בעת צרתם, וגם היה חבר ב"ברית שלום" והנהיג את לימוד השפה הערבית במוסד החינוכי שהקים. ראיתי את עצמי כצועד לאורם.

טבח שמחת תורה, המתקפה המצמררת של שבעה באוקטובר, טלטל אותי, כפי שטלטל רבים מאוד מחבריי הישראלים. הוא חשף את כולנו לעוצמות לא מוכרות של רשע ואכזריות.

הוא עורר אצלי סימן שאלה על הדרך הפוליטית שהלכתי בה עד היום.

הוא החזיר אותי בתנופה לשאלת מציאותו של הרוע ומשמעותו.

***

משה, כך מספר התלמוד, ביקש שלושה דברים מהקדוש ברוך הוא. רק שלושה. ולמעשה רק שניים, כי הבקשה השלישית לא היתה בקשה אלא שאלה: "רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו" (בבלי ברכות ז א). זו שאלה מוכרת, מטרידה ומעניינת, שבגרסה של משה מקופלות בה שתי הנחות יסוד. הראשונה — שיש סיבה. אם למישהו רע, צריכה להיות לזה סיבה. אם רואים התפרצות של רוע, צריכה להיות לזה סיבה. השנייה — שהאל יודע את התשובה. הוא מבין את הסיבה.

ונדייק: השאלה של משה אינה מתריסה. היא אינה קובעת שמתקיים מצב של חוסר צדק, או תוהה אם עלול להתקיים מצב של חוסר צדק, כפי שתוהה אברהם אבינו ערב הפיכת סדום, "האף תספה צדיק עם רשע" (בראשית יח, כג). האם האל עצמו עלול להיות הגורם שמחולל מצב של חוסר צדק? בשאלה של אברהם יש רמז לחשש כזה. בשאלה של משה אין לא קביעה כזאת, ולא תהייה על אפשרות כזאת. למעשה, אין בה כלל קביעה ברורה שהאל הוא המפעיל את מנגנון הרוע. ההנחה של משה היא שיש סיבה, ושהאל יודע מה הסיבה. לא פחות, גם לא יותר.

סיבת הרוע, בעיית הרוע, שאלת הרוע, מעסיקות פילוסופים ותיאולוגים מראשית היות האדם. סוגיה זו חשובה במיוחד למאמינים בקיומו של אל טוב ומיטיב, כמו היהודים. לכן היהודים מצאו כמה דרכים להתמודד איתה. כמו "שכר ועונש". זו ההנחה שמשתמעת גם משאלתו של משה, וגם מתשובת התלמוד לשאלה: צדיק ורע לו, מסביר התלמוד, הוא צדיק שאביו רשע. מה שכמובן מעורר מיד שאלה אחרת — למה אדם צריך לסבול כעונש על מעשי הוריו. אבל לפחות נותן סוג של פתרון לשאלה למה יש רוע. מדובר בכלי ענישה על חטאים. הרוע הוא כלי ענישה שמשמש בידי האל. תשובה אחרת: "נסתרות דרכי האל". גם זו תשובה שמניחה שיש סיבה, ושהסיבה טובה. גם היא מניחה שהרוע הוא כלי בידי האל, אלא שמדובר בכלי שבני האדם לא יכולים להבין את פעולתו המורכבת. הם רק יכולים להניח — כפי שמניח רבי עקיבא במקום אחר בתלמוד — ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד". כל מה שעושה האל הוא לטובה (בבלי ברכות ס ב).

אפשר לזהות עוד תשובות ותת־תשובות של יהודים בדורות שונים לשאלת הרוע. הרמב"ם מייחס את קיומו, כך לפחות אפשר להתרשם, למהלך הטבעי של העולם. כלומר לא כלי, אלא תופעת טבע. מרגע שהאל ייסד את הטבע ואת חוקיו, וגם נתן לאדם בחירה חופשית, הרוע נוצר במהלך טבעי שהשמיים אינם מתערבים בו. תשובות אחרות נמצאות באגדות של חסידות, או בכתבים של קבלה, שמתייחסים לצמצום נוכחותו של האל, שהוא שמאפשר התגלות של רוע. יש תשובות מוקדמות, ויש תשובות מודרניות, כמו של הרב יונתן זקס, שכתב כי "לו יכולנו לראות כיצד הרע של היום מוביל את הטוב של מחר, לו יכולנו לראות מנקודת המבט של אלוקים בורא הכל — יכולנו להבין את הצדק, אך היינו משלמים על כך מחיר: היינו חדלים להיות אנושיים".¹ קרי, על השאלה הזאת מוטב שלא נקבל תשובה.

תשובה נחרצת באמת קשה לקבל, אבל התמודדות רצופה עם השאלה בכל זאת מתחייבת, כי שאלת הרוע מרחפת מעל המציאות הישראלית של ימינו, כפי שריחפה בדורות קודמים מעל המציאות של חיי היהודים במקומות רבים. גם הספר הזה נכתב תחת הצל הכבד שלה. הוא נכתב בלי יומרה להציע לה תשובה נחרצת. הוא נכתב כדי לספק הצצה מסקרנת לדרכי התמודדות קדומות עם השאלה שמקשה עלינו עד היום — דרכי התמודדות של המקרא עצמו, מבריאת העולם (ואולי גם הרוע?) ועד לספר איוב.

למה יש רוע בעולם?

אם העולם אכן נברא בידי אל אחד, שהוא גם טוב ומיטיב, איך ניתן להסביר את מציאותו? ואולי יש באלוהות גם צד רע, אותו צד שמכונה בקבלה "סטרא אחרא"? ואולי יש בעולם יסודות קדמונים, שגם האל עצמו אינו יכול לשלוט בהם? פסוקי המקרא מציפים אותנו בסימנים, ברמזים, במחלוקות. הם מציפים אותנו בתשובות אפשריות על שאלת יסודו של הרוע. המסע שנצא אליו בספר הזה הוא מסע לחיפוש הסימנים והרמזים הללו ולפענוחם. אפשר לראות בו גם חלק מהמסע שכולנו נדרשים לעבור בתהליך הכרחי של ריפוי.

***

הערה על מבנה הספר: הספר הזה נולד מסדרת שיחות עם אלכס צייטלין בערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים". למעשה, הוא תרגום של דיאלוג למונולוג. כמובן, הגרסה הכתובה ערוכה, קצוצה, מסודרת ומהודקת יותר, ויש בה מקום להרחבות מסוימות, בעיקר להצגת הפסוקים עצמם. אבל בכל פרק תמצאו, בדרך כלל בסופו, קטע קצר שעוד מוצג במבנה של שאלה ותשובה, או שאלות ותשובות, בלשון קצת יותר דיבורית. זו לא תקלה. זה מעשה מכוון כדי לשמור קצת מטעם השיחות הטובות עם אלכס צייטלין, שתודתי העמוקה כמובן נתונה לו.

תודה רבה לעורכי זה שנים רבות, שמואל רוזנר, על טוב טעמו והצעותיו הטובות.

תודה גם לגברת רות שטרן ולבתי טל־שחר קנוהל שתמללו את שיחותיי עם אלכס. ולבסוף תודה לתלמידיי באוניברסיטה העברית בקורס "על בעיית הרוע במקרא" שלימדתי בשנה החולפת, וזיכוני בהערות מחכימות.

"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

ערב ראש השנה תשפ"ה,

ישראל קנוהל

האוניברסיטה העברית ומכון שלום הרטמן.

הערות

1 לרפא עולם שבור, הרב יונתן זקס, מגיד, ירושלים, 2012, עמ' 28.

שער ראשון:

מיתולוגיה

פרק ראשון:

מי ברא את הרוע?

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע
(ישעיהו מה, ז)

שאלת קיומו של הרוע קשה במיוחד בדת המקראית. היא קשה בגלל שתי הנחות: מצד אחד, הדת המקראית מניחה שישנו אל אחד, שהוא טוב מטבעו. מצד שני, היא קובעת שהוא בורא העולם, הוא הבורא את הכול. כבר שתי ההנחות האלה מעמידות אותנו מול שאלה כבדה: אם האל בורא את הכול ואם האל הוא טוב, אז לכאורה המציאות צריכה להכיל רק מה שטוב. ואם כך, למה יש רע בעולם?

על השאלה הזאת קל יחסית להשיב למי שחושבים במושגים של ריבוי אלים, של דת פוליתאיסטית או למי שמאמינים בדת של דואליזם (שניות), כמו בדת הפרסית, שיש בה חלוקה בין האל הטוב, אהורה מאזדה, שהוא האל של האור ושל האש, ובין האלוהות השלילית, אהרימן, שהיא האל של החושך ושל הרוע. במצב כזה הרוע לא מעורר קושי מהותי. אפשר פשוט לומר שהעולם הוא שדה מערכה בין האלוהות הטובה לבין האלוהות הרעה. התחרות שיש בעולם בין טוב לרע היא תולדה ותוצאה של התחרות שיש בין אלים שונים.

אבל הדת שדוגלת במציאות של אל אחד שאין בלתו, שהוא האל הבורא, האחראי לקיומו של היקום, מעוררת את שאלת הרוע במלוא עוזה.

אפשר למצוא לזה דוגמה בנבואת ישעיהו השני, בפרק מ״ה. הנביא שכתב את החלק השני של ספר ישעיהו חי בסיומה של תקופת גלות בבל ובראשיתה של התקופה הפרסית, תקופת שיבת ציון. ישעיהו השני לא מתייחס בנבואתו לממלכת אשור כמו קודמו, ישעיהו (הראשון) בן אמוץ, שחי במחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה.² בהינתן תקופת הנבואה שלו, ייתכן שדבריו נאמרים כסוג של דיאלוג עם הדת הפרסית.

הנה זאת הפצצה שנביא הנחמה, ישעיהו השני, זורק לאוויר:

כה־אמר יהו־ה למשיחו לכורש אשר־החזקתי בימינו לרד־לפניו גוים ומתני מלכים אפתח לפתח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו.

אני לפניך אלך והדורים (אושר) [אישר] דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע.

ונתתי לך אוצרות חשך ומטמני מסתרים למען תדע כי־אני יהו־ה הקורא בשמך אלהי ישראל.

למען עבדי יעקב וישראל בחירי ואקרא לך בשמך אכנך ולא ידעתני.

אני יהו־ה ואין עוד זולתי אין אלהים אאזרך ולא ידעתני.

למען ידעו ממזרח־שמש וממערבה כי־אפס בלעדי אני יהו־ה ואין עוד.

יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני יהו־ה עשה כל־אלה (ישעיהו מה, א-ז).

הנביא מוסר את דבר האל הפונה לכורש, מנהיג שעומד בראשה של אימפריה אלילית, ומדביק לו את התואר "משיח"! זה לא עניין קטן. בתיאור של מאות שנות היסטוריה שקדמה לישעיהו השני, הכתובים המקראיים הרגילו אותנו ש"משיח" הוא המלך הישראלי או היהודאי, מי שנמשח בשמן המשחה על ידי הנביא והוכתר למלוך על יהודה וישראל. כאשר דוד מסרב לפגוע במלך שאול, הוא אומר לאנשיו: "חלילה לי מיהו־ה אם־אעשה את־הדבר הזה לאדני למשיח יהו־ה לשלח ידי בו כי־משיח יהו־ה הוא" (שמואל א כד, ו). ובעצם ימי חורבנה של ירושלים בידי הבבלים (587-586 לפני הספירה), המשורר של מגילת איכה מקונן על סופו המר של צדקיהו, מלכהּ האחרון של ירושלים, שניסה להימלט מן העיר ונלכד בידי הבבלים. וכך הוא אומר: "רוח אפינו משיח יהו־ה נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים" (איכה ד, כ). כלומר משיח ה' הוא המלך צדקיהו, שנתיניו קיוו שיגן עליהם מפני העמים העוינים, אבל נתפס במלכודת הבבלית ונענש באופן קשה ומר.

והנה, לא יוצאות אפילו חמישים שנה ונביא הנחמה לוקח את התואר המקודש "משיח ה'" ומעניק אותו לכורש. מה מביא אותו לצעד רטורי דרמטי כל כך? בשנת 539 לפני הספירה כובש כורש את העיר בבל, המוקפת חומות אדירות, ללא קרב. כוהני האל מרדוך, האל שעומד בראש פנתיאון האלים הבבליים, כועסים על מלכם נבונאיד שפגע בפולחן מרדוך והעדיף עליו את אל הירח "סין". כצעד של נקמה, הם פותחים בחשאי את שערי העיר בפני כורש, והוא כובש אותה ללא קרב. מאורע זה מהדהד בוודאי בדברי הנביא לכורש שהזכרנו: "לפתח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו".

כורש, כובש בבל, מאפשר ליהודים שהוגלו בידי הבבלים לשוב לארצם ולבנות מחדש את ירושלים ואת המקדש שהבבלים החריבו. בזכות זאת הנביא מעטר אותו בתארים "רועה" ו"משיח". "האמר לכורש רעי וכל־חפצי ישלם ולאמר לירושלם תבנה והיכל תוסד" (ישעיהו מד, כח).

הנביא פונה אל כורש "משיח ה'", ומצהיר באוזניו על יחידותו של האל המקראי שהוא יוצר־כול. ושימו לב לתיאור הנביא של הבריאה:

אני יהו־ה ואין עוד זולתי אין אלהים אאזרך ולא ידעתני.

למען ידעו ממזרח־שמש וממערבה כי־אפס בלעדי אני יהו־ה ואין עוד.

יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני יהו־ה עשה כל־אלה. (ישעיהו מה, ה–ז)

מי שמורגל בתפילה בבית הכנסת, יזהה את הנוסח הדומה שמופיע בסידור התפילה: "יוצר אור ובורא חושך — עושה שלום ובורא את הכול". אבל זהו הניסוח של חכמים, שכנראה נרתעו מלציין במפורש שהאל הוא גם הבורא של הרוע. כמובן, האמירה "בורא את הכול" מרמזת על כך שהאל הוא גם הבורא של הרוע. ובהלכה מצוין במפורש שהביטוי "יוצר אור ובורא חושך" נועד "להוציא מלב האפיקורסים, שאומרים שמי שברא אור לא ברא חושך". כפי שהזכרנו, בדת הפרסית הזורואסטרית ישנן שתי רשויות: אהורה מאזדה יוצר האור והטוב, ואהרימן יוצר החושך והרע. כלומר גם הביטוי שנוגע לאור ולחושך שנוצרו בידי אל אחד הוא סוג של הצבת חלופה לעמדה דואליסטית בנוסח הפרסים. ובכל זאת, בטקסט של ישעיהו לא כתוב — "ובורא את הכול". כתוב באופן ברור: "ובורא רע".

כלומר ישעיהו מבקש להציג למנהיג הפרסי את החלופה המקראית באופן החד ביותר. לא אל אחד לטוב ואל אחר לרע, אלא רק אל אחד: ה' הוא היוצר גם את האור וגם את החושך. ה' הוא הבורא גם של הטוב וגם של הרע.

***

שאלה: האם הפנייה לכורש בנוסח הזה מתייחסת לכך שהוא — כורש — ממאמיני דת זרתוסטרא?

מהכתובים נראה שכך אכן חשב הנביא. אבל האמת ההיסטורית בעניין זה נעלמה מעינינו. זמנו של זרתוסטרא ומקומו אינם נהירים לנו. אנו יודעים שדריווש, שמלך על האימפריה הפרסית החל משנת 521 לפני הספירה, אכן החזיק בדת זו. אך איננו יודעים להצביע בוודאות על מערכת האמונות של כורש, מייסד האימפריה, שמת בשנת 530 לפני הספירה.

שאלה: כך או כך, דברי ישעיהו השני לכורש מעוררים שאלות כבדות.

נכון, לשם מה ברא ה' את הרע? והאם התיאור שלו כבורא הרע איננו עומד בסתירה לטענה שהוא אל טוב?

הערות

2 רוב חוקרי המקרא מניחים שספר ישעיהו מתעד נבואות של שני נביאים, ושנבואות ישעיהו השני הן אלה שמופיעות מפרק מ עד פרק סו. יש גם מי שטוענים שהפרקים נו-סו הם יצירתו של נביא שלישי.